נורבגי ללילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נורבגי ללילה
מכר
מאות
עותקים
נורבגי ללילה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נורבגי ללילה

4.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

שלדון הורוביץ -- בן 82, קצר רוח ובלתי הגיוני -- מתגורר עם נכדתו ובעלה בנורבגיה. יום אחד הוא נעלם עם נער זר. שלדון הוא איש מארינס לשעבר, בוגר מלחמת קוריאה, שמרגיש אחראי למות בנו במלחמת ויטנאם. ולאחרונה - כאלמן ואב שכול - רודפים אותו רסיסי זיכרונות מעברוֹ.   

בעיני משטרת נורבגיה, שלדון הוא סתם עוד קשיש שדעתו משתבשת בסופם של חיים ארוכים קשים. אבל שלדון צלול לגמרי בראשו שלו, ובעל תשוקה עזה לסדר את הדברים כמו שצריך. הוא שומע את אמו של הנער נרצחת, והוא נחוש להגן עליו מפני הרוצח והכנופיה הבלקנית שלו. בתערובת חיננית של מיומנות ונועזוּת מצליח שלדון לחמוק מהמשטרה במרחבי טריטוריה זרה ועוינת לו. אין לו מושג שהן המשטרה והן הכנופיה יודעות לאן פניו מועדות.   

נורבגי ללילה -- רומן פעולה, סיפור מתח וקומדיית פשע -- הוא ההרפתקה האחרונה של אדם המנסה להתפייס עם הטרגדיה של חייו בעודו מנסה להציל חיים של אחרים. כתיבה תמציתית, הומור ציני, דיאלוגים קצביים ומתח גובר והולך הופכים את שלדון לגיבור שובה לב.  

"סיפור נפלא, מעורר מחשבה, משעשע, לופת את הקורא!"

סידני מורנינג הראלד

פרק ראשון

פרק ראשון: חלק ראשון


קו הרוחב 59

1

קיץ. אור. שֶלדון הורוביץ יושב על כיסא במאי מתקפל, גבוה מעל הפיקניק ורחוק מהאוכל, במובלעת מוצלת בפארק פְרוֹגנֶר באוסלו. בחיקו נחה צלחת חד־פעמית ועליה כריך קַרבּוֹנדה נגוס למחצה, שהוא אינו אוהב. אצבעו הימנית משתעשעת בטיפות המתעבות על בקבוק הבירה שהתחיל לשתות, אבל לפני זמן מה איבד את העניין בו. רגליו מתנדנדות הלוך ושוב כמו רגליו של ילד קטן, אלא שהן נעות לאט יותר עכשיו, כשהוא בן שמונים ושתיים. טווח הנדנוד שלהן קטן יותר. הוא לא יודה בכך בפני רֵיאה ולארס — לעולם לא, כמובן — אבל בעל כורחו שלדון תוהה מה הוא עושה כאן, ומה עליו לעשות בעניין לפני שהתהייה תחלוף.
שלדון נמצא כמטחווי זרוע מנכדתו, ריאה, ומבעלה החדש, לארס, שזה עתה לגם לגימה עמוקה מן הבירה שלו ונראה כל כך עליז, כל כך נחמד, כל כך נלהב, עד ששלדון רוצה לקחת את הנקניקייה מן הלחמנייה שבידו ולתקוע אותה באפו. ריאה, שלבשה היום חיוורון מוזר, לא תגיב לכך היטב, והמעשה עלול לגזור על שלדון סיורי סוציאליזציה נוספים ("כדי שתצליח להסתגל"), ובעולם הוגן מזה שלדון לא היה מחויב בהם — וגם לא בתמרון הנקניקייה של לארס. אלא שריאה היא שהעלתה את הרעיון לעבור מניו יורק לנורבגיה, ושלדון — אלמן, זקן, קצר רוח, חצוף — מצא כי מנהגו של לארס מעיד על רצון מודחק לשמוח לאידו.
דבר מכל זה לא היה הוגן.
"אתה יודע למה אנחנו קוראים לנקניקיות הוט דוג?"
שלדון אומר את הדברים בקול ממקומו הנישא. אילו היה לו מקל הליכה, היה מנופף בו, אבל הוא צועד בלעדיו.
לארס מרים את מבטו ברוב קשב. ריאה, לעומת זאת, נאנחת חרש.
"מלחמת העולם הראשונה. כעסנו על הגרמנים, אז הענשנו אותם בזה שנתנו שמות חדשים למאכלים שלהם."
"זה יותר טוב מ'המלחמה בטרור'. אנחנו כועסים על הטרוריסטים, אז אנחנו מענישים את הצרפתים בזה שאנחנו נותנים שמות חדשים למאכלים שלנו."
"למה אתה מתכוון?" לארס שואל.
שלדון רואה את ריאה טופחת על רגלו ומרימה גבות, רומזת — במלוא הלהט של שיפוד מלובן — שהוא אינו אמור לעודד טרוניות כאלה, התפרצויות כאלה, הסחות דעת כאלה מן הכאן־ועכשיו. לא שום דבר שעלול לתרום לסוגיית השיטיון השנויה במחלוקת עזה.
שלדון לא אמור להבחין בזה, אלא שהוא מבחין, והלהט שאחז בו רק גובר.
"פְרידוֹם פְרַייז! אני מדבר על פרידום פרייז. להתראות, פרנץ' פרייז; ברוכים הבאים, פרידום פרייז. הקונגרס בכבודו ובעצמו פעל להנציח את רעיון העוועים הזה. והנכדה שלי חושבת שאני זה שמשתגע. תני לי להגיד לך משהו, גברתי הצעירה. זה לא אני שחוצה את קו השפיות. זה קו השפיות שחוצה אותי."
שלדון מביט בפארק. הוא נעדר את תנועת הגאות והשפל של זרים אקראיים שאפשר למצוא במטרופולין אמריקנית טיפוסית, כאלה שאינם זרים רק לנו, אלא גם זה לזה. הוא נמצא בקרב אנשים גבוהים, אחידים, מיודדים, טובי לב וחייכנים הלבושים כולם באותם בגדים על־דוריים, וינסה ככל שינסה, הוא אינו מצליח להבחין ביניהם.
ריאה. שם של טיטאן. בתם של אוּראנוּס וגָאיה, השמים והארץ, אשתו של קְרונוס, אֵם האלים. זאוס בכבודו ובעצמו ינק משדיה, ומגופה נוצר העולם המוכר. בנו של שלדון — סול, הוא כבר מת — העניק לה את השם כדי שתתעלה על הבנאליות שצלח בווייטנאם עם הצי ב־73'–74'. הוא שב הביתה מחיל הריוֶורַיין למשך חודש של מנוחה והתאוששות לפני שנשלח לווייטנאם שוב. זה היה בחודש ספטמבר. העלים נשרו על ההאדסון וברמת ברקשייר. על פי מייבל שלו — שאיננה, אך פעם אשת סוד לעניינים כאלה — סול וחברתו התעלסו רק פעם אחת במהלך חופשתו, וריאה נהרתה. בבוקר המחרת ניהל סול עם שלדון שיחה ששינתה את שניהם, ואז הוא חזר לווייטנאם, ושם, חודשיים לאחר בואו, מלכודת של הווייטקונג פוצצה את רגליו מעליו בעודו מחפש טייס שנפל במשימת חילוץ שגרתית. סול דימם למוות בסירה עוד לפני שהגיע לבית החולים.
"תקראו לה ריאה," כתב סול במכתב האחרון שלו מסייגון, כאשר סייגון עוד היתה סייגון וסול עוד היה סול. אולי זכר את סיפורי המיתולוגיה מבית הספר ובחר בשמה מכל הסיבות הנכונות. אולי התאהב בדמות מוכת הגורל מספרו של סטניסלב לם, שקרא מתחת לשמיכת הצמר אחרי שיתר החיילים נרדמו.
נדרש סופר פולני כדי להעניק השראה ליהודי אמריקני, שקרא לבתו על שם טיטאן יווני בטרם נהרג בידי מוקש וייטנאמי בניסיון לרַצות את אביו הנחת, שהיה פעם צלף בקוריאה — ובלי ספק נרדף גם עכשיו בידי הצפון־קוריאנים ברחבי שממות סקנדינביה. כן, גם כאן, בינות לצמחייה של פארק פרוגנר ביום שטוף שמש בחודש יולי, כאשר כל כך מעט זמן נותר לו לכפר על כל מה שעשה.
"ריאה". השם חסר משמעות פה. זאת המילה השוודית למבצע בחנויות הכולבו. ופשוט כך, הכול נפרם.
***

"פאפא?" ריאה אומרת.
"מה?"
"אז מה אתה חושב?"
"על מה?"
"אתה יודע. המקום. הפארק. השכונה. לכאן אנחנו עוברים אחרי שנמכור את הבית בטיֶין. אני יודעת שזה לא פארק גרמֶרסי."
שלדון לא עונה, לכן היא זוקרת גבות ופותחת את ידיה כמו בניסיון לגרום לתשובה להתממש. "אוסלו," היא מסכמת. "נורבגיה. האור. החיים האלה."
"החיים האלה? את רוצה לדעת מה דעתי על החיים האלה?"
לארס שותק. שלדון מביט בו בציפייה למחווה של שותפות גורל, אבל לארס איננו. קשר עין אמנם נוצר, אך לעת עתה בלא מעורבות של יכולותיו השכליות. לארס הוא קהל שבוי של סב ונכדה הנתונים בעיצומו של פועלם הזר תרבותית — דו־קרב מילולי שהוא אינו ערוך לו, והוא יודע שהתערבות בו תהיה בגדר גסות רוח.
ועם זאת, יש שם גם רחמים. על פניו מופיעה אחת ההבעות האוניברסליות המעטות המוכרות לגברים ברחבי העולם כולו. פירושה אל־תסתכל־עלי־אני־פה־רק־כי־התחתנתי־איתה. בזאת שלדון מוצא אצל האיש רמז למשהו מוכר. אבל לצד זאת מאתר שם שלדון גם דבר מה נורבגי במובהק. דבר כה בלתי שיפוטי, שהוא מעורר בו חמת זעם בן רגע.
שלדון מביט שוב בריאה, באישה הזאת שלארס הצליח לשאת לאישה. שערה שחור כלילה ומשוך בזנב סוס משיי. עיניה הכחולות נוצצות כמו הים של יפן לפני קרב.
שלדון חושב שמבטה העמיק בגלל ההיריון.
החיים האלה? אילו היה שולח יד לגעת בפניה ברגע זה ממש, ללטף באצבעותיו את עצמות הלחיים שלה, להעביר את אגודלו על שפתה התחתונה כדי לנגב דמעה סוררת מהרוח החזקה, ודאי היה פורץ בבכי ומחבק אותה, מאמץ אותה אליו, מצמיד את ראשה לכתפו. יש חיים בדרך. זה הדבר החשוב היחיד.
היא מחכה לתשובה, וזו לא באה. הוא בוהה בה. אולי שכח את השאלה. היא מתאכזבת.
השמש תשקע רק אחרי עשר. ילדים מתרוצצים מכל עבר, אנשים חזרו מוקדם מן העבודה כדי ליהנות מיתרת הקיץ שעוד לפניהם כפרס על עלטת חודשי החורף. הורים מזמינים מגוון סנדוויצ'ים קטנים פתוחים ומאכילים את ילדיהם חתיכות־חתיכות בעוד אבות מחזירים בקבוקי תינוקות מפלסטיק לעגלות יקרות בעלות שמות אקזוטיים.
קוויני. סטוקי. בּוּגאבּוּ. פֶּג פֶּרֶגוֹ. מקסי־קוֹזי.
החיים האלה? היא כבר אמורה לדעת שהחיים האלה הם תולדת מיתות רבות כל כך. מריו. ביל. מייבל, סבתהּ של ריאה, שנפטרה רק לפני שמונה חודשים, ומותה גרם לשלדון לעבור לכאן.
אין לאמוד את המסלול שהתווה מותו של סול.

הלווייתה של מייבל התקיימה בניו יורק, אף שהיא ושלדון הגיעו מאזורים אחרים בארץ. הוא נולד בניו אינגלנד והיא בשיקגו. בסופו של דבר השתקעו שניהם בניו יורק כאורחים, אז כתושבים, ואז — אולי — לאחר שנים רבות, כניו יורקרים.
לאחר הלוויה וקבלת הפנים שלדון הלך לבדו לבית קפה בגרמרסי, סמוך לביתם. זו היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. ארוחת הצהריים הסתיימה. האבלים התפזרו. שלדון אמור היה לשבת שבעה על מות אשתו ולהניח לקהילה לטפל בו ולהאכיל אותו ולארח לו לחברה, כנהוג. תחת זאת ישב באירווינג פלייס קופי אנד טי בָּר 71, לא רחוק מרחוב 19, אכל מאפין אוכמניות ושתה תה שחור. ריאה טסה ללוויה בלי לארס, והבחינה שנמלט מקבלת הפנים. היא מצאה אותו במרחק כמה רחובות והתיישבה מולו.
היא לבשה חליפה שחורה יקרה, ושערה גלש על כתפיה. היא היתה בת שלושים ושתיים, ועל פניה נחה הבעה נחושה. שלדון טעה בפירושה, וחשב שהיא עומדת לנזוף בו על שהבריז מהשבעה. כשדיברה, הוא כמעט ירק אוכמנייה על השולחן.
"בוא איתנו לנורבגיה," היא אמרה.
"בחלומות שלך," אמר שלדון.
"אני רצינית."
"גם אני."
"האזור נקרא פרוגנר. הוא נפלא. בבניין יש דירה במרתף עם כניסה נפרדת. יהיה לך חופש מוחלט. עוד לא נכנסנו אליה, אבל ניכנס לפני החורף."
"את צריכה להשכיר אותה לטרולים. יש להם טרולים שם, נכון? או שזה באיסלנד?"
"אנחנו לא רוצים להשכיר. זה מוזר, אנשים זרים שיסתובבו לנו מתחת לרגליים."
"זה כי אין לך ילדים. עוד תתרגלי."
"אני חושבת שאתה צריך לבוא. מה נשאר לך כאן?"
"חוץ ממאפין אוכמניות?"
"למשל."
"אפשר לחשוב מה עוד צריך, בגילי."
"אל תנפנף אותי."
"מה אני אעשה שם? אני אמריקני. אני יהודי. אני בן שמונים ושתיים. אני אלמן בגמלאות. נחת. שען. לעשות פיפי לוקח לי שעה. יש שם מועדון שלא שמעתי עליו?"
"אני לא רוצה שתמות לבד."
"אלוהים אדירים, ריאה."
"אני בהיריון. מוקדם מאוד, אבל כבר בטוח."
לשמע הדברים, ביום הזה, חמדת הימים, נטל שלדון את ידה והביא אותה אל שפתיו, עצם את עיניו, ניסה להרגיש חיים חדשים בדופק לבה.
***

ריאה ולארס כבר התגוררו באוסלו כמעט שנה כשמייבל מתה ושלדון החליט לעבור. לארס עבד ביצירת משחקי וידיאו, היא הסתגלה לחיי אדריכלית. התואר שקיבלה ממכללת קופר יוניון כבר הביא לה תועלת, ובהתחשב בכך שאוכלוסיית אוסלו הלכה ונדחפה החוצה אל בקתות בהרים, היא החליטה להישאר.
לארס — בהיותו לארס — עלה על גדותיו מרוב שמחה, תמיכה ואופטימיות באשר ליכולתה להסתגל ולהצטרף ללהקה. בנאמנות לטבעם, נורבגים מעדיפים להשריץ במים מוכרים. אוסלו, אם כן, נמלאה נורבגים הנשואים לאוכלוסיית צללים של נפשות מנושלות, הדומות כולן לתיירים המובלים כמו ילדים במוזיאון שעווה.
ב־1992, בסיוע הוריו, קנה לארס דירה דו־מפלסית של שלושה חדרי שינה בטיין, שכעת היתה שווה כמעט שלושה וחצי מיליון קרונות. זה היה סכום די גדול בשביל אזור בעיר ששלדון קישר עם הברונקס. הם חסכו יחד חצי מיליון במזומן, ובתוספת משכנתא הכרחית — שהיתה מכבידה, אבל לא במידה שאין לשאת — הם יכלו להרשות לעצמם שלושה חדרים בפרוגנר, שהיה בעיני שלדון סנטרל פארק וֶסט המקומי. האזור היה מעט מכופתר, אבל ללארס וריאה נמאס לחכות לגֶ'נטריפיקציה של טיין, וזרם המהגרים דחק משם את הכסף לאזורים אחרים ושינה את אופי בתי הספר. היתה שם אוכלוסייה הולכת וגדלה מפקיסטן ומן הבלקן. סומלים התנחלו בפארק המקומי ולעסו גת, המועצה המקומית — בחוכמתה כי רבה — שיכנה בקניון שמעבר לכביש מוסד לטיפול במתדון, שמשך לשם מכורים להרואין. למרות כל זאת, ריאה ולארס ניסו להסביר שלאזור יש "אופי". שלדון ראה רק סכנה.

למרבה המזל, עם זאת, לא היו שם צפון קוריאנים, מנוולים קטנים ומלוכסנים שכמותם. אילו היו, הם היו בולטים לעין. קשה להחביא צפון קוריאני בנורבגיה. בניו יורק אפשר להחביא צפון קוריאני כמו עץ ביער. הם נמצאים בכל פינת רחוב, מוכרים פרחים ומנהלים חנויות מכולת — לוטשים אליך את העיניים הקטנות והנוצצות שלהם כשאתה הולך ברחוב, שולחים בטלגרף מסרים לפְּיוֹנגיַאנג ומדווחים על כל צעד שלך.
הם עוקבים אחריו מאז 1952 — הוא בטוח. אי־אפשר להרוג תריסר גברים ששמם קים על ראש חומת ים באינצ'און ולחשוב שהם יעברו על זה לסדר היום. לא הקוריאנים. יש להם סבלנות של סיני, אבל נקמנות של איטלקי. והם משתלבים בסביבה. כן! נדרשו לשלדון שנים כדי להבין איך לזהות אותם, לחוש בנוכחותם, להתחמק מהם, להוליך אותם שולל.
אבל לא כאן. כאן הזדקרו לעין. כל אחד ואחד מהרשעים האלה. כל מטורף שטוף מוח שנמצא תחת מעקב של מטורף שטוף מוח אחר, למקרה שהראשון יתחיל לסבול ממחשבה חופשית.
"יש לי חדשות בשבילכם!" הוא רצה לצעוק עליהם. "זה אתם שפתחתם במלחמה! וכשתגלו את זה, אני אשמע מכם התנצלות רצינית."
אלא ששלדון, אפילו עכשיו, מאמין שאדם שהוליכו אותו שולל אינו אחראי למעשיו.
מייבל לא הבינה את סלידתו מקוריאנים. היא אמרה שהוא יוצא מדעתו, שגם הרופא שלו חשד בזה, ושהגיע הזמן שישמע לקול ההיגיון ויקבל את העובדה שמעולם לא היה צלף נערץ, אלא פקיד פשוט בפּוּסַן, ושהצפון קוריאנים לא עוקבים אחריו. הוא לא ירה באיש. הוא מעולם לא ירה ברובה מתוך כעס.
היא דיברה על זה כמה חודשים לפני שמתה.
"אתה נעשה סנילי, דוני."
"אני לא."
"אתה משתנה. אני רואה את זה."
"את חולה, מייבל. איך יכול להיות שזה לא ישפיע עלי? חוץ מזה, את אומרת את זה מאז 1976, ואולי אני לא משתנה. אולי זאת את. את פשוט מפתחת חסינות לקסמים שלי."
"זאת לא האשמה. היום קוראים לזה שיטיון. אתה בן יותר משמונים. ריאה אמרה לי שבגיל שמונים וחמש יותר מעשרים אחוז מאיתנו חולים באלצהיימר. אנחנו צריכים לדבר על זה."
"אנחנו לא!"
"אתה צריך לאכול יותר דגים."
"אני לא!"
התגובה היתה די ילדותית, בדיעבד, אך לצד זאת היתה גם מענה בדוק ואמין.
זיכרונותיו פשוט לבשו חיוּת יתרה עם הגיל. הזמן התקפל בדרך חדשה. ללא עתיד המוח פשוט הסתובב פנימה. זה לא שיטיון. אפשר אפילו לומר שזו התגובה הסבירה היחידה לנוכח הבלתי נמנע.
חוץ מזה, איך אפשר להסביר זיכרונות כאלה?
הוא הלך לאיבוד בקוריאה בתחילת ספטמבר 1952. לאחר שורת אירועים שהיתה הגיונית אך ורק בשעתו, אספה אותו מן החוף ספינת הוד מלכותה האוסטרלית בָּטאן, חלק מכוח המשימה 91, שמטרתו היתה להטיל ולקיים את הסגר ולספק אש חיפוי לכוחות האמריקניים שנחתו על החוף, ובכללם גם שלדון, במישור התיאוריה אך לא הלכה למעשה, משום שהיה על הבטאן. שלדון, שכונה אז דוני, נועד להיות חלק מצוות הלוחמה הגדודי החמישי של הנחתים שתקף את החוף האדום, אלא שהלך לאיבוד במהלך ההצבה, כי צבאות הרי מאבדים כל מיני דברים.
הוא היה צעיר מכדי להילחם כשמלחמת העולם השנייה פרצה לה. כשפרצה מלחמת קוריאה, חמש שנים בלבד לאחר מכן, המחשבה היחידה שלו היתה שאינו מוכן להחמיץ גם את המלחמה הזאת, והוא התגייס מיד, אבל בסופו של דבר — ברגע האמת — מצא את עצמו מוקף בחבורה של כפריים מטומטמים שלא הרשו לו לשאול אחת מסירות המשוטים שלהם כדי להגיע לחוף ולירות באנשים כמו שהוא אמור לעשות.
"מצטער, מֵייט. אולי נצטרך אותה. יש לנו רק ארבע. ספינה קטנה, תותחים גדולים, כדורים עפים מפה לשם. אתה מבין, כן?"
לכן החליט לשאול ללא רשות — הוא סירב להשתמש במילה "לגנוב" — סירת חתירה ממארחיו האוסטרלים. רצונם לשמור על ציוד החירום במהלך תקיפה אמפיבית רחבת היקף אינו לגמרי תלוש, הוא הבין את זה, אבל לפעמים יש לאנשים צרכים שונים, והם צריכים לקבל החלטות.
דוני הורוביץ היה אז בן עשרים וארבע. דעתו היתה צלולה, ידו יציבה, ועל כתפיו היהודיות נח עול בגודלה ובצורתה של גרמניה. הצבא נדרש רק להציב אותו בתפקיד המתאים ולשלוח אותו למשימה המתאימה. התפקיד היה צלף־גשש. המשימה היתה אינצ'און.
אינצ'און היתה משימה מאתגרת מבחינה טקטית. הצפון קוריאנים החלישו את עצמם במשך כמעט חודש וחצי של ניסיונות לתקוף את אזור פוסן, ודאגלס מקארתור החליט שזה הזמן לאגף אותם ולכבוש את אינצ'און, עיר הנמל המערבית של קוריאה. אלא שהחופים באינצ'און היו רדודים ולא נוחים, ואת אפשרויות הפלישה הגביל מִקצבה של הגאות.
יומיים של הפצצה ימית החלישו את ביצוריה של אינצ'און. לא היה שם ולו אחד שלא חשב על הפלישה לנורמנדי. או על מה שקרה בחוף אומהה כשהמפציצים האמריקניים החמיצו את מטרותיהם והטנקים האמפיביים שקעו לקרקעית הים במהלך הפלישה, מותירים את האמריקנים על החוף ללא משוריינים שיספקו להם מחסה וכוח אש. לא היו מכתשי פצצות שיוכלו לשמש שוחות.
דבר לא ימנע מדוני להימצא בחזית הפלישה הזאת.
בבוקר ההוא, בינות לעשן ולאש הארטילרית, תחת ציפורים מוכות רעש במעופן הפרוע, התקדמו הגדודים השלישי והחמישי לעבר החוף הירוק בכלי נחיתה אמפיביים המכונים אל־אס־טי, ובבטנם טנקי פֶּרשינג אם־26. דוני הנמיך חרש את סירת המשוטים החרישית אל ירכתיה של הבטאן, חמק מטה בעקבותיה עם רובהו, ואז חתר ופניו אל אש הארטילריה אשר כוונה אל כלי השיט.
בחוף האדום הגנו הצפון קוריאנים על חומת ים גבוהה, אשר הנחתים הדרום קוריאנים ניסו לטפס עליה באמצעות סולמות. לאורך ראש החומה נערכה שורה של צלפים שניסו לירות באמריקנים, בדרום קוריאנים ובכל אדם אחר שנלחם תחת דגל האו"ם. טילים נסקו אל על. הקוריאנים ירו כדורים נותבים ירוקים שסיפקו להם בעלי בריתם הסינים, ואלה הצטלבו עם הכדורים הנותבים האדומים של האו"ם.
הם החלו לירות היישר על דוני. הכדורים התקרבו לאט ואז שעטו על פניו, חודרים אל המים או מנקבים את הסירה.
לא פעם תהה שלדון מה חשבו הקוריאנים — אנשים שטופי אמונות תפלות — כשראו חייל בודד ניצב במים, פניו אליהם והוא מואר בצבעי הקרב האדומים, הירוקים, הכתומים והצהובים המשתקפים במים ובענני הבוקר בשמים. שד קטן וכחול עיניים, חסין בפני אמצעי ההגנה שלהם.
מטח של קליעים פגע בסירה של דוני. ארבעה ניקבו את החרטום ואז את הגוף. מים החלו לחדור לסירה ונקוו סביב מגפיו. הנחתים כבר הגיעו אל החוף והתקדמו אל החומה. הנותבים הירוקים שעטו מטה אל תוך הגדוד שלו.
משהגיע עד הלום, ובהיותו שחיין גרוע — במרחק ארבע מאות מטרים מהחוף, שתי רגליו במצולות שיהיו לו לקבר — החליט שלדון שהגיע הזמן להשתמש בתחמושת שלו במקום לטבוע איתה.
ידיו היו רכות מאוד ביחס לגבר. גובהו היה מטר ושבעים, ומעולם לא ידע עבודה קשה או הרים משאות כבדים. הוא סיכם מספרים בסנדלרייה של אביו וחלם לחבוט בכדור ליציע בשביל הרד סוקס. בפעם הראשונה שאצבעותיו נגעו בחלק התחתון של שדיה של מייבל — מתחת לברזלי החזייה שלה בסרט של בוגרט והפבורן — היא אמרה שהאצבעות שלו רכות כמו של בת. וידוי זה הלהיט אותו מינית יותר מכל סרט שראה מעודו.
כשהתגייס, הם בחרו בו להיות צלף. הם ראו שהוא ניחן במזג שקול. שהוא שקט. חכם. צנום אך קשוח. היה בו זעם רב, אבל יכולֶת לנתב אותו באמצעות השכל. מגע רך.
אנחנו חושבים על רובים בתור כלים גסים בידיהם של גברים עבי גוף. אבל אומנות תפעולו של הרובה דורשת מגע עדין ביותר — מגע של מאהב או של שען. הבנה שוררת בין האצבע להדק. הנשימה ממושמעת. השרירים אינם מספקים אלא יציבות דוממת. כיוון הרוח על הלחי מוצא את ביטויו בתנוחת הקנה, המורם קלות כמו מיתמר מעל פאי אוכמניות חם בצהרי יום חורף.
ועכשיו, בעוד רגליו שקועות במים, התמקדו עיניו של דוני בעצמים הרחוקים על החומה, שהבליחו בינות לערפל והעשן. אש הארטילריה לא הפחידה אותו. המים בגרביו היו רק תחושה סתומה. הציפור שהתנגשה בחלק העליון של ירכו, במהומת הרעש והעשן, היתה רק מגע. הוא היה מנותק, ועד עצם היום הזה הוא זוכר שמוזיקה ליוותה את הרגע. מה ששמע אז — מה שהוא שומע גם היום — בזיכרונותיו, היה הסוויטה לצ'לו מספר אחת בסול מז'ור של באך, ללא ליווי.
באותו רגע של שלווה עילאית, של רוגע מוחלט, הוא איבד את זעם נעוריו. הארס ששצף בו כלפי הנאצים התנקז מעורקיו במוזיקה, בעשן, במים.
עכשיו, ברגע זה של חסד, דוני הרג.
ברובה מדויק במידה יוצאת דופן — אם־1 גארַנד, קוטר 0.30 — דוני רוקן שלוש מחסניות של קליעים חודרי שריון בתוך פחות משלושים שניות. הוא הרג תריסר אנשים, הפיל אותם מעל חומה גבוהה ממרחק של ארבע מאות מטר ואיפשר לראשוני הנחתים האמריקנים לתקוף את הפסגה ללא אובדן חיי אדם בעוד הוא עצמו שותת דם מפצע ירי שטחי ברגלו השמאלית.

הפעולה שלו היתה מחווה קלה שבקלות, כמו להפיל חלוק אבן לבריכת מים שקטה ולהחריד את השתקפות שמי הלילה.
מובן שלא סיפר על כך למייבל עד שלב מאוחר. מאוחר בהרבה. למעשה, עד שלב מאוחר כל כך, שהיא לא באמת האמינה לו. היה להם בן לחשוב עליו, וגבורה היתה בעיני שלדון עניין פרטי. הוא אמר שהיה קצין לוגיסטיקה והוצב במקום דרומי ובטוח יותר. הפצע? הפצע נגרם כאשר נכנס בחוסר זהירות לסככת כלים ונדקר במגרפה. הוא הפך את זה לבדיחה.
בהשוואה אלי, המגרפה היתה הכלי הכי חד בסככה.
שלדון זכר שקיבל את עיטור הצי ואת לב הארגמן בשל חלקו בפלישה. השאלה היא איפה הניח אותם. הוא ניהל חנות עתיקות ותיקון שעונים. הם יכולים להיות בכל מקום, בכל גומחה. הוא לא הצליח למצוא אותם. הם היו ההוכחה המוחשית היחידה לכך שלא יצא מדעתו. ועכשיו החנות איננה ותכולתה נמכרה. כל מה שנאסף בקפידה כזו פוזר. משיצאו לעולם, יורכבו החפצים באוספים חדשים על ידי אספנים חדשים, ואחר יפוזרו שוב כשהאספנים ישובו אל בין הערפילים.

"החיים האלה." איזו שאלה! אף אחד לא באמת רוצה לדעת את התשובה.
בחיים האלה היה גופי לזלזל כמוש, אף שפעם ניצבתי איתן. אני זוכר, במעומעם, את האדמה העשירה ואת יערות האשור של ניו אינגלנד — מחוץ לחלון חדר ילדותי — צומחים בממלכות. את הורי סמוכים.
בחיים האלה אני מדדה, איש זקן, אף שפעם יכולתי לרחף מעל ספקות וסתירות.
בחיים האלה זיכרונותי הם עשן שחונק אותי. צורב את עיני.
בחיים האלה אני זוכר תשוקות שלא ישובו. אבל פעם הייתי מאהב בעל העיניים הכחולות ביותר שראתה מעודה — עמוקות מאלה של פול ניומן, כהות מאלה של פרנק סינטרה.
החיים האלה! החיים האלה מגיעים לסופם ללא כל הסבר או התנצלות, וכל שמץ נשמה שיש בי או כל אלומת אור הבוקעת בענן הם הבטחה של קץ.
החיים האלה היו חלום חטוף וטראגי שאחז בי בשעות הראשונות של בוקר יום שבת, כאשר הזריחה השתקפה מן המראה שמעל השידה שלה והותירה אותי אילם בדיוק ברגע שהעולם התפוגג והלבין.
ואפילו אם מישהו רצה לדעת, מי נותר שיספר?

2

השעה בלתי סבירה, ושלדון עומד עירום בחדר האמבטיה בדירה בטיין. ריאה ולארס יצאו משום מה. הם יצאו באמצע הלילה בלי להגיד מילה, ומאז כבר חלפו שעות.
האור כבוי. חשכה. יד אחת לחוצה על האריחים הקרים של הקיר מעל האסלה, האחרת מכוונת במידת האפשר. הוא מחכה שהערמונית שלו תזוז מהדרך כדי שיוכל להשתין סוף־סוף ולחזור למקומו במיטה, כדי שאם במקרה יעמוד לבו מלכת ברגע זה ממש, לא יימצא — מחזיק את הבולבול, מת על הרצפה — בידי קבוצה של חובשים בני עשרים שיפערו עיניים לנוכח ברית המילה והמזל הרע.
הגיל אינו הדבר היחיד שמאט אותו. גבר ואישה רבים למעלה בשפה בלקנית כלשהי, רוויה ארס וזעם. אולי אלבנית. אולי לא. הוא לא יודע. היא נשמעת נתעבת, אנטישמית, קומוניסטית, קרתנית, גסה, פשיסטית ומושחתת בעת ובעונה אחת. צליל מר מאפיין כל תנועה, כל עיצור וכל נימה. הריב קולני, ואיכויותיו מניעות את בני מעיו להתכווץ כמו באינסטינקט הגנה קדמון.
שלדון דופק על הקיר כמה פעמים, אבל חבטותיו רפות.
הוא נזכר בגרפיטי במשתנות הגברים בזמן הטירונות: "צלפים זקנים לא מתים, הם רק נשארים טעונים."
שלדון מדשדש אל המיטה, מתכסה עד הכתפיים ומאזין לשאגותיה של האישה הופכות ליפחות. בסופו של דבר הוא שוקע בשינה רדודה וחסרת קולות.

כשהוא מתעורר, כבר יום ראשון — כצפוי. אור מציף את החדר. ליד הדלת עומד גבר גדול ובלתי קוריאני בעליל.
"יָה? שלדון? היי! זה לארס. בוקר טוב."
"היי, לארס."
"ישנת טוב?"
"איפה הייתם?"
"נסביר בארוחת הבוקר."
"השכן שלכם הוא פשיסט מהבלקן."
"כן?"
שלדון מזדעף.
"אנחנו הולכים להכין ביצים. תצטרף אלינו?"
"גם אתה שמעת את זה, נכון? זאת לא היתה הזיה?"
"בוא לאכול ארוחת בוקר."

הדירה שוכנת ברחוב קטן לא רחוק מסארס גטה, סמוך לטיֶינפּארקֶן. המבנה עשוי לבנים, הרצפה עשויה קורות רחבות של עץ גולמי. בעיני שלדון יש בה משהו המעלה על הדעת לופט ניו יורקי, כי אביו של לארס שבר את הקירות בין המטבח לסלון ובין הסלון לחדר האוכל, ויצר חלל פתוח עם רצפה ותקרה לבנות. נוסף על החללים שחוברו זה לזה יש שם חדר שינה גדול ועוד חדר שינה קטן, השוכן במורד גרם מדרגות קצר ומשמש כעת את שלדון.
כיוון שאינו יכול להמשיך להתחמק מפני היום, שלדון קם, לובש חלוק, נועל נעלי בית ומדשדש לסלון, שאור הבוקר המוקדם בוהק בו כמו מנורה בחדר חקירות. זו בעיה שהוא מכיר, ומוכן לקראתה. הגורם הוא שמש הקיץ הנורבגית. הפתרון הוא זוג משקפי טייסים מוזהבי מסגרת שהוא מוציא מכיסו ומרכיב על עיניו.
עכשיו הוא מסוגל לראות, והוא ניגש לשולחן האוכל שעליו מונחים גבינת עזים, מגוון מוצרים של בשר חזיר מיובש, מיץ תפוזים, מעט כבד קצוץ, סלמון, חמאה ולחם שחור שנאפה זה עתה ונלקח מהמכולת הסמוכה.
ריאה לבושה זוג מכנסי ליווייס דהויים וחולצת סאטן בצבע תכלת של אֵייץ'־אנד־אֶם, ושערה משוך לאחור. היא יחפה וחפה מאיפור, מערסלת ספל חם של קפה־אוֹ־לֶה צרפתי ונשענת בגבה על כיור המטבח.
"בוקר, פאפא," ריאה אומרת.
ריאה מכירה את לבוש הבוקר של שלדון. היא מוכנה גם לברכה המסורתית שלו.
"קפה!"
ריאה התכוננה לזה ומושיטה לו את הספל.
היא רואה שמתחת לחלוק הרחצה החום העשוי פלנל, רגליו של שלדון חלקות וחיוורות, אך טרם איבדו את המִתאר ואת השרירים. אין ספק שהוא מצטמק, אבל הוא צנום ומבנה הגוף שלו טוב. זה גורם לו להיראות גבוה מכפי שהוא. הוא משרך רגליים ומתאונן ונוהג בשתלטנות, אבל כתפיו זקופות וידיו אינן רועדות כשהוא לוקח את ספל הפנטהאוז שלו — פריט שהזמין בדואר הודות למודעה שהתפרסמה בגב המגזין בשנות השבעים, אם לשפוט לפי מראה האישה שעליו.
היא התחננה בפניו שיזרוק את הספל... אבל לא.
בכל מתחם מחוץ לדירה הזאת התלבושת הנוכחית היתה מביאה את שלדון למעצר. אבל השאלה האמיתית היא למה הסכים לארס לשכן את הברייה הזנוחה הזאת, האהובה כל כך על ריאה.
אלא שזאת כנראה התשובה. היא מעריצה את לארס — במיוחד בזכות חמימותו העדינה, חוש ההומור היבש שלו, מזגו השלֵו — והיא יודעת שרגשותיו שלו דומים. יש בו גבריות הלובשת ופושטת צורה, נחבאת מעין הציבור אבל ניעורה בדלתיים סגורות כפי שדוב חום צמרירי הופך לטורף.
ריאה מייחסת זאת לא רק לאופיו, אלא גם לחינוך שקיבל. דומה שהאומה הנורבגית למדה כיצד למתן את הכוח הגברי משולח הרסן ולשלב אותו בסדר החברתי, לקבור את הפינות החדות שלו הרחק מעֵין רואה ולצד זאת לאפשר רגעים של עוז משולח, של אינטימיות ועוצמה גם יחד. האופי שלו כה מתוק, אבל הוא גם צייד. לארס ואביו צדים איילים מאז ילדותו של לארס. ריאה מחזיקה במקפיא די בשר לשנה שלמה. היא ניסתה, אבל אינה מסוגלת לדמיין אותו לוחץ על ההדק, חותך את העור, מוציא את המעיים. אף שכך הוא עושה.
אבל לארס איננו רק תוצר של עולמו. יש בו טוּב לב עמוק, וריאה מרגישה שהיא עצמה חסרה כזה. היא חסרה את יכולתו לסלוח. רגשותיה ומוחה והעצמי שלה הדוקים יותר, משתרגים יותר בדיאלוג נצחי של חיפוש אחר משמעות ומטרה וביטוי. יש בה דחף לפרש ולהרחיב, להחיל על העולם הסבר, ולו רק בינה לבינה.
להניח לדברים, להמשיך הלאה, להיכנע לשתיקה — זו לא דרכה.
זו דרכו של לארס. הוא משלים עם האנושיות כפי שהיא מתגשמת בפניו. הוא אינו מתבטא בשטף של מילים, רעיונות והפרעות, תובנות ומכשולים, אלא הודות ליכולת הולכת וגדלה להתמודד עם הדבר הבא. לראות אותו בבהירות. לומר את מה שיש לומר ואז לעצור. הדבר שהרצון מניע, אצלה, הוא אצל לארס תהליך החיים.

הם רוצים ילדים. אבל רק בזמן האחרון. ריאה נזקקה לזמן למצוא את מקומה, לראות אם היא יכולה להרכיב את הנשמה האמריקנית שלה על המטריצה הנורבגית. וכך, כשנגמרו הגלולות, היא פשוט לא הלכה עם המרשם לבית המרקחת כדי לקנות חדשות. היא זוכרת את היום. זה היה יום שבת בדצמבר, זמן לא רב לפני חג המולד, אבל אחרי חנוכה. זה בטח היה אחד הימים החשוכים בשנה, אבל הדירה שלהם האירה בחמימות עם עץ חג מולד וחנוכייה. כמשחק, חיברו רשימה של אביזרים נלווים לחגים משכבר.
ציפורן. קינמון. אורן. מרציפן.
"לא, בלי מרציפן."
"זה נורא נפוץ כאן," אמר לארס. "מצופה בשוקולד."
"תור מי עכשיו?"
"תורך."
פעמונים. נרות. פשטידות. תפוחים. שעווה למגלשי סקי...
"באמת! שעווה לסקי? גם כאן. זה נפלא."
"אני עובדת עליך, לארס."
"אה."
שלוש מילים ברצף. לפעמים ארבע. זה מה שהיה להם במשותף. בסיס איתן לילד.

ריאה לוגמת מן הקפה־או־לה שלה ומביטה בלארס שקורא את העמוד הראשי של "אפטֶנפּוֹסטֶן". מופיע בו תצלום של טקס קבלת העצמאות של קוסובו מסרביה מוקדם יותר השנה. ומשהו על בראד פיט. ועל דיאטה דלת פחמימות.
לא, היא לא סיפרה ללארס שהיא מנסה להרות. לא היה צורך, משום מה. דומה שידע. ואולי, בהיותם נשואים, לא היה הכרח שידע. מה שעשוי היה להפוך לאופרה בתרבות הניו יורקית שלה, תורגם כאן לחיבוק ולאצבעותיו החולפות בשערה ואז חופנות אותו באגרוף.
לארס קורא את העיתון כמו אדם רגיל, בעוד שלדון מרים חלק מהעיתון אל האור כאילו הוא מחפש סימני מים. כתמיד, לא ברור לריאה מה משמעות הצעד שלו — אם הוא מנסה לזכות בתשומת לב כמו ילד או אם מדובר פשוט בביטוי של הגיל, ואולי הוא שקוע בפעילות כלשהי, שאילו ייחקר בעניינה, היא תישמע ילדותית ושיטיונית אבל בה בעת גם הגיונית. כשהשלושה משולבים בדרך זו — האישיות שלו, המצב שלו, ההיגיון שלו — אי־אפשר להבדיל ביניהם.
זה השבוע השלישי של שלדון במדינה. הם קיוו שימצא כאן את מקומו, שישתקע בחייו החדשים. כולם ידעו שעכשיו כבר אי־אפשר לסגת. שלדון זקן מדי, הדירה בגרמרסי נמכרה, אין לו לאן ללכת.
"אני לא נופלת למלכודת הזאת," היא אומרת.
"מה?"
לארס ושלדון מרימים שניהם את העיתונים גבוה יותר — האחד להסתתר, האחר להכעיס.
"אמרתי, מטורף שכמוך, שאני לא נופלת למלכודת הזאת. אין לי שום עניין לדעת למה אתה מחפש את צופן דה וינצ'י בעיתון."
"נורבגית נשמעת כמו אנגלית שמדברים לאחור. אני רוצה לראות אם ככה גם קוראים אותה. אני יכול לבדוק את זה כשאני מרים את הנייר לאור וקורא את המאמר בצד השני. אבל המילים בצד הזה של העיתון חוסמות את המילים בצד השני, אז אני לא מצליח לגלות."
לארס אומר: "הולך להיות מזג אוויר יפה שוב."
"אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת. פאפא, מה דעתך על הליכה קצרה?"
"בטח, נראה לי שהם ישמחו."
"הקוריאנים?"
"את אומרת את זה בקול ההוא. שמעתי את הקול."
ריאה מניחה את הספל הריק בכיור ומעבירה את אצבעותיה מתחת למים קרים. היא מנגבת אותן בג'ינס שלה.
"יש משהו שאנחנו צריכים לספר לך."
"ספרו לי כאן."
"אני מעדיפה לצאת החוצה."
"אני לא. אני מעדיף להיות כאן. ליד האוכל. החזיר הזה. הוא זקוק לי."
"אנחנו יכולים לצאת מאחור."
לשמע הדברים שני העיתונים צנחו.
"יש דלת אחורית?" שלדון שואל.
"כניסה לאופניים. רוב האנשים לא מכירים אותה. זה סוד."
"טוב לדעת."
"דברים קטנים כאלה יכולים להציל את החיים שלך."
"את לועגת לי. אני יודע שאת לועגת לי, אבל לא אכפת לי. אני יודע מה קורה. עדיין יש לי את השכל שלי, את תכשיטי המשפחה וקצת חסכונות מהספר שלי. ואני מעל שמונים. זה משהו."
"אז אנחנו יוצאים או מה?"
"מה העניין עם השכנים שלך?" משנה שלדון את הנושא.
"מה זאת אומרת?"
"נשמע שהפשיסט מכה את אשתו."
"פעם התקשרנו למשטרה."
"אז כן שמעת את זה!"
"כן."
"יש לכם רובה? לארס, יש לך רובה?"
"לא כאן."
"אבל יש לך רובה, נכון? כלומר, אתה לא רץ ערום ביער, עם שיער בלונדיני מתנפנף ברוח, ומתקיל את האיילים בחזה הגברי שלך, נכון? אתה לא הורג אותם בשיניים? מכתים בדם את הזקנקן שלך? חיוך גדול? יש בעסק גם רובה, נכון?"
"בבית הקיץ. מוֹזס ואָרון. הם נעולים בארון ליד הסאונה. אחד מהם מקולקל."
"יש לך רובים יהודיים?"
לארס מחייך. "לא, לא. וינצ'סטר ורמינגטון. הם קרויים על שם שני התותחים בדְרֶבַּק שהטביעו את הספינה הגרמנית במלחמה. בפיורד."
"לנורבגיה יש תותחים יהודיים קוטלי גרמנים?"
"לא חשבתי על זה ככה."
שלדון זוקר גבות ופותח את כפות ידיו כמו כדי לשאול מה עוד אפשר לחשוב על שני תותחים נורבגיים המכונים מוזס וארון שהטביעו ספינה גרמנית.
לארס נכנע. "כן, לנורבגיה יש תותחים יהודיים קוטלי גרמנים."
"אבל הרובים לא כאן. מוזס וארון יצאו לנדודים."
"בבית הקיץ. כן."
"זה בסדר. אני בטוח שנוכל לנצח בקרב סכינים. בהשוואה לשלושתנו, מה כבר יודעת המאפיה הבלקנית על קרבות סכינים?"
"תשמע, הבקתה נמצאת ליד הגבול עם שוודיה. המחתרת הנורבגית פעלה שם. קראנו להם 'הילדים ביער'. אבא שלי אומר שסבא שלי היה מחביא אותם בסאונה מאחור. הם ענדו אטבי נייר על הדש. הרבה אנשים עשו את זה. זה היה ביטוי למרד בכיבוש."
שלדון מהנהן. "אז מבצע אטב הוכיח את עצמו? בטח זה מה ששבר אותם. מי יכול לסבול חוצפה כזאת?"
ריאה אומרת, "פאפא, אני חושבת שאתה צריך להתקלח, ללבוש בגדים תואמים — אולי אפילו תחתונים — ובתמורה נוכל לחמוק מהדלת האחורית."
שלדון משנה נושא.
"את יודעת למה אני עונד את השעון הזה?"
"לדעת מה השעה?" עונה ריאה, נכנעת להסחת הדעת.
"לא. זאת הסיבה שאני עונד שעון בכלל. השאלה היא למה אני עונד את השעון הזה. פעם ענדתי שעון עם הלב של אבא שלך. יום אחד אני אסביר. אבל החלטתי, לאור החדשות שלך ולנוכח בואי לארץ של כחול וקרח, להתפרע ולקנות שעון חדש. ואת יודעת איזה קניתי? לא אומגה. לא רולקס. אני אגיד לך מה קניתי. גֵ'יי־אֶס ווֹץ' אנד קומפני.
"לא שמעת עליהם? גם אני לא. שמעתי עליהם במקרה. הם יושבים באיסלנד. בין העולם הישן והחדש. ארבעה בחורים למרגלות הר געש, באמצע האוקיאנוס האטלנטי, שרוצים לנסות להתפרנס מהרכבה של שעונים נהדרים כי הם אוהבים אותם. כי הם מבינים ששעון הוא מעשה הנדסי מחייב, מלא יצירתיות ויופי, בתגובה למבנה חסר רחמים של פונקציונליות ושל צורה. כמו החיים עצמם בתגובה למוות. חוץ מזה, השעון שלי יפהפה! רואה?"
"בחוץ. אנחנו יוצאים החוצה."
"אין לי מפתחות לבית. אני לא עצמאי."
"נשכפל לך. נו?"
"כשאבא שלך היה קטן, הוא הפסיק להתאים בין הבגדים שלו. בכוונה. מרד באביו השתלטן. אז התחלנו לקנות לו אך ורק ליווייס — הג'ינסים שנקראים על שם שבט מבני ישראל, ומתאימים בדרך פלא לכל חולצה. צבעונית, משובצת, מפוספסת, מנומרת. אפשר לזרוק כל דבר על ליווייס. ככה הערמתי על אבא שלך. בתמורה קיבלנו ילד חסר חוש אופנה."
"אני חושבת שארוחת הבוקר הסתיימה."
"הוא נמצא בספר, את יודעת."
"אני יודעת, פאפא."
"וגם סבתא שלך."
"אני יודעת."
"והרבה מאוד אירופאים כועסים."
"כן."
"וכלב."
"נכון."
הספר. "הספר" היה מקור תהילתו המוכחת היחידה של שלדון. ב־1955, עדיין אבוד משהו לאחר המלחמה ובלי כל רצון להימצא, הוא נדבק משום מה ברעיון להיות צַלם. ובסופו של דבר אפילו הפך לצלם פופולרי. זמן רב לפני שספרי המתנה התֶמטיים נכנסו לאופנה, שלדון החליט לנסוע ממקום למקום ולצלם דיוקנאות. לרוע המזל, למרות כישרון הצילום שלו הוא נעדר מיומנויות חברתיות מסוימות — וזו היתה בעיה, שכן צילום דיוקנאות דרש את שיתוף הפעולה של מושאיו.
לזכותו של שלדון ייאמר, עם זאת, שהוא הפך את החיסרון ליתרון בכך שעשה את מושאי הדיוקנאות שלו למצולמים בעל כורחם. בזאת היה לו כישרון של ממש. אי לכך, שֵם הפרויקט היה "תמונות של אנשים ממאנים".
עד 1956 שלדון אסף בדיוק שש מאות ושלוש־עשרה תמונות בתריסר ערים בחמש מדינות של אנשים המצויים בעיצומו של התקף זעם עליו. למעלה ממאתיים מהתמונות ראו אור בספר. השאר נותרו מאוחסנות בארגזים שהוא שמר, החביא ולא הרשה לאיש לראות. החשד שיש תמונות נוספות עלה רק כשסול העלה את הנושא פעם בשיחה. אבל שלדון שמר אותן במחבוא גם לאחר מכן.
בספר מופיעים נשים צורחות, גברים מנופפים באגרופים, ילדים היסטריים, אפילו כלבים מסתערים, חשופי שיניים. מתוך ציניות חסרת חן כּוּנה הספר — שמצא מוציא לאור מוצלח להפתיע וקהל לא מבוטל — בשם "מה?".
בריאיון קצר ל"הרפרס" נשאל שלדון מה עשה כדי להכעיס את כולם.
"כל דבר שהצלחתי לחשוב עליו," השיב. "משכתי בשיער, הצקתי לילדים, התגריתי בכלבים, הפלתי גביעי גלידה, הטרדתי קשישים, עזבתי בלי לשלם, חטפתי מוניות, עניתי תשובות מתחכמות, הסתלקתי עם מזוודות של אחרים, העלבתי נשים, התלוננתי למלצרים, עקפתי בתור, הפלתי כובעים, לא חיכיתי עם המעלית לאף אחד. זאת היתה השנה הטובה ביותר בחיי."
סול הופיע בעמוד הראשון. שלדון בדיוק לקח מהעולל סוכרייה ואז צילם אותו עם פלאש שהכעיס אותו עוד יותר. מייבל יצאה מהכלים, ובכך זכתה למקום בעמוד השני.
עותק של הספר נמצא בסלון של ריאה. היא הראתה אותו ללארס. התמונה האהובה עליהם צולמה בהשראת "הנשיקה ליד בית עיריית פריז" של דואנו, אשר ראתה אור באותו זמן במגזין "לייף". שלדון הבין את כוחה האיקוני של התמונה כהרף של רגע בתקופה של שינוי. בגרסה של שלדון, נשיקתם של שני האוהבים הופרעה. הם אחזו במעקה הברזל של הגשר, והאישה השליכה בקבוק יין לעבר המצלמה (לעבר שלדון, למעשה). היום היה בהיר, לכן שלדון השתמש בצמצם סגור כדי להשיג עומק שדה רחב ופוקוס כמעט גורף. התמונה — שצולמה בשחור־לבן והפגינה קומפוזיציה מעולה — הנציחה על כן לא רק את פניה הזועמות של האישה (ידה עדיין מתוחה מהשלכת הבקבוק, פניה מעוותות, גופה רכון מעט מעל המעקה כאילו היא מטילה את עצמה אל המצלמה), אלא גם את הבציר של היין המעופף (שאטו בֵּיישֶוֶול 1948, סן ז'וליאן, בורדו). במלוא הכנות, מדובר בתמונה מבריקה. וכשדואנו הודה ב־1994 שתמונתו שלו מבוימת (משום שהבחורה רצתה כסף אחרי ארבעים שנה, תבעה אותו ובכך אילצה את הצלם להודות שנשכרה, דבר שגזל מן התמונה המקורית את קסמה), עלה שלדון על הגגות והכריז שהוא־הוא רב האומן.
"המקור היה זיוף, הזיוף היה מקור!" תמונתו פורסמה שוב ב־1995 והביאה לו שבוע נוסף של פרסום לשמצה והזדמנות להיות בלתי נסבל במפגשים משפחתיים. מבחינת שלדון, מדובר היה בעונג בל יתואר.
"תתלבש, אנחנו יוצאים," ריאה אומרת.
"לכו אתם. אני אשיג אתכם."
לארס מביט בריאה, שמחזירה לו מבט ידעני.
"פאפא, אנחנו רוצים לספר לך משהו על אתמול בלילה. בוא איתנו."
שלדון מביט בלארס, שמניח בתמימות חתיכת הרינג על לחם שחור.
"אתם לא רוצים שאסתובב לבד. אתם רוצים להשגיח עלי. זאת הסיבה שאתם רוצים להצמיד לי את הטלפון הנייד הזה. אבל אני לא מוכן!"
"אנחנו נהנים מחברתך."
"סבתא שלך ידעה לתמרן אותי יותר טוב ממך. אני לא מוותר עד שלא תשתפרי."
"טוב, בסדר, אני יוצאת. מי בא איתי?"
לארס מרים את ידו.
"לארס! יופי! עוד מישהו?" היא מביטה בחדר. "אף אחד?"
"יש לי דברים לעשות," שלדון אומר.
"למשל?"
"דברים פרטיים."
"אני לא מאמינה לך."
"מה אכפת לי?"
"זה יום יפה, ואני רוצה שתצא מהבית."
"ידעת שעברתי שמונה מצלמות עם הספר? שש רוסקו באכזריות על ידי המצולמים — זו של מריו היתה הראשונה שהלכה, אחת הפלתי להאדסון, עוד אחת כלב אכל. מה שאהבתי זה שהכלב האשים את המצלמה ולא אותי. התמונה של פְּנים הפה שלו מופיעה בעמוד שלושים ושבע. והואיל והוא לחץ על הכפתור בעצמו, כמובן שהוא מקבל את הקרדיט על הצילום."
"מה הפואנטה?"
"את חמודה שאת חושבת שיש לי פואנטה."
היא מזעיפה פנים. שלדון מחייך. לארס מכריז שהוא הולך להתלבש. ארוחת הבוקר נגמרה.
ריאה נשארת לבד עם שלדון.
"מה נכנס בך? אמרתי שאני רוצה לספר לך משהו."
"צאי עם בעלך. לכו לבקתה. תעשו אהבה על שמיכת פרווה. תאכלו בשר אייל משומר. תשתו 'אקוויט' שחצה את קו המשווה כמה פעמים. לפני מאתיים שנה אסור היה ליהודים להיכנס לארץ הזאת. עכשיו מצאת לך ילד נחמד, והוא אוהב אותך, ויהיו לכם ילדים יפים. אני אהיה פה כשתחזרו."
"לפעמים אני חושבת שבאמת יש שם מישהו איתך, ולפעמים... אני חושבת שזה רק אתה."
"תתלבשי ותלכי. אני אשטוף את הספל שלי."
זרועותיה של ריאה עודן שלובות. היא מביטה בשלדון כמו מנסה לקבל החלטה. ואז, בקול נמוך ומעט כועס, היא אומרת, "עברתי הפלה."
סבה מגיב בשתיקה עמוקה ופניו משתנות. השרירים נרפים, ולרגע היא רואה אותו כל כולו. השנים זורמות אל תוכו. עייפות מפחידה ניכרת בפיו ועל מצחו. היא מתחרטת על דבריה מיד. היא היתה אמורה לדבוק בהסכמה שלה עם לארס. לבשר לו לאט. להכין את השטח. שלדון קם בשקט ומתעטף בחלוק. ואז, כאילו הדמעות היו שם מלכתחילה, הוא חוזר לחדרו ובוכה לבד, בגלוי.

שעות לאחר מכן, בשעה שתיים בצהריים, הוא לבדו בדירה. הוא המשיך להתעקש שריאה ולארס יסתלקו, אך כבר בנימה שונה מאוד. הוא הבהיר להם שהוא צריך להיות לבד, והם יצאו.
במכנסי ג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת וזוג מגפי עבודה, שרוע בנינוחות על הספה עם ספר של דניאל סטיל, הוא מושל שוב ברוחו. אז הצעקות מתחילות שוב.
הוא כבר שמע ריבים משפחתיים — סבבים של צעקות, הסלמה, טריקות דלת מקריות, אפילו מכות ובכי. אבל זה שונה. המקצב של הוויכוח רע. אין חילופי תורות בין המשתתפים הכועסים. הגבר התחיל לצרוח ופשוט לא הפסיק. האישה, הפעם, לא אמרה מילה.
אבל היא שם, שלדון חושב.
אין בזה ההפוגות שיעידו על ריב בטלפון. הריב ליניארי מדי, אינטימי מדי. הקול השואג נוכח מדי.
אין שום חשיבות לעובדה ששלדון אינו מבין מילה, שהרי המסר ברור. הניסיון שלו עם האנושות, על טווח זעמה הנרחב, מספיק כדי שידע מה מתרחש. בקול ניכרים אכזריות ורוע לב. אין זה ריב סתם. זהו קרב.
ואז נשמע קול נפץ.
שלדון מניח את הספר ומזדקף על הספה. הוא קשוב, גבותיו מכווצות.
לא, לא ירייה. הקול לא היה חד מספיק. שלדון מכיר קולות ירייה מחייו ומחלומותיו. זאת כנראה טריקת דלת. ואז הוא שומע צעדים קרבים, מהירים ואחידים. האישה, כנראה. אישה כבדה ואולי אישה במגפיים, או כזאת שנושאת משהו כבד. היא יורדת במדרגות. תחילה גרם אחד, הפסקה קלה במישורת, ואז גרם נוסף.
משך הזמן הדרוש לה כדי לרדת בגרם המדרגות זהה לזה הדרוש לשלדון להגיע לדלת הכניסה ולהביט בה מבעד לחור ההצצה.
הנה היא. המקור, המוקד ואפילו הסיבה לכל זה. מבעד לעדשה המעוותת שלדון רואה אישה צעירה בת שלושים בערך, עומדת לפני דלתו ממש. היא קרובה, כך שהוא רואה אותה מהמותניים ומעלה, אבל די בזה. היא לובשת חולצה שחורה קצרה מתחת לז'קט עור חום זול. היא עונדת תכשיטים זולים וצעקניים, ושערה מסורק במוס או ג'ל סמיך שמונע ממנו את התגובה הנהוגה לכוח המשיכה.
כל פרט ופרט בה אומר בַּלקנים. שלדון אינו יכול אפילו לנחש את מהלך חייה, ועם זאת נדמה כי כל חלק בהם ידוע ומתוסרט, למעט נוכחותה יוצאת הדופן באוסלו. אבל את זה אפשר להסביר בקלות הודות לאפשרות של מקלט מדיני. אולי היא סרבית או קוסוברית או אלבנית. אולי רומנית. מי יודע?
תחושתו הראשונה היא רחמים. לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל נסיבות חייה.
התחושה נמשכת ואז מתהפכת בכוח זיכרון.
הם עשו את זה לנו, הוא חושב ומביט דרך חור ההצצה. הרחמים נעלמים ומתחלפים בכעס השוכן מתחת לפני השטח של חיי היומיום ושל מענה הלשון המהיר שלו.
האירופאים. כמעט כולם, בזמן זה או אחר. הם הביטו מבעד לחורי ההצצה שלהם — עיני הדג הקטנות שלהם מציצות מבעד לעדשות קעורות, צופות בזולתם נמלט — בעוד שכניהם חבקו את ילדיהם אל חזם, ובריונים חמושים רדפו אחריהם בבניינים כמו מדבירים את האנושות עצמה. מאחורי הזכוכית היו שפחדו, היו שריחמו, היו שהתענגו על המראה וששו להמית.
כולם היו בטוחים בזכות הדבר שלא היו. לדוגמה, הם לא היו יהודים.
האישה מסתובבת. היא מחפשת דבר מה.
מה? מה היא מחפשת?
המאבק התחולל קומה אחת בלבד מעליו. המפלצת למעלה עלולה לרדת בתוך כמה שניות. מדוע היא מתעכבת? מדוע היא מהססת? על מה ולמה ההשתהות הזו?
למעלה מתנהל חיפוש. המפלצת דוחפת והופכת ומחפשת אחר דבר מה. היא מזיזה הרים וקירות. היא מקלפת את החשֵכה עצמה מפני האור כדי למצוא אותו. בכל רגע תעצור ותפנה אליה ותדרוש אותו.
שלדון ממלמל חרש. "רוצי, טיפשה. לכי, לכי למשטרה ואל תביטי לאחור. הוא רוצה להרוג אותך."
אז מהדהד שוב קול הנפץ מלמעלה. כמו קודם. זאת הדלת המכה בקיר מאחוריה.
בקול רם שלדון אומר, "רוצי, טיפשה. למה את עומדת שם?"
מתוך תחושת בטן שלדון מפנה את ראשו ומביט דרך חלון החזית. ושם נמצאת התשובה. מרצדס לבנה חונה בחוץ. גברים לובשי ז'קטים מעור זול יושבים בה ומעשנים סיגריות, חוסמים את נתיב המילוט שלה.
וזה מכריע את הכף.
חרש, לאט אך בלא היסוס, שלדון פותח את הדלת.
מה שהוא רואה אינו מה שציפה לראות.
האישה אוחזת קופסה ורודה מכוערת, גדולה די הצורך להכיל זוג נעלי גבר ותו לא. והיא אינה לבד. לבטנה צמוד ילד קטן, אולי בן שבע או שמונה. מבועת. הוא לבוש מגפי ולינגטון כחולים קטנים שעל צדם צוירו ביד דובוני פדינגטון צהובים. מכנסי קורדרוי בצבע בז' נתחבו אליהם בשימת לב. הוא עטוף בז'קט ירוק, עשוי בד עמיד למים.
הצעדים למעלה בוטשים ברצפה. קול שואג שם. ורה, אולי? לורה? קלרה? שתי הברות, על כל פנים. נובח. משתעל.
שלדון מכניס אותם פנימה כשאצבעו לחוצה לשפתיו.
ורה מביטה במעלה המדרגות ואז מבעד לדלת. היא אינה מביטה בשלדון. היא אינה תוהה על כוונותיו ואינה מספקת לו הזדמנות לשקול את מעשיו בכך שתביט בעיניו כמבקשת הבהרה. היא דוחפת את הילד השקט לפניה ואל תוך הדירה.
שלדון סוגר את הדלת בשקט, בשקט רב. פניה הסלאביות הרחבות של האישה מביטות בו בבעתה של קושרי קשר. כולם מתיישבים בגבם לדלת ומחכים שהמפלצת תעבור.
הוא מרים שוב את אצבעו לשפתיו. "ששש," הוא אומר.
אין צורך להביט דרך חור ההצצה. הוא כבר איננו אחד האנשים שהוא מתעב. עכשיו הוא יושב לצד שכניו ורוצה לעמוד באמצע מגרש כדורגל עם מגפון, מוקף בדור של אירופאים מבוגרים, ולצעוק, "זה היה כל כך קשה?"
אבל כלפי חוץ הוא שקט. ממושמע. שלֵו. חייל ותיק.

"כשאתם מתגנבים מאחורי אדם כדי להרוג אותו בסכין," הסביר הסמל שלו לפני שישים שנה, "אל תביטו בו. אנשים מרגישים כשאתם מביטים להם בעורף. אני לא יודע איך, אני לא יודע למה. פשוט אל תביטו להם בראש. תביטו ברגליים, תתקרבו, תתקעו את הסכין. ראש קדימה, לא אחורה. אל תיתנו להם לדעת שאתם שם. אם אתם רוצים להרוג אותם, תהרגו אותם. אל תנסו לשכנע אותם שזה רעיון טוב. סביר להניח שהם לא יסכימו."
לשלדון לא היתה בעיה בעניין זה. הוא לא תהה על מה שאין לתהות עליו, לא פיקפק במשימה, לא הטיל ספק בתפקיד שלו. לילה אחד, לפני שהלך לאיבוד והגיע לבטאן, העיר אותו מריו דה לוקה. מריו היה מסן פרנסיסקו. הוריו היגרו מטוסקנה מתוך כוונה לקנות יקב צפונית לסן פרנסיסקו, אבל אביו נשאר בעיר משום מה, ומריו גויס. לדוני היו עיניים כחולות עזות ושיער בצבע חול, אבל מריו היה כהה כמו דייג סיציליאני. והוא דיבר כאילו הזריקו לו סם אמת.
"דוני? דוני, אתה ער?"
דוני לא ענה.
"דוני. דוני, אתה ער?"
זה נמשך כמה דקות.
"דוני. דוני, אתה ער?"
"זה לא יעזור לי לענות לך," הוא אמר.
"דוני, אני לא מבין את הפלישה הזאת. אני לא מבין את המלחמה הזאת. אני לא יודע מה אנחנו אמורים לעשות. מה אנחנו עושים כאן?"
דוני לבש פיג'מת פלנל שלא נופקה לו על ידי הצבא. הוא השיב, "אתה יוצא מהסירה. אתה יורה בקוריאנים. אתה חוזר לסירה. מה אתה לא מבין?"
"את החלק האמצעי," הסביר מריו. "אבל במחשבה שנייה, גם את הראשון."
"מה לגבי השלישי?"
"לא, השלישי ברור כשמש."
"אז מה עם שני הראשונים?"
"המניע שלי? מה המניע שלי?"
"הם יירו עליך."
"אז מה המניע שלהם?"
"אתה תירה עליהם."
"ואם לא אירה עליהם?"
"הם עדיין יירו עליך כי אנשים אחרים יירו עליהם, והם לא יבדילו ביניכם. ואתה תרצה שהם יפסיקו, אז אתה תירה."
"ואם אני אבקש מהם לא לירות?"
"הם רחוקים מדי והם מדברים קוריאנית."
"אז אני צריך להתקרב אליהם עם מתורגמן?"
"נכון. אבל אתה לא יכול."
"כי הם יורים עלי."
"זאת הבעיה."
"אבל זה מגוחך!"
"נכון."
"לא יכול להיות שזה נכון!"
"רוב הדברים נכונים ומגוחכים בעת ובעונה אחת."
"גם זה מגוחך."
"אבל...?"
"יכול להיות שזה נכון. אלוהים, דוני. אני הולך להיות ער כל הלילה."
ואז דוני לחש, "אם לא תלך לישון, לא יהיה מחר. וזאת תהיה אשמתך."

רגליה של המפלצת עוצרות לפני הדלת. הלמות הרקיעות נעשית לדשדוש רך. מי שרודף אחריהם מסתובב, מחפש אותם כאילו הם מתחבאים בתוך צל או מתחת לאלומת אור. בחוץ, דלת של מכונית נטרקת. ואז טריקה נוספת. נשמע קול שיחה מהירה בסרבית או אלבנית או מה שלא יהיה. קל לדמיין את תוכן השיחה.
"לאן הם הלכו?"
"חשבתי שהם איתך."
"הם בטח יצאו מהכניסה הראשית."
"לא ראיתי שום דבר."
ואז, כי הם חובבנים, כי הם טיפשים, הם רבים במקום להתמקד במשימה.
"זה כי עישנתם ודיברתם שוב על הזונה הזאת."
"להוציא אותם זה התפקיד שלך. אני רק מחכה."
וכן הלאה.
רעש קל יסגיר אותם. קריאה אחת של אושר מצד הילד המתחבא, שחושב שזה משחק, ולחלופין בכי משום שאסור לו לזוז. ואפילו קריאת פחד פשוטה — דבר אנושי כמו קריאת פחד.
שלדון מביט בו. גבו של הילד שעון על הדלת כמו גבו של שלדון, וברכיו משוכות אליו. זרועותיו עוטפות אותן והוא מביט מטה ברצפה, אומר תבוסה וניתוק. שלדון מבין מיד שמדובר בתנוחה מתורגלת היטב. הוא ישמור על דממה. בעולם הביעותים שלו זו מיומנות הכרחית ונרכשת.
אז מסתיימת השיחה או מסתיים הוויכוח. דלתות המרצדס נפתחות ונסגרות שוב, והמנוע רב העוצמה מותנע. בתוך כמה רגעים המכונית נוסעת משם.
שלדון נאנח. הוא משפשף את פניו בידיו כדי להמריץ את זרימת הדם, ואז מעסה בכוח את קרקפתו. הוא תמיד דמיין שמוחו דומה לליבת הברזל המותכת של כדור הארץ — אפורה וכבדה, בתנועה מתמדת, מפיקה כוח כבידה משלה ומאוזנת על חוליות הצוואר שלו בקפידה ממש כפי שכדור הארץ מאוזן על גבם של צבים בקוסמוס.
אירועים כאלה לרוב גורמים לזרימת הברזל להאט ואפילו להתהפך, דבר שעלול להביא עידני קרח. אבל בדרך כלל עיסוי קל הוא כל מה שנדרש לחומר האפור.
הפעם כל גופו קר.
הוא מביט בשניים, שנותרו בתנוחה עוּבּרית על הרצפה. האישה נראית רכה יותר, שמנמנה יותר, מכפי שנראתה מבעד לעדשת עין הדג. ז'קט העור הדק דק יותר. החולצה הזנותית זנותית יותר. הכול מעיד על מהגרת בלקנית ממעמד נמוך. הוא לא ראה את הגבר מחוץ לדלת. הוא יכול רק לדמיין שהוא שמן ומיוזע, לובש טרנינג אדידס תוצרת סין עם פסים לבנים על הזרועות והרגליים. עמיתיו, מצחיני פה כמוהו, לבושים מן הסתם בחולצות פתוחות כהות מתחת לז'קטים מזויפים של מעצבים, שאינם מתאימים להם ומגעם כשל ויניל.
זה כל כך צפוי. הכול צפוי למעט דובי פדינגטון שצוירו על המגפיים הכחולים של הילד. את אלה צייר מישהו באהבה ובדמיון. בשלב זה שלדון מוכן למרות הכול לייחס אותם לזונה השמנמנה על הרצפה.
המכונית כבר נסעה, לכן שלדון אומר לילד, "מגפיים יפים."
הילד מרים את מבטו משקע המרפק. הוא לא מבין. שלדון לא בטוח אם לא הבין את ההערה עצמה, את התזמון או את השפה. בסופו של דבר, הרי אין שום סיבה לחשוב שהוא מדבר אנגלית, למעט זאת שכיום כולם מדברים אנגלית.
בשיא הרצינות. למה לדבר שפה אחרת? רק עקשנות. זאת הסיבה.
עוד עולה בדעתו, שאולי הקול הגברי המרגיע והמעודד הוא־הוא הדבר הנדיר והבלתי מוכר. כמו ילדים רבים כל כך, הוא חי בעולם של גברים אלימים. לאחר ששלדון חושב על זה, הוא מוכרח לנסות שוב.
"דובים חמודים," שלדון אומר, מצביע על הדובים ומרים את האגודלים.
הילד מביט מטה על המגפיים ומסובב את אחת הרגליים פנימה כדי להביט במגף בעצמו. הוא אינו מבין מה שלדון אומר, אבל יודע על מה הוא מדבר. הוא שב ומביט בשלדון בלי לחייך, ואז מחזיר את פניו אל שקע המרפק.
האישה קמה בזמן ששלדון מחווה אל הילד, וכעת היא מדברת. היא מדברת מהר. נימת הדיבור אסירת תודה וכפי הנראה מתנצלת, וזה הגיוני בהתחשב בנסיבות. המילים עצמן הן ג'יבריש, אבל למרבה המזל שלדון מדבר אנגלית, השפה האוניברסלית.
"אין בעד מה. כן. כן — כן. תראי, אני זקן, אז תקשיבי לי. תעזבי את בעלך. הוא נאצי."
היא ממשיכה לקשקש. מספיק להסתכל עליה כדי להתרגז. יש לה מבטא של זונה רוסייה. הביטחון המאנפף הזה. הזרימה הרכה והמלועלעת של המילים. אין לה צורך אפילו ברגע כדי לארגן את מחשבותיה או לחפש את הביטוי הנכון. רק ההפסקה המזדמנת לחפש מילים — יש לה די והותר כאלה, אין פלא שכמה מהן אובדות מפעם לפעם.
שלדון קם במאמץ ומנקה את מכנסיו. הוא מרים את ידיו. "אני לא מבין. אני לא מבין. אני אפילו לא בטוח שאכפת לי. פשוט לכי למשטרה ותקני לבן שלך מילקשייק."
היא לא מאיטה.
"מילקשייק," שלדון אומר. "משטרה."
שלדון מחליט שקוראים לה ורה. שלדון מביט בוורה המחווה אל הילד ומהנהנת. היא מצביעה ומהנהנת. היא מהנהנת ומצביעה. היא סופקת ידיים במחוות תפילה. היא מצטלבת, דבר שגורם לשלדון לזקור את גבותיו לראשונה.
"אם ככה, למה שלא תישארי, תשתי כוס תה ותחכי כאן שעה? זה חכם, לחכות. הוא עלול לחזור. את לא רוצה לחזור לדירה. תאמיני לי."
הוא חושב לרגע. יש מילה שהשתמשו בה באזור האוקראיני של ברוקלין. כן. "צ'אי." תה, ברוסית. הוא משמיע קולות לגימה ואומר שוב את המילה. כדי להבהיר לחלוטין את כוונתו, הוא זוקר את הזרת ומשמיע קולות לגימה והנאה.
"תה. נאצי. מילקשייק. משטרה. הבנו?"
ורה אינה מגיבה לפנטומימה של שלדון. שלדון מרים את ידיו ברוגז. זה כמו לשכנע צמח לזוז.
בזמן שוורה ממשיכה לדבר והילד יושב, שלדון שומע המהום — קול מוכר אך מרוחק של מנוע דיזל גרמני מטרטר ברכב הפונה לאטו.
"הם חוזרים. אנחנו חייבים לעזוב. עכשיו. יכול להיות שהם לא טיפשים כמו שהם באמת נראים. בואו. בואו־בואו־בואו־בואו־בואו." הוא מחווה, וכשהמכונית נעצרת והדלת נפתחת, הוא מחליט שהגיע הזמן להפסיק להיות מנומס.
במאמץ כביר שלדון מתכופף ומרים את הילד. הוא מערסל אותו ביד תחת עכוזו, כמו עולל. לא נותר לו כוח להשתמש בידו הפנויה לתפוס בשרוולה של ורה ולמשוך אותה. הוא זקוק לכל כוחו בשביל הילד. לא נותר לו דבר כדי להזיז אותה למעֵט כוחות השכנוע שלו. והוא יודע שכוחו מוגבל.
" פז'לוסטה," הוא אומר. בבקשה.
זאת המילה הרוסית האמיתית היחידה שהוא מכיר.
הוא מתקדם עם הילד אל שלוש המדרגות היורדות אל דירתו.
נשמעת חבטה בדלת.
" פז'לוסטה," הוא אומר.
היא מוסיפה לדבר. היא מסבירה משהו חשוב. הוא אינו מבין דבר, ומקבל החלטה כמו חייל, מתוך היגיון פשוט ומושלם.
"אני לא מסוגל להבין אותך ואני לא מתכוון לנסות. ליד הדלת הקדמית יש גבר אלים. אז אני עוזב דרך הדלת האחורית. אני לוקח את הילד. אם תבואי איתנו, יהיה לך טוב יותר. אם לא, אני מסלק אותך מהמשוואה. זהו זה."
שלדון יורד אל חדר השינה שלו וחולף על פני האמבטיה ועל פני הארון מימין. מאחורי כוננית הספרים תלוי שטיח פרסי שמסתיר את כניסת האופניים. שלדון יודע על קיומה כבר שלושה שבועות — לא רק מהבוקר — אבל לא רצה להודות שגילה אותה כבר ביום שעבר לדירה.
תגידו מה שתגידו, חשוב להכיר את הכניסות אל והיציאות ממקומות ובעיות.
הוא מסיט את השטיח במרפקו ורואה את הדלת שמאחוריו.
"או־קיי, זהו זה. אנחנו זזים. עכשיו."
החבטות התחלפו מדפיקה תקיפה למתקפה רבתי על הדלת. המפלצת מנסה להיכנס. הוא בועט במגף. הוא הולם במקום שבו מחבר בריח דק בין דלת העץ בת החמישים אל הקיר.
מדובר רק בעניין של זמן.
הבעיה היא שהדלת אשר מולה ניצב שלדון נעולה גם היא, והוא לא מצליח לפתוח אותה כל עוד הוא מחזיק את הילד.
"בואי הנה, משוגעת. תפתחי את זה. תפתחי את זה! חרא!"
אבל היא לא פותחת. היא מתחבאת מתחת למיטה שלו.
היא מתחבאת שם? זה טירוף. למה להתחבא כשאפשר לברוח?
אין ברירה. שלדון חייב להניח את הילד כדי להיאבק במנעול. וכשהוא עושה זאת, הילד רץ אל אמו.
בו ברגע נפרצת דלת הכניסה.
היא נחבטת בקיר. אף שממקומו הוא אינו יכול לראות את דלת הכניסה, הוא שומע את העץ מתבקע ושומע דבר מה מתכתי נופל לרצפה.
הדבר הבא ששלדון עושה הוא להתמקד.

"הבהלה היא האויב," אמר הסמל אוֹקָליהן ב־1951. "בהלה ופחד הם לא אותו דבר. כולם מפחדים. זה מנגנון הישרדות. הוא אומר לכם שמשהו השתבש ודורש את תשומת לבכם. בהלה היא כשהפחד משתלט לכם על המוח, ואתם נהיים חסרי אונים לגמרי. אם אתם נבהלים במים, אתם תטבעו. אם תיבהלו בשדה הקרב, יירו בכם. בתור צלפים אתם תחשפו את המקום שלכם, תחמיצו את המטרה שלכם ותיכשלו במשימה. אבא שלכם ישנא אתכם, אמא שלכם תתעלם מכם, ונשים בכל העולם יוכלו להריח את הסירחון של הכישלון נוטף מכל נקבובית בעור שלכם. טוראי הורוביץ! מה הלקח של השיעור?"
"רק רגע. זה עומד לי על קצה הלשון."

שלדון מתמקד במנעול. יש שרשרת והוא מסיר אותה. יש בריח והוא מסיט אותו. יש ידית ואותה הוא דוחף למטה בעודו משעין את משקלו על הדלת ומקווה שהצירים לא יחרקו.
במבט ראשון קשה לראות את המדרגות המובילות מן המטבח אל הדירה של שלדון. המפלצת יכול לחפש בשני חדרי השינה האחרים היוצאים מהסלון לפני שיגיע למדרגות.
עניין של כמה שניות.
שלדון אוחז בכתפיו של הילד בדיוק כשהאם יוצאת מתחת למיטה. במשך רגע עומדים השלושה דומם. הם מביטים זה בזה. משתהים לפני הקרב האחרון.
דממה יורדת.
הדלת המובילה למעלה מעמידה מסגרת לדמותה של ורה. אור הקיץ הנורבגי זוהר סביבה, ובאותו רגע מבורך היא נראית כמו קדושה בציור רנסנס. נצחית ואהובה.
אז נשמע קול צעדים כבדים.
ורה שומעת אותם. היא פוערת את עיניה, ואז — לאט, בשקט — דוחפת את בנה לעבר שלדון, לואטת אליו משהו ששלדון אינו מבין ומסתובבת. לפני שרגלי המפלצת מספיקות לרדת שתי מדרגות, ורה שועטת בנחישות במעלה המדרגות ומזנקת עליו.
הילד צועד צעד מהוסס קדימה, אבל שלדון אוחז בו. בידו החופשית הוא מנסה שוב לפתוח את הדלת האחורית. היא עדיין אינה נפתחת. הם לכודים.
שלדון מרפה מהשטיח ומניח לו לצנוח, פותח את דלת הארון ומוביל את הילד פנימה. הוא מרים את אצבעו לשפתיו ומסמן שקט. עיניו כה חמורות, והילד כה מבועת, עד שאיש מהם לא משמיע קול.
למעלה נשמע קול צעקה, תנועת גוף כבד, קול התרסקות, אכזריות.
הוא צריך ללכת. הוא צריך לקחת את המחתה מהאח ולהניף אותה ביד חזקה וצודקת, ולנעוץ את החוד בגזע המוח של המפלצת ולעמוד זקוף בעוד גופתו חסרת החיים קורסת אל הרצפה בקול חבטה.
אלא שאינו עושה זאת.
הוא מכניס את אצבעותיו מתחת לשפת הדלת וסוגר אותה כמיטב יכולתו.
כאשר הוא שומע את קול ההשתנקות, ריח של שתן ממלא את הארון. הוא מאמץ את הילד לחזהו, מצמיד את שפתיו לראשו ומניח את ידיו על אוזני הילד.
"אני כל כך מצטער. אני כל כך מצטער. זה כל מה שאני יכול לעשות. אני כל כך מצטער."

3

סיגריד אֶדֶגוֹרד משרתת במשטרת אוסלו קצת יותר משמונה־עשרה שנה. היא הצטרפה לאחר שסיימה תואר בקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו. אביה שיכנע אותה לעבור לשם במקום ללמוד במקום צפוני יותר, משום שלהשקפתו "בעיר הגדולה יש יותר גברים פנויים".
כפי שקורה לא פעם בעבודת המשטרה ובחיים כאחד, התיאוריה של אביה התגלתה כנכונה וכחסרת חשיבות גם יחד.
"העניין, אבא, הוא היחס בין הגברים הפנויים לבין אלה שיתעניינו בי. לא רק מספר הגברים הפנויים." סיגריד הדגישה את הנקודה בפני אביה האלמן ב־1989, לפני בואה לאוסלו.
אביה הוא חוואי מאזור כפרי. אף שלא זכה להשכלה פורמלית, הוא הבין במספרים, שכן הם הועילו לו בארגון החיים בחווה. הוא גם קרא היסטוריה. הוא לא ראה בעצמו סטודנט, שכן לא היה לו מורה, אבל שאב עונג מקריאה, מצא עניין בעולמות שחלפו לפני עולמנו, והיה לו זיכרון טוב. כל אלה שירתו היטב אותו, את סיגריד ואת בעלי החיים. נוסף על כך היה ערוך למחשבה הגיונית, והוא וסיגריד מצאו שם מפלט כאשר רגשותיהם היו חשופים מדי.
"אם הטיעון שלך נכון," השיב במהלך ארוחת ערב שקטה של סלמון, תפוחי אדמה מבושלים ובקבוק בירה, "הרי שבכלל לא מדובר בעניין של יחסים, אלא בסטטיסטיקה של הסתברות. מה הסבירות לכך שיימצא גבר חד־הבחנה די הצורך להבחין עד כמה את פנויה ונחשקת? אני שוב עומד מאחורי הטענה, שבעיר הגדולה סביר יותר למצוא גבר כזה."
"זאת לא עיר גדולה כל כך," אמרה סיגריד.
אביה החליק כל נתח של בשר ורוד מעל הנתח הבא של בשר ורוד כדי לבדוק את מידת העשייה. הם החליקו בקלות, והוא לא אמר דבר.
"היא הגדולה ביותר האפשרית," אמר.
"כן, טוב..." מילמלה ושלחה יד אל החמאה.
אחיה הבכור של סיגריד עבר לאמריקה לאחר שהציעו לו עבודה במכירת מיכון חקלאי. ההצעה היתה טובה, ואביהם התעקש שיקבל אותה. אף ששמר על קשר, אחיה של סיגריד כמעט לא שב הביתה. עכשיו זאת היתה המשפחה. ואיתה בעלי החיים.
"אני מקבלת את הטענה שלך לגבי העיר, אבל עדיין יש שתי בעיות," אמרה.
"כן?" אביה הרים את קולו בדיוק די הצורך להעיד על סימן שאלה.
"הראשונה היא שאני לא יפה. השנייה היא שכמעט אי־אפשר לדעת אם גבר נורבגי מעוניין במישהי."
היא למדה זאת בדרך של תצפית והשוואה אמפיריות.
יש לומר שהיא פגשה פעם בריטי ושמו מיילס. החיזור של מיילס היה גלוי עד כדי כך, שהאלכוהול כלל לא השפיע על ההתנהגות שלו, רק על יכולת הכיוון.
היא פגשה גם ילד גרמני שהיה מתוק וחכם ומלא חיבה, והפגם היחיד שלו היה היותו גרמני — היא ידעה שזה לא הוגן, וזה ציער אותה, ולמרות זאת סיגריד לא רצתה לבלות כל חג מולד שני בהאנובר. על כל פנים, לזכותו ייאמר שגם הוא לא רצה בזאת.
גברים נורבגיים, לעומת השאר, היו בעיה — אפילו בשביל נשים נורבגיות, שניחנו כנראה במרב המוטיבציה לפענח את צופן ההתנהגות שלהם, ולו על רקע גיאוגרפי גרידא.
היא הסבירה. "הם מנומסים. לפעמים שנונים. הם מתלבשים כמו נערים, לא חשוב בני כמה הם, והם אף פעם לא אומרים דברים רומנטיים אם הם לא שיכורים."
"אז תשַכרי אותם."
"אני לא חושבת שזה הצעד הראשון ביחסים ארוכי שנים, אבא."
"דברים שלא מתחילים לא יכולים להתארך. קודם שיתחילו, אחר כך תדאגי למשך שלהם."
סיגריד הזדעפה וכתפיו של אביה שקעו.
"בת שלי, זה לא קשה בכלל. את מחפשת את הגבר שמביט בריכוז הרב ביותר בנעליים שלו בנוכחותך. גבר כל כך כבד לשון, שהוא בכלל לא מנסה לדבר איתך. אותו את מחפשת. ותשמעי לי, את תזכי באהבתו ותנצחי ביותר ויכוחים. לטווח הארוך זה המפתח ליחסים ארוכים, שהם כנראה המטרה שלך."
סיגריד חייכה. "אתה יודע, אבא, הם בדרך כלל פטפטניים יותר באוסלו."
"כן, טוב," אמר, "העולם הוא מקום מורכב."
אביה סיים את הבירה השנייה שלו והתרווח עם מקטרת עץ כבדה שהדליק בגפרור ארוך וביד מנוסה.
"אז מה תעשי אחרי האוניברסיטה?" שאל.
סיגריד חייכה עכשיו חיוך רחב.
"אני מתכוונת להילחם בפשע," אמרה.
אביה של סיגריד אדגורד חייך באישור. "טוב מאוד."
נטיית לבה של סיגריד הובילה אותה להתמחות בפשע מאורגן. בדרך כלל פירוש הדבר היה סמים, נשק וסחר בבני אדם, ופה ושם פשעים כלכליים ותאגידיים — אף שמשטרת אוסלו סבלה ממחסור קשה בכוח אדם בכל הנוגע לטיפול בבעיות צווארון לבן. כשהתחילה, פושעים מאורגנים היו אופורטוניסטים ובלתי מאורגנים יחסית למצבם כיום; ככלל, לא היה להם קשר עם רשתות פשע או עם רשתות טרור חובקות עולם. רק בשנים האחרונות, כאשר גבולותיה של אירופה התרככו ומלחמות ניטשו בבלקנים, במזרח התיכון ובאפגניסטן, התקרב הפשע המאורגן לסדרות הטלוויזיה האמריקניות שלא פעם צפתה בהן לבדה בשעות הערב המוקדמות, לאחר שחזרה מהעבודה.
סיגריד, בת קצת יותר מארבעים, קודמה לא מזמן לדרגת פקד, לאחר שעלתה בסולם הדרגות כנדרש. ענייני פוליטיקה לא עניינו אותה במיוחד, ולכן לא חשקה במיוחד בתפקיד, אבל הוא סיפק לה הזדמנות לבחון את מלוא מנעד הפשעים המתחוללים בעיר ולהשקיף על חלוף העתים מנקודת תצפית גבוהה יותר ומזווית רחבה יותר. היא האמינה בלב שלם שהתפקיד הזה הוא היעד הסופי שלה, וחשה אסירת תודה על שמיצתה את הפוטנציאל שלה בלי לסבול מלחץ או תסכול שלא לצורך.
מעכשיו ואילך, חשבה סיגריד, אני אעבוד, אצפה, ואסייע כשאפשר.
היא קיבלה סיוע בתפקידה כעדה מקצועית מצד יחידה של גברים מיומנים ומלאי כבוד במחלקה שלה, שהבינו שהיא שואבת הנאה מאירועים יוצאי דופן. כל אחד ואחד מהם עשה מאמץ ניכר להביא לתשומת לבה את הנושאים הראויים ביותר לציון, ואיש לא היה להוט לכך יותר מפטר הנסן. פטר, בן שלושים ושש ועדיין חֲלַק פנים, הצליח לזהות אירועים יוצאי דופן בעין קפדנית של אספן עתיקות.
בשנים האחרונות כבר היה הדבר קל יותר, משום שאוסלו לא היתה עוד עיר שקטה ונטולת אירועים כבעבר. כעת התרחשו בה מעשי אונס, גנבות, שוד מזוין וריבים משפחתיים אלימים, והיה בה גל גואה של אנשים צעירים שלא כיבדו את המשטרה. הגירה חדשה מאפריקה וממזרח אירופה — וממדינות מוסלמיות רחוק יותר במזרח — יצרה מתיחות חברתית חדשה בעיר, שעדיין חסרה את הבגרות הפוליטית להתמודד איתה. הליברלים דרשו סובלנות ללא גבול, השמרנים היו גזענים או קסנופובים, וכולם התווכחו על בסיס עמדותיהם הפילוסופיות, אך לעולם לא בהסתמך על הראיות, ולכן לא הקדישו כל מחשבה לשאלה הממשית שהציקה עכשיו לתרבות המערבית כולה — בפשטות, באיזו מידה של סובלנות יש לנהוג בחוסר סובלנות?

סיגריד מניחה את הכריך שלה — מכוסח למחצה — על שקית הנייר החומה שהגנה עליו במשך הלילה ומרימה את מבטה, כשפטר ניגש לשולחנה בחיוך המעיד על כך שחשף אוצר בלום נוסף.
"היי," היא אומרת.
"היי," הוא אומר.
"יש לךָ משהו?"
"כן," הוא אומר.
"אני שמחה בשבילך."
פטר אומר, "משהו נורא."
"טוב."
"אבל שונה."
"תתחיל מהנורא."
"רצח. אישה בשנות השלושים, בטיין. נחנקה ואז נדקרה. כבר חסמנו את הזירה. אנחנו מתחילים בתהליך עכשיו."
"מתי זה קרה?"
"קיבלתי את הקריאה לפני עשרים דקות. אנחנו שם כבר חמש דקות. דייר בבניין שמע את הריב והתקשר אלינו."
"אני מבינה. ומה שונה?"
"זה," פטר אומר, מושיט לסיגריד פתק. הוא כתוב באנגלית. סוג של אנגלית, בכל אופן. היא קוראת אותו בקפידה. והיא קוראת אותו שוב.
"את מבינה מה המשמעות שלו?"
"לא. אבל יש בו שגיאות כתיב."
"כן."
"התקשרנו לבעלי הדירה. האישה שנרצחה לא גרה שם. היא גרה למעלה עם הבן שלה. הבן נעדר. הבעלים הוא לארס ביורנסון."
"אנחנו מכירים אותו?"
"הוא יוצר משחקי מחשב. הוא ממש טוב."
"אתה בן שלושים ושש, פטר."
"משחקי המחשב שלו מאוד מורכבים."
"אני מבינה."
"הוא כאן בחדר ארבע. הם באו מיד. אשתו של לארס אומרת שסבא שלה נעדר מהדירה."
"הוא גר שם?"
"אה, כן. אמריקני. בגמלאות."
"אני מבינה. הם חשודים?"
"טוב, את יודעת. אנחנו צריכים לגלות איפה הם היו בשעת הרצח, אבל לא נראה לי. עוד תראי." פטר משרבב את שפתיו ואומר, "אז בואי נזוז."
סיגריד מביטה בחולצת התכלת שלה ובעניבה השחורה כדי לבדוק אם דבקו בהן חתיכות מתכולת הכריך. לאחר שנחה דעתה, היא קמה וצועדת בעקבות פטר במסדרון. בדרכה היא חולפת על פני מערכת המידע הגיאוגרפית העילית, שממפה את מקומם של כל השוטרים וכלי הרכב המשטרתיים בעיר, ועל פני מכונת הקפה שמקולקלת כבר כל כך הרבה זמן, שמישהו (כנראה סְטינה) הניח פרחים בקנקן. קנקן הקפה מושקה כעת במים באופן סדיר.
בחדר מספר ארבע יש שולחן עץ עגול וחמישה כיסאות משרדיים. אין בו מראה חד־כיוונית, והכיסאות אינם חורקים על הרצפה במהלך חקירה. במקום זאת יש בו קופסת מגבונים וכמה בקבוקי מים מינרליים. בקיר הרחוק קבוע חלון נעול, אבל הזכוכית אינה מוגנת בסורגים או בסבכה. בצד השני, מול החלון, תלויה כרזת פרסומת מטעם משטרת האיילים הנורבגית, ובה אישה על אופנוע שלג מדברת עם שני רועים לָאפּים. סיגריד מדמיינת בינה לבינה שהשוטרת מבקשת הנחיות.
ליד השולחן יושבים גבר ואישה. הגבר נורבגי, האישה לא. הוא גבוה ובהיר, בעל הבעה נערית. לה יש שיער שחור ועיניים כחולות עמוקות להפתיע. שניהם קודרי פנים.
שניהם מרימים את מבטם כשסיגריד נכנסת לחדר ופטר אחריה.
שני השוטרים מתיישבים. פטר אומר באנגלית, "זאת החוקרת הראשית אדגורד."
ריאה מדברת אנגלית. היא אומרת, "הם אומרים שיש אישה מתה בדירה שלי."
"יָה, יָה," אומרת סיגריד. "גם אנחנו תמהים על זה."
"דברים כאלה קורים כאן הרבה?"
"לא. לא כל כך."
"את לא נשמעת מופתעת מאוד," אומרת ריאה.
"טוב, אין הרבה טעם בזה עכשיו, הייתי אומרת. אז פטר סיפר לכם על זה. הכרתם אותה?"
לארס וריאה מהנהנים שניהם.
סיגריד שמה לב שרק האישה מדברת.
"היא חיה למעלה עם הבן שלה. היא לא דיברה הרבה. אני חושבת שהיא ממזרח אירופה. היא רבה הרבה עם גבר."
"איזה גבר?"
"לא יודעת. אבל הוא היה שם הרבה בזמן האחרון. הם דיברו אותה שפה. הוא היה אלים מאוד."
סיגריד רושמת הערות, וגם פטר. נוסף על כך, השיחה מוקלטת.
"מה היא עשתה בדירה שלכם?"
"אין לי מושג."
"הדלת נפרצה בבעיטה," אומר פטר.
"אתם רואים, זה מעניין," סיגריד אומרת. "אישה קטנה כזאת. כנראה לא עשתה את זה בעצמה, נכון?"
פטר נד בראשו לשלילה. "על הדלת יש טביעות מגף גדולות של גבר."
"אז היא היתה בדירה שלכם כשהיתה נעולה. היה לה מפתח?"
"לא," ריאה אומרת.
"בדרך כלל אתם נועלים את הדלת כשאתם יוצאים?"
"כן, אבל סבא שלי היה שם. שלדון הורוביץ."
"יה," סיגריד אומרת. "את רוצה לספר לנו עליו?"
וכך פותחת ריאה ומספרת לה דבר שלא שמעה בעבר. היא מדברת על סבה הנעדר. היא מדברת על ניו יורק בשנות השלושים, כששלדון היה נער. היא מזכירה את ספר הזיכרונות של א"ב וייט על העיר. היא מספרת על המלחמה ועל נעוריו של שלדון, שצפה בילדים המבוגרים יותר יוצאים להילחם בנאצים בעוד הוא עצמו נשאר מאחור, כי היה צעיר מדי. כמה מהמבוגרים יותר לא חזרו. היא מדברת על מייבל ועל החיזורים. על הגיוס שלו לנחתים ועל עבודתו כפקיד בפוסן, אם כי בזמן האחרון הוא התחיל להגיד דברים אחרים.
על כך שלשלדון ומייבל היה בן, סול, ועל כך שסול בילה שעות אינספור בחנות העתיקות והשעונים של שלדון, ולמד לפרק במברג כל דבר שנבנה בין 1810 ל־1940 ואז להימלט על נפשו.
היא דיברה על כך שאבא שלה, סול, מת בווייטנאם. על כך שכל חבריו של שלדון מתו מזִקנה, על מותה של מייבל, על האופן שבו הכבידו עליו לחצי העולם הזה ועולו הרוחני, ועל כך שהמעבר הזה למחוז הסְפר הצפוני של תרבות המערב היה ניסיונה הכושל לחלוק איתו רגע אחרון לפני הסוף. היא מסבירה את פחדיה. עכשיו, כשבביתה קרה דבר בל יתואר, וסבא שלה נעדר.
ריאה דיברה בזהירות ובאהבה. היא דיברה על רגשותיה באימה קלה. היא דיברה בגלים של תובנה ואנושיות.
היא דיברה במשך זמן רב. כשסיימה, היתה לה שאלה לסיגריד.
"אז את מבינה?"
סיגריד אכן האזינה ברוב קשב. לכן היא עונה תשובה מדויקת.
"צלף אמריקני בן שמונים ושתיים שסובל משיטיון נרדף לכאורה על ידי מתנקשים קוריאנים ברחבי נורבגיה אחרי שנמלט מזירת רצח. לפני או אחרי."
ריאה מכווצת את גבותיה. "אני לא חושבת שככה הייתי מנסחת את זה," היא אומרת.
"מה החמצתי?" סיגריד שואלת, מביטה בהערות שלה.
"טוב... הוא יהודי."
סיגריד מהנהנת ומוסיפה הערה. אז היא מרימה את מבטה.
"טוב..." ריאה אומרת. "החלק הזה חשוב. זאת המסגרת לכל השאר. זאת לא רק עובדה. זה לא כמו שהוא לובש מעיל כחול ולא חום. זה חשוב."
"באיזה מובן?"
"טוב," ריאה שבה ואומרת, מנסה למצוא מילים שיביעו את תמצית הדברים. "זה אומר, טוב... הוא יהודי. הוא לא סתם מטורף. את יודעת. הוא יהודי. קוראים לו שלדון הורוביץ. את לא שומעת את זה? זה כאילו שכל ההיסטוריה שלו כבר כתובה בשם שלו. הוא גבר זקן שהלך לאיבוד בארץ זרה. הוא סובל משיטיון. הוא בטח ראה משהו. משהו קרה."
דבר מן הדברים שריאה אומרת אינו הגיוני בעיניה של סיגריד, הנמלאת השתוממות לנוכח הנושא הזה, החדש והרגיש בעליל. היא יודעת רק מעט על יהודים. אלף יהודים בסך הכול מתגוררים בנורבגיה כולה. השם שלו פשוט נשמע זר.
למרות זאת סיגריד מבינה שריאה מנסה להסביר לה דבר שמבחינתה הוא כה מובן מאליו, שאיננו דורש הסבר. לכן היא מתוסכלת ומהוססת כשהיא נדרשת לנסות להסביר אותו בפעם הראשונה. אף שהיא עדיין צריכה לדון בכך עם פטר, היא כבר מבינה מדוע האישה הזאת ובעלה אינם חשודים.
ריאה, שיושבת מול השוטרת, רואה על פניה עד כמה זרה החוויה היהודית בנורבגיה, וכעת מרגישה אשמה כבירה על שהביאה את סבה לכאן.
אי־אפשר לומר ששלדון לא תקף פעם את הנושא חזיתית במהלך טרוניית ארוחת הבוקר שלו, בעודו מחווה בספל... ומשדך לעד במוחה את ההיסטוריה של יהודי נורבגיה עם תמונות עירום של "פנטהאוז" מרחפות כה וכה באוויר.
אי־אפשר לומר ששלדון לא היה שמח לשמוע את זה.
"אלף יהודים!" אמר שלדון. "קראתי את זה במדריך של 'לונלי פלאנט'! חמישה מיליון איש, אלף יהודים. הנורבגים לא יודעים מה זה יהודי. הם רק חושבים שהם יודעים מה יהודי איננו."
דבריו הבאים של שלדון הכעיסו אותה כי הוא אמר אותם מול לארס, שנשוי לאישה יהודייה ורחש לשלדון חיבה עזה. כשלארס הביט בה לאחר מכן, היא פשוט השפילה את מבטה לרצפה.
"יהודים, כך לימדו את הנורבגים, אינם תאבי בצע, דו־פרצופיים, חלשים, חיוורים, ערמומיים, זוממי מזימות, אימפוטנטים, תאוותניים או שקרנים. אין להם אפים נשריים, אצבעות גרומות או תאוות זדון. הם אינם תככנים נחותים אבולוציונית מהנורדי הבלונדיני, ואינם קושרים בסתר להשתלט על העולם," אמר שלדון. "לימדו אותם את זה כדי שיגדלו להיות ליברלים נחמדים עם אוזניים רחוצות ונקיות מתעמולה נאצית רעה. אבל העניין הוא שתיאור כזה לא ממש משכנע אותך למהר למצוא איזה יהודי לצאת איתו, נכון?
"ולכן, אף שהם כאן — ועל כל פנים, לא רחוק מכאן — כבר שלושת אלפים שנה, כשהם שומעים את המילה 'יהודי' הם חושבים רק על השואה ועל הכישלון הישראלי־פלסטיני. הבעיה היא שבסיפור המעוות והמוגבל הזה אין שום מקום לשלדון הורוביץ או לסירנה קטנה וקודרת כמוך. אין מקום לשלושת אלפים שנות היסטוריה, פילוסופיה, תיאטרון, אומנות, אמנות, השכלה, כתיבה, התנשאות, ניאוף או חוש הומור משוכלל עם תזמון מופתי!
"אל תדאג," הוא הוסיף למען לארס. "זה גם מה שאמרו לכל שאר אירופה."
וזה הדבר הבא שאמר, למען עצמו. הספל נח על השולחן: תראי את בתי הקברות בחוף הצפוני של צרפת, הוא אמר. תסתכלי, אירופה. תסתכלי ותראי את קברי היהודים שנחתו על חופייך. כאן. כאן, בדממה המצמיתה של אירופה, שביזבזה את המוזיקה של הרעיונות היהודיים. כאן, במקום שבו היינו קורבנותייך. תסתכלי היטב, כי אנו באנו מאמריקה, חמש מאות אלף בנים לבית דוד, ונלחמנו תחת דגל ארצות הברית נגד האפוקליפסה של התרבות המערבית.
תשאפי את הלקח הזה עמוק, אירופה: בזמן שהרגת אותנו, אנחנו שיחררנו אותך.
אבל לא שלדון. שלדון לא יצא למלחמה הזאת. הוא היה צעיר מדי.
"מה שהתכוונתי לומר," ריאה אומרת לסיגריד, "זה שהוא איש זקן ונפלא שקצת מתפרק בסוף חיים ארוכים וקשים, והוא נעדר."
סיגריד מהנהנת. לארס ופטר שותקים. סיגריד מביטה שוב ברשימות שלה ואז אומרת, "הייתי רוצה לחזור לנושא השיטיון שלו."
"כן, בסדר."
סיגריד מבחינה בארשת פניו המשתנה של לארס, אבל אינה מצליחה לרדת לפשרה.
ריאה מסבירה. "סבתא שלי נפטרה לא מזמן. ומאז שלדון הלך לאיבוד. הם היו מאוד־מאוד קרובים. לפני שנפטרה, היא סיפרה לי שהוא סובל משיטיון. היא המליצה שאפקח על זה עין ואלמד על זה עוד."
"זה היה בניו יורק."
"כן. אז בדקתי את הסימפטומים במכון הלאומי לבריאות באמריקה."
לשמע הדברים, ובפעם הראשונה, לארס מגחך בקול.
"מה?" ריאה אומרת.
"את חייבת להודות שלסבא שלך היתה תשובה לכל אחד מהסימפטומים."
השיחה שעליה לארס מדבר התרחשה שלושה שבועות קודם לכן מחוץ לוֶוסטבּאנֶן, סמוך לאָקֶר בְּריגֶה בנמל אוסלו. האזור כולו היה נתון בעיצומם של תהליכי פיתוח. משרד המידע לתיירים הוצא מתחנת הרכבת הישנה והוחלף במוזיאון המוקדש לפרס נובל לשלום. הם ישבו בפַּסקַל'ס, עם העוגות המעולות והגלידה היקרה להחריד שהוגשה בכוסות פלסטיק עלובות. אוניית נוסעים גדולה עגנה ליד מצודת אָקֶרסהוּס, וזרם של בני אדם גדולים נושאי מצלמות ובעלי תיאבון הלך וקרב אליהם.
למראה התיירים הרעבים שלדון קירב אליו את כוס הגלידה, שמחירה שנים־עשר דולר.
"פאפא, אני בסך הכול אומרת שיש חמישה סימפטומים, ואנחנו צריכים לבדוק אותם." היא קראה מפיסת נייר — בקול תומך ומשכנע ככל שהצליחה לאזור — "אחת, לשאול אותן שאלות שוב ושוב. שתיים, ללכת לאיבוד במקומות מוכרים. שלוש, חוסר יכולת למלא הנחיות. ארבע, בלבול בנוגע לזמנים, אנשים ומקומות. וחמש, הזנחת הביטחון, ההיגיינה והתזונה האישיים."
זה היה בוקר יום שבת, ופאתי האביב נדחקו מפני הימים הארוכים והשופעים של הקיץ הנצחי של נורבגיה.
שלדון הקשיב והינהן. אז העביר שתי אצבעות במעלה כוס הבירה ואסף את הטיפות שהתעבו על הדופן. הוא עצם את עיניו ומשח את המים הצוננים על עפעפיו.
"עשית את זה פעם? הרגשה נפלאה."
"פאפא."
"מה?"
"למה אתה קונה בירה אם אתה לא שותה אותה?"
"אני אוהב את הצבע," אמר ועיניו עצומות בחוזקה.
"יש לך מחשבות כלשהן על מה שאמרתי?"
"כן."
"אתה זוכר את השאלה?"
זה עורר אותו. שלדון פונה ללארס, שמאזין ברוב קשב. "שים לב."
"מספר אחת. כשגורמים לאנשים לחזור על השאלות שלהם, זה מכריח אותם להבין מה הם שואלים. אם את לא מוכנה לשאול שאלה שלוש פעמים, את לא באמת רוצה לדעת את התשובה. מספר שתיים, את הבאת אותי לנורבגיה. שום דבר לא מוכר כאן. אני לא יכול ללכת לאיבוד במקומות מוכרים. אני פשוט הולך לאיבוד. מספר שלוש, אני לא דובר נורבגית, לכן אני לא יכול למלא הנחיות כלשהן. אילו הייתי מבין... זה היה סימן לשיטיון. מספר ארבע, אני לא מכיר אדם בעל מודעות עצמית וקצת שכל שלא מתבלבל מאוד — אם הוא מקדיש לכך רגע של מחשבה — בגלל זמנים, אנשים ומקומות. למעשה, מה עוד יכול לבלבל אותנו חוץ מאשר זמנים, אנשים ומקומות? ועכשיו, לגבי הגרנד־פינאלה המשולש: אין לי מושג מה זה אומר, להזניח את הביטחון האישי. בהשוואה למה? באילו נסיבות? ולדעתו של מי? שטתי היישר אל תוך סופה של כדורים נותבים עם שחר בים הצהוב. האם זאת הזנחה? נישאתי לאישה ונשארתי איתה עד סוף ימיה. האם זה ביטחון? אשר להיגיינה, אני מצחצח שיניים ומתקלח כל יום. מי שחושב שאני מלוכלך כנראה חושב שאני לא שייך לכאן, ולכן הוא כנראה אנטישמי, ואת יכולה לומר לו ששלדון הורוביץ אומר את זה. ותזונה? אני בן שמונים ושתיים ובחיים.
"איך הייתי, לארס?"
"יותר טוב ממני, שלדון."
ריאה זוכרת את הסיפור. אבל היא אומרת לו, בפני סיגריד, "הוא היה צלול. המחשבה שלו חריפה מאוד. הוא התרברב."
לארס מושך בכתפיו. "זה עבד עלי."
"טוב, אולי זה לא שיטיון ממש. אבל הוא מוזר. באמת מוזר. ויותר ויותר הוא מדבר אל המתים."
היא מקבלת את הספקות בעודה מדברת. דברים מורכבים מתחוללים במוחו העמוס יתר על המידה. זה בא והולך. היא יודעת ששלדון אינו בריא. שמותה של מייבל שינה באופן מהותי את מקומו בעולם. שהוא נטול עוגן. היא לא יכולה לומר יותר מזה.
סיגריד מקשיבה ואז אומרת ללארס, באנגלית, "אתה לא חושב שמדובר בשיטיון."
לארס מתופף באצבעותיו על השולחן. הוא לא רוצה לחלוק על ריאה. לא בפומבי. לא בנוגע למשפחתה שלה. אבל הוא חש מחויבות. לכן, לפני שהוא אומר את זה, הוא תוהה אם יוכל להכין את הקרקע כך שריאה תגיע לאותה אמת בכוחות עצמה. הרגע יכול להיות שלה.
"ריאה סיפרה לו משהו הבוקר. משהו שהשפיע עליו."
סיגריד פונה לריאה ומחכה.
"עברתי הפלה אתמול בלילה. שלחו אותי הביתה מבית החולים. הייתי בטרימסטר הראשון. סיפרתי לפאפא הבוקר."
פטר הוא שעונה. "אני מצטער," הוא אומר.
ריאה נדה בראשה. היא לא רוצה להיות מרכז תשומת הלב.
לארס אומר, "היינו מוכנים לזה. אבל אני חושב ששלדון לא."
ריאה אינה אומרת דבר. לכן הוא ממשיך.
"אני לא חושב שזה שיטיון. שלדון האריך ימים אחרי כל מי שהוא מכיר, כולל בנו ואשתו. אני חושב שהוא בא לנורבגיה בגלל התינוק. בשביל סיכוי לראות את החיים נמשכים מעבר לו. אבל אז התינוק מת."
"מה אתה חושב שזה?" שואלת סיגריד את לארס.
"אני חושב שזה סוג של אשמה. אני חושב שהוא אכול אשמה כי הוא שרד. בתור התחלה, כי שרד אחרי הבן שלו, סול, אבא של ריאה. אולי גם בגלל חברים ותיקים יותר, במלחמת העולם השנייה. בן הדוד שלו, אייב. השואה. אנשים בקוריאה. אשתו. התינוק. אני לא חושב שהוא מסוגל לשאת עוד אשמה. אפילו עם הקוריאנים. אני יודע שיש ויכוח כלשהו בשאלה אם באמת השתתף בלחימה, אבל אני חושב שכן, כי הוא רואה אותם מתחבאים מאחורי עצים. אני לא חושב שאלה קוריאנים סתם. אני חושב שהוא רואה את האנשים שהרג, ומרגיש רע בגלל זה. אף על פי שזאת היתה מלחמה."
ריאה אינה מסכימה. "סבא שלי לא חש אשמה משום ששרד את השואה. תאמין לי. אם בכלל, הוא מרגיש אשם כי לא שיקר על הגיל שלו והלך להילחם בנאצים."
"הוא היה בן ארבע־עשרה כשאמריקה נכנסה למלחמה. הוא היה ילד."
"פגשת אותו?"
סיגריד רושמת את זה ביומן שלה לצד יתר האבחנות בנוגע לריאה ולארס ולתזמון ההיעלמות.
נשאר רק עניין אחד אחרון.
"מה דעתך על זה?" סיגריד אומרת ומושיטה לריאה את הפתק מזירת הרצח.
הפתק נח קליל בידיה של ריאה, שקוראת בו שוב ושוב.
"הוא מסבא שלי."
"ומה לדעתך כתוב בו?"
"טוב," היא אומרת, "העניין הוא המשמעות שלו, לא מה שכתוב בו."
"יה. כן."
"בגלל זה לארס ואני לא מסכימים לגמרי בעניין האבחנה של שלדון."
סיגריד לוקחת את הפתק וקוראת את תוכנו בקול כמיטב יכולתה, בלי לדעת איזה מבטא היא אמורה לחקות:

נראה לי שאני חייב להסתלק לטריטוריה, למה שדודה סאלי היא הולכת לאמץ ולתרבט אותי, ואני לא יכול לסבול את זה. אני בסיפור הזה כבר הייתי.1
1    "הרפתקאותיו של האקלברי פין", מארק טוויין, מובא כאן בהתבסס על תרגומו של יניב פרקש (אריה ניר, 2004), עמ' 387.

— חולדות הנהר של קו הרוחב 59

"טוב," סיגריד אומרת, "זה מה שכתוב בו. מה המשמעות שלו?"
"כן," ריאה אומרת. "אני לא יודעת."

4

שלדון מעולם לא ראה את ההתקפה על בנו בווייטנאם. אבל דמיין אותה שוב ושוב ושוב. היא הופיעה בחלומותיו בעקביות, לילה אחרי לילה אחרי לילה. מייבל היתה מנערת אותו בשנתו. "אתה חולם," היא היתה אומרת.
"לא. זה לא כמו חלום."
"אז סיוט. זה סיוט."
"לא, אפילו לא זה. זה כאילו שאני שם. יחד איתו בסירה. מסייר במקונג. בתוך פלג בלילה. אני מרגיש את הטעם של הקפה בפה שלי. הרגליים שלי מעקצצות."
מייבל היתה בת ארבעים וחמש. היא ישנה בעירום, למעֵט טבעת הנישואים ושרשרת זהב לבן דקה ובקצהָ תליון יהלום זעיר. היא הכינה אותה מטבעת האירוסים ששלדון העניק לה ב־1951, ומעולם לא הסירה אותה.
מייבל לא התקשתה להתעורר בשעות הקטנות של הלילה. התקפי הפחד של בעלה לא הטרידו אותה. עשרים וחמש שנים קודם לכן סול השאיר אותה ערה כי היו לו כאבי בטן. מאז לא נזקקה לשינה רבה. מאז מותו של סול כבר לא היתה לזה חשיבות.
החלום של שלדון החל קיץ אחד בניו יורק ב־1975. סול כבר נקבר. מייבל היתה שרועה על הסדינים הלבנים. היא היתה קטנת גוף ומלאת קימורים, ואהבה למתוח את גופה על ידי כיווץ בהונותיה והקשתת גבה ושליחת אצבעותיה הרחק ככל האפשר עד שהכול דיגדג. היא היתה נשארת כך עד שהשרירים התכווצו, ואז מרפה...
הם שכבו ערים בחשכה.
גם דוני שכב עירום על הסדינים הלבנים. זה היה קיץ לוהט. לא היה להם מיזוג אוויר. מאוורר תקרה ישן ועתיק, שדומה כי יובא מקניה הקולוניאלית, הסתובב לאטו. הוא דחק את האוויר החם למטה.
מייבל הדליקה את מנורת הקריאה.
הם עדיין לא ניהלו את השיחה. דוני טרם שאל את השאלה שטרדה את מנוחתו. עד הלילה, לפחות, נדמה שהוא מוכן להמשיך לחיות כך. לקום בבוקר, ללכת לחנות השעונים, להרכיב משקפיים ולהחליף קפיץ, לשמן גלגל שיניים, להחליף גלגל איזון או פשוט לחבר כפתור חדש. לאכול כריך. לבוא הביתה. שיחת חולין. לקרוא עיתון. לעשן מקטרת. לשתות משהו. ללכת לישון. יום אחר יום, להניח לזמן לחלוף בשקט בעודו מתקן את המכשירים שמודדים אותו.
אבל ליל הקיץ הזה ב־1975 היה שונה. אין לדעת מדוע. אולי בגלל הטמפרטורה — האופן שבו החום בווייטנאם הדמיונית בא בעקבותיו אל הלואר איסט סייד בניו יורק, והזיעה מהג'ונגל נספגה במצעי המיטה.
אולי לא נותר בו עוד מקום להכיל את העולם הפנימי שלו, וחרף ההשלכות האפשריות הוא היה מוכרח לשחרר אותו.
כאשר נטלה את ידו בידה ונאנחה, שאל דוני את השאלה.
"למה את נשארֶת איתי? למה לא עזבת אותי?"
קולו, כפי שהוא זוכר אותו, היה שלֵו. שקט. מלא כנות. שואב ממאגר מי התהום של האנושיות אשר שוכן, בשקט ובשלווה, בעומק נשמותינו הקולקטיביות.
שתיקה ארוכה השתררה לפני שמייבל ענתה. הוא הביט בבהונותיה הצבועות כשנמתחו. הן היו יפות כשהתקמרו.
"אתה יודע על מה חשבתי?" אמרה.
"על מה?"
"חשבתי על שתי החלליות האלה, שבדיוק מצאו זו את זו בתוך כל הרִיק."
"אני לא יודע על מה את מדברת."
היא הסבה את ראשה וכיווצה את מצחה. "אתה לא צופה בחדשות?"
"ניסיתי לא להרים את הראש."
"אפולו וחללית רוסית. סוֹיוּז. הן התחברו לפני יומיים. בחשכה שבחוץ. בתוך כל הדממה הזאת, הן התחברו. אני תוהה איך היה הצליל הזה. איך זה לרחף. בחוסר משקל. ואז פתאום לשמוע את נקישת המתכת בגוף החללית. האויב שלך מושיט את ידו. אתה אוחז אותה בכפפה שלך. מעל כל זה, סוף־סוף. זה גרם לי להרגיש משהו מפעם. אני לא זוכרת איך קוראים לזה. זה היה כמו... קצת כמו ריח שאתה חולף על פניו יום אחד, והעולם הזה חוזר כולו וממלא אותך והזמן נעלם, ואתה שוב שם. איך היית קורא לזה?"
"תקווה."
"היית צריך לצפות בחדשות."
"אני לא מבין אם זאת תשובה או לא."
"אני עדיין כאן, שלדון. זה חשוב למה?"
"כן."
"למה?"
"אני צריך לדעת עד כמה זה שברירי."
"זה לא מדע, דוני."
"אני עובד על שעון קשה בחנות. אומגה ספּידמַסטֶר. יש בו בורג שבור שנמצא בדיוק מתחת לקפיץ הפטיש. אני צריך לפרק הכול לחתיכות כדי להבין איך זה עובד, ואני לא בטוח שאני יודע איך להרכיב הכול בחזרה אחר כך. כל השעונים מהסוג הזה קצת מיוחדים. על כל פנים, זה אותו שעון שהאסטרונאוטים שלך עונדים בחלל."
"זה צירוף מקרים?"
"הוא פופולרי. גם לי היה כזה, אבל סול לקח אותו. אני לא יודע לאן הוא נעלם."
"חבל. אני אוהבת צירופי מקרים."
"את מאשימה אותי?"
"אתה מאשים את עצמך?"
"כן. לחלוטין. גידלתי אותו על סיפורי מלחמה. אמרתי לו שגבר צריך להילחם למען הארץ שלו. עודדתי אותו להתגייס. יהודים לא יכולים לצאת מרוסיה. הם מגישים מסמכי הגירה ונכנסים לרשימה שחורה — קוראים להם 'רֶפיוּזניקים'. הם חיים כמו חולדות מפוחדות. אנחנו חיים כמו בני אדם. זה כי אנחנו אמריקנים. ואמריקה נמצאת במלחמה. ג'וני, קח את הרובה שלך, אמרתי."
"כבר אמרת את זה."
"הם מעשנים סמים ומקשיבים לתקליטים. אנחנו הפכנו לחבורה של ליברלים שרוצים לשנות את העולם, אמרתי."
"כבר אמרת את זה. אנחנו לא צריכים לעבור את זה שוב."
"הייתי מוכרח למלא את הילד שלי ברעיונות."
"אני יודעת."
"אני זוכר כשהארי ג'יימס ניגן את הדוֹ הגבוה הזה בקרנגי הול ב־1938. זאת היתה התזמורת של בני גודמן. אף אחד לא היה בטוח שג'ז ראוי לרמה כזו של מכובדות — אם המוזיקאים האלה רציניים מספיק שמגיע להם להיות בקרנגי הול. ואז התו הזה. העיר יצאה מדעתה. את יכולה לדמיין תו אחד ששומעים בכל הארץ היום? עכשיו הם מרסקים את הגיטרות שלהם על הבמה. הבן שלי היה יכול לנגן. אני שלחתי אותו למלחמה."
"זה לא היה בטבע שלו."
שלדון נד בראשו.
"דאגנו שאם נרים אותו כשהוא בוכה, הוא לא ילמד להסתמך על עצמו. מה חשבנו לעצמנו?"
"אני נשארת איתך, שלדון. אני חושבת שזה מספיק עכשיו. טוב?"
"כן. בסדר."
וזהו. הפעם האחרונה שהנושא עלה.

הם הצליחו להימלט זמן קצר לפני שהגיעה המשטרה.
שלדון פותח את דלת הארון כדי חרך ומאזין בשימת לב יתרה. הוא מאזין במשך כמה דקות. הוא מאזין לקולות התנפצות הזכוכית על המדרגות, לקול הדלתות נפתחות ונסגרות. הוא יודע שאין להם הגנה אם יתגלו, אבל הוא יכול למנוע מזה לקרות.
המאבק היה נורא וממושך. הילד קבר את פניו בחזהו של שלדון. כשנגמר, שלדון חש גל של בושה וחרטה שהיה רב־עוצמה ובלתי נמנע כמו בשנים לאחר מותו של סול. במוחו, כל רצף אירועים אחר — אילולא פתח את הדלת, אילולא השאיר אותם כאן כל כך הרבה, אילו התקשר למשטרה, כל דבר אחר — היה מביא לכך שהאישה המסכנה היתה נשארת בחיים ומגדלת את בנה הרך. בה במידה היה יכול לרצוח אותה בעצמו.
הוא פותח את דלת הארון לרווחה ומביט בחדר. דבר לא הוזז ממקומו. המפלצת לא הגיעה לכאן.
שלדון מושך את השטיח שמכסה על הדלת האחורית ומנסה את המנעול. הוא מטלטל אותו, לוחץ על הדלת, דוחק אותה מעלה ולבסוף מצליח לפתוח אותה די הצורך לחלץ אותם. היא רועשת וכבדה. דבר מה כבד שעון עליה. אין שום סיכוי שהיה יכול לפתוח אותה קודם לכן בלי להישמע. הנחמה שבכך מעטה מאוד.
שלדון מדבר אל הארון החשוך, ולוחש — כדי לא להבהיל את הילד — "תישאר כאן דקה אחת. אני אבדוק ואוודא שהשטח פנוי, ואז נסתלק. כי אנחנו לא יכולים לעבור בסלון."
שלדון חומק מבעד לפתח אל סמטה קטנה מאחורי הבניין. פח אשפה צמוד לדלת. חלודה הצטברה על הצירים עקב הזנחה. העובדות האלה, כשחברו זו לזו, היו עלולות להרוג אותם.
שלדון הולך כמה מטרים שמאלה ויוצא לרחוב צדדי שהשמש מאירה עליו וזוגות מהלכים בו. רחוב שלֵו ובטוח ונטול אירועים. האירועים בדירה אינם דולפים מתוכה לחבל בסדריו של העולם שמחוצה לה. כולנו אכן לא רקמה אנושית אחת חיה.
לפני ששלדון פונה לקחת את הילד מהדירה, מרצדס לבנה חולפת ברחוב לאטה. זו אותה מרצדס שראה מהחלון. במושב הנהג, מביט היישר קדימה, יושב גבר בז'קט עור שחור ושרשראות זהב. גבר אחר יושב לצדו.
הגבר ושלדון מביטים זה בזה כשהמכונית חולפת. על פניו אין כל סימן לזיהוי. הוא מעולם לא ראה את שלדון. אין לו סיבה לחשוד שהאיש הזקן אינו סתם עובר אורח מקרי סמוך לזירת רצח.
אבל נוצר קשר. הם חולקים רגע משותף. שלדון חש בכך מיד.
כאשר המכונית חולפת, שלדון ממלמל חרש כדי שהמילים ייאמרו ממש, אף שאין מי שישמע אותן: אתה לא תקבל אותו. אלוהים עדי, אתה לא תקבל אותו.
הוא חוזר פנימה וכותב את הפתק. ההודעה עולה בדעתו כאילו המילים הן דברי נבואה. ריאה תבין, לא? היא תבין את ההקשר. היא תדע לאן הוא הולך. היא תדע מה זה אומר.
הוא משאיר את הפתק על השידה שלו, ליד התמונות ומתחת לסמל הבד של הנחתים. הרעיון אמנם עולה בדעתו, אבל הוא בוחר לא לציין את השעה.
לאחר שעזבו את הדירה בדלת האחורית, שלדון והילד אינם צריכים להרחיק לכת כדי למצוא מקום ציבורי בטוח, שלא סביר שימצאו אותם בו. כמו נורבגים רבים אחרים, הם משוטטים אל הגנים הבוטניים ומתחבאים ביופיו של היום. אלא שהם אינם דומים לנורבגים אחרים.
כשהם יושבים על ספסל בפארק אחרי שקנה לילד גלידה, שלדון בודק את השעה כדי לדעת מה הרגע המדויק שבו אזלו לו הרעיונות.
14:42. גם זאת שעה.
ניידת משטרה חולפת מאחוריהם באורות מהבהבים ובסירנה מייבבת. זמן קצר לאחר מכן חולפת ניידת נוספת. הוא יודע מיד שמצאו אותה. ועוד מעט ימצאו את הפתק.
"מה שאנחנו צריכים לעשות, ילד, זה להתחבא כמה זמן במערה, כמו האקלברי פין. אתה מכיר את הסיפור? האק פין? הוא הפליג בנהר אחרי שהתעמת עם אביו המרושע. זייף את מותו שלו. פגש עבד נמלט בשם ג'ים. קצת כמוך וכמוני, אם יהודי זקן ואלבני קטן לבוש כמו הדוב פדינגטון יכולים להחליף את הקאסט המקורי. אבל הנקודה היא שאנחנו צריכים להתחבא במקום כלשהו. בגרסה משלנו לאי ג'קסון. גם אנחנו צריכים להפליג בנהר. לעלות צפונה אל החופש. ויש לי רעיון איך לעשות את זה. אבל הבעיה היא שהעולם הזה זר בשבילי. אני לא יודע כמה תועלת אביא לך. אני לא יכול לוותר עליך. אני לא יכול פשוט להעביר אותך למשטרה ולקוות שהנורבגים לא ימסרו אותך למפלצת מלמעלה. איך אני אמור לדעת מי הוא? אבל אני יודע שזאת לא אשמתך, וזה מספיק לי. לכן אני בצד שלך. מבין?"
הילד מכרסם את שארית גביע הגלידה בשתיקה, מבטו מורכן אל המגפיים שלו.
"אתה צריך שֵם. איך קוראים לך?"
המגפיים מתנדנדים.
"אני דוני." הוא מצביע על עצמו. "דוני. אתה יכול לנסות מר הורוביץ, אבל אני לא חושב שזה יביא אותנו לשום מקום. דוני. אני דוני."
הוא ממתין.
"קשר עין יועיל כאן."
הוא שוב ממתין. מכונית משטרה נוספת חולפת על פניהם בסירנות מרעימות.
הם יושבים על ספסל לא רחוק מהמוזיאון הזואולוגי. דשא שופע מקיף עצים במלוא לבלובם. חבצלות ערוכות בשורה בתחתית שיחים, וילדים — רבים מהם בני גילו — מחליקים על נעלי ספורט משונות, שמכילות כפי הנראה גלגלים בעקב.
ענן כהה חולף ממעל, מצנן את האוויר ומביא עמו אלף צללים.
שלדון ממשיך לדבר בשביל שניהם. שתיקה אינה מיומנות שהיטיב לטפח.
"לבן שלי קראו סול. המלך הראשון של בני ישראל. זה היה לפני שלושת אלפים שנה. לשאול היו חיים קשים. והתקופה היתה קשה. הפלישתים חטפו את ארון הברית, אנשים היו אומללים, והוא היה צריך לאחד את כולם. הוא עשה את זה. אבל הוא לא הצליח לשמור על זה. במובנים רבים הוא היה אדם פגום. אבל לא באחרים. אחד הדברים שאני הכי אוהב בשאול הוא שחס על חייו של אגג. הוא היה מלך העמלקים. צבא שאול הביס אותם, ועל פי שמואל — שאותו אני לא אוהב — שאול אמור היה להרוג את אגג, כי ככה אלוהים רצה. אבל שאול חס עליו.
"אני רואה אנשים כאלה, אנשים כמו שאול, אנשים כמו אברהם. הם שומעים את קול נקמות אלוהים, המצווה עליהם להשמיד את סדום ועמורה, ליטול את חייו של המלך המובס. אבל האנשים האלה התייצבו בין אלוהים ובין הדבר שחפץ להשמיד, וסירבו להתיר את זה. ואני שואל את עצמי, מנין הם מקבלים את הרעיונות האלה על נכון ולא נכון, על טוב ורע, אם לא מאלוהים עצמו? כאילו שבשלב כלשהו נהר היקום זרם בעורקים של האנשים האלה וחיבר אותם לאמיתות הנצחיות — אמיתות עמוקות אף ממה שאלוהים זכר, בחרונו. אמיתות שיהודים ניצבו עליהן כמו על קרקע מוצקה והביטו ברקיע והתעקשו שעודן קיימות. מה הן האמיתות האלה? איפה האנשים האלה?
"אני מדמיין את אברהם עומד על ראש גבעה, ראש גבעה טרשית ואדמדמה, מעל עמורה, בזמן שהעננים מתחשרים ומחשבים לתקוף, והוא שולח יד לשמים ואומר, 'האם תשמיד את העיר אם נותרו בה עדיין מאה אנשים טובים?' ובאותו רגע, עלוב ככל שיהיה, כאשר הוא עומד בפני כוחות הנצח, הוא נמצא בפסגת ההישגים שהאדם יכול להגיע אליה. אותו אדם. עומד לבדו ברגליים מלוכלכות, גלימה מטונפת למול הרוח החמה הקרבה ובאה. מבולבל. בודד. עצוב. נבגד על ידי אלוהים. ברגע הזה הוא הופך לקול שמעבר לקול. לאספה. 'האם אלוהים עושה מעשה של צדק,' הוא תוהה. זה הרגע שהאנושות הופכת בו לגזע בעל תודעה.
"אלוהים אולי הפיח בנו חיים. אבל אנחנו הפכנו לבני אדם רק כאשר השתמשנו בהם כדי לתקן את אלוהים. לרגע אחד, חטוף ככל שיהיה, היינו מה שאנחנו יכולים להיות. תפסנו את מקומנו ביקום. היינו לילדי הלילה.
"ואז סול — סול שלי — החליט ללכת לווייטנאם כי אבא שלו היה בקוריאה, ואבא שלו הלך לקוריאה כי הוא לא הלך לגרמניה. וסול מת שם. זה הייתי אני. אני עודדתי אותו. אני חושב שנטלתי את החיים של הבן שלי בשמו של עיקרון מוסרי. אבל בסופו של דבר אני ממש לא אברהם. ממש לא שאול. ואלוהים לא מנע ממני לשלוח אליו את ידי."
בפעם הראשונה, למיטב זיכרונו של שלדון, הילד מביט בו. לכן הוא מחייך. הוא מחייך חיוך מן הסוג שרק איש זקן יכול לחייך. חיוך שמעריך את חשיבות הרגע יותר מאשר את הממשות שבו.
הילד אינו משיב חיוך. לכן שלדון מחייך בשביל שניהם.
"ויש גם שאול אחר — רבי שאול התרסי. רומאי. אהב ליפול מסוסים. על פי גויים כמוך, הוא רדף את הנוצרים המוקדמים עד שחווה התגלות, ראה חיזיון בדרך לדמשק. וכך שאול הפך לפאולוס. ופאולוס הפך לקדוש של הכנסייה. והוא היה איש טוב.
"לא ידעת שאני יודע את כל הדברים האלה, נכון? אני יודע. אף אחד לא שואל אותי. אבל למרבה המזל, החיים הפנימיים שלי עשירים מאוד. עכשיו יש לי אותך.
"אולי אקרא לך פול? על שם פאולוס. ילד שעבר מהפך? שנפל וקם? הנוצרי שנולד מחדש מתוך היהודי שנפל? זה יפריע לך? זאת תהיה בדיחה פרטית שלי. הבדיחות הכי טובות הן כאלה.
"בסדר. בוא נלך להתחבא בקולנוע."
קשה לשלדון לזכור מתי בפעם האחרונה אחז כך בידו הדביקה של ילד. האצבעות השמנמנות והאחיזה הקלה אך הנחושה. האמון והאחריות. מיתון קצב הליכתו והשפיפה הקלה של כתפיו שלו. האם הפעם האחרונה באמת היתה עם סול? אם כן, זה היה לפני יותר מחמישים שנה. התחושה מוכרת מדי, מיידית מכדי להכיל את התשובה, גם אם היא נכונה. האפשרות שחמישים שנה מפרידות בין התחושה הזאת לבין הפעם האחרונה שחש בה ממלאת אותו בחרטה.
היתה ריאה, כמובן. אהבה שמעולם לא ציפה לה. אבל זו היתה יד של בן.

ריאה ולארס עומדים מחוץ לתחנת המשטרה ושותקים. הם יכולים ללכת, אבל הורו להם להישאר זמינים בכל עת. לארס מביט במכוניות חולפות. ריאה מסירה בשיניה חתיכה קטנה מעל שפתה, לוקחת אותה באצבעותיה ומעיפה אותה אל הרוח הקלה. שניהם עומדים במשך כמה דקות. בסופו של דבר לארס מדבר.
"אז מה עכשיו?"
"לא יודעת," היא אומרת.
"אני מתאר לעצמי שאנחנו יכולים לקחת את האופניים ולחפש אותו," הוא אומר.
"אני לא מאמינה שאין לו טלפון נייד."
"הוא סירב. הוא אמר שנשתמש בו לעקוב אחריו."
"ואנחנו קיבלנו את זה."
"רק כי הוא לא עזב את הבית."
"עכשיו הוא עזב," ריאה אומרת.
כמה מכוניות נוספות עוברות, וענן גדול חולף ממעל ונושא עמו צינה מהירה. תזכורת למרחק שכולם עברו. עד כמה הם רחוקים מהבית.
"כן, הוא עזב," לארס אומר. "הוא באמת עזב."

5

בתי הקולנוע באוסלו מושיבים את הצופים במקומות קבועים מראש, ועובדה זו מוציאה את שלדון מן הכלים.
"את חושבת שאנחנו לא יכולים למצוא מושב לבד? שאנחנו צריכים השגחה? הכוונה?"
הוא אומר זאת לנערה התמימה מאחורי הדלפק.
פניה זרועות הפצעונים מתכרכמות. "אצלכם זה אחרת?"
"כן. מי שבא בוחר מה שבא לו. הישרדותם של המתאימים ביותר. חוק הג'ונגל. התחרות מעודדת יצירתיות, ומן העימות צומחת גאונות. בארצם של בני החירות אנחנו יושבים איפה שבא לנו. אנחנו יושבים איפה שאנחנו יכולים."
שלדון חוטף את הכרטיס ורוטן. הוא רוטן על מחיר הנקניקיות בדוכן. הוא רוטן על הטמפרטורה של הפופקורן, על המרחק בין השירותים לאולם, על התלילות של שורות המושבים ועל גובהו הממוצע של הנורבגי הממוצע, הגבוה משמעותית מן הממוצע.
כשהוא מפסיק לרטון — רק לרגע, בעודו מסדיר את נשימתו — הרצח שועט אליו שוב ומוצא בו אחיזה. הוא ממלא את החלל.
הוא מכיר את הבעיה, גם אם בקנה מידה גדול מזה. זו רק דוגמה לה. ההיסטוריה כולה מאיימת בלי הרף לכבוש אותו ולהותיר אותו נטול הגנה תחת משקלה. לא מדובר בשיטיון. מדובר בהיותו בן תמותה.
השתיקה היא האויב. אם רק מניחים לה, היא פורצת את חומת הסחת הדעת.
יהודים יודעים את זה. לכן אנחנו ממשיכים לדבר בכל מחיר. אחרי כל מה שעברנו, אם נעצור לשנייה, אנחנו גמורים.
הוא פונה לפול ואומר, "אני לא יודע שום דבר על הסרט הזה, חוץ מהעובדה שהוא נמשך יותר משעתיים, ואז נאכל את הפיצה היקרה בעולם אצל פפה, ואז נלך לנוח כמו שצריך הלילה בהוטל קונטיננטל. הוא קרוב לתיאטרון הלאומי. הגראנד הוטל מלא לגמרי, אני בטוח. זה המקום האחרון שיחשבו לחפש אותנו בו, כי הוא לא מסוג המקומות שאני נכנס אליהם בדרך כלל. אבל באופן אישי, אני חושב שמגיעה לנו קצת שלווה הלילה."
אז הקדימונים מסתיימים והסרט מתחיל. הוא עוסק בספינת חלל הנמצאת בדרכה לשמש כדי להציל את העולם. הסרט מתחיל בפליאה, אבל מידרדר לאימה ומוות.
שלדון עוצם את עיניו.

הנשיא ג'ימי קרטר לא החזיק בתפקידו די זמן לראות את בני הערובה שבים הביתה מאיראן ב־1980. ביום השבעתו של רונלד רייגן המטוסים המריאו מטהרן ועליהם האמריקנים שהוחזקו בני ערובה במשך ארבע מאות ארבעים וארבעה ימים. המצלמות צילמו את רייגן מושבע לנשיאות בגשם קל — אשתו לבשה אדום תחת שמים אפורים.
אבל הדרמה התחוללה במטוס, והאנשים שבו בכו, דיברו, חששו שמדובר בשקר ושהם טסים במעגלים ושזהו רק מעשה אכזריות נוסף. מה ששלדון הבין, בזמן שצפה בכל זאת בטלוויזיה, היה שמשק כנפי ההיסטוריה האמריקנית לא בא לידי ביטוי בדבריו הבטוחים של רייגן, אלא בהבעת הבדידות המהורהרת על פניו של ג'ימי קרטר בזמן שעמד, לא עוד נשיא, על המסלול. ומתחת למשק כנפי ההיסטוריה שכנו חייהם של אנשים כמוהו וכמו מייבל וכמו ביל הרמון, עמיתו מבית העבוט ששכן בהמשך הרחוב, לא הרחק מחנותו שלו בניו יורק.
מייבל קראה עיתונים אז. היא גיבשה דעה בסוף כל מאמר, ואז הניחה לה להתאדות כמו מים בשלולית מתייבשת. היא לא הרשתה לשלדון לדון בעניינים פוליטיים בבית, ובלאו הכי לא היה לו שום חשק לעשות זאת. סול נהרג לפני שש שנים — ובכל הקשור לזמן, מדובר היה בהרף עין.
מבחינתה היתה העיר דוממת וחסרת תכלית. רצף פסים צהובים של מוניות חולפות. מסכי גשם שחורים. גוני ירוק של שוק האיכרים. סטייק אדום לארוחת ערב. שוב שינה. התנועה היחידה ניכרה בשעונים בחנות של שלדון.
חנות העתיקות והשעונים שכנה בגרמרסי, לא הרחק מדרום פארק אווניו. היא נחבאה אל הכלים, אבל המקומיים ידעו שהיא שם. עוברי אורח יכלו על נקלה להחמיץ את דלת הברזל עבת הסורגים, שנפתחה אל בית מלאכה קטן בחזית ואל חדר תצוגה גדול יותר מאחור.
בשנות השמונים עסקיו של שלדון סבלו מהמצאה יפנית ושמה "שעון דיגיטלי". היו בו מעט מאוד חלקים נעים, הוא היה מדויק להפליא, שילהב את דמיונם של אנשים באורח בלתי מוסבר, והיה זול. ואם לא די בזאת, הוא היה חד־פעמי. כך שתעשיית השעונים השווייצריים נקלעה לסחרור, וכמוה כל מי שמחייתו נסמכה עליה. גברים ונשים מכל שכבות החברה כבר לא באו לחנותו של שלדון לשם תיקון פעוט, כדי לשמן את החלקים או להחליף אטם. במקום זאת רק הזקנים הגיעו. איכות השעונים השתפרה בעקביות, והאנשים החליפו את הזולים אבל תיקנו את הטובים. מספר הלקוחות פחת, העבודה היתה מורכבת יותר, והשכר לא השתפר. העשור היה שקט וחסר ייחוד.
בית העבוט של ביל הרמון נמצא במרחק שלוש דלתות מימין. גם ביל היה בשנות החמישים לחייו, אמריקני ממוצא אירי, והתהדר ברעמת שיער לבן טהור מעל פנים סמוקות. הוא ושלדון שלחו לקוחות זה לזה כאילו היו כדורי פינג פונג.
"לא בשבילי. נסה את החנות של ביל. הוא קונה כלים חשמליים."
"לא, לא. לך לדוני עם שעון הזהב היפה הזה. אני לא מבין בהם שום דבר."
"זה ניקון. מה יש לי לעשות עם ניקון? לך לביל."
"לך לדוני."
"לך לביל."
"דוני, תסתכל על זה," אמר ביל יום אחד. הוא הושיט לשלדון שעון זהב דק להפליא, עם רצועת עור מקורית מאת פּאטֶק פיליפ. "הבחור אומר שהוא קנה אותו בהוואנה לפני שהפכו לקומוניסטים. רצה למכור לי את זה. שלחתי אותו אליך, אבל..."
"באתי מאוחר."
"באת מאוחר. אז קניתי אותו."
שלדון לבש סינר עור וחולצה לבנה והרים את משקפי הקריאה שלו על ראשו. הוא נראה מעט מוזנח, ובעיניו הכחולות השתקף נצנוץ מאור אחר הצהריים. לא שביל הבחין בכך. לביל לא היה חוש לַדרמטי, לבן החלוף, לָערטילאי. בעיני ביל, דבר לא היה קסום. וזה חבל, כי לדעתו של שלדון, לביל היתה אחת החנויות הקסומות ביותר בניו יורק — למעט זו שלו — ואיש לא ידע זאת טוב יותר מבנו.
למרבה אושרו הצעיר של סול, חנות המשכון של ביל היתה זהה בגודל ובמבנה לזו של שלדון. משהו במבנה הזהה איפשר לסול לחוש בעלות גם על חנותו של ביל. ביל, גרוש וערירי, קידם זאת בברכה.
בחנות של אביו היה על סול לרדת כמה מדרגות כדי לפתוח את הדלת המסורגת. משמאל היה מרכז התיקונים. לשלדון היה שם שולחן עץ גדול, ולאורך הקיר מאחוריו היו אלפי — אם לא מיליוני — מדפים קטנטנים, כל מדף קטן יותר מכרטיס קטלוג בספרייה, ועליהם מספרים בלבד. האור כאן היה טוב, וסול צפה בזמן שאנשים באו והלכו, כולם נחמדים לאביו.
אצל ביל היה דוכן תצוגה גדול, כדי שאנשים יוכלו להסתכל ולראות את כל הדברים המשונים שהציע למכירה. פעם היה לו מגן ויקינגי שחזיתו מכוסה פרווה. בפעם אחרת היו לו רובוטֵי רוֹקם־סוֹקם של חברת מאטל, אקדח עתיק מהמערב הפרוע, מכונת כתיבה מקולקלת, פותחן מכתבים מצרפת, וָאזה עם ידיות בצורת דג ומראה מעוטרת בעלי זהב.
ביל לא לבש סינר עור כמו שלדון, וגם לא משקפי שענים, ולכן בכל זאת היה דבר מה מיוחד אצל אביו. הסינר היה דהוי ומלא קפלים, ושימש בלי ספק לבושם של אבירים שנלחמו בדרקונים. סול ידע זאת, כי שלדון סיפר לו. למעשה, שלדון לא חש צורך מיוחד להיראות כמו שען מהעולם הישן, אבל אין להכחיש שסינרי עור היו דבר שימושי מאוד כאשר הפיל חלקי שעונים זעירים. הוא היה שומע את החלקים פוגעים בעור ויודע שאכן הפיל משהו. תועלת נוספת צמחה מכך שקל היה לאסוף את החלקים הזעירים מהקפלים. לכן, אף שבמקורו זה היה סינר של סנדלר ולא של שען, הוא היה שימושי וניחן אף ביכולות לוחמת דרקונים קסומות. בזכות כל זאת קל היה ללבוש אותו — וקשה להסיר.
כשביל נכנס באותו בוקר, עמד על השולחן תרמוס קפה, ושלדון עסק במלאכה עדינה של הכנסת קפיץ לשעון צוללנים חדש של אוֹלֶך את ווֹס.
"ברכותי," אמר שלדון. "עכשיו יש לך שעון."
"מה אתה עושה?" שאל ביל.
"משהו שרציתי לעשות כבר כמה זמן."
"מה?"
"אתה לא תבין."
"זה מורכב, נכון? טכני? אני לא אבין." ביל נד בראשו ושרק. "אתם היהודים. אתם כל כך חכמים. אין שום דבר שאתם לא יודעים."
שלדון לא בלע את הפיתיון. "נראה שאנחנו לא כל כך טובים בלהישמר מצרות."
"אז תגיד לי מה אתה עושה, איינשטיין."
שלדון הסיר את זכוכית המגדלת והניח אותה לימין משטח העבודה. הוא הצביע על מכסה השעון משמאל.
"זה היה של סול. הם מצאו אותו על הגופה שלו. זה הגיע עם החפצים האישיים שלו."
"אז אתה מתקן אותו."
"לא. אני לא רוצה לתקן אותו. אני עושה משהו אחר. שמעת פעם על אֶלינבַר?"
"לא."
"זאת סגסוגת מתכתית שעמידה מאוד לשינויים בטמפרטורה. המילה לקוחה מ־elasticité invariable הצרפתית, שקוצרה לאלינבר. משתמשים בה כדי לייצר את קפיץ האיזון בשעונים מכניים כמו שני אלה כאן."
"יקר?"
"לא. זה רק ברזל, ניקל וכרום, אבל משתמשים בה לעשות הרבה דברים שימושיים. קפיץ האיזון הוא חלק עדין מאוד. הוא נכרך שוב ושוב ושוב. כשאתה מותח שעון, אתה כורך את קפיץ האיזון. כשהוא נפתח, המתיחות גורמת לחלקי השעון לזוז ולכל הסיפור לתקתק. קפיץ האיזון הוא הלב של השעון.
"העניין הוא שיש רק כמה בתי יציקה שמייצרים את החומר. לכן אפשר להתחקות אחרי רוב קפיצֵי האיזון אל אותם בתי יציקה. זה כאילו... כאילו שכל הלבבות מגיעים מאותו המקום. כאילו שלכל שעון יש נשמה, והיא קשורה לכל אחת אחרת, כי כולן הגיעו מאותו בית.
"השעון של סול היה אולך את ווס צנוע. קנה אותו ממגזין. לא משהו ששמעת עליו. עשירים לא ענדו אותם. אלה היו שעונים של אנשים עובדים. של חיילים. והם קיבלו תמורה הולמת לכסף שלהם. אני אוהב אותם. אז קניתי שעון חדש לא מזמן, ואני לוקח את קפיץ האיזון בשעון הישן של סול ומכניס את הלב הישן בשעון החדש. ככה, כשאני מתנהל עם העניינים שלי, ובודק מה השעה, ומקבל החלטה כזאת או אחרת, אנחנו מחוברים. זה גורם לי להרגיש קצת יותר קרוב אליו."
"זה משהו, דוני."
"זה מה שאני עושה, על כל פנים."
"אז במה זה שונה מלקחת סוללה משעון אחד ולשים אותה בשעון אחר?"
שלדון משפשף את פניו. "ואתה מתפלא שאתה לא מצליח להשכיב אף אחת."
"אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"אתה באמת לא מבין, מה...?"
"כמה עולה החדש?"
"בסביבות שלושים וחמישה דולר. פעם הם עלו שבעה־עשר."
"אז תראה, נחש כמה שילמתי על שעון הזהב."
"כמה?"
"נו, בחייך, דוני. תשאל כאילו זה באמת מעניין אותך."
שלדון פתח את ידיו מעט ושאל באותה נימת קול משועממת, "כמה?"
"הנה, כבר טוב. שמונה מאות."
"שמונה מאות מה? דולר? אלוהים, ביל. בשביל שעון? בחיים לא תצליח למכור אותו!"
"אני לא מתכוון למכור אותו. זאת השקעה. אני הולך לקנות עשרה כאלה, להכניס אותם לכספת, ובעוד עשרים שנה, כשנמכור את החנויות, הם יהיו שווים אלפי דולרים! נוכל לפרוש. לקנות מקום בלונג איילנד. למלא אותו בשפנפנות פלייבוי ולשתות שמפניה."
שלדון זע על כיסא העץ, והוא חרק.
שלדון שאל, "מה אנחנו הולכים לעשות עם שפנפנות פלייבוי כשנהיה בני שבעים? להתפעל מהיכולת שלהן להגיש משקאות?"
"תזכור מה שאני אומר לך, דוני. עד אז, בקצב שהמדע מתקדם היום, כבר תהיה גלולה או זריקה או משהו שתבנה טיל במכנסיים של כל גבר זקן. רק לפני עשר שנים נחתנו על הירח. זה חלום של אדם צעיר. כשהמדענים האלה יגיעו לגיל שלנו, הם יציבו לעצמם מטרות קרובות יותר. הם לא ירצו להגיע למקום שאף גבר לא היה בו מעולם. הם ירצו להגיע למקום שכל הגברים היו בו. ואתה יודע למה? כי נחמד שם."
"מה לגבי הנשים שלנו?"
"הנשים שלנו..." אמר ביל, שהתייחס לשאלה ברצינות, "אני לא אתחתן, ו... עד אז... מייבל תשמח שיש לך תחביב."
שלדון רוכן לפנים ופותח את מגירת השולחן. "אתה איש חזון, ביל. אין להכחיש. איש חזון חרמן ופזרן."
שלדון מוציא קופסה קטנה ומושיט אותה לביל.
"מה זה?" ביל אומר.
"את אלה אני רוצה שתשמור אצלך. פשוט תתקע אותן איפשהו. אל תמכור אותן."
"מה יש פה?"
"כמה מדליות שנתנו לי, כשחזרתי מקוריאה."
ביל נוטל את הקופסה בלי לפתוח אותה.
"למה אני צריך לקחת אותן?"
"אני לא רוצה שאשתי תמצא אותן. גם לא ריאה. היא גדולה, והיא מסתובבת ושואלת שאלות."
"אתה זה שלימד אותה לדבר."
"אם רק הייתי יודע לאן זה יביא אותי..."
ביל מביט סביבו על חנות העתיקות. "אתה לא יכול להחביא אותן פה? זה כמו להחביא עץ ביער."
"תעשה משהו מועיל."
"מתי תרצה אותן בחזרה?"
"נראה אם בכלל."
"זה באמת בגלל הבנות?"
"חלקית. אם אתה מוכרח לדעת, אני לא רוצה שום תזכורת לזה שהרשיתי לסול לראות אותן. ואני לא יכול לסבול אותן כל כך קרובות אלי כשאני עושה את הדבר הזה עם השעונים. תראה, אתה לא חייב להבין את זה. אתה רק צריך לעשות את זה כי אני מבקש ממך. למה זה לא מספיק?"
"זה מספיק."
"טוב."
ביל לקח את הקופסה והשתהה שם בעוד שלדון עובד. לאחר כמה דקות שלדון מביט בו.
"מה קרה לך היום?"
"אני מת."
"מה עשית עכשיו?"
"אני מת. ממש מת. אתה לא זוכר? זה קרה בנובמבר, בזמן הבחירות. נהג שיכור. אתה לקחת את זה קשה. אני מניח שזה עדיין קשה לך. אני המוות הראשון שלך מאז סול. לכן אתה עושה את הדבר הזה עם השעון."
"אני עושה את זה בגלל הילד שלי."
"כן. אבל המוות שלי הוא הסיבה שאתה עושה את זה עכשיו."
"אז זה לא סתם זיכרון."
"בטח שכן."
"לא החלק הזה. כלומר, זה פשוט הגיוני. אני לא יכול לזכור שיחה עם רוח רפאים. אני ממציא את זה."
"טוב, לא. אני מניח שזה לא זיכרון ממש. יותר כמו חיזיון או משהו. אף אחד מאיתנו לא נמצא כאן. אתה בקולנוע עם הילד הזר שמצאת באיסלנד."
"נורבגיה."
"לא חשוב."
"אתה לא נשמע כמו ביל."
"מי אתה חושב שאני?"
"אני לא אוהב את השאלה הזאת."
פעמון קטן מעל הדלת מודיע שלקוח נכנס לחנות.
"אני חושב שכדאי לגמור פה."
"מה קרה הבוקר?" ביל שואל.
"על איזה 'בוקר' אנחנו מדברים?"
"הבוקר עם הילד הבלקני הקטן. למה התחבאת בארון? למה לא הצלת את האישה?"
"אני בן שמונים ושתיים. מה הייתי יכול לעשות?"
"אני רק אומר."
"הייתי צריך לבחור. בחרתי לנצל את כל הכוח שלי בשביל הילד. החיים הם בחירה. אני יודע איך לבחור."
"ומה עכשיו?"
"כל הכיוונים הם במעלה הנהר. תשאל אותי כשנגיע לשם."

סדרן צעיר שעל תג השם שלו כתוב "יוֹנאס" רוכן מעל שלדון בהבעה חביבה. הוא אומר משהו בנורבגית.
"מה?"
באנגלית, יונאס אומר, "אני חושב שנרדמת. הסרט נגמר, אדוני."
"איפה הילד?"
האורות דולקים ורשימת הקרדיטים הסתיימה.
שלדון, אחוז כאב גב קל, חוצה את השטיח האדום ויוצא אל המבואה, ומוצא שם את פול מחזיק גביע גלידה נוסף — ככל הנראה מתנה מהמוכרים.
"חיפשתי אותך," שלדון אומר.
פול אינו מחייך למראה שלדון. הוא לא התרכך כלל מאז נפגשו.
שלדון מושיט את ידו.
פול אינו מגיב.
שלדון מניח את ידו בשלווה על כתפו של הילד.
"בוא נצא. נחליף לך בגדים. אתה לא יכול להמשיך ללבוש את המכנסיים האלה. הייתי צריך להחליף לך אותם מוקדם יותר. זה עוד לא היה לי ברור אז. עכשיו כן."

פטר טופח קלות על כתפה של סיגריד כדי להסב את תשומת לבה ממסך המחשב. "יש שתן בארון."
השעה כמעט שמונה בערב, והשמש עדיין גבוהה. הטמפרטורה במשרד עולה על עשרים וחמש מעלות. כשבנו את הבניין, לא התקינו בו מיזוג אוויר. אז לא היה בו צורך, אבל עכשיו ההתחממות הגלובלית הורגת אותם.
בניגוד לכמה מהגברים במשרד — הרוחש כעת מרוב פעלתנות — סיגריד לא שיחררה את הכפתור העליון במדים שלה. היא רשאית לעשות זאת, במשרד לא מקפידים על רשמיות; אבל מטעמים שהיא עדיין אינה מסוגלת להסביר לעצמה, היא מעדיפה לא לעשות זאת.
"בלי ספק שתן חדש. הוא עדיין היה לח לפני כמה שעות."
"אתה בטוח שזה לא אחד השוטרים?" היא שואלת בסרקסטיות.
"אנחנו משווים דנ"א לאישה המתה. הוא לא שלה, כי המכנסיים שלה לא היו רטובים. אני חושב שהוא אולי של הילד הנעדר."
"מתחבא בארון ושומע את אמא שלו נרצחת? זאת מחשבה איומה."
פטר אינו אומר דבר.
"כמה זמן אורכת הבדיקה?"
"בדרך כלל? שישה חודשים."
"ומה לגבי המקרה הזה?"
"עד הבוקר. אני חושב שאינגה תישאר במעבדה עד מאוחר. היא בדיוק נפרדה מהחבר שלה. אני חושב שהיא מעדיפה להיות עסוקה, והפרתי שישה כללים כשביקשתי לקדם את זה לראש הרשימה."
"אין לה כלב?"
"חתול."
"ויקטור?"
"סיזר."
"כן. יופי לנו."
"את הולכת לזירת הפשע?" פטר שואל.
"אתה לא עושה עבודה טובה?"
פטר חושק שפתיים.
"כן, בסופו של דבר," סיגריד אומרת. "אני מנסה לקבל את השם של האישה מבעל הבית, וגם את השם של הבן שלה ושל הגבר שכנראה עשה את זה. נראה לי שעדיף לתפוס קודם את הרוצח, ואז לדאוג לשאר."
"אנחנו הולכים אחר כך לאכול פיצה בפֶּפֶּה."
"אחרי מה?" סיגריד אומרת.
"זה לילה יפה. לשתות."
"אין לי מצב רוח."
"אף פעם לא ראיתי קודם אישה נרצחת," פטר אומר.
סיגריד אינה מסיבה את מבטה ממסך המחשב. בסבר פנים רציני היא אומרת, "ועדיין לא ראית."

שלדון נרשם בדלפק הקבלה של המלון. "שֵם, בבקשה?" אומרת האישה.
במבטא אשר הן שלדון והן השוודית שמאחורי הדלפק אינם מצליחים לזהות, הוא אומר, "סי־קיי דקסטר הייבן."2
2    שמו של הגיבור ב"סיפור פילדלפיה" (1940), בכיכובם של קרי גרנט וקתרין הפבורן.

"סי־קיי דקסטר הייבן," היא חוזרת.
"הנכבד," הוא מוסיף. שלדון מביט מטה ואומר, "ונכדו. פול. פול הייבן."
"אוכל לראות את הדרכונים שלכם, בבקשה?"
שלדון פונה לפול ואומר, "היא רוצה את הדרכונים שלנו. עם השם שלנו."
הוא פונה שוב לפקידה. "למעשה, נערתי היקרה, יש כאן חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שגנבו את התיקים שלנו — כולל הדרכונים — לפני לא פחות משעה, כשהגענו ברכבת המפוארת שלכם משדה התעופה. החוויה היתה כל כך טראומטית, שהילד שלי הרטיב במכנסיים. אבל אני אומר לך את זה בידיעה שהדבר יישאר בינינו — לא הייתי רוצה לבייש אותו, אפילו בגיל הזה. אבל החדשות הטובות הן שהמשרד שלי שלח לך אותם בפקס לפני שעזבנו, כך שלמרבה המזל יש לך עותקים. ואנא, תוכלי להכין לי שני עותקים נוספים? אזדקק להם בשביל הדוח המשטרתי מחר בבוקר ובשביל השגרירות, כדי שיוכלו להוציא לי דרכונים חדשים לנסיעה העצובה הביתה."
במשך רגע לא נאמר דבר.
כאשר האישה דקת הגזרה, המזמינה והאופנתית פותחת את פיה לדבר, סי־קיי דקסטר הייבן מרים את ידו ואומר, "אבל אין צורך לעשות את הדבר בזה הרגע. אני מודה לך על ההצעה. היום היה כל כך ארוך, כל כך מעייף — בהתחשב בגילי, אני בן שמונים ושתיים — שאני חושב שעדיף שנטפל בנושא בבוקר. מה שארצה לעשות, עם זאת, הוא לתת לך כסף מזומן תמורת החדר כבר עכשיו, כדי לפרוע את החשבון. אז הייתי רוצה שאחד מנערי השליח שלכם יצא לחנות מקומית ויקנה לנכד שלי בגדים. גרביים, נעליים, מכנסיים, תחתונים, חולצה וז'קט נחמד להליכה ביער. תחייבי את החדר, ותביאי אותם אלי במהירות האפשרית."
האישה מנסה לדבר. היא מחווה מיני מחוות מן הסוג שאנשים מבצעים כשהם מנסים לתרום לשיחה. תנועות של היד. פתיחת פה מקרית. עיניים מוצרות ומתרחבות, שימוש מיומן בהטיית הראש לשם הדגשה. אלא שכאשר מדובר בשלדון, מחוות דקות כאלה הן כלחישה לפיל. מתוקות וחסרות טעם.
"מר הייבן, אני מצטערת ש..."
"כמובן. גם אני. והואיל וחסרה לי עכשיו גם התרופה לשיכוך תופעות הלוואי של הסרטן שלי, אני פשוט אסיר תודה שנשדדתי במדינה מלאה באנשים נחמדים כל כך. זה מה שאומרים באמריקה. שהנורבגים הם האנשים הנחמדים ביותר. אם אגיע הביתה בחיים, אני אאשר את הדברים. ואם אמות לפני שאשוב לארץ מוצאי, הילד יעשה זאת במקומי."
החדר היה נחמד.
שלדון מצא תחנה ששידרה סרטים מצוירים בנורבגית. פול ישב בשקט על המיטה עם בקבוק קולה וצפה בטום רודף אחרי ג'רי. שלדון ישב לצדו ועשה כמוהו.
"היה לי פעם רעיון לפרסומת בטלוויזיה," שלדון אומר. "נסה לדמיין את זה. תמונה ראשונה, שדה חיטה ופרחי בר, כולה בגוונים זהובים. קול של חרקים מזמזמים. אפשר להרגיש את החום. בתמונה הבאה, אדוות קלות בבריכה. גוון ירקרק חלומי במים. ואז, מים מתיזים! כלב מזנק פנימה. המצלמה עוקבת אחריו שוחה משמאל לימין בעדינות אך בנחישות. ואז, בצד ימין של הפריים, נגלה לעין בקבוק קולה ריק צף בבריכה. הכלב — גולדן רטריבר — לוקח את הבקבוק בפיו, מתנשם ומתנשף, ושוחה בחזרה. הוא יוצא מהמים, מתנער, רץ עם הבקבוק אל מזח שילד שוכב בו על גבו, נינוח לו תחת העננים. הילד, בלי להסתכל, לוקח את הבקבוק ומשליך אותו שוב לבריכה. ואז, בזמן שהכלב קופץ שוב למים, המילים מופיעות על המסך. 'קוקה קולה. קיץ.'
"זה בולע אותך! אין לך מה לעשות! זה שולח יד למעיים שלך ופורט על המיתרים של הפסנתר שלך! אבל מה עושים עם רעיון כזה? שום דבר. אם תשלח אותו אליהם, הם יגנבו אותו. ולי הרי אין עדיין חברת משקאות קלים משלי."
פול אינו אומר דבר. הוא לא הוציא מילה מפיו מאז שנפגשו. אפילו לא חייך.
אבל ילד אינו יודע כיצד להתמודד עם שתיקה. הוא אינו מכיר את הצורך לקרב את הקומדיה והטרגדיה זו לזו ככל הניתן — ככל שמאפשרים הפאתוס והמילים — ולנסות להדוף את קולות המתים. הוא רק ילד קטן. הוא עטוף בשתיקה של בעתה, שהמילים כושלות בה, וכל הברה מחליקה מעל המציאות כמו טיפות מעל עלה. הוא אינו מבוגר די הצורך להסיח את דעתו במשחקים, עדיין אינו מיומן בשאיבת נחמה מדיאלוג ודרמה. הוא חסר הגנה. אמו מתה. וזאת הסיבה לכך ששלדון לעולם לא יעזוב אותו.
"אלוהים ברא את העולם, וירא כי טוב," אומר שלדון בקול. "יופי. אבל מתי הוא העביר בדיקה חוזרת?" הוא שואל בזמן שטום רודף אחרי ג'רי בטלוויזיה.
"טוב, אני יודע מה אתה חושב. אתה חושב, הוא בדק שוב לפני המבול. לפני שנֹח בנה לו תיבה מהמוני עצים של גופר. אבל זה כבר היה מזמן. והוא לא חזר לשולחן השרטוט. הוא רק הרטיב הכול, חוץ מהתיבה. אני חושב שהגיע הזמן לבדוק אותנו שוב. לא בהכרח עם תגובה ילדותית כזאת, כמו ילד שמקמט ציור גרוע ומעמיד פנים שהוא לא היה מעולם, ומשאיר את נח עם שאלה. השאלה היא 'למה אני?', וכיוון שלא היתה תשובה, הוא התמכר לטיפה המרה. באופן אישי הייתי מעדיף לראות אצל אלוהים איזושהי צמיחה. איזושהי בגרות. איזושהי אחריות. איזושהי הודאה באשמה. איזושהי הודאה פומבית בהזנחה שלו. הבעיה היא שאלוהים לבד. אין מי שיתנגד לו. יסדר לו את הראש. אין גברת אלוהים. אני מניח שאני לא הראשון שחושב על זה.
"עכשיו, אתה יכול להגיד, מכיוון שאתה פאולוס הקדוש ולפיכך תיאולוג ופילוסוף, ואולי האדם המעניין ביותר בהיסטוריה, שאלוהים לא יכול להתחרט, כי איך הוא יודע שטעה? אחרי הכול, האם ידיעת־הכול כוללת גם את ידיעת העצמי? הואיל ואלוהים הוא מקור הכול, האם הוא יכול להתכחש למעשיו שלו? האם הוא יכול לגנות אותם? ולעומת מה? מהו קנה המידה למעֵט הוא עצמו?
"אז יש לי תשובה, ותודה ששאלת. התשובה נמצאת בסיפור התנכי של האוננות. לא הייתי מזכיר את זה, לא בגילך, אבל כיוון שאתה לא מדבר אנגלית וכבר עברת היום דברים גרועים מזה, לא ייגרם לך נזק גדול.
"אונן. אנחנו זוכרים אותו בתור זה ששיחת את הזרע שלו. העושה ביד הראשון. אבל מה קרה שם? לאונן היה אח, ואחיו ואשתו לא הצליחו להרות. אלוהים, משום מה, החליט שהמשפחה צריכה ילד, ולכן — כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשאנשים היו בני החלפה — אלוהים אומר לאונן ללכת לאוהל של אחיו ולכייף עם גיסתו. אבל אונן לא אוהב את זה. הוא נכנס לאוהל, ושם — כשהוא חושב שאלוהים לא יכול לראות בתוך אוהלים, ואל תיתן לי אפילו להתחיל לדבר על זה — מאונן במקום זאת. משחֵת ארצה, כמו שכתוב. הוא יוצא החוצה, אומר לאלוהים שעשה מה שעשה ומסתלק. אלוהים, בהיותו אלוהים, כועס על אונן מאוד. הלקח שכולנו לומדים מכוהני הדת היהודו־נוצרים הוא שאלוהים מתעב אוננות, ועלינו להרחיק את הידיים מהבולבולים שלנו. אבל אני רוצה לשאול משהו. מנין קיבל אונן את הרעיון שאומר שהציוויים של אלוהים יכולים להיות בלתי מוסריים? שישנה מוסריות, קוד התנהגות, שמקורה במקום עמוק יותר בנפש האנושית — בַּייחוד שלנו ובתמותה שלנו — והיא כבר יודעת להבדיל בין טוב ורע בבהירות כזו, שהיא שוללת את הסמכות הכבירה ביותר ופונה בדרך משלה?
"כך שהשאלה האמיתית היא, למה לא הצלחתי להחדיר קצת מזה בבן שלי, כדי שיהיה לו אומץ להתנגד לי, להתכחש לכישלונות שלי ולסרב לצאת למלחמה חסרת טעם שהרגה אותו? כדי שימשיך לחיות אחרַי. למה לא הצלחתי להעניק יותר מזה... מה שלא יהיה... לבן שלי?"
שלדון מביט בפול, שבוהה במסך.
"עכשיו בוא הנה ונוריד לך את המגפיים."

6

ריאה ולארס עזבו את תחנת המשטרה ונסעו ברחבי העיר במשך שעות בחיפוש אחר שלדון. תחילה חיפשו באקראי. הם חלפו בשכונות הקרובות למרכז, ועברו את הרחובות הפופולריים ביותר לאורכם ולרוחבם. קארל יוהן גתה. כריסטיאן פור גתה. וֶרגֶלַנדסוֵויין, סמוך לבית הספרות החדש. במעלה הֶגדֶהאוגסוֵויין אל בּוֹגסטאדוויין, ואז באזור מיֹורסטוּאן. חזרה אל פארק פרוגנר, לאורך פרוגנר, אל ויקָה, אל הנמל.
אז בחרו אתרים. בית כנסת, אבל אין סימן לשלדון. מועדון חשפנות שפתוח כל היום, אבל אין סימן לשלדון. חנויות ספרים, אבל אין סימן לשלדון.
לארס הציע שיישארו בלילה בעיר. במקום נחמד. במקום יקר. אולי הגראנד הוטל?
אבל בגראנד הוטל לא נשארו חדרים, לכן עברו לקונטיננטל הסמוך.
לארס ישן שנת ישרים. הוא היה מותש.
ריאה בהתה בתקרה וחייה חלפו לנגד עיניה, קדימה ולאחור.
ארוחת הבוקר בקונטיננטל טובה היום, אבל ריאה אינה רעבה. היא טובלת את אצבעה בתה החם ומניחה אותה על שפת כוס המים. היא אוחזת בבסיס הכוס בידה השנייה ומחככת את שפת הכוס במעגלים, עד שצליל נמוך עולה כמו קריאת יגון של לווייתן תינוק שהלך לאיבוד.
"אם הייתי עושה את זה, הייתי בצרות," לארס אומר.
"סליחה."
"איך ישנת?" הוא שואל.
"הייתי מעדיפה להיות בבית."
"ממש לא."
"איך נוכל לחזור לשם, כשאנחנו יודעים שאישה נרצחה בדירה שלנו? כמה זמן נוכל לחיות במלון?"
"יש אנשים עם בעיות יותר קשות."
"נכון. וזה היה גס רוח לדבר על זה אילו הם היו כאן עכשיו, אבל הם לא."
לארס מחייך. לראשונה מאז שנכנסו אל המלון, גם ריאה מחייכת.
"לפעמים את נשמעת כמו סבא שלך. בעיקר כשהוא לא בסביבה."
"הוא גידל אותי."
"את דואגת לו?"
"אני המומה מכדי לדאוג."
"אנחנו לא מוכרחים להישאר במלון. נלך לבית הקיץ. נישאר שם. אני יכול לקחת חופשה מהעבודה."
"אין לי כאן שום דבר חוץ ממברשת שיניים."
"יש לנו שם כמה דברים. נוכל לקחת מה שאנחנו צריכים לפני שנעזוב."
"מותר לנו לעזוב?"
"אני אתקשר לסיגריד אדגורד ואודיע לה לאן אנחנו נוסעים. אלא אם כן הם רוצים לשלם את החשבון שלנו במלון."
"זה מופיע בעיתון הבוקר, אתה יודע. ראיתי תמונה של הבניין בעמוד הראשי."
לארס שותה קפה שחור ואוכל טוסט עם ביצה. הוא לובש חולצת כפתורים לבנה עם שרוולים קצרים מעל מכנסי ג'ינס אופנתיים ונעלי עור.
"איך אתה יכול לאכול?" היא שואלת.
"זאת ארוחת בוקר."
"כל מה שקרה לא מגיע אליך? לא מערער אותך? מרוקן אותך?"
לארס מניח את ספל הקפה ומתופף כמה פעמים על השולחן. "אני מנסה לא לחשוב על זה. אני פשוט מנסה לחשוב מה לעשות."
"כמו במשחק מחשב."
"זה לא הוגן ולא יפה."
"אתה גורם לזה להישמע כמו בחירה. זה לא משפיע עליך? זה לא נורא מפחיד אותך? אני מבועתת. סבא שלי מחזיק בתוך תוכו את כל המראות העוינים האלה. את כל הזעם הכבוש הזה. אני זוכרת אותו, כשהייתי קטנה, מביט בי בכל כך הרבה אהבה ורוך ואז, בבת אחת, מתעצבן. לא עלי. הוא אף פעם לא באמת כעס עלי. מתרגז. הוא היה מתרגז כל הזמן. הוא היה מרים את הידיים באוויר ושואל אותי מה חשבתי לעצמי. 'מה גורם לך לחשוב שזה רעיון טוב?' ככה הוא היה אומר.
"העולם עצמו, זה מה שהכעיס אותו. כשהייתי מבוגרת יותר, הוא אמר שהפנים שלי מראות לו את העומק האינסופי של האנושות, ואת מה שאובד בכל פעם שאדם נלקח מאיתנו. וזה מחדד את המחשבה על סוג האנשים שמסוגלים להביט בפניו של ילד ולפגוע בו, ועל מה שאנחנו צריכים לעשות במקרה כזה.
"ואז הוא היה מדבר על השואה. הנאצים שירו בראשם של ילדים מול העיניים של ההורים שלהם כדי להוכיח לעצמם שהם מעל לשיקולים עלובים כמו חמלה אנושית ושהם באמת על־אנושיים כמו שהיטלר אמר. הם קשרו משפחות באמצעות מיתרי פסנתר על הדנובה וירו רק באחד מהם כך שהאחרים יטבעו. הכניסו אותם לתאי גזים. זרקו אותם לבורות וכיסו אותם, בעודם בחיים, בסיד..."
"תפסיקי את זה," לארס לוחש.
"אתה רוצה שאני אפסיק את זה?" היא אומרת ומכה בידה על השולחן.

שלדון מתעורר ואינו מתגלח או מתקלח. במקום זאת הוא ניגש אל הדלת ומוצא בחוץ גיליון של "אפטנפוסטן". הוא אינו מבין את השפה, אבל הוא מחפש דבר מה מסוים, ומוצא אותו.
המילה לרצח בנורבגית היא mord. הוא רואה תמונה של הבניין שלו, כותרת וסרט משטרה שחוסם את הכניסה. קבוצה של אנשים עומדת סביבה. היא באמת מתה. נדמה שהמציאות של האירועים ממשית כפליים בעקבות האישור שסיפק להם העולם. אולי זאת רק תוצאה של השיטיון שמייבל התעקשה שיש לו.
אתה צריך הוכחה.
בסדר. הוכחה. אני אמצא הוכחה. אני יכול ללכת עכשיו?
"אפילו לא התקשרתי לאמבולנס," הוא אומר לחלל החדר. "איזה מין חיה אני? איך שכחתי לעשות את זה? האם היתה נשארת בחיים אילו התקשרתי? אילו הייתי טורח לצעוק?"
והילד. שמשתין בחדר האמבטיה. שמנסה לכוון מעל שפת האסלה ולא ללכלך. שמדיח את האסלה ופותח את הברז. שרוחץ את הידיים הקטנות שלו במים, כמו שאמא לימדה אותו, ואז סוגר את הברז בכוח רב ככל יכולתו ומייבש את הידיים במגבת נקייה לפני שהוא יוצא מחדר האמבטיה ובה בעת מנסה לחגור את החגורה.
הוא לומד ששמה היה סֶנקָה, לא ורה. אין כל אזכור של ילד, עד כמה שהוא מצליח להבין. אם הוא צודק, מישהו נוקט זהירות יתרה עם הסיפור הזה.
שלדון מתקלח, מתגלח ומלביש את שניהם בבגדים החדשים שהביא נער השירות. הוא מחפש מתחת למיטה, בחדר האמבטיה, במגירות ובקפלי המיטה והכיסאות, מוודא מעל לכל ספק שאין בחדר דבר שיזהה אותם. הוא לא התחמק מתשלום מאז 1955, והדבר דורש מיומנות. הוא לא רוצה לטעות כשההשלכות כל כך חמורות.
כשהוא מסיים להתכונן לקראת יציאתם, הוא מתיישב בקצה המיטה ופשוט חושב. הוא חושב לאט והוא מתרכז.
אם המשטרה יודעת על הנרצחת, היא יודעת על הילד. וכיוון ששלדון לא שב הביתה בליל אמש, ריאה בטח יוצאת מדעתה ברגע זה.
עולה בדעתו של שלדון שריאה אולי נתקלה באישה המתה בדירה. שאולי חשבה שגם הוא נרצח. יום אחרי ההפלה.
החיים האלה? את רוצה לדעת מה דעתי על החיים האלה?
הוא מרים את העיתון ומביט בבניין. הם ירדפו אחרי הרוצח ואולי גם אחרי הילד. הם יחפשו אחריו, מסיבה כזאת או אחרת. ואם הרוצח מחפש את הילד, המשטרה תבדוק כל מטוס, רכבת ואוטובוס, ותטיל על העיר סגר של ממש.
"זה כמו בצי," הוא אומר בקול. "אתה משתלט על צווארי הבקבוק, כמו גיברלטר או הבוספורוס או פנמה או סואץ. אתה משתלט עליהם, ואז אתה מחכה שהאויב יבוא אליך. בתנאים שלך. זה מה שהם יעשו. זה מה שאני הייתי עושה. הנורבגים אולי חסרים קצת אסרטיביות, אבל הם לא מטומטמים. הם יחכו שניכנס למלכודת."
שלדון מביט בפול, שצופה בסרט מצויר בנורבגית.
"אני יודע מה אתה חושב — אני צריך למסור אותך, אני צריך להביא אותך אליהם. אבל מה אם הם לא חושדים במפלצת? מה אם הם יעבירו אותך אליו? מה אם הם חושבים שאני זקן מטורף ושהעדות שלי לא שווה כלום? חוץ מזה, בכלל לא ראיתי את הפנים שלו. אני מוכן להתערב שריאה כבר אמרה להם שאני משוגע. מה אז?
"תראה, אני לא מוסר אותך עד שיתפסו אותו. בסדר? אז איך נצא מכאן?"
שלדון מדמיין את העיר כפי שהוא מכיר אותה. הוא מדמיין אותה בתור גביש הנתון במעבהו של יער ירוק־ברקת, עם פלגים תכולים שופעים. הוא מדמיין מטוסים ורכבות ומוניות ומכוניות. הוא מדמיין את המשטרה ואת המפלצת יושבים משני עבריה של עיר הגביש ומביטים אל תוכה. מחפשים את האיש הזקן והילד הקטן.
"הנהר," הוא אומר לבסוף, ומתכוון לפיורד של אוסלו.
שלדון מניח את העיתון ומשפשף את פניו.
"אני לא רוצה לשוט בנהר."

בארוחת הבוקר לארס לוקח את המפית מחיקו ומניח אותה על השולחן לצד הצלחת. הוא נשען לאחור בכיסא. ריאה מניחה את סנטרה על כפות ידיה הפתוחות ושוקעת לפנים. במשך זמן רב הם אינם אומרים דבר.
"מה היינו עושים היום?" ריאה אומרת לבסוף.
"את מתכוונת, אם כל זה לא היה קורה?"
"ספר לי סיפור."
כשהיתה קטנה וחיה במנהטן עם סבה וסבתה, היא חלמה על ניו אינגלנד כפי ששלדון תיאר אותה. הגבעות של אזור ברקשייר היו מתרוממות וצוללות כמו גלים מכוסים עלי סתיו לחים. בית בובות ענק צף על ים העלים. בפנים, חביתיות אוכמניות החליקו אנה ואנה על שולחן ארוחת הבוקר. כשהחביתיות הגיעו לצד של שלדון, הוא היה נוגס בהן ואז מחליק אותן אל הצד של ריאה, שם היתה היא נוגסת בהן. מייבל ישבה באמצע וניסתה לשפוך סיידר טרי לכוס בלי לטפטף.
דוב הצעצוע בלול שמאחוריה התנדנד גם הוא, ועניבת הפרפר הכחולה שלו ריפרפה כמו פרפר.
בארוחת הבוקר בבית הבובות הם היו מספרים סיפורים.
בית הקיץ היה כעת בית הבובות שלה; הֶדמַרק היתה ברקשייר. וכך החיים נגללים הלאה והלאה, וחלומותינו מתגשמים באופנים שלא פיללנו להם.
לארס הוא הדמיון שלה. הוא מספר לה סיפורים בבית הבובות שלהם. הם שוכבים על העשב בקיץ ומתחת לשמיכה בחורף, ומעופפים יחד בעולמות מרהיבים ועצובים כאחד.
הבוקר — בוקר היום השני — הוא רוצה להיות במקום אחר.
לארס מדבר, אם כן. הוא מספר על יום יפה בחנות הספרים עם המרפסת באָקֶר בּריגה, על מבצעי אמצע הקיץ בבּוֹגסטאדוויין, על גלידה בפינה כלשהי של גְרינֶרלֶקָה ועל מאפה קינמון באוֹפֶּנט בָּאקֶרי, מול בית הספרות החדש סמוך לארמון המלכותי. ריאה מתחקה בעיני רוחה אחר המסלול העקלקל ומדמיינת את עצמה דוחפת עגלת תינוק.
בתוך העגלה שוכב התינוק שלה, שגילו שלושה או ארבעה חודשים. היא מביטה פנימה. זהו בן, והוא ישן. הוא מתנדנד בזמן שהעגלה מפליגה ברחובות העיר. הוא אינו מתעורר כשהגלגלים חוצים את פתחי הניקוז התכופים על המדרכה. זהו חלק ממקצב העיר, והוא נולד כאן. נולד כאן, רחוק כל כך מביתה. הוא בן המקום, ולצד זאת לא יהיה בן המקום לעולם.
בזמן שהיא מקשיבה ללארס, היא מאכלסת את העיר בפנים מוכרות וזרות. היא מתאימה את סגנונות הביגוד לשכונות. היא נזכרת בשלדון ממפה את העיר במחשבה על ניו יורק.
"פרוגנר זה סנטרל פארק," הוא אמר. "גרינרלקה זה ברוקלין. טיין זה הברונקס. גמלֶבּיין זה קווינס. וחצי האי הזה. איך קוראים לו?"
"בּיגדוֹי."
"הוא לונג איילנד."
"מה לגבי סטטן איילנד?"
"מה איתו?"
לילד קוראים דניאל. הם חולפים על פני חנות צעצועים והיא מביטה בחלון הראווה. פתאום היא מדמיינת את שלדון עומד בפנים ובידו סכין מגואל בדם.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לשלם את החשבון ולנסוע לבית הקיץ," ריאה אומרת פתאום.

מחוץ לחלון, במרצדס לבנה בעברו השני של הרחוב, אצבעותיו של אֶנבֶר מתופפות הלוך ושוב על הוויניל השחור של ההגה במקצב שאיש אינו שומע. אצבע ההדק שלו מוכתמת בצהוב תמידי של סיגריות יוגוסלביות ישנות. דיסק מנגן מוזיקה של זמר כהה עור צרוד הפורט על גיטרה צוענית.
מנוע המכונית כבוי. מכסה המנוע רוחש בשמש.
האישה שהוא צופה עליה בתוך הבניין שעונה על ידיה, והגבר שרוע בכיסא. הם נמצאים שם כבר יותר משעה, ושמש הבוקר החמה נחה על פניו המחורצים של אנבר. השמש כאן לא רק שוקעת מאוחר, היא זורחת מוקדם.
הוא מרכיב זוג משקפי טייסים מוזהבים ושואף עמוקות.
בקרוב תסתיים גלותו מארץ מולדתו. לאחר המלחמה — כשקוסובו עוד היתה סרבית — הוא נמלט. הוא היה מבוקש ונרדף. עכשיו המצב שונה. קוסובו הכריזה על עצמאות. מדינות רבות ברחבי העולם הכירו בה. שם אנבר איננו מבוקש ואינו פושע. שם, במדינה חדשה עם חוקים חדשים, כללים חדשים וזיכרון חדש, הוא ישוב כגיבור חרישי. כן, המדינה החדשה ניחנת בכל הסממנים של ממשל מודרני. היא תהיה טובה, כמובן. היא תנהג לפי כל החוקים והאמנות הבינלאומיים. היא תהיה אסירת תודה על התמיכה של האומות הטובות שהכירו בזכות הקיום שלה. אבל היא תהיה גם ערמומית וחכמה. היא תזכור קודם כול את בני עמה. היא תגן על אנבר וחבריו. היא תקדם את פניהם בחיבוק חמים. היא תלמד להצדיק את מעשיו בעבר כפי שכל המדינות מהללות את חייליהן.
אבל לפני כל זאת, נותר עוד דבר שיש לעשות כאן, בארץ הנורדית הזאת. לפני כל זאת עליו למצוא את הילד.
עצמאותה של קוסובו צריכה היתה להיות שעה שמחה — של ריקודים ושתייה וזיונים — סוף־סוף גמול על עשור של מאבק נגד הטינופת הסרבית במסגרת צבא שחרור קוסובו. חבריו לנשק עקרו לארצות שכוחות אל וחיים בהן בגנֵבה, כמו חולדות המתחבאות מהאור. כשאדם נלחם למען מדינה ללא ממשלה משלה, אין דרך להגן עליו. אבל עכשיו קוסובו משוחררת. והממשלה יודעת מי סייע לשחרר אותה. והיא תהיה טובה אל בניה השבים.
אנבר היה שם במרס 98', כשהמשטרה פשטה בפעם השנייה על ביתו של אָדֶם ג'שָרי. הוא עצמו נעץ סכין בנקודה הרכה שבין צלעותיו של שוטר חסון באפוד הגנה, והביט אל תוך עיניו בעוד החיים אוזלים ממנו, צופה ברגש האחרון מופיע על פני קורבנו.
שנאה. תמיד שנאה. לעולם לא חרטה. לעולם לא צער על סופם של החיים או על היופי החולף.
אילו היה רואה עצבות — העצבות של ההכרה הסופית בכל מה שעוד לא נעשה, לא נחווה, לא נאהב — אולי היה יכול לצַפות למשהו חדש באורו של מקלט הקיץ הזה. אלא שהדבר מעולם לא קרה. כשמשספים את גרונו של אדם, כל שזורם מתוכו הוא השנאה שבפנים. היא נוטפת מהסכין וסומכת את ידיה על המוות.
הוא מוחה את מצחו במטפחת לבנה. לא אמרו שיהיה כאן כל כך חם.
במהלך המלחמה הסרבים ניסו לגרש מהארץ אותו, את משפחתו, את שבטו, את אֶחיו האלבנים, במה שהמערב כינה טיהור אתני. אבל כשנאט"ו התחילו להטיל את הפצצות, וחיילי כוח קוסובו נכנסו, התהפכו היוצרות. אנבר ואנשיו התארגנו במהירות. נקמתם לא היתה אקראית. הם תקפו את בני המשפחה של הגברים שעשו את זה להם. ולאחר תום המלחמה עוד נותר צדק לעשותו.
היום שהביא אותו לאוסלו החל בגרקו. הילדים והגברים הסרבים עבדו בשדות. השמש קפחה. אנבר שכב לצד פלג אפור חולני עם רובה אשר נח על אגרופו, והביט במורד הקנה הארוך מבעד לכוונות הברזל. הזבובים בשערו ועל פניו גרמו לו לפרכס. הם הקשו עליו להשאיר את החקלאי בין הכוונות.
שאר אנשיו, תריסר בסך הכול, נמצאו ביער בפאתי השדה. אנבר בחר את המטרה. זאת היתה המשימה שלו. הקטל יתחיל ברגע שילחץ על ההדק.
והוא לחץ עליו. אבל החקלאי לא נפל. תחת זאת פנה האיש שמאלה, לחפש אחר מקורו של קול הפיצוץ הקל. אולי אגזוז של מכונית? אבן פגעה באבן אחרת? גרזן פגע בלבנה קבורה? כל דבר למעט זאת. המלחמה נגמרה, לא?
ואז החקלאי נפל, נורה ברובהו של אחר — נהרג בגלל בלבולו ושלוותו. אולי מחשבתו האחרונה היתה על השלום שחי בו והביטחון שחשה משפחתו. אנבר קיווה שכך היה. כי כך, בחיים שלאחר המוות, הוא יתבייש ברגעיו האחרונים. ואולי תהיה זו הבושה הראשונה שחש מעודו. ובזכות ההרגשה הזאת יבין מה הוא ואנשיו עשו לאחרים בחיים האלה.
אנבר היה צלף גרוע. את מטרותיו הפילו בזו אחר זו גברים אחרים בצוות, וזעמו שלו הלך וגבר. נדמה שאינו מצליח לכוון את הכדור למטרה. אחיו לנשק יטענו שלא מילא את חלקו, ושאינו זכאי לחלקו בכבוד. הם ילעגו לגבריותו מאחורי גבו — לכישלונו לנקום את נקמת עמו בפושטים.
בגלל הזבובים. הסחת הדעת של הזבובים המחורבנים.
לא נשארו לו כדורים, והוא רץ לשדה למצוא מישהו להרוג בידיים ובשיניים חשופות.
היה יבש. רגליו בטשו באדמה הסדוקה, לבו הלם בחזהו. נער, אולי בן ארבע־עשרה, עמד כמו אייל ואחז מגרפה כאשר אנבר הסתער עליו. הנער היה מבועת עד כדי שיתוק. שתן זרם במורד המכנס השמאלי שלו. הוא השתין כמו ילד. אבל לפני שאנבר הגיע אליו, לפני שהספיק לשסף את גרונו, כדור פגע בצווארו של הנער ודם ניתז על השדה הזהוב.
הנער פירכס על האדמה, בוכה לאמא, ואנבר הרים את המגרפה ורץ לעבר בית החווה.
איזו זכות היתה להם, לסרבים האלה? הם עשו לו את זה בוושטרי. הם יצרו את הרגע הזה. חרון אינו מתעורר מאליו. הוא תוצר של התנהגותם של אחרים. כולנו צריכים להיערך להתנגשות החזיתית עם הדברים שאנחנו מביאים אל החיים האלה. החקלאים האלה — הרוצחים האלה — הם טיפשים משום שלא התכוננו. ועכשיו, אלוהים אוסף אותם אליו ברחמיו, בחוכמתו האינסופית.
ושטרי. משפחתו של אנבר עיבדה את אדמתה שלה. היום היה חסר ייחוד, בדיוק כמו היום הזה. חיי היומיום התבטאו בפרטים: מעט צמא, שלפוחית, בדיחה גרועה שנשמעה למחצה, שורש סרבן. הסרבים הגיעו במדים. הם הלכו לאט. הם לא נחפזו. הם באו בשליחות הממשלה. להטיל עליהם אימה. לסלק אותם כמו היו חולדות בגן עדן.
משפחתו של אנבר היתה מכותרת.
אחותו נאנסה. אוזניה נכרתו. עין אחת נוקרה. היא הושארה לחיות את חייה כך. אנבר היה רק ילד, הוא התחבא לבדו בארון ושמע את הצרחות של אחותו בחוץ, והיה מפוחד מכדי לנסות לעצור אותם. הוא שמע הכול. כשנכנס למטבח לראות מה קרה, שמע מישהו צוחק. עד היום הוא בטוח שזה היה השטן.
ועכשיו, שנים לאחר מכן, הם כאן, הרוצחים. המענים. משפחות האנשים האלה שותות מים מבקבוקים, ונשותיהם מגישות להם בירה קרה באמצע היום החם לצנן אותם. הרוצחים האלה. הטפילים האלה. מתנהגים כאילו גם הם יודעים מה הוא רגש אנושי. אבל הם ריקים. נטולי נשמה. חסרי חרטה ואמונה.
אחרי הנער הפצוע, פרץ אנבר בריצה ושעט אל החדר הראשון של בית החווה. המים עדיין זרמו בברז. בחוץ הוא שמע קולות פוף־פוף־פוף של רובים בקוטר קטן וכמה קריאות חנוקות. אבל בפנים היה שקט.
הם מתחבאים.
אפילו בית ריק מדבר יותר מן הבית הזה. אפשר לשמוע בית ריק נושם. הבית הזה עצר את נשימתו.
הוא הניח את המגרפה ולקח סכין עבה מהכיור. הוא ניסה לשלוט בהלמות לבו.
"צאו החוצה. התייצבו בפני גורלכם," קרא.
הוא נכנס לסלון. הטלוויזיה פעלה, והוצג בה סרט מערבי שדובב לסרבית. שוטר אמריקני שחור, נושא אקדח, רדף אחרי שודד לאורך רחוב עירוני. העיר היתה ניו יורק. השודד אחז תיק יד אדום ורץ בין שורה של מכוניות.
"צאו החוצה!" צעק אנבר. ואולי קולו היה מפחיד דיו, משום שמהארון בקע בכי חנוק.
אם יש אקדח, והכדור יהרוג אותי עכשיו, יהי כן. לפחות אמות כשאני מכבד את המתים.
הוא פתח את דלת הארון, מוכן לנשום את נשימתו האחרונה, והביט אל האפלולית.
בחוץ התנהל הקטל בעקביות וללא רחמים. מעגל הברזל סגר על החווה, כפי שעשו האחרים בכפרו שלו. צלפים כיסו שלושה עברים, והבטיחו שאיש לא יימלט מן הטבעת המתהדקת.
נדרש לעיניו זמן להסתגל לאפרוריות הדהויה ולפתותי הזהב בארון. אבל כשהסתגלו, נדמה שאלוהים בכבודו ובעצמו הציב אותם שם למענו.
היתה שם אישה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, לבושה שמלה פרחונית וללא נעליים. לצדה, דחוקה כנגד עורף אחותה, היתה אחת קטנה ורכה. אולי בת שתים־עשרה.
זאת בלי ספק מתנה. הזדמנות לנקום את נקמתו אך לבסס את עליונותו המוסרית, וכל זאת באותה מחווה פשוטה. היה טוהר כה רב במִנחה, עד שהאיזון הקוסמי שבה כמעט הביא אותו לידי בכי.
הוא פנה אל המבוגרת יותר.
"צאי החוצה. רדי על הידיים והברכיים, ותתכונני לקראתי. אחרת אני אחתוך את הגרון שלך ואקח אותך בכל מקרה."
הוא זוכר את תחושת מותניה בידיו, את תזוזת השמלה הפרחונית על גבה, את יבבות הפחד, הכאב והעונג שבילבל אותה. וכשהגיע הרגע, הוא הרים את פניו השמימה וצעק — תוהה אם המעשה הוא חילול הקודש — שאלוהים באמת גדול.
זה נגמר. ועם זאת, רגעים כאלה אינם מסתיימים סתם כך. הם אינם חולפים באין משגיח ונסחפים קלות אל עורף הזיכרון ומתגמדים — כמו דברים רבים כל כך — על ידי ההווה ופיתויי דמיונות העתיד. לפעמים הם חיים. והם צומחים. והעבר מתבגר עד שהוא משתלט על העולם ומוליד מציאות חדשה שמושלת בנו ומשעבדת אותנו, מאלצת אותנו להתייצב בפני מי שאנחנו וכל מעשינו. וכך, כשאנבר למד שהאישה הזאת, סנקה, הרתה ונמלטה לארצות הנורדיות להסתיר את בושתה, הוא הופתע לנוכח הרגשות שהשתלטו עליו, לנוכח האור הבוהק שזרח על הכול — היישר ממעל — ולא הטיל כל צל להסתתר בו מפני העולם החדש מעשה ידיו.
אנבר היה אבא עכשיו.

הוא פוקח את עיניו במכונית ומבין שהתנמנם כמו איש זקן. הוא מחפש שוב, לשווא, סיגריה להניח בקפל האצבע ובזווית הפה, שם מקומה. הוא מוחה את פניו בנייר טואלט שמותיר פיסות לבנות על רקתו ונתפס במשקפיו.
הזוג במלון חותם על כמה מסמכים וקם לעזוב. אנבר נד בראשו בתמיהה. תיבת הדואר של הדירה שבה הוא וסנקה החליפו מילים אתמול מראה ששני האנשים הללו חיים יחד. אם הם חיים יחד זמן ממושך עד כדי שהם חולקים תיבת דואר — ונשואים, אולי — איך ייתכן שיש להם כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם? האם אין לגבר הזה חברים לחלוק עמם את סודותיו, וכדי לזכות בחברה עליו לפטפט עם האישה הזאת?
במשך שעות?
מקום כל כך מוזר, נורבגיה הזאת. אנשים כל כך מוזרים.
הדיסק במכונית מסתיים, והוא מדליק את הרדיו. הוא בודק את ההודעות בטלפון הנייד, אלא שאין כאלה. הרדיו מתחיל להשמיע שיר רוקנ'רול אמריקני משנות החמישים, והוא משאיר אותו. הוא משחק במראה הפנימית ותוהה מתי יהיה לו זמן לאכול היום. הוא שכח לאכול ארוחת בוקר, ועכשיו, כשהוא נדרש לעקוב אחרי שני אלה כדי למצוא את הזקן — האיש שקַדרִי ראה בסמטה — הוא לא יודע מתי יספיק לאכול.
אולי גלידה. אולי תהיה לו הזדמנות לאכול גלידה. זה יהיה טעים. אולי תותים. או מנתה. יש להם מנתה טובה כאן. וגביע. או כוס.
לא, גביע.
הוא רואה מכולת לא רחוק. יש להם גלידה. אבל לא טובה במיוחד. אז אולי לא. אבל יש להם לוֹליפּוֹפּ, קר ופירותי. זה יהיה טעים. בהנחה שהתור קצר, הוא יוכל להיכנס ולצאת בתוך... נאמר... ארבע דקות.
אין לו זמן. רצה הגורל והם יוצאים עכשיו מהמלון, נושאים שתי מזוודות נוקשות ומשונות למראה. הם לובשים ז'קטים מעור ומחזיקים קסדות. הם פונים מעבר לפינה, עדיין גלויים לעין, ועולים על אופנוע שטח גדול, שמראהו מעורר באנבר דאגה מיידית. קשה מאוד לעקוב אחרי אנשים על אופנועים. גם כשהם לא יודעים שעוקבים אחריהם, הם יכולים לחמוק בין מכוניות בתנועה, להתקדם לראש התור ברמזור אדום, לפנות פתאום אל דרכים שנעלמות ביער.
הנורבגי מתקשר בטלפון הנייד שלו, משוחח במשך רגע בלבד ואז מכניס אותו לז'קט.
המרצדס הלבנה תבלוט לעין. אף אחד לא נוהג כאן במרצדס לבנה. החברים שלו קנו לו אותה. טיפשי. כשמשאירים את הדברים לחבורה של זרים, אי־אפשר למנוע מהם להביא את הרעיונות שלהם.
המענה הנכון לבעיה הוא לנהוג באאודי איי־6 גדולה וכסופה. זאת המכונית המצטנעת ביותר לשימוש באוסלו. עדרי מכוניות כאלה משוטטות בעיר. הוא יכול היה להימצא בכל אחת מהן, אבל לא. הוא יושב במרצדס לבנה של גנגסטרים, בלי מיזוג אוויר ועם דיסק אחד, עוקב אחרי אופנוע ב־מ־וו שנכנס עכשיו לכביש ונוסע מזרחה.
הוא מפעיל שוב את נגן הדיסקים. חרף כל זאת, אנבר מחייך.
לפחות המרדף החל.

7

הב־מ־וו ג'י־אס 1200 ניצב גבוה על הכביש, ומנוע הבוקסר שלו טירטר ברוך. ריאה מביטה מעל כתפו הימנית של לארס בזמן שהאופנוע נוסע חלקות במהירות של שישים וחמישה קמ"ש וחולף על פני האופרה החדשה, שנוצצת בלבן על רקע הפיורד הכחול, בזמן שמרכז העיר אוסלו נעלם מאחוריה.
היא משחררת את פתחי האוורור של ז'קט העור שלה כדי להכניס קצת אוויר חם.
חולדות הנהר של קו הרוחב 59.
לא מדובר בטירוף. יש לזה רק משמעות אחת — ששלדון נוסע צפונה ומזרחה לאורך נהר גְלוֹמָה אל לב המדינה, שם חבויים בבית הקיץ שני רובים שעל קיומם נודע לו רק אתמול.
לארס העלה את הטיעון בפשטות בקונטיננטל.
"אם אנחנו טועים, נוכל לחזור הנה בתוך ארבע או חמש שעות ולהמשיך לחפש אחריו, אם כי אני לא בטוח במה זה יועיל, וכנראה אנחנו צריכים להישאר שם, בהתחשב בכך שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה. אם אנחנו צודקים, נגיע לשם לפניו, אני אוכל לנעול את הרובים בצורה בטוחה יותר, ונוכל לחכות לו. ואז, בהתאם למה שנחליט, נוכל לקחת אותו הביתה או לבית החולים או אולי אפילו למשטרה."
ריאה סחטה את כפפות הנסיעה שלה כמו מגבות מטבח.
"הרובים לא נעולים?"
"כן, ברור, אבל הוא יכול להגיע אליהם."
"איך הוא יגיע אליהם?"
"הוא היה שען," לארס משך בכתפיו. "אני בטוח שהוא מסוגל לפרוץ מנעול. את לא חושבת?"
"זה לא מאוד מרגיע."
"לא." אז שאל לארס, "הוא באמת היה צלף בקוריאה?"
ריאה נדה בראשה. "אני חושבת שלא. סבתא שלי אמרה לי שהוא התחיל להגיד את זה אחרי שאבא שלי נהרג. היא חשבה שזה סוג של פנטזיה."
"הוא רצה נקמה?"
"לא. הוא תמיד האשים את עצמו. לא היה לו במי לנקום."
לאחר מכן עלו על האופנוע ועזבו.
נדרשו להם למעלה משעתיים להגיע לקוֹנגְסְוִוינגר ולעיירה הקטנה שמעבר לו, במעבה היער סמוך לגבול השוודי, הרחק מגבולות היקום המוכר של שלדון.

"הכול התחיל כשבאת לחיות איתנו," אמרה סבתה של ריאה. "בהתחלה הוא איבד בורג אחד, ואז עוד אחד. אחרי כמה זמן הוא איבד את כל הברגים שלו. אבל הוא המשיך לסובב." מייבל לא אמרה שמצבו של שלדון החמיר בגלל ריאה. אבל היא אמרה שזה התחיל בערך באותו זמן.
היא היתה רק בת שנתיים ביולי 1976, בחגיגות יום העצמאות המאתיים, כאשר אמריקה עלצה על קיומה. היא נמסרה לסבים שלה, פעורת עיניים ומפוחדת, וכל רכושה ארנב צעצוע כחול בעל אוזן אחת. הם היו זרים כמעט לגמרי.
אמה? נעלמה. יום אחד לא שבה. סול נהרג לפני יותר משנה. היא שתתה, היא צרחה, ואז נעלמה כשהדגלים התחילו להופיע. פשוט לא היה בכוחה לשאת את זה.
שלדון ומייבל כאחד ניסו לתמוך בה במהלך ההיריון. הוריה שלה מאסו בה, ולא היה ספק שהיא זקוקה לעזרה. לרוע המזל — שלה, של התינוקת, של כולם — כבר הרחיקה לכת יתר על המידה. הם לא הכירו אותה טוב די הצורך לדעת מדוע. היה בה כעס שמקורו, הם היו בטוחים, קדם לסול ולמצבה. הם לא ידעו מדוע נמשך אליה. מעבר לחמוקיים הברורים ולהזמנה המינית, מייבל שיערה שסול רצה להיעלם, והדרך היחידה לעשות זאת בלי להתבודד היתה למצוא אישה שלא מסוגלת לראות אותו.
בסופו של דבר, לכל זה לא היתה שום חשיבות. רק לתינוקת היתה.
ריאה שאלה את סבא שלה לאן היא הלכה. היא כבר היתה מעט מבוגרת יותר. בת חמש. הם היו בחנות, והיא החזיקה סֶקסטַנט מפליז שמצאה בקופסה סגולה. שלדון עבד בריכוז על משהו קטן ומורכב.
כששאלה אותו, דעתו היתה מוסחת לרגע.
הוא הניח את הכלי שהחזיק ואמר, "אמא שלך. אמא שלך, אמא שלך, אמא שלך. אמא שלך... הצמיחה כנפיים יום אחד ועפה להיות נסיכת אנשי הדרקון."
משסיים להשיב לה, הוא הרכיב את משקפיו ושב לעבוד.
ריאה משכה בסינר העור שלו.
"מה?"
"אנחנו יכולים ללכת לחפש אותה?"
"לא."
"למה לא?"
"את לא מאושרת איתנו?"
ריאה לא ידעה כיצד לענות לזה. היא לא היתה בטוחה אם הדברים קשורים לשאלה שלה או לא.
שלדון קיבל בעצב את העובדה שריאה אינה מתעתדת להניח לנושא.
"יש לך כנפיים?" הוא שאל.
ריאה כיווצה את מצחה וניסתה להביט בגבה, אך ללא הצלחה.
"תסתובבי."
ריאה הסתובבה. שלדון הרים את גב השמלה שלה, חושף את התחתונים האדומים ואת הגב החיוור, ואז הוריד אותה.
"אין כנפיים. את לא יכולה ללכת. מצטער. אולי ביום אחר."
"מתישהו יצמחו לי כנפיים?"
"תראי, אני לא יודע. אני לא יודע למה אנשים עפים להם פתאום. אבל זה קורה. יום אחד מישהו מצמיח כנפיים ואז הוא נעלם." למראה הבעתה הוסיף, "אל תדאגי. אני לא אצמיח כנפיים. אני ציפור חסרת מעוף."
היא זכרה את זה מגיל חמש. אבל 1976, השנה שבה הגיעה אליהם, כבר היתה רחוקה מדי. היא היתה צעירה מדי. היא לא זכרה את הדגלים בכל מקום. את הדגלונים. את הלהקות שניגנו ברחובות. את נאומי הפוליטיקאים. את המטבעות החדשים ואת תופי הצעצוע. חלפו שנתיים מאז שכמעט הודח נשיא, שנה מאז הכישלון במלחמה שנמשכה עשרים וחמש שנים, בעיצומה של סערת זכויות אזרח ולנוכח ברית מועצות מחוזקת, כלכלה מידרדרת, משבר נפט, אינטליגנציה מבולבלת וסרט על כריש ענק שאוכל אנשים. אמריקה חגגה את קיומה בשעה שהילדה הקטנה הזאת נמסרה לחיים חדשים, הוצבה על מסלול חדש, ותחיה תמיד בצִלם של המת והנעדרת.
מתחת לזיקוקים ולליווי מטוסי סילון, שירותי הרווחה מסרו את ריאה לסבה וסבתה — אגודל בפה, ארנב ביד — בחניון ליד חנות של סירס, זמן רב לאחר שעת השינה שלה. היא היתה לבד במשך יומיים כשהשכנים הבינו שאיש אינו משקיט אותה כשבכתה, והתקשרו.
מייבל הניחה אותה במושב האחורי של שברולט גדולה ונעלה בקול נקישה את חגורת הבטיחות הרחבה שנמתחה מעל בטנה. ריאה צפתה בפיצוצים בשמים ובעננים שנעשו ירוקים, אז אדומים, אז כתומים.
אבל היא לא זכרה דבר מכל זה. מייבל סיפרה לה. בדיוק כפי שסיפרה לה ששלדון התחיל להתערפל והפך לצלף.
"אני זוכרת את השיחה. הבאנו אותך הביתה, הלבשנו אותך בבגדי התינוק הישנים של סול כי זה כל מה שהיה לנו, וסבא שלך אמר, 'טוב. את הראשון הרגנו, אבל אלוהים נתן לנו עוד הזדמנות להשתפר. אני תוהה אם נזכה במשהו במקרה שהיא תגיע לבגרות.' זה היה דבר נורא ואיום לומר. אפילו לחשוב. רק מטורף יכול להגיד משפט כזה. לא הרבה זמן אחר כך הוא התחיל להמציא סיפורים על המלחמה. שיטיון היה ההסבר היחיד שעלה בדעתי."

ריאה יושבת מאחור על האופנוע ותוהה. היא תוהה מתי אישיות שוקעת לכדי תימהונות. מתי גאונות מתמזגת בטירוף. מתי שפיות מתחלפת — במה? אי־שפיות היא רק היעדר השפיות. לא דבר כשלעצמו. היא כל דבר למעֵט שפיות. וזה כל מה שאנחנו יודעים עליה. אפילו אין לנו שם אמיתי בשבילה.
היא יודעת מה שלדון היה אומר, ובעל כורחה מחייכת. "שפיות? את רוצה לדעת מה זאת שפיות? שפיות היא המרק הסמיך של הסחות דעת שאנחנו שוקעים בתוכו כדי שלא נזכור שאנחנו הולכים לאכול אותה. כל דעה וטעם והזמנה שמזמינים חרדל חום במקום צהוב הם רק דרך להימנע מלחשוב על זה. וליכולת שלנו להסיח את הדעת הם קוראים 'שפיות'. אז כשאת מגיעה לסוף, ושוכחת אם את מעדיפה חרדל חום או צהוב, אומרים שאת משתגעת. אבל זה לא נכון. מה שבאמת קורה הוא זה. ברגעי הצלילות הקטנים האלה, לעת זִקנה, כשהראש שלך קופץ מצד לצד בין חום לצהוב כמו משחק טניס בהילוך מהיר, ואת עוצרת אותו פתאום, את מגלה שדעתך לא מוסחת. וזה קורה. את מביטה מעל לרשת בכל שאר האנשים שמנסים לבחור בין חרדל חום וצהוב ו... הנה הוא! במושב במגרש המרכזי! מוות! הוא נמצא שם כל הזמן! חרדל משמאל ומימין, הסחות דעת מכל עבר, והמוות היישר לפנים! הוא מכה בך כמו צנצנת מלאה מרק פטריות."
הנסיעה סוערת יותר. העצים מתעבים בעוד המים הכחולים והדוממים של הפיורד נשארים הרחק מאחור ונשכחים ברוחות המבושמות באורן ובאדר ובשדר. לארס מנווט את האופנוע לדרך צדדית כדי להתחמק מן המשאיות הגדולות והנהגים העצבניים של העיר. הם מטפסים על הגבעות המשתפלות ופונים בעיקולי הגאיות. אופנוע השטח, עם מנוע בנפח 1200 סמ"ק, מאט ואז ממשיך בעוצמה של סוס עבודה.
זה דבר נורא, מה שקורה להם. באמת. לארס מניח לנסיבות להתייצב אל מולו בעודו משלב להילוך רביעי. שלדון נעדר, אישה נרצחה בדירה שלהם. אבל לארס מאמין שהרוצח יימצא, ששלדון יימצא, ושלא נשקפת להם סכנה של ממש. סיגריד אדגורד הסבירה את זה. כבר היו ריבים משפחתיים שהסתיימו באופן טראגי ואלים. ונורא ככל שהדבר היה, ריאה צריכה להבין שלא מדובר באלימות מקרית ושהם עצמם לא היו בסכנה אף לא לרגע. אין צורך להתחיל לחשוב על מלחמה או רצח עם, לא על המשקל ההיסטורי הזה, כל המשקל שהיא נושאת בקרבה מתוך היכרות כה אינטימית, שלפעמים הוא תוהה אם... בחיים אחרים... אולי היא היתה שם. נדמה שהיא מסוגלת לתאר את העולמות האלה.
משהו באופן שבו היהודים משמשים עדים להיסטוריה הטריד את לארס מאז ומעולם. הם מדברים כאילו היו שם. מאז מצרים. מאז בוקר תרבות המערב, כאשר אורה זרח מערבה מירושלים ואתונה, וכיסה את רומא ואת כל הדברים שהאימפריה תותיר מאחור. הם צפו בשבטים ובאימפריות של המערב עולים ונופלים — החל בבבלים, בגאלים ובמוּרים, כלה בהבסבורגים ובעותמאנים — ורק הם לבדם נותרו. הם ראו הכול. ויתר האנשים ממתינים לפסק הדין שעדיין, גם עכשיו, עתיד לבוא.
הדרך שוב מוצרת ולארס משלב להילוך שני, מעלה את הסל"ד לארבעת אלפים ושומר על יציבוּת — ידיים קלות, המשקל לאחור — על החול בשולי הדרך.
זה נורא, כן, ההפלה. אבל אף אחד לא עשה שום דבר רע. ריאה במצב מצוין. היא אכלה היטב, היא לא נגעה בטיפה של יין, היא לא התקרבה לטונה או לגבינות כחולות. זה פשוט לא אמור היה לקרות. היא התמודדה עם זה טוב משציפה. מצד שני, היו להם כמה הסחות דעת. אולי הוא לא מכיר את מחשבותיה טוב כפי שהוא מדמה לעצמו.
אבל האם זה רע, שהוא נהנה מהרגע? שהוא נהנה כשהוא מרגיש את ירכיה החמות, הנתונות בעור, כרוכות סביבו? הם לא רכבו מאז שנודע להם על התינוק. הוא נדרש למלוא כוח השכנוע שלו כדי לקבל אישור להמשיך לרכוב. לא, לא בלילה. לעולם לא אחרי בירה. אני אנסה לא לנסוע בגשם. לא אצעק על נהגי משאית ואעודד אותם למעוך אותי תחת גלגלי הנגרר שלהם.
אפילו לא אתעצבן על שוודים.
אבל זאת הרגשה טובה, שהיא כאן. למרות הכול. באמצע התוהו ובוהו הבלתי צפוי הזה. כלום אין זאת מהותם של חיי נישואים טובים? כלום לא אלה החיים, כל עוד אנו זוכים לחיות אותם?
כעת אין דבר למעֵט יער. אפילו דרך לא אמורה להיות כאן. בשלהי המאה הקודמת זה היה משעול עפר שחצה את העמק הסבוך ונפתח אל שממה מאוכלסת בנוודים הצפוניים ביותר של המין האנושי. הוא היה לדרך סלולה רק לאחר המלחמה. נורבגיה מתמשכת לאינסוף צפונה מכאן. אבל כאן, הרחק מהעיר, סקנדינביה כולה מתחילה להיווצר ברוח. הפינים חלפו כאן, והיו מהם שהשתקעו. האוכלוסייה מטפטפת משוודיה. השבטים הנורדיים חולפים אלה על פני אלה כמו נוודים, והמוצבים הצפוניים ורחבי הידיים של האנושות משתרעים פתוחים, שלמים ופראיים.
לארס מאט עוד ופונה מן הדרך הקטנה יותר אל שביל עפר כבוש שבחורף הוא גולש בו — המכונית בצד הכביש, מטען לסוללות וג'ריקן עם דלק בתא המטען, והכול פתוח למקרה שאיזו נשמה אומללה, והוא עצמו בכלל זה, תזדקק למקלט. היו לו סיוטים על אצבעות שיקפאו עד כדי כך שלא יצליח להיכנס למכונית ולהפעיל את השמיכה החשמלית.
החצץ נגרס תחת גלגלי האופנוע והם נוסעים במעלה השביל המתפתל, שעד מהרה נפתח לאחו רחב ידיים המעפיל מעדנות אל האופק, שם הבית הגוץ והאדום נח נקי וצח על רקע השמים הכחולים.
בעוד לארס מוסיף עוד כוח לחצות את העשב, הוא וריאה חשים את אותה התחושה. הוא שומע אותה מבעד לסיבי הפחמן של הקסדה.
"הוא לא כאן," היא אומרת.
אין להם כל דרך לדעת, אבל הם חשים שזאת האמת. הם נעצרים משמאל לבית סמוך לעשב גבוה ולמקווה מים, ומכבים את האופנוע.
המאוורר מייבב ואז נעצר.
לארס מסיר את הקסדה, ניגש לדלת הקדמית ומסובב את הידית. היא נעולה. הוא מצמיד את פניו לזכוכית ומביט במטבח הבסיסי והמסודר. אין בו דבר שאינו במקומו. מטחנת הקפה נמצאת היכן שהשאיר אותה. מכל הפרופן עדיין מנותק מהכיריים. איש לא השתמש בקרש החיתוך. ארבעת הכיסאות סביב שולחן העץ הקטן דחופים כנגדו ונמצאים במקומם. אפילו הטרנזיסטור נמצא מעל הארון.
בדרכו חזרה אל האופנוע הוא רואה שמפלס המים במקווה נמוך. לא ירד גשם כבר זמן מה. העשב באחו דהה לצהוב־חרדל בשמש החמה. לארס מקיף את הבית מאחור, חולף על פני הגרזינים, המכושים והמגרפות, מצמיד את ידיו לחלון ומציץ שוב פנימה. עדיין אין דבר: ספרים ומגזינים, פאזלים ומשחקים, מנורות נפט ושמיכות, כמה עצי הסקה לאח. צלחות וכוסות כחולות ולבנות בארון הפתוח לאורך הקיר הצפוני, והכריות של ספסל החלון, באף אחת מהן לא נגעו.
מעט מאוד השתנה בבקתה במאה השנים האחרונות, למעט גנרטור הגיבוי וכמה אמצעי תקשורת. כך הוא ואביו העדיפו. לטעמה הניו יורקי של ריאה המקום אמנם היה חמוד עד כדי מלאכותיות בתחילה, אבל מאז למדה על הקולות שאפשר לשמוע באין הפרעות. וזה חילץ את הבקתה ממעמד של מזכרת סנטימנטלית והפך אותה למפלט ביקום שהולך וסוגר עליהם.
הם יכולים להישאר כאן הלילה. כבר אחרי ארבע, והשמש גבוהה בשמים. ייתכן ששלדון בדרך. זה אפילו הגיוני. יש רכבת ואוטובוס שמגיעים לגלומליה מאוסלו; הוא אדם רב־תושייה, ובטח יתפוס טרמפ עד סוף הכביש ותחילת המשעול. הוא אינו מכיר את הכתובת, אבל יודע שזה הבית האדום על הגבעה בקצה האחו. יש רק אחד. וכולם יודעים מי הבעלים שלו. לא תהיה לו בעיה להגיע לכאן.
אלא אם כן היא צודקת. אלא אם כן הוא מבולבל, וימצא את עצמו בטרוֹנדהֵיים או במקום אחר. או שהמשטרה תתפוס אותו. או שמשהו כבר קרה לו.
לארס מקיף את הבית שוב ורואה את ריאה עומדת במרחק כמה מטרים מהאופנוע, מביטה מעבר לאחו אל תוך היער. בגדי הרכיבה עדיין רכוסים, והיא מחזיקה את הקסדה מתחת לזרוע. שערה השחור יורד על ראשה, והיא דוממת כפסל.
כשלארס ניגש מאחוריה, הוא רואה את ריאה מרחיקה חרש את היד מירכה ופותחת את כף היד, מסמנת לו לעצור.
אז היא מרימה את אותה היד ומצביעה על העצים בעודה פונה אליו. קולה נמוך. "אני חושבת שיש שם מישהו."

8

"קודם כול נצפה," אומר שלדון בשקט. "נלמד את דרכיהם. איך הם זזים. מה הם לובשים. נחקה את ההתנהגות שלהם כדי שנוכל להשתלב ולהיהפך לאחד מהם. כדי שנוכל להתמזג בתרבות ולהתחזות להם. אז, ורק אז," הוא אומר לפול כשהוא מרים את המשקפת לעיניו, "נפעל."
בקצה מצודת אָקֶרסהוס, על שפת הפיורד, שלדון ופול יושבים על הדשא ליד רחוב מרוצף ומשקיפים מטה על כמה אנשים שמנים להדהים שמגיחים מספינה של קרניבל קרוז. הם זורמים מהכבש כמו שומן סמיך מלווייתן לבן פצוע, שוטפים אל הכביש מתחת למצודה ואז זולגים אל תוך העיר ליד בית העירייה ואָקֶר בְּריגה.
"שם, שם, תסתכל שם. ליד ספינת המפרש הגדולה, כריסטיאן ראדיץ'. תראה אותן. הסירות הקטנות האלה, אולי שלושה מטרים עם מנוע ירכתיים. נראה שהן לא זזו כבר שנים."
שלדון מניח את המשקפת ומדפדף ב'לונלי פלנט' שלו, שהתגלה כשימושי מאוד בכל הנוגע להתמצאות בעיר וכדי להבין על מה הוא מסתכל.
אילו היה לו אחד כזה בצפון קוריאה, משימות הסיור שלו היו קלות פי כמה.
"אנחנו הולכים להשתלב בגושי השומן, אנחנו הולכים לשאול אחת מהסירות האלה, ואז אנחנו יוצאים דרומה. הייתי יוצא צפונה, אבל אז נזדקק למכונית."
שלדון מזדקף ומביט בלבושו של פול. הוא עדיין נראה כמו הדוב פדינגטון בלי הכובע האדום.
"אנחנו צריכים איזושהי הסוואה. בוא. הם לא ימשיכו לרדת מהספינה לנצח. יש לנו בערך חמש־עשרה דקות להשתמש בהם כמחסה בזמן שאנחנו לוקחים את הסירה."
כשפול איתו, שלדון צועד בשביל המתרחק מהעיר, חולף על פני תותחים מן העבר ויורד אל קצה המצודה, אל המקום אשר משעול קטן מוביל ממנו מטה אל צריח אבן נמוך ואז אל המפרץ.
על הרציף הם פונים ימינה ומטיילים באגביות לעבר אוניית הנוסעים. הגושים הססגוניים התגבשו שם בקבוצות קטנות הזורמות צפונה לעבר מטרתו המיועדת של שלדון.
"שים לב," הוא אומר לפול.
כשהם חולפים על פני עדר גדול במיוחד של תיירים מוסחי דעת, שלדון מתנגש באחד מהם ומרים באגביות — בחן יוצא דופן — ז'קט גורטקס דק וכתום מתרמיל פתוח. במקום להחביא אותו, הוא לובש אותו, למרות מזג האוויר הנוח.
"אתה מתחבא מתחת לאף שלהם. הם אף פעם לא מחפשים שם," הוא אומר לפול. "עכשיו לשם, אל המזח הזה."
בינות להמונים לובשי הסנדלים שלדון ופול נעים עם הזרם כמו עלים על נהר. הוא מדבר אל פול בזמן שהם מדשדשים במעלה הדרך.
"למה אנשים תמיד משווים את גודלו של עוּבּר מתפתח למזון? 'הוא בגודל של שעועית. בגודל של אפון. בגודל של דובדבן. בגודל של בננה.' יש בזה משהו מטריד. אתה לא חושב שזה מטריד?"
פול מביט ברגליו בזמן שהם הולכים. חלפו פחות משתים־עשרה שעות מאז התחבא בארון. שלדון אינו מתעלם מזה. הוא פשוט לא יודע מה לעשות.
"הם אף פעם לא אומרים, 'הוא בגודל של ארנק קטן' או 'הוא באורך של דוח חניה'. הם חושבים לאכול אותך עוד לפני שאתה יוצא. שם, שם, תראה. שם. זה זה. עכשיו אנחנו רק צריכים להיראות מלאי כוונה."
שלדון ופול חולפים על פני ספינת הפלדה התלת־תורנית ונצמדים לקו המים, נפרדים מהזרם הססגוני הנע אל העיר. כמו פושעים מורשעים הם חומקים מאחורי בית רשויות הנמל אל גרם מדרגות קטן שמוליך אל מזח קצר. סירת משטרה ריקה עולה ויורדת מימין במים השלווים, מעט לפני הסירה ששלדון החליט לתבוע עליה בעלות.
הסירה הקטנה, שנצבעה פעם באדום, לבן וכחול עזים, צבעי הדגל הנורבגי, נראית כעת רעת מראה ועייפה. היא נראית לשלדון כמו סירת חתירה מגודלת עם מנוע קטן בירכתיים, כזה שצריך לנהוג בו ישירות, באמצעות ידית.
שלדון אומד את כלי השיט. הוא נד בראשו לעומת פול.
"יהודים לא אמורים לאכול רכיכות. אני חושב שזאת הדרך של אלוהים לומר לנו שאנחנו לא עם של יורדי ים. בסדר, בוא נעשה את מה שצריך לעשות."
שלדון מרים חבל עגינה ומושך את הסירה הקטנה עד שהיא קרובה מספיק להיכנס אליה. הוא מניח בזהירות רגל אחת בתוכה ואז שולח את ידיו אל פול.
"בוא. זה בסדר."
פול אינו מתקדם.
"באמת, תראה, כבר הייתי בסירת משוטים. ולה אפילו לא היה מנוע. אני יכול לעשות את זה. אני יכול. באמת. בלי בעיה. בלי שום בעיה. אני בטוח. פחות או יותר."
הדחפים והעולמות הפנימיים של ילדים מעולם לא היו נהירים לגמרי לשלדון. כשסול היה קטן, בן פחות משנתיים, הוא היה מזנק מהעגלה ורץ כמו שיכור קטן אל הנדנדה.
לה שו, לה שו, הוא היה אומר.
"ללכת לשם? אתה רוצה ללכת לשם? בטח. למה לא."
אז שלדון היה מרים את סול אל הנדנדה, וסול מיד היה פורץ בבכי ומתפתל.
"זה לא היה הרעיון שלי. זה היה הרעיון שלך! אני בסך הכול מלגזה אנושית! אני מרים אותך ומוריד אותך. אמרת להיכנס, הכנסתי אותך. עכשיו למטה? בסדר."
וסול היה יוצא מהנדנדה, מה שהיה מכעיס אותו עוד יותר. בעיני שלדון, התנהגות כזאת היתה אשמתה הבלעדית של ההשפעה הנשית.
מדוע פול סירב לבוא רגע אחד, ולאחריו הסכים?
מי יודע. זאת הסיבה.
ברגע שנכנס לסירה הקטנה, שלדון פעל במהירות. הוא לא התניע מנוע של סירה בלי מפתח מאז ימי אימוניו בקוריאה. בזמנו זה היה חלק מכל מיני שיעורים בלתי צפויים ודברים מהנים שלימדו את הקבוצה שלו כחלק מאימוני ה"גששות" שלהם. את הסיבה ההגיונית לכך סיפק הסמל שלהם, כמו דברי טעם רבים אחרים.
אנחנו לא יכולים לדחוף אתכם ממטוס עם רובה, ושתצעדו שלושים קילומטרים בשטח אויב, תתחמקו מכוחות אדומים ומחיות בר מקומיות, ואז תגיעו ליעד ותגלו ששכחתם את המפתח. אז אנחנו הולכים ללמוד לחיות בלי מפתחות. השיעור הראשון מתחיל עם פטיש...
השיעור העשירי (בערך) כלל שיטות מתוחכמות יותר, כמו איך למצוא את החלקים המתאימים בראש המנוע ולעקוף את החוטים המרכזיים כדי להתניע ישירות מהסוללה. זה לא דרש מיומנויות של מנתח, כל עוד המנוע היה פשוט. והמנוע הזה היה פשוט.
כדי לבדוק את כמות הדלק, שלדון מתחקה אחר צינור המוליך מהמנוע אל מכל פלסטיק על הסיפון. בצד החיצוני של המכל מסומנות שנתות קטנות. יש בו בערך עשרה ליטרים. זהו מנוע ארבע פעימות קטן — מה שמעניק לו טווח טוב יותר מזה של מנועי שתי פעימות ישנים — לכן הוא מנחש שהם יכולים לשוט איתו במשך ארבע או חמש שעות, שזה המון. אין לדעת לאן יגיעו, כמובן, אבל כרגע זה לא חשוב.
בזמן ששלדון בודק אם המצתים אכולים, שוטר יורד במדרגות אל המזח ופונה לעברם.
שלדון מסיר את כיסוי הפלסטיק מהמנוע בן עשרים כוחות הסוס כשהשוטר חולף על ידם בלי להביט בהם.
"אני יודע מה אתה חושב," הוא אומר לפול בעודו עובד. "אנחנו נראים חשודים? ולמען האמת, לא. מתי בפעם האחרונה שמעת על זקן בן שמונים ושתיים בז'קט כתום בוהק שגנב סירה שעגנה ליד המשטרה? אף פעם, זה מתי. זה לא ייאמן! ככה מתחמקים מדברים בעולם הזה. עושים את מה שלא יעלה על הדעת, מתחת לאף. אנשים מניחים שזה מוכרח להיות משהו אחר."
כשהמנוע מתניע, בקול טרטור ושיעול, שלדון משחרר את החבלים מהזיזים שלהם ומשליך אותם אל המזח.
"אם כי קשה יותר לעשות את זה בניו יורק. איזה חכם בלילה היה ניגש להגיד לי איך לתקן את המנוע או שואל מה דעתי על ההפסד של הינקיז לרֶד סוקס. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שזה נפלא, זה מה שאני חושב. הגיע לינקיז להפסיד. בוא רק נקווה שאף אחד לא ישאל אותנו שאלות בנורבגית."
שלדון מסיט את הידית שמאלה ומסובב את המשנק ברכות, מרחיק את הסירה הקטנה מהמזח ואל אוסלו־פיורד. הוא משיט את הסירה הקטנה שלהם סמוך לכריסטיאן ראדיץ' ולגוף הפלדה הנוצץ שלה, ואל מחוץ למפרץ העמוק והכחול, מותיר הרחק מאחור את אוסלו ואת המעט שהוא יודע על הארץ המשונה הזאת.

עוד על הספר

נורבגי ללילה דרק ב' מילר

פרק ראשון: חלק ראשון


קו הרוחב 59

1

קיץ. אור. שֶלדון הורוביץ יושב על כיסא במאי מתקפל, גבוה מעל הפיקניק ורחוק מהאוכל, במובלעת מוצלת בפארק פְרוֹגנֶר באוסלו. בחיקו נחה צלחת חד־פעמית ועליה כריך קַרבּוֹנדה נגוס למחצה, שהוא אינו אוהב. אצבעו הימנית משתעשעת בטיפות המתעבות על בקבוק הבירה שהתחיל לשתות, אבל לפני זמן מה איבד את העניין בו. רגליו מתנדנדות הלוך ושוב כמו רגליו של ילד קטן, אלא שהן נעות לאט יותר עכשיו, כשהוא בן שמונים ושתיים. טווח הנדנוד שלהן קטן יותר. הוא לא יודה בכך בפני רֵיאה ולארס — לעולם לא, כמובן — אבל בעל כורחו שלדון תוהה מה הוא עושה כאן, ומה עליו לעשות בעניין לפני שהתהייה תחלוף.
שלדון נמצא כמטחווי זרוע מנכדתו, ריאה, ומבעלה החדש, לארס, שזה עתה לגם לגימה עמוקה מן הבירה שלו ונראה כל כך עליז, כל כך נחמד, כל כך נלהב, עד ששלדון רוצה לקחת את הנקניקייה מן הלחמנייה שבידו ולתקוע אותה באפו. ריאה, שלבשה היום חיוורון מוזר, לא תגיב לכך היטב, והמעשה עלול לגזור על שלדון סיורי סוציאליזציה נוספים ("כדי שתצליח להסתגל"), ובעולם הוגן מזה שלדון לא היה מחויב בהם — וגם לא בתמרון הנקניקייה של לארס. אלא שריאה היא שהעלתה את הרעיון לעבור מניו יורק לנורבגיה, ושלדון — אלמן, זקן, קצר רוח, חצוף — מצא כי מנהגו של לארס מעיד על רצון מודחק לשמוח לאידו.
דבר מכל זה לא היה הוגן.
"אתה יודע למה אנחנו קוראים לנקניקיות הוט דוג?"
שלדון אומר את הדברים בקול ממקומו הנישא. אילו היה לו מקל הליכה, היה מנופף בו, אבל הוא צועד בלעדיו.
לארס מרים את מבטו ברוב קשב. ריאה, לעומת זאת, נאנחת חרש.
"מלחמת העולם הראשונה. כעסנו על הגרמנים, אז הענשנו אותם בזה שנתנו שמות חדשים למאכלים שלהם."
"זה יותר טוב מ'המלחמה בטרור'. אנחנו כועסים על הטרוריסטים, אז אנחנו מענישים את הצרפתים בזה שאנחנו נותנים שמות חדשים למאכלים שלנו."
"למה אתה מתכוון?" לארס שואל.
שלדון רואה את ריאה טופחת על רגלו ומרימה גבות, רומזת — במלוא הלהט של שיפוד מלובן — שהוא אינו אמור לעודד טרוניות כאלה, התפרצויות כאלה, הסחות דעת כאלה מן הכאן־ועכשיו. לא שום דבר שעלול לתרום לסוגיית השיטיון השנויה במחלוקת עזה.
שלדון לא אמור להבחין בזה, אלא שהוא מבחין, והלהט שאחז בו רק גובר.
"פְרידוֹם פְרַייז! אני מדבר על פרידום פרייז. להתראות, פרנץ' פרייז; ברוכים הבאים, פרידום פרייז. הקונגרס בכבודו ובעצמו פעל להנציח את רעיון העוועים הזה. והנכדה שלי חושבת שאני זה שמשתגע. תני לי להגיד לך משהו, גברתי הצעירה. זה לא אני שחוצה את קו השפיות. זה קו השפיות שחוצה אותי."
שלדון מביט בפארק. הוא נעדר את תנועת הגאות והשפל של זרים אקראיים שאפשר למצוא במטרופולין אמריקנית טיפוסית, כאלה שאינם זרים רק לנו, אלא גם זה לזה. הוא נמצא בקרב אנשים גבוהים, אחידים, מיודדים, טובי לב וחייכנים הלבושים כולם באותם בגדים על־דוריים, וינסה ככל שינסה, הוא אינו מצליח להבחין ביניהם.
ריאה. שם של טיטאן. בתם של אוּראנוּס וגָאיה, השמים והארץ, אשתו של קְרונוס, אֵם האלים. זאוס בכבודו ובעצמו ינק משדיה, ומגופה נוצר העולם המוכר. בנו של שלדון — סול, הוא כבר מת — העניק לה את השם כדי שתתעלה על הבנאליות שצלח בווייטנאם עם הצי ב־73'–74'. הוא שב הביתה מחיל הריוֶורַיין למשך חודש של מנוחה והתאוששות לפני שנשלח לווייטנאם שוב. זה היה בחודש ספטמבר. העלים נשרו על ההאדסון וברמת ברקשייר. על פי מייבל שלו — שאיננה, אך פעם אשת סוד לעניינים כאלה — סול וחברתו התעלסו רק פעם אחת במהלך חופשתו, וריאה נהרתה. בבוקר המחרת ניהל סול עם שלדון שיחה ששינתה את שניהם, ואז הוא חזר לווייטנאם, ושם, חודשיים לאחר בואו, מלכודת של הווייטקונג פוצצה את רגליו מעליו בעודו מחפש טייס שנפל במשימת חילוץ שגרתית. סול דימם למוות בסירה עוד לפני שהגיע לבית החולים.
"תקראו לה ריאה," כתב סול במכתב האחרון שלו מסייגון, כאשר סייגון עוד היתה סייגון וסול עוד היה סול. אולי זכר את סיפורי המיתולוגיה מבית הספר ובחר בשמה מכל הסיבות הנכונות. אולי התאהב בדמות מוכת הגורל מספרו של סטניסלב לם, שקרא מתחת לשמיכת הצמר אחרי שיתר החיילים נרדמו.
נדרש סופר פולני כדי להעניק השראה ליהודי אמריקני, שקרא לבתו על שם טיטאן יווני בטרם נהרג בידי מוקש וייטנאמי בניסיון לרַצות את אביו הנחת, שהיה פעם צלף בקוריאה — ובלי ספק נרדף גם עכשיו בידי הצפון־קוריאנים ברחבי שממות סקנדינביה. כן, גם כאן, בינות לצמחייה של פארק פרוגנר ביום שטוף שמש בחודש יולי, כאשר כל כך מעט זמן נותר לו לכפר על כל מה שעשה.
"ריאה". השם חסר משמעות פה. זאת המילה השוודית למבצע בחנויות הכולבו. ופשוט כך, הכול נפרם.
***

"פאפא?" ריאה אומרת.
"מה?"
"אז מה אתה חושב?"
"על מה?"
"אתה יודע. המקום. הפארק. השכונה. לכאן אנחנו עוברים אחרי שנמכור את הבית בטיֶין. אני יודעת שזה לא פארק גרמֶרסי."
שלדון לא עונה, לכן היא זוקרת גבות ופותחת את ידיה כמו בניסיון לגרום לתשובה להתממש. "אוסלו," היא מסכמת. "נורבגיה. האור. החיים האלה."
"החיים האלה? את רוצה לדעת מה דעתי על החיים האלה?"
לארס שותק. שלדון מביט בו בציפייה למחווה של שותפות גורל, אבל לארס איננו. קשר עין אמנם נוצר, אך לעת עתה בלא מעורבות של יכולותיו השכליות. לארס הוא קהל שבוי של סב ונכדה הנתונים בעיצומו של פועלם הזר תרבותית — דו־קרב מילולי שהוא אינו ערוך לו, והוא יודע שהתערבות בו תהיה בגדר גסות רוח.
ועם זאת, יש שם גם רחמים. על פניו מופיעה אחת ההבעות האוניברסליות המעטות המוכרות לגברים ברחבי העולם כולו. פירושה אל־תסתכל־עלי־אני־פה־רק־כי־התחתנתי־איתה. בזאת שלדון מוצא אצל האיש רמז למשהו מוכר. אבל לצד זאת מאתר שם שלדון גם דבר מה נורבגי במובהק. דבר כה בלתי שיפוטי, שהוא מעורר בו חמת זעם בן רגע.
שלדון מביט שוב בריאה, באישה הזאת שלארס הצליח לשאת לאישה. שערה שחור כלילה ומשוך בזנב סוס משיי. עיניה הכחולות נוצצות כמו הים של יפן לפני קרב.
שלדון חושב שמבטה העמיק בגלל ההיריון.
החיים האלה? אילו היה שולח יד לגעת בפניה ברגע זה ממש, ללטף באצבעותיו את עצמות הלחיים שלה, להעביר את אגודלו על שפתה התחתונה כדי לנגב דמעה סוררת מהרוח החזקה, ודאי היה פורץ בבכי ומחבק אותה, מאמץ אותה אליו, מצמיד את ראשה לכתפו. יש חיים בדרך. זה הדבר החשוב היחיד.
היא מחכה לתשובה, וזו לא באה. הוא בוהה בה. אולי שכח את השאלה. היא מתאכזבת.
השמש תשקע רק אחרי עשר. ילדים מתרוצצים מכל עבר, אנשים חזרו מוקדם מן העבודה כדי ליהנות מיתרת הקיץ שעוד לפניהם כפרס על עלטת חודשי החורף. הורים מזמינים מגוון סנדוויצ'ים קטנים פתוחים ומאכילים את ילדיהם חתיכות־חתיכות בעוד אבות מחזירים בקבוקי תינוקות מפלסטיק לעגלות יקרות בעלות שמות אקזוטיים.
קוויני. סטוקי. בּוּגאבּוּ. פֶּג פֶּרֶגוֹ. מקסי־קוֹזי.
החיים האלה? היא כבר אמורה לדעת שהחיים האלה הם תולדת מיתות רבות כל כך. מריו. ביל. מייבל, סבתהּ של ריאה, שנפטרה רק לפני שמונה חודשים, ומותה גרם לשלדון לעבור לכאן.
אין לאמוד את המסלול שהתווה מותו של סול.

הלווייתה של מייבל התקיימה בניו יורק, אף שהיא ושלדון הגיעו מאזורים אחרים בארץ. הוא נולד בניו אינגלנד והיא בשיקגו. בסופו של דבר השתקעו שניהם בניו יורק כאורחים, אז כתושבים, ואז — אולי — לאחר שנים רבות, כניו יורקרים.
לאחר הלוויה וקבלת הפנים שלדון הלך לבדו לבית קפה בגרמרסי, סמוך לביתם. זו היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. ארוחת הצהריים הסתיימה. האבלים התפזרו. שלדון אמור היה לשבת שבעה על מות אשתו ולהניח לקהילה לטפל בו ולהאכיל אותו ולארח לו לחברה, כנהוג. תחת זאת ישב באירווינג פלייס קופי אנד טי בָּר 71, לא רחוק מרחוב 19, אכל מאפין אוכמניות ושתה תה שחור. ריאה טסה ללוויה בלי לארס, והבחינה שנמלט מקבלת הפנים. היא מצאה אותו במרחק כמה רחובות והתיישבה מולו.
היא לבשה חליפה שחורה יקרה, ושערה גלש על כתפיה. היא היתה בת שלושים ושתיים, ועל פניה נחה הבעה נחושה. שלדון טעה בפירושה, וחשב שהיא עומדת לנזוף בו על שהבריז מהשבעה. כשדיברה, הוא כמעט ירק אוכמנייה על השולחן.
"בוא איתנו לנורבגיה," היא אמרה.
"בחלומות שלך," אמר שלדון.
"אני רצינית."
"גם אני."
"האזור נקרא פרוגנר. הוא נפלא. בבניין יש דירה במרתף עם כניסה נפרדת. יהיה לך חופש מוחלט. עוד לא נכנסנו אליה, אבל ניכנס לפני החורף."
"את צריכה להשכיר אותה לטרולים. יש להם טרולים שם, נכון? או שזה באיסלנד?"
"אנחנו לא רוצים להשכיר. זה מוזר, אנשים זרים שיסתובבו לנו מתחת לרגליים."
"זה כי אין לך ילדים. עוד תתרגלי."
"אני חושבת שאתה צריך לבוא. מה נשאר לך כאן?"
"חוץ ממאפין אוכמניות?"
"למשל."
"אפשר לחשוב מה עוד צריך, בגילי."
"אל תנפנף אותי."
"מה אני אעשה שם? אני אמריקני. אני יהודי. אני בן שמונים ושתיים. אני אלמן בגמלאות. נחת. שען. לעשות פיפי לוקח לי שעה. יש שם מועדון שלא שמעתי עליו?"
"אני לא רוצה שתמות לבד."
"אלוהים אדירים, ריאה."
"אני בהיריון. מוקדם מאוד, אבל כבר בטוח."
לשמע הדברים, ביום הזה, חמדת הימים, נטל שלדון את ידה והביא אותה אל שפתיו, עצם את עיניו, ניסה להרגיש חיים חדשים בדופק לבה.
***

ריאה ולארס כבר התגוררו באוסלו כמעט שנה כשמייבל מתה ושלדון החליט לעבור. לארס עבד ביצירת משחקי וידיאו, היא הסתגלה לחיי אדריכלית. התואר שקיבלה ממכללת קופר יוניון כבר הביא לה תועלת, ובהתחשב בכך שאוכלוסיית אוסלו הלכה ונדחפה החוצה אל בקתות בהרים, היא החליטה להישאר.
לארס — בהיותו לארס — עלה על גדותיו מרוב שמחה, תמיכה ואופטימיות באשר ליכולתה להסתגל ולהצטרף ללהקה. בנאמנות לטבעם, נורבגים מעדיפים להשריץ במים מוכרים. אוסלו, אם כן, נמלאה נורבגים הנשואים לאוכלוסיית צללים של נפשות מנושלות, הדומות כולן לתיירים המובלים כמו ילדים במוזיאון שעווה.
ב־1992, בסיוע הוריו, קנה לארס דירה דו־מפלסית של שלושה חדרי שינה בטיין, שכעת היתה שווה כמעט שלושה וחצי מיליון קרונות. זה היה סכום די גדול בשביל אזור בעיר ששלדון קישר עם הברונקס. הם חסכו יחד חצי מיליון במזומן, ובתוספת משכנתא הכרחית — שהיתה מכבידה, אבל לא במידה שאין לשאת — הם יכלו להרשות לעצמם שלושה חדרים בפרוגנר, שהיה בעיני שלדון סנטרל פארק וֶסט המקומי. האזור היה מעט מכופתר, אבל ללארס וריאה נמאס לחכות לגֶ'נטריפיקציה של טיין, וזרם המהגרים דחק משם את הכסף לאזורים אחרים ושינה את אופי בתי הספר. היתה שם אוכלוסייה הולכת וגדלה מפקיסטן ומן הבלקן. סומלים התנחלו בפארק המקומי ולעסו גת, המועצה המקומית — בחוכמתה כי רבה — שיכנה בקניון שמעבר לכביש מוסד לטיפול במתדון, שמשך לשם מכורים להרואין. למרות כל זאת, ריאה ולארס ניסו להסביר שלאזור יש "אופי". שלדון ראה רק סכנה.

למרבה המזל, עם זאת, לא היו שם צפון קוריאנים, מנוולים קטנים ומלוכסנים שכמותם. אילו היו, הם היו בולטים לעין. קשה להחביא צפון קוריאני בנורבגיה. בניו יורק אפשר להחביא צפון קוריאני כמו עץ ביער. הם נמצאים בכל פינת רחוב, מוכרים פרחים ומנהלים חנויות מכולת — לוטשים אליך את העיניים הקטנות והנוצצות שלהם כשאתה הולך ברחוב, שולחים בטלגרף מסרים לפְּיוֹנגיַאנג ומדווחים על כל צעד שלך.
הם עוקבים אחריו מאז 1952 — הוא בטוח. אי־אפשר להרוג תריסר גברים ששמם קים על ראש חומת ים באינצ'און ולחשוב שהם יעברו על זה לסדר היום. לא הקוריאנים. יש להם סבלנות של סיני, אבל נקמנות של איטלקי. והם משתלבים בסביבה. כן! נדרשו לשלדון שנים כדי להבין איך לזהות אותם, לחוש בנוכחותם, להתחמק מהם, להוליך אותם שולל.
אבל לא כאן. כאן הזדקרו לעין. כל אחד ואחד מהרשעים האלה. כל מטורף שטוף מוח שנמצא תחת מעקב של מטורף שטוף מוח אחר, למקרה שהראשון יתחיל לסבול ממחשבה חופשית.
"יש לי חדשות בשבילכם!" הוא רצה לצעוק עליהם. "זה אתם שפתחתם במלחמה! וכשתגלו את זה, אני אשמע מכם התנצלות רצינית."
אלא ששלדון, אפילו עכשיו, מאמין שאדם שהוליכו אותו שולל אינו אחראי למעשיו.
מייבל לא הבינה את סלידתו מקוריאנים. היא אמרה שהוא יוצא מדעתו, שגם הרופא שלו חשד בזה, ושהגיע הזמן שישמע לקול ההיגיון ויקבל את העובדה שמעולם לא היה צלף נערץ, אלא פקיד פשוט בפּוּסַן, ושהצפון קוריאנים לא עוקבים אחריו. הוא לא ירה באיש. הוא מעולם לא ירה ברובה מתוך כעס.
היא דיברה על זה כמה חודשים לפני שמתה.
"אתה נעשה סנילי, דוני."
"אני לא."
"אתה משתנה. אני רואה את זה."
"את חולה, מייבל. איך יכול להיות שזה לא ישפיע עלי? חוץ מזה, את אומרת את זה מאז 1976, ואולי אני לא משתנה. אולי זאת את. את פשוט מפתחת חסינות לקסמים שלי."
"זאת לא האשמה. היום קוראים לזה שיטיון. אתה בן יותר משמונים. ריאה אמרה לי שבגיל שמונים וחמש יותר מעשרים אחוז מאיתנו חולים באלצהיימר. אנחנו צריכים לדבר על זה."
"אנחנו לא!"
"אתה צריך לאכול יותר דגים."
"אני לא!"
התגובה היתה די ילדותית, בדיעבד, אך לצד זאת היתה גם מענה בדוק ואמין.
זיכרונותיו פשוט לבשו חיוּת יתרה עם הגיל. הזמן התקפל בדרך חדשה. ללא עתיד המוח פשוט הסתובב פנימה. זה לא שיטיון. אפשר אפילו לומר שזו התגובה הסבירה היחידה לנוכח הבלתי נמנע.
חוץ מזה, איך אפשר להסביר זיכרונות כאלה?
הוא הלך לאיבוד בקוריאה בתחילת ספטמבר 1952. לאחר שורת אירועים שהיתה הגיונית אך ורק בשעתו, אספה אותו מן החוף ספינת הוד מלכותה האוסטרלית בָּטאן, חלק מכוח המשימה 91, שמטרתו היתה להטיל ולקיים את הסגר ולספק אש חיפוי לכוחות האמריקניים שנחתו על החוף, ובכללם גם שלדון, במישור התיאוריה אך לא הלכה למעשה, משום שהיה על הבטאן. שלדון, שכונה אז דוני, נועד להיות חלק מצוות הלוחמה הגדודי החמישי של הנחתים שתקף את החוף האדום, אלא שהלך לאיבוד במהלך ההצבה, כי צבאות הרי מאבדים כל מיני דברים.
הוא היה צעיר מכדי להילחם כשמלחמת העולם השנייה פרצה לה. כשפרצה מלחמת קוריאה, חמש שנים בלבד לאחר מכן, המחשבה היחידה שלו היתה שאינו מוכן להחמיץ גם את המלחמה הזאת, והוא התגייס מיד, אבל בסופו של דבר — ברגע האמת — מצא את עצמו מוקף בחבורה של כפריים מטומטמים שלא הרשו לו לשאול אחת מסירות המשוטים שלהם כדי להגיע לחוף ולירות באנשים כמו שהוא אמור לעשות.
"מצטער, מֵייט. אולי נצטרך אותה. יש לנו רק ארבע. ספינה קטנה, תותחים גדולים, כדורים עפים מפה לשם. אתה מבין, כן?"
לכן החליט לשאול ללא רשות — הוא סירב להשתמש במילה "לגנוב" — סירת חתירה ממארחיו האוסטרלים. רצונם לשמור על ציוד החירום במהלך תקיפה אמפיבית רחבת היקף אינו לגמרי תלוש, הוא הבין את זה, אבל לפעמים יש לאנשים צרכים שונים, והם צריכים לקבל החלטות.
דוני הורוביץ היה אז בן עשרים וארבע. דעתו היתה צלולה, ידו יציבה, ועל כתפיו היהודיות נח עול בגודלה ובצורתה של גרמניה. הצבא נדרש רק להציב אותו בתפקיד המתאים ולשלוח אותו למשימה המתאימה. התפקיד היה צלף־גשש. המשימה היתה אינצ'און.
אינצ'און היתה משימה מאתגרת מבחינה טקטית. הצפון קוריאנים החלישו את עצמם במשך כמעט חודש וחצי של ניסיונות לתקוף את אזור פוסן, ודאגלס מקארתור החליט שזה הזמן לאגף אותם ולכבוש את אינצ'און, עיר הנמל המערבית של קוריאה. אלא שהחופים באינצ'און היו רדודים ולא נוחים, ואת אפשרויות הפלישה הגביל מִקצבה של הגאות.
יומיים של הפצצה ימית החלישו את ביצוריה של אינצ'און. לא היה שם ולו אחד שלא חשב על הפלישה לנורמנדי. או על מה שקרה בחוף אומהה כשהמפציצים האמריקניים החמיצו את מטרותיהם והטנקים האמפיביים שקעו לקרקעית הים במהלך הפלישה, מותירים את האמריקנים על החוף ללא משוריינים שיספקו להם מחסה וכוח אש. לא היו מכתשי פצצות שיוכלו לשמש שוחות.
דבר לא ימנע מדוני להימצא בחזית הפלישה הזאת.
בבוקר ההוא, בינות לעשן ולאש הארטילרית, תחת ציפורים מוכות רעש במעופן הפרוע, התקדמו הגדודים השלישי והחמישי לעבר החוף הירוק בכלי נחיתה אמפיביים המכונים אל־אס־טי, ובבטנם טנקי פֶּרשינג אם־26. דוני הנמיך חרש את סירת המשוטים החרישית אל ירכתיה של הבטאן, חמק מטה בעקבותיה עם רובהו, ואז חתר ופניו אל אש הארטילריה אשר כוונה אל כלי השיט.
בחוף האדום הגנו הצפון קוריאנים על חומת ים גבוהה, אשר הנחתים הדרום קוריאנים ניסו לטפס עליה באמצעות סולמות. לאורך ראש החומה נערכה שורה של צלפים שניסו לירות באמריקנים, בדרום קוריאנים ובכל אדם אחר שנלחם תחת דגל האו"ם. טילים נסקו אל על. הקוריאנים ירו כדורים נותבים ירוקים שסיפקו להם בעלי בריתם הסינים, ואלה הצטלבו עם הכדורים הנותבים האדומים של האו"ם.
הם החלו לירות היישר על דוני. הכדורים התקרבו לאט ואז שעטו על פניו, חודרים אל המים או מנקבים את הסירה.
לא פעם תהה שלדון מה חשבו הקוריאנים — אנשים שטופי אמונות תפלות — כשראו חייל בודד ניצב במים, פניו אליהם והוא מואר בצבעי הקרב האדומים, הירוקים, הכתומים והצהובים המשתקפים במים ובענני הבוקר בשמים. שד קטן וכחול עיניים, חסין בפני אמצעי ההגנה שלהם.
מטח של קליעים פגע בסירה של דוני. ארבעה ניקבו את החרטום ואז את הגוף. מים החלו לחדור לסירה ונקוו סביב מגפיו. הנחתים כבר הגיעו אל החוף והתקדמו אל החומה. הנותבים הירוקים שעטו מטה אל תוך הגדוד שלו.
משהגיע עד הלום, ובהיותו שחיין גרוע — במרחק ארבע מאות מטרים מהחוף, שתי רגליו במצולות שיהיו לו לקבר — החליט שלדון שהגיע הזמן להשתמש בתחמושת שלו במקום לטבוע איתה.
ידיו היו רכות מאוד ביחס לגבר. גובהו היה מטר ושבעים, ומעולם לא ידע עבודה קשה או הרים משאות כבדים. הוא סיכם מספרים בסנדלרייה של אביו וחלם לחבוט בכדור ליציע בשביל הרד סוקס. בפעם הראשונה שאצבעותיו נגעו בחלק התחתון של שדיה של מייבל — מתחת לברזלי החזייה שלה בסרט של בוגרט והפבורן — היא אמרה שהאצבעות שלו רכות כמו של בת. וידוי זה הלהיט אותו מינית יותר מכל סרט שראה מעודו.
כשהתגייס, הם בחרו בו להיות צלף. הם ראו שהוא ניחן במזג שקול. שהוא שקט. חכם. צנום אך קשוח. היה בו זעם רב, אבל יכולֶת לנתב אותו באמצעות השכל. מגע רך.
אנחנו חושבים על רובים בתור כלים גסים בידיהם של גברים עבי גוף. אבל אומנות תפעולו של הרובה דורשת מגע עדין ביותר — מגע של מאהב או של שען. הבנה שוררת בין האצבע להדק. הנשימה ממושמעת. השרירים אינם מספקים אלא יציבות דוממת. כיוון הרוח על הלחי מוצא את ביטויו בתנוחת הקנה, המורם קלות כמו מיתמר מעל פאי אוכמניות חם בצהרי יום חורף.
ועכשיו, בעוד רגליו שקועות במים, התמקדו עיניו של דוני בעצמים הרחוקים על החומה, שהבליחו בינות לערפל והעשן. אש הארטילריה לא הפחידה אותו. המים בגרביו היו רק תחושה סתומה. הציפור שהתנגשה בחלק העליון של ירכו, במהומת הרעש והעשן, היתה רק מגע. הוא היה מנותק, ועד עצם היום הזה הוא זוכר שמוזיקה ליוותה את הרגע. מה ששמע אז — מה שהוא שומע גם היום — בזיכרונותיו, היה הסוויטה לצ'לו מספר אחת בסול מז'ור של באך, ללא ליווי.
באותו רגע של שלווה עילאית, של רוגע מוחלט, הוא איבד את זעם נעוריו. הארס ששצף בו כלפי הנאצים התנקז מעורקיו במוזיקה, בעשן, במים.
עכשיו, ברגע זה של חסד, דוני הרג.
ברובה מדויק במידה יוצאת דופן — אם־1 גארַנד, קוטר 0.30 — דוני רוקן שלוש מחסניות של קליעים חודרי שריון בתוך פחות משלושים שניות. הוא הרג תריסר אנשים, הפיל אותם מעל חומה גבוהה ממרחק של ארבע מאות מטר ואיפשר לראשוני הנחתים האמריקנים לתקוף את הפסגה ללא אובדן חיי אדם בעוד הוא עצמו שותת דם מפצע ירי שטחי ברגלו השמאלית.

הפעולה שלו היתה מחווה קלה שבקלות, כמו להפיל חלוק אבן לבריכת מים שקטה ולהחריד את השתקפות שמי הלילה.
מובן שלא סיפר על כך למייבל עד שלב מאוחר. מאוחר בהרבה. למעשה, עד שלב מאוחר כל כך, שהיא לא באמת האמינה לו. היה להם בן לחשוב עליו, וגבורה היתה בעיני שלדון עניין פרטי. הוא אמר שהיה קצין לוגיסטיקה והוצב במקום דרומי ובטוח יותר. הפצע? הפצע נגרם כאשר נכנס בחוסר זהירות לסככת כלים ונדקר במגרפה. הוא הפך את זה לבדיחה.
בהשוואה אלי, המגרפה היתה הכלי הכי חד בסככה.
שלדון זכר שקיבל את עיטור הצי ואת לב הארגמן בשל חלקו בפלישה. השאלה היא איפה הניח אותם. הוא ניהל חנות עתיקות ותיקון שעונים. הם יכולים להיות בכל מקום, בכל גומחה. הוא לא הצליח למצוא אותם. הם היו ההוכחה המוחשית היחידה לכך שלא יצא מדעתו. ועכשיו החנות איננה ותכולתה נמכרה. כל מה שנאסף בקפידה כזו פוזר. משיצאו לעולם, יורכבו החפצים באוספים חדשים על ידי אספנים חדשים, ואחר יפוזרו שוב כשהאספנים ישובו אל בין הערפילים.

"החיים האלה." איזו שאלה! אף אחד לא באמת רוצה לדעת את התשובה.
בחיים האלה היה גופי לזלזל כמוש, אף שפעם ניצבתי איתן. אני זוכר, במעומעם, את האדמה העשירה ואת יערות האשור של ניו אינגלנד — מחוץ לחלון חדר ילדותי — צומחים בממלכות. את הורי סמוכים.
בחיים האלה אני מדדה, איש זקן, אף שפעם יכולתי לרחף מעל ספקות וסתירות.
בחיים האלה זיכרונותי הם עשן שחונק אותי. צורב את עיני.
בחיים האלה אני זוכר תשוקות שלא ישובו. אבל פעם הייתי מאהב בעל העיניים הכחולות ביותר שראתה מעודה — עמוקות מאלה של פול ניומן, כהות מאלה של פרנק סינטרה.
החיים האלה! החיים האלה מגיעים לסופם ללא כל הסבר או התנצלות, וכל שמץ נשמה שיש בי או כל אלומת אור הבוקעת בענן הם הבטחה של קץ.
החיים האלה היו חלום חטוף וטראגי שאחז בי בשעות הראשונות של בוקר יום שבת, כאשר הזריחה השתקפה מן המראה שמעל השידה שלה והותירה אותי אילם בדיוק ברגע שהעולם התפוגג והלבין.
ואפילו אם מישהו רצה לדעת, מי נותר שיספר?

2

השעה בלתי סבירה, ושלדון עומד עירום בחדר האמבטיה בדירה בטיין. ריאה ולארס יצאו משום מה. הם יצאו באמצע הלילה בלי להגיד מילה, ומאז כבר חלפו שעות.
האור כבוי. חשכה. יד אחת לחוצה על האריחים הקרים של הקיר מעל האסלה, האחרת מכוונת במידת האפשר. הוא מחכה שהערמונית שלו תזוז מהדרך כדי שיוכל להשתין סוף־סוף ולחזור למקומו במיטה, כדי שאם במקרה יעמוד לבו מלכת ברגע זה ממש, לא יימצא — מחזיק את הבולבול, מת על הרצפה — בידי קבוצה של חובשים בני עשרים שיפערו עיניים לנוכח ברית המילה והמזל הרע.
הגיל אינו הדבר היחיד שמאט אותו. גבר ואישה רבים למעלה בשפה בלקנית כלשהי, רוויה ארס וזעם. אולי אלבנית. אולי לא. הוא לא יודע. היא נשמעת נתעבת, אנטישמית, קומוניסטית, קרתנית, גסה, פשיסטית ומושחתת בעת ובעונה אחת. צליל מר מאפיין כל תנועה, כל עיצור וכל נימה. הריב קולני, ואיכויותיו מניעות את בני מעיו להתכווץ כמו באינסטינקט הגנה קדמון.
שלדון דופק על הקיר כמה פעמים, אבל חבטותיו רפות.
הוא נזכר בגרפיטי במשתנות הגברים בזמן הטירונות: "צלפים זקנים לא מתים, הם רק נשארים טעונים."
שלדון מדשדש אל המיטה, מתכסה עד הכתפיים ומאזין לשאגותיה של האישה הופכות ליפחות. בסופו של דבר הוא שוקע בשינה רדודה וחסרת קולות.

כשהוא מתעורר, כבר יום ראשון — כצפוי. אור מציף את החדר. ליד הדלת עומד גבר גדול ובלתי קוריאני בעליל.
"יָה? שלדון? היי! זה לארס. בוקר טוב."
"היי, לארס."
"ישנת טוב?"
"איפה הייתם?"
"נסביר בארוחת הבוקר."
"השכן שלכם הוא פשיסט מהבלקן."
"כן?"
שלדון מזדעף.
"אנחנו הולכים להכין ביצים. תצטרף אלינו?"
"גם אתה שמעת את זה, נכון? זאת לא היתה הזיה?"
"בוא לאכול ארוחת בוקר."

הדירה שוכנת ברחוב קטן לא רחוק מסארס גטה, סמוך לטיֶינפּארקֶן. המבנה עשוי לבנים, הרצפה עשויה קורות רחבות של עץ גולמי. בעיני שלדון יש בה משהו המעלה על הדעת לופט ניו יורקי, כי אביו של לארס שבר את הקירות בין המטבח לסלון ובין הסלון לחדר האוכל, ויצר חלל פתוח עם רצפה ותקרה לבנות. נוסף על החללים שחוברו זה לזה יש שם חדר שינה גדול ועוד חדר שינה קטן, השוכן במורד גרם מדרגות קצר ומשמש כעת את שלדון.
כיוון שאינו יכול להמשיך להתחמק מפני היום, שלדון קם, לובש חלוק, נועל נעלי בית ומדשדש לסלון, שאור הבוקר המוקדם בוהק בו כמו מנורה בחדר חקירות. זו בעיה שהוא מכיר, ומוכן לקראתה. הגורם הוא שמש הקיץ הנורבגית. הפתרון הוא זוג משקפי טייסים מוזהבי מסגרת שהוא מוציא מכיסו ומרכיב על עיניו.
עכשיו הוא מסוגל לראות, והוא ניגש לשולחן האוכל שעליו מונחים גבינת עזים, מגוון מוצרים של בשר חזיר מיובש, מיץ תפוזים, מעט כבד קצוץ, סלמון, חמאה ולחם שחור שנאפה זה עתה ונלקח מהמכולת הסמוכה.
ריאה לבושה זוג מכנסי ליווייס דהויים וחולצת סאטן בצבע תכלת של אֵייץ'־אנד־אֶם, ושערה משוך לאחור. היא יחפה וחפה מאיפור, מערסלת ספל חם של קפה־אוֹ־לֶה צרפתי ונשענת בגבה על כיור המטבח.
"בוקר, פאפא," ריאה אומרת.
ריאה מכירה את לבוש הבוקר של שלדון. היא מוכנה גם לברכה המסורתית שלו.
"קפה!"
ריאה התכוננה לזה ומושיטה לו את הספל.
היא רואה שמתחת לחלוק הרחצה החום העשוי פלנל, רגליו של שלדון חלקות וחיוורות, אך טרם איבדו את המִתאר ואת השרירים. אין ספק שהוא מצטמק, אבל הוא צנום ומבנה הגוף שלו טוב. זה גורם לו להיראות גבוה מכפי שהוא. הוא משרך רגליים ומתאונן ונוהג בשתלטנות, אבל כתפיו זקופות וידיו אינן רועדות כשהוא לוקח את ספל הפנטהאוז שלו — פריט שהזמין בדואר הודות למודעה שהתפרסמה בגב המגזין בשנות השבעים, אם לשפוט לפי מראה האישה שעליו.
היא התחננה בפניו שיזרוק את הספל... אבל לא.
בכל מתחם מחוץ לדירה הזאת התלבושת הנוכחית היתה מביאה את שלדון למעצר. אבל השאלה האמיתית היא למה הסכים לארס לשכן את הברייה הזנוחה הזאת, האהובה כל כך על ריאה.
אלא שזאת כנראה התשובה. היא מעריצה את לארס — במיוחד בזכות חמימותו העדינה, חוש ההומור היבש שלו, מזגו השלֵו — והיא יודעת שרגשותיו שלו דומים. יש בו גבריות הלובשת ופושטת צורה, נחבאת מעין הציבור אבל ניעורה בדלתיים סגורות כפי שדוב חום צמרירי הופך לטורף.
ריאה מייחסת זאת לא רק לאופיו, אלא גם לחינוך שקיבל. דומה שהאומה הנורבגית למדה כיצד למתן את הכוח הגברי משולח הרסן ולשלב אותו בסדר החברתי, לקבור את הפינות החדות שלו הרחק מעֵין רואה ולצד זאת לאפשר רגעים של עוז משולח, של אינטימיות ועוצמה גם יחד. האופי שלו כה מתוק, אבל הוא גם צייד. לארס ואביו צדים איילים מאז ילדותו של לארס. ריאה מחזיקה במקפיא די בשר לשנה שלמה. היא ניסתה, אבל אינה מסוגלת לדמיין אותו לוחץ על ההדק, חותך את העור, מוציא את המעיים. אף שכך הוא עושה.
אבל לארס איננו רק תוצר של עולמו. יש בו טוּב לב עמוק, וריאה מרגישה שהיא עצמה חסרה כזה. היא חסרה את יכולתו לסלוח. רגשותיה ומוחה והעצמי שלה הדוקים יותר, משתרגים יותר בדיאלוג נצחי של חיפוש אחר משמעות ומטרה וביטוי. יש בה דחף לפרש ולהרחיב, להחיל על העולם הסבר, ולו רק בינה לבינה.
להניח לדברים, להמשיך הלאה, להיכנע לשתיקה — זו לא דרכה.
זו דרכו של לארס. הוא משלים עם האנושיות כפי שהיא מתגשמת בפניו. הוא אינו מתבטא בשטף של מילים, רעיונות והפרעות, תובנות ומכשולים, אלא הודות ליכולת הולכת וגדלה להתמודד עם הדבר הבא. לראות אותו בבהירות. לומר את מה שיש לומר ואז לעצור. הדבר שהרצון מניע, אצלה, הוא אצל לארס תהליך החיים.

הם רוצים ילדים. אבל רק בזמן האחרון. ריאה נזקקה לזמן למצוא את מקומה, לראות אם היא יכולה להרכיב את הנשמה האמריקנית שלה על המטריצה הנורבגית. וכך, כשנגמרו הגלולות, היא פשוט לא הלכה עם המרשם לבית המרקחת כדי לקנות חדשות. היא זוכרת את היום. זה היה יום שבת בדצמבר, זמן לא רב לפני חג המולד, אבל אחרי חנוכה. זה בטח היה אחד הימים החשוכים בשנה, אבל הדירה שלהם האירה בחמימות עם עץ חג מולד וחנוכייה. כמשחק, חיברו רשימה של אביזרים נלווים לחגים משכבר.
ציפורן. קינמון. אורן. מרציפן.
"לא, בלי מרציפן."
"זה נורא נפוץ כאן," אמר לארס. "מצופה בשוקולד."
"תור מי עכשיו?"
"תורך."
פעמונים. נרות. פשטידות. תפוחים. שעווה למגלשי סקי...
"באמת! שעווה לסקי? גם כאן. זה נפלא."
"אני עובדת עליך, לארס."
"אה."
שלוש מילים ברצף. לפעמים ארבע. זה מה שהיה להם במשותף. בסיס איתן לילד.

ריאה לוגמת מן הקפה־או־לה שלה ומביטה בלארס שקורא את העמוד הראשי של "אפטֶנפּוֹסטֶן". מופיע בו תצלום של טקס קבלת העצמאות של קוסובו מסרביה מוקדם יותר השנה. ומשהו על בראד פיט. ועל דיאטה דלת פחמימות.
לא, היא לא סיפרה ללארס שהיא מנסה להרות. לא היה צורך, משום מה. דומה שידע. ואולי, בהיותם נשואים, לא היה הכרח שידע. מה שעשוי היה להפוך לאופרה בתרבות הניו יורקית שלה, תורגם כאן לחיבוק ולאצבעותיו החולפות בשערה ואז חופנות אותו באגרוף.
לארס קורא את העיתון כמו אדם רגיל, בעוד שלדון מרים חלק מהעיתון אל האור כאילו הוא מחפש סימני מים. כתמיד, לא ברור לריאה מה משמעות הצעד שלו — אם הוא מנסה לזכות בתשומת לב כמו ילד או אם מדובר פשוט בביטוי של הגיל, ואולי הוא שקוע בפעילות כלשהי, שאילו ייחקר בעניינה, היא תישמע ילדותית ושיטיונית אבל בה בעת גם הגיונית. כשהשלושה משולבים בדרך זו — האישיות שלו, המצב שלו, ההיגיון שלו — אי־אפשר להבדיל ביניהם.
זה השבוע השלישי של שלדון במדינה. הם קיוו שימצא כאן את מקומו, שישתקע בחייו החדשים. כולם ידעו שעכשיו כבר אי־אפשר לסגת. שלדון זקן מדי, הדירה בגרמרסי נמכרה, אין לו לאן ללכת.
"אני לא נופלת למלכודת הזאת," היא אומרת.
"מה?"
לארס ושלדון מרימים שניהם את העיתונים גבוה יותר — האחד להסתתר, האחר להכעיס.
"אמרתי, מטורף שכמוך, שאני לא נופלת למלכודת הזאת. אין לי שום עניין לדעת למה אתה מחפש את צופן דה וינצ'י בעיתון."
"נורבגית נשמעת כמו אנגלית שמדברים לאחור. אני רוצה לראות אם ככה גם קוראים אותה. אני יכול לבדוק את זה כשאני מרים את הנייר לאור וקורא את המאמר בצד השני. אבל המילים בצד הזה של העיתון חוסמות את המילים בצד השני, אז אני לא מצליח לגלות."
לארס אומר: "הולך להיות מזג אוויר יפה שוב."
"אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת. פאפא, מה דעתך על הליכה קצרה?"
"בטח, נראה לי שהם ישמחו."
"הקוריאנים?"
"את אומרת את זה בקול ההוא. שמעתי את הקול."
ריאה מניחה את הספל הריק בכיור ומעבירה את אצבעותיה מתחת למים קרים. היא מנגבת אותן בג'ינס שלה.
"יש משהו שאנחנו צריכים לספר לך."
"ספרו לי כאן."
"אני מעדיפה לצאת החוצה."
"אני לא. אני מעדיף להיות כאן. ליד האוכל. החזיר הזה. הוא זקוק לי."
"אנחנו יכולים לצאת מאחור."
לשמע הדברים שני העיתונים צנחו.
"יש דלת אחורית?" שלדון שואל.
"כניסה לאופניים. רוב האנשים לא מכירים אותה. זה סוד."
"טוב לדעת."
"דברים קטנים כאלה יכולים להציל את החיים שלך."
"את לועגת לי. אני יודע שאת לועגת לי, אבל לא אכפת לי. אני יודע מה קורה. עדיין יש לי את השכל שלי, את תכשיטי המשפחה וקצת חסכונות מהספר שלי. ואני מעל שמונים. זה משהו."
"אז אנחנו יוצאים או מה?"
"מה העניין עם השכנים שלך?" משנה שלדון את הנושא.
"מה זאת אומרת?"
"נשמע שהפשיסט מכה את אשתו."
"פעם התקשרנו למשטרה."
"אז כן שמעת את זה!"
"כן."
"יש לכם רובה? לארס, יש לך רובה?"
"לא כאן."
"אבל יש לך רובה, נכון? כלומר, אתה לא רץ ערום ביער, עם שיער בלונדיני מתנפנף ברוח, ומתקיל את האיילים בחזה הגברי שלך, נכון? אתה לא הורג אותם בשיניים? מכתים בדם את הזקנקן שלך? חיוך גדול? יש בעסק גם רובה, נכון?"
"בבית הקיץ. מוֹזס ואָרון. הם נעולים בארון ליד הסאונה. אחד מהם מקולקל."
"יש לך רובים יהודיים?"
לארס מחייך. "לא, לא. וינצ'סטר ורמינגטון. הם קרויים על שם שני התותחים בדְרֶבַּק שהטביעו את הספינה הגרמנית במלחמה. בפיורד."
"לנורבגיה יש תותחים יהודיים קוטלי גרמנים?"
"לא חשבתי על זה ככה."
שלדון זוקר גבות ופותח את כפות ידיו כמו כדי לשאול מה עוד אפשר לחשוב על שני תותחים נורבגיים המכונים מוזס וארון שהטביעו ספינה גרמנית.
לארס נכנע. "כן, לנורבגיה יש תותחים יהודיים קוטלי גרמנים."
"אבל הרובים לא כאן. מוזס וארון יצאו לנדודים."
"בבית הקיץ. כן."
"זה בסדר. אני בטוח שנוכל לנצח בקרב סכינים. בהשוואה לשלושתנו, מה כבר יודעת המאפיה הבלקנית על קרבות סכינים?"
"תשמע, הבקתה נמצאת ליד הגבול עם שוודיה. המחתרת הנורבגית פעלה שם. קראנו להם 'הילדים ביער'. אבא שלי אומר שסבא שלי היה מחביא אותם בסאונה מאחור. הם ענדו אטבי נייר על הדש. הרבה אנשים עשו את זה. זה היה ביטוי למרד בכיבוש."
שלדון מהנהן. "אז מבצע אטב הוכיח את עצמו? בטח זה מה ששבר אותם. מי יכול לסבול חוצפה כזאת?"
ריאה אומרת, "פאפא, אני חושבת שאתה צריך להתקלח, ללבוש בגדים תואמים — אולי אפילו תחתונים — ובתמורה נוכל לחמוק מהדלת האחורית."
שלדון משנה נושא.
"את יודעת למה אני עונד את השעון הזה?"
"לדעת מה השעה?" עונה ריאה, נכנעת להסחת הדעת.
"לא. זאת הסיבה שאני עונד שעון בכלל. השאלה היא למה אני עונד את השעון הזה. פעם ענדתי שעון עם הלב של אבא שלך. יום אחד אני אסביר. אבל החלטתי, לאור החדשות שלך ולנוכח בואי לארץ של כחול וקרח, להתפרע ולקנות שעון חדש. ואת יודעת איזה קניתי? לא אומגה. לא רולקס. אני אגיד לך מה קניתי. גֵ'יי־אֶס ווֹץ' אנד קומפני.
"לא שמעת עליהם? גם אני לא. שמעתי עליהם במקרה. הם יושבים באיסלנד. בין העולם הישן והחדש. ארבעה בחורים למרגלות הר געש, באמצע האוקיאנוס האטלנטי, שרוצים לנסות להתפרנס מהרכבה של שעונים נהדרים כי הם אוהבים אותם. כי הם מבינים ששעון הוא מעשה הנדסי מחייב, מלא יצירתיות ויופי, בתגובה למבנה חסר רחמים של פונקציונליות ושל צורה. כמו החיים עצמם בתגובה למוות. חוץ מזה, השעון שלי יפהפה! רואה?"
"בחוץ. אנחנו יוצאים החוצה."
"אין לי מפתחות לבית. אני לא עצמאי."
"נשכפל לך. נו?"
"כשאבא שלך היה קטן, הוא הפסיק להתאים בין הבגדים שלו. בכוונה. מרד באביו השתלטן. אז התחלנו לקנות לו אך ורק ליווייס — הג'ינסים שנקראים על שם שבט מבני ישראל, ומתאימים בדרך פלא לכל חולצה. צבעונית, משובצת, מפוספסת, מנומרת. אפשר לזרוק כל דבר על ליווייס. ככה הערמתי על אבא שלך. בתמורה קיבלנו ילד חסר חוש אופנה."
"אני חושבת שארוחת הבוקר הסתיימה."
"הוא נמצא בספר, את יודעת."
"אני יודעת, פאפא."
"וגם סבתא שלך."
"אני יודעת."
"והרבה מאוד אירופאים כועסים."
"כן."
"וכלב."
"נכון."
הספר. "הספר" היה מקור תהילתו המוכחת היחידה של שלדון. ב־1955, עדיין אבוד משהו לאחר המלחמה ובלי כל רצון להימצא, הוא נדבק משום מה ברעיון להיות צַלם. ובסופו של דבר אפילו הפך לצלם פופולרי. זמן רב לפני שספרי המתנה התֶמטיים נכנסו לאופנה, שלדון החליט לנסוע ממקום למקום ולצלם דיוקנאות. לרוע המזל, למרות כישרון הצילום שלו הוא נעדר מיומנויות חברתיות מסוימות — וזו היתה בעיה, שכן צילום דיוקנאות דרש את שיתוף הפעולה של מושאיו.
לזכותו של שלדון ייאמר, עם זאת, שהוא הפך את החיסרון ליתרון בכך שעשה את מושאי הדיוקנאות שלו למצולמים בעל כורחם. בזאת היה לו כישרון של ממש. אי לכך, שֵם הפרויקט היה "תמונות של אנשים ממאנים".
עד 1956 שלדון אסף בדיוק שש מאות ושלוש־עשרה תמונות בתריסר ערים בחמש מדינות של אנשים המצויים בעיצומו של התקף זעם עליו. למעלה ממאתיים מהתמונות ראו אור בספר. השאר נותרו מאוחסנות בארגזים שהוא שמר, החביא ולא הרשה לאיש לראות. החשד שיש תמונות נוספות עלה רק כשסול העלה את הנושא פעם בשיחה. אבל שלדון שמר אותן במחבוא גם לאחר מכן.
בספר מופיעים נשים צורחות, גברים מנופפים באגרופים, ילדים היסטריים, אפילו כלבים מסתערים, חשופי שיניים. מתוך ציניות חסרת חן כּוּנה הספר — שמצא מוציא לאור מוצלח להפתיע וקהל לא מבוטל — בשם "מה?".
בריאיון קצר ל"הרפרס" נשאל שלדון מה עשה כדי להכעיס את כולם.
"כל דבר שהצלחתי לחשוב עליו," השיב. "משכתי בשיער, הצקתי לילדים, התגריתי בכלבים, הפלתי גביעי גלידה, הטרדתי קשישים, עזבתי בלי לשלם, חטפתי מוניות, עניתי תשובות מתחכמות, הסתלקתי עם מזוודות של אחרים, העלבתי נשים, התלוננתי למלצרים, עקפתי בתור, הפלתי כובעים, לא חיכיתי עם המעלית לאף אחד. זאת היתה השנה הטובה ביותר בחיי."
סול הופיע בעמוד הראשון. שלדון בדיוק לקח מהעולל סוכרייה ואז צילם אותו עם פלאש שהכעיס אותו עוד יותר. מייבל יצאה מהכלים, ובכך זכתה למקום בעמוד השני.
עותק של הספר נמצא בסלון של ריאה. היא הראתה אותו ללארס. התמונה האהובה עליהם צולמה בהשראת "הנשיקה ליד בית עיריית פריז" של דואנו, אשר ראתה אור באותו זמן במגזין "לייף". שלדון הבין את כוחה האיקוני של התמונה כהרף של רגע בתקופה של שינוי. בגרסה של שלדון, נשיקתם של שני האוהבים הופרעה. הם אחזו במעקה הברזל של הגשר, והאישה השליכה בקבוק יין לעבר המצלמה (לעבר שלדון, למעשה). היום היה בהיר, לכן שלדון השתמש בצמצם סגור כדי להשיג עומק שדה רחב ופוקוס כמעט גורף. התמונה — שצולמה בשחור־לבן והפגינה קומפוזיציה מעולה — הנציחה על כן לא רק את פניה הזועמות של האישה (ידה עדיין מתוחה מהשלכת הבקבוק, פניה מעוותות, גופה רכון מעט מעל המעקה כאילו היא מטילה את עצמה אל המצלמה), אלא גם את הבציר של היין המעופף (שאטו בֵּיישֶוֶול 1948, סן ז'וליאן, בורדו). במלוא הכנות, מדובר בתמונה מבריקה. וכשדואנו הודה ב־1994 שתמונתו שלו מבוימת (משום שהבחורה רצתה כסף אחרי ארבעים שנה, תבעה אותו ובכך אילצה את הצלם להודות שנשכרה, דבר שגזל מן התמונה המקורית את קסמה), עלה שלדון על הגגות והכריז שהוא־הוא רב האומן.
"המקור היה זיוף, הזיוף היה מקור!" תמונתו פורסמה שוב ב־1995 והביאה לו שבוע נוסף של פרסום לשמצה והזדמנות להיות בלתי נסבל במפגשים משפחתיים. מבחינת שלדון, מדובר היה בעונג בל יתואר.
"תתלבש, אנחנו יוצאים," ריאה אומרת.
"לכו אתם. אני אשיג אתכם."
לארס מביט בריאה, שמחזירה לו מבט ידעני.
"פאפא, אנחנו רוצים לספר לך משהו על אתמול בלילה. בוא איתנו."
שלדון מביט בלארס, שמניח בתמימות חתיכת הרינג על לחם שחור.
"אתם לא רוצים שאסתובב לבד. אתם רוצים להשגיח עלי. זאת הסיבה שאתם רוצים להצמיד לי את הטלפון הנייד הזה. אבל אני לא מוכן!"
"אנחנו נהנים מחברתך."
"סבתא שלך ידעה לתמרן אותי יותר טוב ממך. אני לא מוותר עד שלא תשתפרי."
"טוב, בסדר, אני יוצאת. מי בא איתי?"
לארס מרים את ידו.
"לארס! יופי! עוד מישהו?" היא מביטה בחדר. "אף אחד?"
"יש לי דברים לעשות," שלדון אומר.
"למשל?"
"דברים פרטיים."
"אני לא מאמינה לך."
"מה אכפת לי?"
"זה יום יפה, ואני רוצה שתצא מהבית."
"ידעת שעברתי שמונה מצלמות עם הספר? שש רוסקו באכזריות על ידי המצולמים — זו של מריו היתה הראשונה שהלכה, אחת הפלתי להאדסון, עוד אחת כלב אכל. מה שאהבתי זה שהכלב האשים את המצלמה ולא אותי. התמונה של פְּנים הפה שלו מופיעה בעמוד שלושים ושבע. והואיל והוא לחץ על הכפתור בעצמו, כמובן שהוא מקבל את הקרדיט על הצילום."
"מה הפואנטה?"
"את חמודה שאת חושבת שיש לי פואנטה."
היא מזעיפה פנים. שלדון מחייך. לארס מכריז שהוא הולך להתלבש. ארוחת הבוקר נגמרה.
ריאה נשארת לבד עם שלדון.
"מה נכנס בך? אמרתי שאני רוצה לספר לך משהו."
"צאי עם בעלך. לכו לבקתה. תעשו אהבה על שמיכת פרווה. תאכלו בשר אייל משומר. תשתו 'אקוויט' שחצה את קו המשווה כמה פעמים. לפני מאתיים שנה אסור היה ליהודים להיכנס לארץ הזאת. עכשיו מצאת לך ילד נחמד, והוא אוהב אותך, ויהיו לכם ילדים יפים. אני אהיה פה כשתחזרו."
"לפעמים אני חושבת שבאמת יש שם מישהו איתך, ולפעמים... אני חושבת שזה רק אתה."
"תתלבשי ותלכי. אני אשטוף את הספל שלי."
זרועותיה של ריאה עודן שלובות. היא מביטה בשלדון כמו מנסה לקבל החלטה. ואז, בקול נמוך ומעט כועס, היא אומרת, "עברתי הפלה."
סבה מגיב בשתיקה עמוקה ופניו משתנות. השרירים נרפים, ולרגע היא רואה אותו כל כולו. השנים זורמות אל תוכו. עייפות מפחידה ניכרת בפיו ועל מצחו. היא מתחרטת על דבריה מיד. היא היתה אמורה לדבוק בהסכמה שלה עם לארס. לבשר לו לאט. להכין את השטח. שלדון קם בשקט ומתעטף בחלוק. ואז, כאילו הדמעות היו שם מלכתחילה, הוא חוזר לחדרו ובוכה לבד, בגלוי.

שעות לאחר מכן, בשעה שתיים בצהריים, הוא לבדו בדירה. הוא המשיך להתעקש שריאה ולארס יסתלקו, אך כבר בנימה שונה מאוד. הוא הבהיר להם שהוא צריך להיות לבד, והם יצאו.
במכנסי ג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת וזוג מגפי עבודה, שרוע בנינוחות על הספה עם ספר של דניאל סטיל, הוא מושל שוב ברוחו. אז הצעקות מתחילות שוב.
הוא כבר שמע ריבים משפחתיים — סבבים של צעקות, הסלמה, טריקות דלת מקריות, אפילו מכות ובכי. אבל זה שונה. המקצב של הוויכוח רע. אין חילופי תורות בין המשתתפים הכועסים. הגבר התחיל לצרוח ופשוט לא הפסיק. האישה, הפעם, לא אמרה מילה.
אבל היא שם, שלדון חושב.
אין בזה ההפוגות שיעידו על ריב בטלפון. הריב ליניארי מדי, אינטימי מדי. הקול השואג נוכח מדי.
אין שום חשיבות לעובדה ששלדון אינו מבין מילה, שהרי המסר ברור. הניסיון שלו עם האנושות, על טווח זעמה הנרחב, מספיק כדי שידע מה מתרחש. בקול ניכרים אכזריות ורוע לב. אין זה ריב סתם. זהו קרב.
ואז נשמע קול נפץ.
שלדון מניח את הספר ומזדקף על הספה. הוא קשוב, גבותיו מכווצות.
לא, לא ירייה. הקול לא היה חד מספיק. שלדון מכיר קולות ירייה מחייו ומחלומותיו. זאת כנראה טריקת דלת. ואז הוא שומע צעדים קרבים, מהירים ואחידים. האישה, כנראה. אישה כבדה ואולי אישה במגפיים, או כזאת שנושאת משהו כבד. היא יורדת במדרגות. תחילה גרם אחד, הפסקה קלה במישורת, ואז גרם נוסף.
משך הזמן הדרוש לה כדי לרדת בגרם המדרגות זהה לזה הדרוש לשלדון להגיע לדלת הכניסה ולהביט בה מבעד לחור ההצצה.
הנה היא. המקור, המוקד ואפילו הסיבה לכל זה. מבעד לעדשה המעוותת שלדון רואה אישה צעירה בת שלושים בערך, עומדת לפני דלתו ממש. היא קרובה, כך שהוא רואה אותה מהמותניים ומעלה, אבל די בזה. היא לובשת חולצה שחורה קצרה מתחת לז'קט עור חום זול. היא עונדת תכשיטים זולים וצעקניים, ושערה מסורק במוס או ג'ל סמיך שמונע ממנו את התגובה הנהוגה לכוח המשיכה.
כל פרט ופרט בה אומר בַּלקנים. שלדון אינו יכול אפילו לנחש את מהלך חייה, ועם זאת נדמה כי כל חלק בהם ידוע ומתוסרט, למעט נוכחותה יוצאת הדופן באוסלו. אבל את זה אפשר להסביר בקלות הודות לאפשרות של מקלט מדיני. אולי היא סרבית או קוסוברית או אלבנית. אולי רומנית. מי יודע?
תחושתו הראשונה היא רחמים. לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל נסיבות חייה.
התחושה נמשכת ואז מתהפכת בכוח זיכרון.
הם עשו את זה לנו, הוא חושב ומביט דרך חור ההצצה. הרחמים נעלמים ומתחלפים בכעס השוכן מתחת לפני השטח של חיי היומיום ושל מענה הלשון המהיר שלו.
האירופאים. כמעט כולם, בזמן זה או אחר. הם הביטו מבעד לחורי ההצצה שלהם — עיני הדג הקטנות שלהם מציצות מבעד לעדשות קעורות, צופות בזולתם נמלט — בעוד שכניהם חבקו את ילדיהם אל חזם, ובריונים חמושים רדפו אחריהם בבניינים כמו מדבירים את האנושות עצמה. מאחורי הזכוכית היו שפחדו, היו שריחמו, היו שהתענגו על המראה וששו להמית.
כולם היו בטוחים בזכות הדבר שלא היו. לדוגמה, הם לא היו יהודים.
האישה מסתובבת. היא מחפשת דבר מה.
מה? מה היא מחפשת?
המאבק התחולל קומה אחת בלבד מעליו. המפלצת למעלה עלולה לרדת בתוך כמה שניות. מדוע היא מתעכבת? מדוע היא מהססת? על מה ולמה ההשתהות הזו?
למעלה מתנהל חיפוש. המפלצת דוחפת והופכת ומחפשת אחר דבר מה. היא מזיזה הרים וקירות. היא מקלפת את החשֵכה עצמה מפני האור כדי למצוא אותו. בכל רגע תעצור ותפנה אליה ותדרוש אותו.
שלדון ממלמל חרש. "רוצי, טיפשה. לכי, לכי למשטרה ואל תביטי לאחור. הוא רוצה להרוג אותך."
אז מהדהד שוב קול הנפץ מלמעלה. כמו קודם. זאת הדלת המכה בקיר מאחוריה.
בקול רם שלדון אומר, "רוצי, טיפשה. למה את עומדת שם?"
מתוך תחושת בטן שלדון מפנה את ראשו ומביט דרך חלון החזית. ושם נמצאת התשובה. מרצדס לבנה חונה בחוץ. גברים לובשי ז'קטים מעור זול יושבים בה ומעשנים סיגריות, חוסמים את נתיב המילוט שלה.
וזה מכריע את הכף.
חרש, לאט אך בלא היסוס, שלדון פותח את הדלת.
מה שהוא רואה אינו מה שציפה לראות.
האישה אוחזת קופסה ורודה מכוערת, גדולה די הצורך להכיל זוג נעלי גבר ותו לא. והיא אינה לבד. לבטנה צמוד ילד קטן, אולי בן שבע או שמונה. מבועת. הוא לבוש מגפי ולינגטון כחולים קטנים שעל צדם צוירו ביד דובוני פדינגטון צהובים. מכנסי קורדרוי בצבע בז' נתחבו אליהם בשימת לב. הוא עטוף בז'קט ירוק, עשוי בד עמיד למים.
הצעדים למעלה בוטשים ברצפה. קול שואג שם. ורה, אולי? לורה? קלרה? שתי הברות, על כל פנים. נובח. משתעל.
שלדון מכניס אותם פנימה כשאצבעו לחוצה לשפתיו.
ורה מביטה במעלה המדרגות ואז מבעד לדלת. היא אינה מביטה בשלדון. היא אינה תוהה על כוונותיו ואינה מספקת לו הזדמנות לשקול את מעשיו בכך שתביט בעיניו כמבקשת הבהרה. היא דוחפת את הילד השקט לפניה ואל תוך הדירה.
שלדון סוגר את הדלת בשקט, בשקט רב. פניה הסלאביות הרחבות של האישה מביטות בו בבעתה של קושרי קשר. כולם מתיישבים בגבם לדלת ומחכים שהמפלצת תעבור.
הוא מרים שוב את אצבעו לשפתיו. "ששש," הוא אומר.
אין צורך להביט דרך חור ההצצה. הוא כבר איננו אחד האנשים שהוא מתעב. עכשיו הוא יושב לצד שכניו ורוצה לעמוד באמצע מגרש כדורגל עם מגפון, מוקף בדור של אירופאים מבוגרים, ולצעוק, "זה היה כל כך קשה?"
אבל כלפי חוץ הוא שקט. ממושמע. שלֵו. חייל ותיק.

"כשאתם מתגנבים מאחורי אדם כדי להרוג אותו בסכין," הסביר הסמל שלו לפני שישים שנה, "אל תביטו בו. אנשים מרגישים כשאתם מביטים להם בעורף. אני לא יודע איך, אני לא יודע למה. פשוט אל תביטו להם בראש. תביטו ברגליים, תתקרבו, תתקעו את הסכין. ראש קדימה, לא אחורה. אל תיתנו להם לדעת שאתם שם. אם אתם רוצים להרוג אותם, תהרגו אותם. אל תנסו לשכנע אותם שזה רעיון טוב. סביר להניח שהם לא יסכימו."
לשלדון לא היתה בעיה בעניין זה. הוא לא תהה על מה שאין לתהות עליו, לא פיקפק במשימה, לא הטיל ספק בתפקיד שלו. לילה אחד, לפני שהלך לאיבוד והגיע לבטאן, העיר אותו מריו דה לוקה. מריו היה מסן פרנסיסקו. הוריו היגרו מטוסקנה מתוך כוונה לקנות יקב צפונית לסן פרנסיסקו, אבל אביו נשאר בעיר משום מה, ומריו גויס. לדוני היו עיניים כחולות עזות ושיער בצבע חול, אבל מריו היה כהה כמו דייג סיציליאני. והוא דיבר כאילו הזריקו לו סם אמת.
"דוני? דוני, אתה ער?"
דוני לא ענה.
"דוני. דוני, אתה ער?"
זה נמשך כמה דקות.
"דוני. דוני, אתה ער?"
"זה לא יעזור לי לענות לך," הוא אמר.
"דוני, אני לא מבין את הפלישה הזאת. אני לא מבין את המלחמה הזאת. אני לא יודע מה אנחנו אמורים לעשות. מה אנחנו עושים כאן?"
דוני לבש פיג'מת פלנל שלא נופקה לו על ידי הצבא. הוא השיב, "אתה יוצא מהסירה. אתה יורה בקוריאנים. אתה חוזר לסירה. מה אתה לא מבין?"
"את החלק האמצעי," הסביר מריו. "אבל במחשבה שנייה, גם את הראשון."
"מה לגבי השלישי?"
"לא, השלישי ברור כשמש."
"אז מה עם שני הראשונים?"
"המניע שלי? מה המניע שלי?"
"הם יירו עליך."
"אז מה המניע שלהם?"
"אתה תירה עליהם."
"ואם לא אירה עליהם?"
"הם עדיין יירו עליך כי אנשים אחרים יירו עליהם, והם לא יבדילו ביניכם. ואתה תרצה שהם יפסיקו, אז אתה תירה."
"ואם אני אבקש מהם לא לירות?"
"הם רחוקים מדי והם מדברים קוריאנית."
"אז אני צריך להתקרב אליהם עם מתורגמן?"
"נכון. אבל אתה לא יכול."
"כי הם יורים עלי."
"זאת הבעיה."
"אבל זה מגוחך!"
"נכון."
"לא יכול להיות שזה נכון!"
"רוב הדברים נכונים ומגוחכים בעת ובעונה אחת."
"גם זה מגוחך."
"אבל...?"
"יכול להיות שזה נכון. אלוהים, דוני. אני הולך להיות ער כל הלילה."
ואז דוני לחש, "אם לא תלך לישון, לא יהיה מחר. וזאת תהיה אשמתך."

רגליה של המפלצת עוצרות לפני הדלת. הלמות הרקיעות נעשית לדשדוש רך. מי שרודף אחריהם מסתובב, מחפש אותם כאילו הם מתחבאים בתוך צל או מתחת לאלומת אור. בחוץ, דלת של מכונית נטרקת. ואז טריקה נוספת. נשמע קול שיחה מהירה בסרבית או אלבנית או מה שלא יהיה. קל לדמיין את תוכן השיחה.
"לאן הם הלכו?"
"חשבתי שהם איתך."
"הם בטח יצאו מהכניסה הראשית."
"לא ראיתי שום דבר."
ואז, כי הם חובבנים, כי הם טיפשים, הם רבים במקום להתמקד במשימה.
"זה כי עישנתם ודיברתם שוב על הזונה הזאת."
"להוציא אותם זה התפקיד שלך. אני רק מחכה."
וכן הלאה.
רעש קל יסגיר אותם. קריאה אחת של אושר מצד הילד המתחבא, שחושב שזה משחק, ולחלופין בכי משום שאסור לו לזוז. ואפילו קריאת פחד פשוטה — דבר אנושי כמו קריאת פחד.
שלדון מביט בו. גבו של הילד שעון על הדלת כמו גבו של שלדון, וברכיו משוכות אליו. זרועותיו עוטפות אותן והוא מביט מטה ברצפה, אומר תבוסה וניתוק. שלדון מבין מיד שמדובר בתנוחה מתורגלת היטב. הוא ישמור על דממה. בעולם הביעותים שלו זו מיומנות הכרחית ונרכשת.
אז מסתיימת השיחה או מסתיים הוויכוח. דלתות המרצדס נפתחות ונסגרות שוב, והמנוע רב העוצמה מותנע. בתוך כמה רגעים המכונית נוסעת משם.
שלדון נאנח. הוא משפשף את פניו בידיו כדי להמריץ את זרימת הדם, ואז מעסה בכוח את קרקפתו. הוא תמיד דמיין שמוחו דומה לליבת הברזל המותכת של כדור הארץ — אפורה וכבדה, בתנועה מתמדת, מפיקה כוח כבידה משלה ומאוזנת על חוליות הצוואר שלו בקפידה ממש כפי שכדור הארץ מאוזן על גבם של צבים בקוסמוס.
אירועים כאלה לרוב גורמים לזרימת הברזל להאט ואפילו להתהפך, דבר שעלול להביא עידני קרח. אבל בדרך כלל עיסוי קל הוא כל מה שנדרש לחומר האפור.
הפעם כל גופו קר.
הוא מביט בשניים, שנותרו בתנוחה עוּבּרית על הרצפה. האישה נראית רכה יותר, שמנמנה יותר, מכפי שנראתה מבעד לעדשת עין הדג. ז'קט העור הדק דק יותר. החולצה הזנותית זנותית יותר. הכול מעיד על מהגרת בלקנית ממעמד נמוך. הוא לא ראה את הגבר מחוץ לדלת. הוא יכול רק לדמיין שהוא שמן ומיוזע, לובש טרנינג אדידס תוצרת סין עם פסים לבנים על הזרועות והרגליים. עמיתיו, מצחיני פה כמוהו, לבושים מן הסתם בחולצות פתוחות כהות מתחת לז'קטים מזויפים של מעצבים, שאינם מתאימים להם ומגעם כשל ויניל.
זה כל כך צפוי. הכול צפוי למעט דובי פדינגטון שצוירו על המגפיים הכחולים של הילד. את אלה צייר מישהו באהבה ובדמיון. בשלב זה שלדון מוכן למרות הכול לייחס אותם לזונה השמנמנה על הרצפה.
המכונית כבר נסעה, לכן שלדון אומר לילד, "מגפיים יפים."
הילד מרים את מבטו משקע המרפק. הוא לא מבין. שלדון לא בטוח אם לא הבין את ההערה עצמה, את התזמון או את השפה. בסופו של דבר, הרי אין שום סיבה לחשוב שהוא מדבר אנגלית, למעט זאת שכיום כולם מדברים אנגלית.
בשיא הרצינות. למה לדבר שפה אחרת? רק עקשנות. זאת הסיבה.
עוד עולה בדעתו, שאולי הקול הגברי המרגיע והמעודד הוא־הוא הדבר הנדיר והבלתי מוכר. כמו ילדים רבים כל כך, הוא חי בעולם של גברים אלימים. לאחר ששלדון חושב על זה, הוא מוכרח לנסות שוב.
"דובים חמודים," שלדון אומר, מצביע על הדובים ומרים את האגודלים.
הילד מביט מטה על המגפיים ומסובב את אחת הרגליים פנימה כדי להביט במגף בעצמו. הוא אינו מבין מה שלדון אומר, אבל יודע על מה הוא מדבר. הוא שב ומביט בשלדון בלי לחייך, ואז מחזיר את פניו אל שקע המרפק.
האישה קמה בזמן ששלדון מחווה אל הילד, וכעת היא מדברת. היא מדברת מהר. נימת הדיבור אסירת תודה וכפי הנראה מתנצלת, וזה הגיוני בהתחשב בנסיבות. המילים עצמן הן ג'יבריש, אבל למרבה המזל שלדון מדבר אנגלית, השפה האוניברסלית.
"אין בעד מה. כן. כן — כן. תראי, אני זקן, אז תקשיבי לי. תעזבי את בעלך. הוא נאצי."
היא ממשיכה לקשקש. מספיק להסתכל עליה כדי להתרגז. יש לה מבטא של זונה רוסייה. הביטחון המאנפף הזה. הזרימה הרכה והמלועלעת של המילים. אין לה צורך אפילו ברגע כדי לארגן את מחשבותיה או לחפש את הביטוי הנכון. רק ההפסקה המזדמנת לחפש מילים — יש לה די והותר כאלה, אין פלא שכמה מהן אובדות מפעם לפעם.
שלדון קם במאמץ ומנקה את מכנסיו. הוא מרים את ידיו. "אני לא מבין. אני לא מבין. אני אפילו לא בטוח שאכפת לי. פשוט לכי למשטרה ותקני לבן שלך מילקשייק."
היא לא מאיטה.
"מילקשייק," שלדון אומר. "משטרה."
שלדון מחליט שקוראים לה ורה. שלדון מביט בוורה המחווה אל הילד ומהנהנת. היא מצביעה ומהנהנת. היא מהנהנת ומצביעה. היא סופקת ידיים במחוות תפילה. היא מצטלבת, דבר שגורם לשלדון לזקור את גבותיו לראשונה.
"אם ככה, למה שלא תישארי, תשתי כוס תה ותחכי כאן שעה? זה חכם, לחכות. הוא עלול לחזור. את לא רוצה לחזור לדירה. תאמיני לי."
הוא חושב לרגע. יש מילה שהשתמשו בה באזור האוקראיני של ברוקלין. כן. "צ'אי." תה, ברוסית. הוא משמיע קולות לגימה ואומר שוב את המילה. כדי להבהיר לחלוטין את כוונתו, הוא זוקר את הזרת ומשמיע קולות לגימה והנאה.
"תה. נאצי. מילקשייק. משטרה. הבנו?"
ורה אינה מגיבה לפנטומימה של שלדון. שלדון מרים את ידיו ברוגז. זה כמו לשכנע צמח לזוז.
בזמן שוורה ממשיכה לדבר והילד יושב, שלדון שומע המהום — קול מוכר אך מרוחק של מנוע דיזל גרמני מטרטר ברכב הפונה לאטו.
"הם חוזרים. אנחנו חייבים לעזוב. עכשיו. יכול להיות שהם לא טיפשים כמו שהם באמת נראים. בואו. בואו־בואו־בואו־בואו־בואו." הוא מחווה, וכשהמכונית נעצרת והדלת נפתחת, הוא מחליט שהגיע הזמן להפסיק להיות מנומס.
במאמץ כביר שלדון מתכופף ומרים את הילד. הוא מערסל אותו ביד תחת עכוזו, כמו עולל. לא נותר לו כוח להשתמש בידו הפנויה לתפוס בשרוולה של ורה ולמשוך אותה. הוא זקוק לכל כוחו בשביל הילד. לא נותר לו דבר כדי להזיז אותה למעֵט כוחות השכנוע שלו. והוא יודע שכוחו מוגבל.
" פז'לוסטה," הוא אומר. בבקשה.
זאת המילה הרוסית האמיתית היחידה שהוא מכיר.
הוא מתקדם עם הילד אל שלוש המדרגות היורדות אל דירתו.
נשמעת חבטה בדלת.
" פז'לוסטה," הוא אומר.
היא מוסיפה לדבר. היא מסבירה משהו חשוב. הוא אינו מבין דבר, ומקבל החלטה כמו חייל, מתוך היגיון פשוט ומושלם.
"אני לא מסוגל להבין אותך ואני לא מתכוון לנסות. ליד הדלת הקדמית יש גבר אלים. אז אני עוזב דרך הדלת האחורית. אני לוקח את הילד. אם תבואי איתנו, יהיה לך טוב יותר. אם לא, אני מסלק אותך מהמשוואה. זהו זה."
שלדון יורד אל חדר השינה שלו וחולף על פני האמבטיה ועל פני הארון מימין. מאחורי כוננית הספרים תלוי שטיח פרסי שמסתיר את כניסת האופניים. שלדון יודע על קיומה כבר שלושה שבועות — לא רק מהבוקר — אבל לא רצה להודות שגילה אותה כבר ביום שעבר לדירה.
תגידו מה שתגידו, חשוב להכיר את הכניסות אל והיציאות ממקומות ובעיות.
הוא מסיט את השטיח במרפקו ורואה את הדלת שמאחוריו.
"או־קיי, זהו זה. אנחנו זזים. עכשיו."
החבטות התחלפו מדפיקה תקיפה למתקפה רבתי על הדלת. המפלצת מנסה להיכנס. הוא בועט במגף. הוא הולם במקום שבו מחבר בריח דק בין דלת העץ בת החמישים אל הקיר.
מדובר רק בעניין של זמן.
הבעיה היא שהדלת אשר מולה ניצב שלדון נעולה גם היא, והוא לא מצליח לפתוח אותה כל עוד הוא מחזיק את הילד.
"בואי הנה, משוגעת. תפתחי את זה. תפתחי את זה! חרא!"
אבל היא לא פותחת. היא מתחבאת מתחת למיטה שלו.
היא מתחבאת שם? זה טירוף. למה להתחבא כשאפשר לברוח?
אין ברירה. שלדון חייב להניח את הילד כדי להיאבק במנעול. וכשהוא עושה זאת, הילד רץ אל אמו.
בו ברגע נפרצת דלת הכניסה.
היא נחבטת בקיר. אף שממקומו הוא אינו יכול לראות את דלת הכניסה, הוא שומע את העץ מתבקע ושומע דבר מה מתכתי נופל לרצפה.
הדבר הבא ששלדון עושה הוא להתמקד.

"הבהלה היא האויב," אמר הסמל אוֹקָליהן ב־1951. "בהלה ופחד הם לא אותו דבר. כולם מפחדים. זה מנגנון הישרדות. הוא אומר לכם שמשהו השתבש ודורש את תשומת לבכם. בהלה היא כשהפחד משתלט לכם על המוח, ואתם נהיים חסרי אונים לגמרי. אם אתם נבהלים במים, אתם תטבעו. אם תיבהלו בשדה הקרב, יירו בכם. בתור צלפים אתם תחשפו את המקום שלכם, תחמיצו את המטרה שלכם ותיכשלו במשימה. אבא שלכם ישנא אתכם, אמא שלכם תתעלם מכם, ונשים בכל העולם יוכלו להריח את הסירחון של הכישלון נוטף מכל נקבובית בעור שלכם. טוראי הורוביץ! מה הלקח של השיעור?"
"רק רגע. זה עומד לי על קצה הלשון."

שלדון מתמקד במנעול. יש שרשרת והוא מסיר אותה. יש בריח והוא מסיט אותו. יש ידית ואותה הוא דוחף למטה בעודו משעין את משקלו על הדלת ומקווה שהצירים לא יחרקו.
במבט ראשון קשה לראות את המדרגות המובילות מן המטבח אל הדירה של שלדון. המפלצת יכול לחפש בשני חדרי השינה האחרים היוצאים מהסלון לפני שיגיע למדרגות.
עניין של כמה שניות.
שלדון אוחז בכתפיו של הילד בדיוק כשהאם יוצאת מתחת למיטה. במשך רגע עומדים השלושה דומם. הם מביטים זה בזה. משתהים לפני הקרב האחרון.
דממה יורדת.
הדלת המובילה למעלה מעמידה מסגרת לדמותה של ורה. אור הקיץ הנורבגי זוהר סביבה, ובאותו רגע מבורך היא נראית כמו קדושה בציור רנסנס. נצחית ואהובה.
אז נשמע קול צעדים כבדים.
ורה שומעת אותם. היא פוערת את עיניה, ואז — לאט, בשקט — דוחפת את בנה לעבר שלדון, לואטת אליו משהו ששלדון אינו מבין ומסתובבת. לפני שרגלי המפלצת מספיקות לרדת שתי מדרגות, ורה שועטת בנחישות במעלה המדרגות ומזנקת עליו.
הילד צועד צעד מהוסס קדימה, אבל שלדון אוחז בו. בידו החופשית הוא מנסה שוב לפתוח את הדלת האחורית. היא עדיין אינה נפתחת. הם לכודים.
שלדון מרפה מהשטיח ומניח לו לצנוח, פותח את דלת הארון ומוביל את הילד פנימה. הוא מרים את אצבעו לשפתיו ומסמן שקט. עיניו כה חמורות, והילד כה מבועת, עד שאיש מהם לא משמיע קול.
למעלה נשמע קול צעקה, תנועת גוף כבד, קול התרסקות, אכזריות.
הוא צריך ללכת. הוא צריך לקחת את המחתה מהאח ולהניף אותה ביד חזקה וצודקת, ולנעוץ את החוד בגזע המוח של המפלצת ולעמוד זקוף בעוד גופתו חסרת החיים קורסת אל הרצפה בקול חבטה.
אלא שאינו עושה זאת.
הוא מכניס את אצבעותיו מתחת לשפת הדלת וסוגר אותה כמיטב יכולתו.
כאשר הוא שומע את קול ההשתנקות, ריח של שתן ממלא את הארון. הוא מאמץ את הילד לחזהו, מצמיד את שפתיו לראשו ומניח את ידיו על אוזני הילד.
"אני כל כך מצטער. אני כל כך מצטער. זה כל מה שאני יכול לעשות. אני כל כך מצטער."

3

סיגריד אֶדֶגוֹרד משרתת במשטרת אוסלו קצת יותר משמונה־עשרה שנה. היא הצטרפה לאחר שסיימה תואר בקרימינולוגיה באוניברסיטת אוסלו. אביה שיכנע אותה לעבור לשם במקום ללמוד במקום צפוני יותר, משום שלהשקפתו "בעיר הגדולה יש יותר גברים פנויים".
כפי שקורה לא פעם בעבודת המשטרה ובחיים כאחד, התיאוריה של אביה התגלתה כנכונה וכחסרת חשיבות גם יחד.
"העניין, אבא, הוא היחס בין הגברים הפנויים לבין אלה שיתעניינו בי. לא רק מספר הגברים הפנויים." סיגריד הדגישה את הנקודה בפני אביה האלמן ב־1989, לפני בואה לאוסלו.
אביה הוא חוואי מאזור כפרי. אף שלא זכה להשכלה פורמלית, הוא הבין במספרים, שכן הם הועילו לו בארגון החיים בחווה. הוא גם קרא היסטוריה. הוא לא ראה בעצמו סטודנט, שכן לא היה לו מורה, אבל שאב עונג מקריאה, מצא עניין בעולמות שחלפו לפני עולמנו, והיה לו זיכרון טוב. כל אלה שירתו היטב אותו, את סיגריד ואת בעלי החיים. נוסף על כך היה ערוך למחשבה הגיונית, והוא וסיגריד מצאו שם מפלט כאשר רגשותיהם היו חשופים מדי.
"אם הטיעון שלך נכון," השיב במהלך ארוחת ערב שקטה של סלמון, תפוחי אדמה מבושלים ובקבוק בירה, "הרי שבכלל לא מדובר בעניין של יחסים, אלא בסטטיסטיקה של הסתברות. מה הסבירות לכך שיימצא גבר חד־הבחנה די הצורך להבחין עד כמה את פנויה ונחשקת? אני שוב עומד מאחורי הטענה, שבעיר הגדולה סביר יותר למצוא גבר כזה."
"זאת לא עיר גדולה כל כך," אמרה סיגריד.
אביה החליק כל נתח של בשר ורוד מעל הנתח הבא של בשר ורוד כדי לבדוק את מידת העשייה. הם החליקו בקלות, והוא לא אמר דבר.
"היא הגדולה ביותר האפשרית," אמר.
"כן, טוב..." מילמלה ושלחה יד אל החמאה.
אחיה הבכור של סיגריד עבר לאמריקה לאחר שהציעו לו עבודה במכירת מיכון חקלאי. ההצעה היתה טובה, ואביהם התעקש שיקבל אותה. אף ששמר על קשר, אחיה של סיגריד כמעט לא שב הביתה. עכשיו זאת היתה המשפחה. ואיתה בעלי החיים.
"אני מקבלת את הטענה שלך לגבי העיר, אבל עדיין יש שתי בעיות," אמרה.
"כן?" אביה הרים את קולו בדיוק די הצורך להעיד על סימן שאלה.
"הראשונה היא שאני לא יפה. השנייה היא שכמעט אי־אפשר לדעת אם גבר נורבגי מעוניין במישהי."
היא למדה זאת בדרך של תצפית והשוואה אמפיריות.
יש לומר שהיא פגשה פעם בריטי ושמו מיילס. החיזור של מיילס היה גלוי עד כדי כך, שהאלכוהול כלל לא השפיע על ההתנהגות שלו, רק על יכולת הכיוון.
היא פגשה גם ילד גרמני שהיה מתוק וחכם ומלא חיבה, והפגם היחיד שלו היה היותו גרמני — היא ידעה שזה לא הוגן, וזה ציער אותה, ולמרות זאת סיגריד לא רצתה לבלות כל חג מולד שני בהאנובר. על כל פנים, לזכותו ייאמר שגם הוא לא רצה בזאת.
גברים נורבגיים, לעומת השאר, היו בעיה — אפילו בשביל נשים נורבגיות, שניחנו כנראה במרב המוטיבציה לפענח את צופן ההתנהגות שלהם, ולו על רקע גיאוגרפי גרידא.
היא הסבירה. "הם מנומסים. לפעמים שנונים. הם מתלבשים כמו נערים, לא חשוב בני כמה הם, והם אף פעם לא אומרים דברים רומנטיים אם הם לא שיכורים."
"אז תשַכרי אותם."
"אני לא חושבת שזה הצעד הראשון ביחסים ארוכי שנים, אבא."
"דברים שלא מתחילים לא יכולים להתארך. קודם שיתחילו, אחר כך תדאגי למשך שלהם."
סיגריד הזדעפה וכתפיו של אביה שקעו.
"בת שלי, זה לא קשה בכלל. את מחפשת את הגבר שמביט בריכוז הרב ביותר בנעליים שלו בנוכחותך. גבר כל כך כבד לשון, שהוא בכלל לא מנסה לדבר איתך. אותו את מחפשת. ותשמעי לי, את תזכי באהבתו ותנצחי ביותר ויכוחים. לטווח הארוך זה המפתח ליחסים ארוכים, שהם כנראה המטרה שלך."
סיגריד חייכה. "אתה יודע, אבא, הם בדרך כלל פטפטניים יותר באוסלו."
"כן, טוב," אמר, "העולם הוא מקום מורכב."
אביה סיים את הבירה השנייה שלו והתרווח עם מקטרת עץ כבדה שהדליק בגפרור ארוך וביד מנוסה.
"אז מה תעשי אחרי האוניברסיטה?" שאל.
סיגריד חייכה עכשיו חיוך רחב.
"אני מתכוונת להילחם בפשע," אמרה.
אביה של סיגריד אדגורד חייך באישור. "טוב מאוד."
נטיית לבה של סיגריד הובילה אותה להתמחות בפשע מאורגן. בדרך כלל פירוש הדבר היה סמים, נשק וסחר בבני אדם, ופה ושם פשעים כלכליים ותאגידיים — אף שמשטרת אוסלו סבלה ממחסור קשה בכוח אדם בכל הנוגע לטיפול בבעיות צווארון לבן. כשהתחילה, פושעים מאורגנים היו אופורטוניסטים ובלתי מאורגנים יחסית למצבם כיום; ככלל, לא היה להם קשר עם רשתות פשע או עם רשתות טרור חובקות עולם. רק בשנים האחרונות, כאשר גבולותיה של אירופה התרככו ומלחמות ניטשו בבלקנים, במזרח התיכון ובאפגניסטן, התקרב הפשע המאורגן לסדרות הטלוויזיה האמריקניות שלא פעם צפתה בהן לבדה בשעות הערב המוקדמות, לאחר שחזרה מהעבודה.
סיגריד, בת קצת יותר מארבעים, קודמה לא מזמן לדרגת פקד, לאחר שעלתה בסולם הדרגות כנדרש. ענייני פוליטיקה לא עניינו אותה במיוחד, ולכן לא חשקה במיוחד בתפקיד, אבל הוא סיפק לה הזדמנות לבחון את מלוא מנעד הפשעים המתחוללים בעיר ולהשקיף על חלוף העתים מנקודת תצפית גבוהה יותר ומזווית רחבה יותר. היא האמינה בלב שלם שהתפקיד הזה הוא היעד הסופי שלה, וחשה אסירת תודה על שמיצתה את הפוטנציאל שלה בלי לסבול מלחץ או תסכול שלא לצורך.
מעכשיו ואילך, חשבה סיגריד, אני אעבוד, אצפה, ואסייע כשאפשר.
היא קיבלה סיוע בתפקידה כעדה מקצועית מצד יחידה של גברים מיומנים ומלאי כבוד במחלקה שלה, שהבינו שהיא שואבת הנאה מאירועים יוצאי דופן. כל אחד ואחד מהם עשה מאמץ ניכר להביא לתשומת לבה את הנושאים הראויים ביותר לציון, ואיש לא היה להוט לכך יותר מפטר הנסן. פטר, בן שלושים ושש ועדיין חֲלַק פנים, הצליח לזהות אירועים יוצאי דופן בעין קפדנית של אספן עתיקות.
בשנים האחרונות כבר היה הדבר קל יותר, משום שאוסלו לא היתה עוד עיר שקטה ונטולת אירועים כבעבר. כעת התרחשו בה מעשי אונס, גנבות, שוד מזוין וריבים משפחתיים אלימים, והיה בה גל גואה של אנשים צעירים שלא כיבדו את המשטרה. הגירה חדשה מאפריקה וממזרח אירופה — וממדינות מוסלמיות רחוק יותר במזרח — יצרה מתיחות חברתית חדשה בעיר, שעדיין חסרה את הבגרות הפוליטית להתמודד איתה. הליברלים דרשו סובלנות ללא גבול, השמרנים היו גזענים או קסנופובים, וכולם התווכחו על בסיס עמדותיהם הפילוסופיות, אך לעולם לא בהסתמך על הראיות, ולכן לא הקדישו כל מחשבה לשאלה הממשית שהציקה עכשיו לתרבות המערבית כולה — בפשטות, באיזו מידה של סובלנות יש לנהוג בחוסר סובלנות?

סיגריד מניחה את הכריך שלה — מכוסח למחצה — על שקית הנייר החומה שהגנה עליו במשך הלילה ומרימה את מבטה, כשפטר ניגש לשולחנה בחיוך המעיד על כך שחשף אוצר בלום נוסף.
"היי," היא אומרת.
"היי," הוא אומר.
"יש לךָ משהו?"
"כן," הוא אומר.
"אני שמחה בשבילך."
פטר אומר, "משהו נורא."
"טוב."
"אבל שונה."
"תתחיל מהנורא."
"רצח. אישה בשנות השלושים, בטיין. נחנקה ואז נדקרה. כבר חסמנו את הזירה. אנחנו מתחילים בתהליך עכשיו."
"מתי זה קרה?"
"קיבלתי את הקריאה לפני עשרים דקות. אנחנו שם כבר חמש דקות. דייר בבניין שמע את הריב והתקשר אלינו."
"אני מבינה. ומה שונה?"
"זה," פטר אומר, מושיט לסיגריד פתק. הוא כתוב באנגלית. סוג של אנגלית, בכל אופן. היא קוראת אותו בקפידה. והיא קוראת אותו שוב.
"את מבינה מה המשמעות שלו?"
"לא. אבל יש בו שגיאות כתיב."
"כן."
"התקשרנו לבעלי הדירה. האישה שנרצחה לא גרה שם. היא גרה למעלה עם הבן שלה. הבן נעדר. הבעלים הוא לארס ביורנסון."
"אנחנו מכירים אותו?"
"הוא יוצר משחקי מחשב. הוא ממש טוב."
"אתה בן שלושים ושש, פטר."
"משחקי המחשב שלו מאוד מורכבים."
"אני מבינה."
"הוא כאן בחדר ארבע. הם באו מיד. אשתו של לארס אומרת שסבא שלה נעדר מהדירה."
"הוא גר שם?"
"אה, כן. אמריקני. בגמלאות."
"אני מבינה. הם חשודים?"
"טוב, את יודעת. אנחנו צריכים לגלות איפה הם היו בשעת הרצח, אבל לא נראה לי. עוד תראי." פטר משרבב את שפתיו ואומר, "אז בואי נזוז."
סיגריד מביטה בחולצת התכלת שלה ובעניבה השחורה כדי לבדוק אם דבקו בהן חתיכות מתכולת הכריך. לאחר שנחה דעתה, היא קמה וצועדת בעקבות פטר במסדרון. בדרכה היא חולפת על פני מערכת המידע הגיאוגרפית העילית, שממפה את מקומם של כל השוטרים וכלי הרכב המשטרתיים בעיר, ועל פני מכונת הקפה שמקולקלת כבר כל כך הרבה זמן, שמישהו (כנראה סְטינה) הניח פרחים בקנקן. קנקן הקפה מושקה כעת במים באופן סדיר.
בחדר מספר ארבע יש שולחן עץ עגול וחמישה כיסאות משרדיים. אין בו מראה חד־כיוונית, והכיסאות אינם חורקים על הרצפה במהלך חקירה. במקום זאת יש בו קופסת מגבונים וכמה בקבוקי מים מינרליים. בקיר הרחוק קבוע חלון נעול, אבל הזכוכית אינה מוגנת בסורגים או בסבכה. בצד השני, מול החלון, תלויה כרזת פרסומת מטעם משטרת האיילים הנורבגית, ובה אישה על אופנוע שלג מדברת עם שני רועים לָאפּים. סיגריד מדמיינת בינה לבינה שהשוטרת מבקשת הנחיות.
ליד השולחן יושבים גבר ואישה. הגבר נורבגי, האישה לא. הוא גבוה ובהיר, בעל הבעה נערית. לה יש שיער שחור ועיניים כחולות עמוקות להפתיע. שניהם קודרי פנים.
שניהם מרימים את מבטם כשסיגריד נכנסת לחדר ופטר אחריה.
שני השוטרים מתיישבים. פטר אומר באנגלית, "זאת החוקרת הראשית אדגורד."
ריאה מדברת אנגלית. היא אומרת, "הם אומרים שיש אישה מתה בדירה שלי."
"יָה, יָה," אומרת סיגריד. "גם אנחנו תמהים על זה."
"דברים כאלה קורים כאן הרבה?"
"לא. לא כל כך."
"את לא נשמעת מופתעת מאוד," אומרת ריאה.
"טוב, אין הרבה טעם בזה עכשיו, הייתי אומרת. אז פטר סיפר לכם על זה. הכרתם אותה?"
לארס וריאה מהנהנים שניהם.
סיגריד שמה לב שרק האישה מדברת.
"היא חיה למעלה עם הבן שלה. היא לא דיברה הרבה. אני חושבת שהיא ממזרח אירופה. היא רבה הרבה עם גבר."
"איזה גבר?"
"לא יודעת. אבל הוא היה שם הרבה בזמן האחרון. הם דיברו אותה שפה. הוא היה אלים מאוד."
סיגריד רושמת הערות, וגם פטר. נוסף על כך, השיחה מוקלטת.
"מה היא עשתה בדירה שלכם?"
"אין לי מושג."
"הדלת נפרצה בבעיטה," אומר פטר.
"אתם רואים, זה מעניין," סיגריד אומרת. "אישה קטנה כזאת. כנראה לא עשתה את זה בעצמה, נכון?"
פטר נד בראשו לשלילה. "על הדלת יש טביעות מגף גדולות של גבר."
"אז היא היתה בדירה שלכם כשהיתה נעולה. היה לה מפתח?"
"לא," ריאה אומרת.
"בדרך כלל אתם נועלים את הדלת כשאתם יוצאים?"
"כן, אבל סבא שלי היה שם. שלדון הורוביץ."
"יה," סיגריד אומרת. "את רוצה לספר לנו עליו?"
וכך פותחת ריאה ומספרת לה דבר שלא שמעה בעבר. היא מדברת על סבה הנעדר. היא מדברת על ניו יורק בשנות השלושים, כששלדון היה נער. היא מזכירה את ספר הזיכרונות של א"ב וייט על העיר. היא מספרת על המלחמה ועל נעוריו של שלדון, שצפה בילדים המבוגרים יותר יוצאים להילחם בנאצים בעוד הוא עצמו נשאר מאחור, כי היה צעיר מדי. כמה מהמבוגרים יותר לא חזרו. היא מדברת על מייבל ועל החיזורים. על הגיוס שלו לנחתים ועל עבודתו כפקיד בפוסן, אם כי בזמן האחרון הוא התחיל להגיד דברים אחרים.
על כך שלשלדון ומייבל היה בן, סול, ועל כך שסול בילה שעות אינספור בחנות העתיקות והשעונים של שלדון, ולמד לפרק במברג כל דבר שנבנה בין 1810 ל־1940 ואז להימלט על נפשו.
היא דיברה על כך שאבא שלה, סול, מת בווייטנאם. על כך שכל חבריו של שלדון מתו מזִקנה, על מותה של מייבל, על האופן שבו הכבידו עליו לחצי העולם הזה ועולו הרוחני, ועל כך שהמעבר הזה למחוז הסְפר הצפוני של תרבות המערב היה ניסיונה הכושל לחלוק איתו רגע אחרון לפני הסוף. היא מסבירה את פחדיה. עכשיו, כשבביתה קרה דבר בל יתואר, וסבא שלה נעדר.
ריאה דיברה בזהירות ובאהבה. היא דיברה על רגשותיה באימה קלה. היא דיברה בגלים של תובנה ואנושיות.
היא דיברה במשך זמן רב. כשסיימה, היתה לה שאלה לסיגריד.
"אז את מבינה?"
סיגריד אכן האזינה ברוב קשב. לכן היא עונה תשובה מדויקת.
"צלף אמריקני בן שמונים ושתיים שסובל משיטיון נרדף לכאורה על ידי מתנקשים קוריאנים ברחבי נורבגיה אחרי שנמלט מזירת רצח. לפני או אחרי."
ריאה מכווצת את גבותיה. "אני לא חושבת שככה הייתי מנסחת את זה," היא אומרת.
"מה החמצתי?" סיגריד שואלת, מביטה בהערות שלה.
"טוב... הוא יהודי."
סיגריד מהנהנת ומוסיפה הערה. אז היא מרימה את מבטה.
"טוב..." ריאה אומרת. "החלק הזה חשוב. זאת המסגרת לכל השאר. זאת לא רק עובדה. זה לא כמו שהוא לובש מעיל כחול ולא חום. זה חשוב."
"באיזה מובן?"
"טוב," ריאה שבה ואומרת, מנסה למצוא מילים שיביעו את תמצית הדברים. "זה אומר, טוב... הוא יהודי. הוא לא סתם מטורף. את יודעת. הוא יהודי. קוראים לו שלדון הורוביץ. את לא שומעת את זה? זה כאילו שכל ההיסטוריה שלו כבר כתובה בשם שלו. הוא גבר זקן שהלך לאיבוד בארץ זרה. הוא סובל משיטיון. הוא בטח ראה משהו. משהו קרה."
דבר מן הדברים שריאה אומרת אינו הגיוני בעיניה של סיגריד, הנמלאת השתוממות לנוכח הנושא הזה, החדש והרגיש בעליל. היא יודעת רק מעט על יהודים. אלף יהודים בסך הכול מתגוררים בנורבגיה כולה. השם שלו פשוט נשמע זר.
למרות זאת סיגריד מבינה שריאה מנסה להסביר לה דבר שמבחינתה הוא כה מובן מאליו, שאיננו דורש הסבר. לכן היא מתוסכלת ומהוססת כשהיא נדרשת לנסות להסביר אותו בפעם הראשונה. אף שהיא עדיין צריכה לדון בכך עם פטר, היא כבר מבינה מדוע האישה הזאת ובעלה אינם חשודים.
ריאה, שיושבת מול השוטרת, רואה על פניה עד כמה זרה החוויה היהודית בנורבגיה, וכעת מרגישה אשמה כבירה על שהביאה את סבה לכאן.
אי־אפשר לומר ששלדון לא תקף פעם את הנושא חזיתית במהלך טרוניית ארוחת הבוקר שלו, בעודו מחווה בספל... ומשדך לעד במוחה את ההיסטוריה של יהודי נורבגיה עם תמונות עירום של "פנטהאוז" מרחפות כה וכה באוויר.
אי־אפשר לומר ששלדון לא היה שמח לשמוע את זה.
"אלף יהודים!" אמר שלדון. "קראתי את זה במדריך של 'לונלי פלאנט'! חמישה מיליון איש, אלף יהודים. הנורבגים לא יודעים מה זה יהודי. הם רק חושבים שהם יודעים מה יהודי איננו."
דבריו הבאים של שלדון הכעיסו אותה כי הוא אמר אותם מול לארס, שנשוי לאישה יהודייה ורחש לשלדון חיבה עזה. כשלארס הביט בה לאחר מכן, היא פשוט השפילה את מבטה לרצפה.
"יהודים, כך לימדו את הנורבגים, אינם תאבי בצע, דו־פרצופיים, חלשים, חיוורים, ערמומיים, זוממי מזימות, אימפוטנטים, תאוותניים או שקרנים. אין להם אפים נשריים, אצבעות גרומות או תאוות זדון. הם אינם תככנים נחותים אבולוציונית מהנורדי הבלונדיני, ואינם קושרים בסתר להשתלט על העולם," אמר שלדון. "לימדו אותם את זה כדי שיגדלו להיות ליברלים נחמדים עם אוזניים רחוצות ונקיות מתעמולה נאצית רעה. אבל העניין הוא שתיאור כזה לא ממש משכנע אותך למהר למצוא איזה יהודי לצאת איתו, נכון?
"ולכן, אף שהם כאן — ועל כל פנים, לא רחוק מכאן — כבר שלושת אלפים שנה, כשהם שומעים את המילה 'יהודי' הם חושבים רק על השואה ועל הכישלון הישראלי־פלסטיני. הבעיה היא שבסיפור המעוות והמוגבל הזה אין שום מקום לשלדון הורוביץ או לסירנה קטנה וקודרת כמוך. אין מקום לשלושת אלפים שנות היסטוריה, פילוסופיה, תיאטרון, אומנות, אמנות, השכלה, כתיבה, התנשאות, ניאוף או חוש הומור משוכלל עם תזמון מופתי!
"אל תדאג," הוא הוסיף למען לארס. "זה גם מה שאמרו לכל שאר אירופה."
וזה הדבר הבא שאמר, למען עצמו. הספל נח על השולחן: תראי את בתי הקברות בחוף הצפוני של צרפת, הוא אמר. תסתכלי, אירופה. תסתכלי ותראי את קברי היהודים שנחתו על חופייך. כאן. כאן, בדממה המצמיתה של אירופה, שביזבזה את המוזיקה של הרעיונות היהודיים. כאן, במקום שבו היינו קורבנותייך. תסתכלי היטב, כי אנו באנו מאמריקה, חמש מאות אלף בנים לבית דוד, ונלחמנו תחת דגל ארצות הברית נגד האפוקליפסה של התרבות המערבית.
תשאפי את הלקח הזה עמוק, אירופה: בזמן שהרגת אותנו, אנחנו שיחררנו אותך.
אבל לא שלדון. שלדון לא יצא למלחמה הזאת. הוא היה צעיר מדי.
"מה שהתכוונתי לומר," ריאה אומרת לסיגריד, "זה שהוא איש זקן ונפלא שקצת מתפרק בסוף חיים ארוכים וקשים, והוא נעדר."
סיגריד מהנהנת. לארס ופטר שותקים. סיגריד מביטה שוב ברשימות שלה ואז אומרת, "הייתי רוצה לחזור לנושא השיטיון שלו."
"כן, בסדר."
סיגריד מבחינה בארשת פניו המשתנה של לארס, אבל אינה מצליחה לרדת לפשרה.
ריאה מסבירה. "סבתא שלי נפטרה לא מזמן. ומאז שלדון הלך לאיבוד. הם היו מאוד־מאוד קרובים. לפני שנפטרה, היא סיפרה לי שהוא סובל משיטיון. היא המליצה שאפקח על זה עין ואלמד על זה עוד."
"זה היה בניו יורק."
"כן. אז בדקתי את הסימפטומים במכון הלאומי לבריאות באמריקה."
לשמע הדברים, ובפעם הראשונה, לארס מגחך בקול.
"מה?" ריאה אומרת.
"את חייבת להודות שלסבא שלך היתה תשובה לכל אחד מהסימפטומים."
השיחה שעליה לארס מדבר התרחשה שלושה שבועות קודם לכן מחוץ לוֶוסטבּאנֶן, סמוך לאָקֶר בְּריגֶה בנמל אוסלו. האזור כולו היה נתון בעיצומם של תהליכי פיתוח. משרד המידע לתיירים הוצא מתחנת הרכבת הישנה והוחלף במוזיאון המוקדש לפרס נובל לשלום. הם ישבו בפַּסקַל'ס, עם העוגות המעולות והגלידה היקרה להחריד שהוגשה בכוסות פלסטיק עלובות. אוניית נוסעים גדולה עגנה ליד מצודת אָקֶרסהוּס, וזרם של בני אדם גדולים נושאי מצלמות ובעלי תיאבון הלך וקרב אליהם.
למראה התיירים הרעבים שלדון קירב אליו את כוס הגלידה, שמחירה שנים־עשר דולר.
"פאפא, אני בסך הכול אומרת שיש חמישה סימפטומים, ואנחנו צריכים לבדוק אותם." היא קראה מפיסת נייר — בקול תומך ומשכנע ככל שהצליחה לאזור — "אחת, לשאול אותן שאלות שוב ושוב. שתיים, ללכת לאיבוד במקומות מוכרים. שלוש, חוסר יכולת למלא הנחיות. ארבע, בלבול בנוגע לזמנים, אנשים ומקומות. וחמש, הזנחת הביטחון, ההיגיינה והתזונה האישיים."
זה היה בוקר יום שבת, ופאתי האביב נדחקו מפני הימים הארוכים והשופעים של הקיץ הנצחי של נורבגיה.
שלדון הקשיב והינהן. אז העביר שתי אצבעות במעלה כוס הבירה ואסף את הטיפות שהתעבו על הדופן. הוא עצם את עיניו ומשח את המים הצוננים על עפעפיו.
"עשית את זה פעם? הרגשה נפלאה."
"פאפא."
"מה?"
"למה אתה קונה בירה אם אתה לא שותה אותה?"
"אני אוהב את הצבע," אמר ועיניו עצומות בחוזקה.
"יש לך מחשבות כלשהן על מה שאמרתי?"
"כן."
"אתה זוכר את השאלה?"
זה עורר אותו. שלדון פונה ללארס, שמאזין ברוב קשב. "שים לב."
"מספר אחת. כשגורמים לאנשים לחזור על השאלות שלהם, זה מכריח אותם להבין מה הם שואלים. אם את לא מוכנה לשאול שאלה שלוש פעמים, את לא באמת רוצה לדעת את התשובה. מספר שתיים, את הבאת אותי לנורבגיה. שום דבר לא מוכר כאן. אני לא יכול ללכת לאיבוד במקומות מוכרים. אני פשוט הולך לאיבוד. מספר שלוש, אני לא דובר נורבגית, לכן אני לא יכול למלא הנחיות כלשהן. אילו הייתי מבין... זה היה סימן לשיטיון. מספר ארבע, אני לא מכיר אדם בעל מודעות עצמית וקצת שכל שלא מתבלבל מאוד — אם הוא מקדיש לכך רגע של מחשבה — בגלל זמנים, אנשים ומקומות. למעשה, מה עוד יכול לבלבל אותנו חוץ מאשר זמנים, אנשים ומקומות? ועכשיו, לגבי הגרנד־פינאלה המשולש: אין לי מושג מה זה אומר, להזניח את הביטחון האישי. בהשוואה למה? באילו נסיבות? ולדעתו של מי? שטתי היישר אל תוך סופה של כדורים נותבים עם שחר בים הצהוב. האם זאת הזנחה? נישאתי לאישה ונשארתי איתה עד סוף ימיה. האם זה ביטחון? אשר להיגיינה, אני מצחצח שיניים ומתקלח כל יום. מי שחושב שאני מלוכלך כנראה חושב שאני לא שייך לכאן, ולכן הוא כנראה אנטישמי, ואת יכולה לומר לו ששלדון הורוביץ אומר את זה. ותזונה? אני בן שמונים ושתיים ובחיים.
"איך הייתי, לארס?"
"יותר טוב ממני, שלדון."
ריאה זוכרת את הסיפור. אבל היא אומרת לו, בפני סיגריד, "הוא היה צלול. המחשבה שלו חריפה מאוד. הוא התרברב."
לארס מושך בכתפיו. "זה עבד עלי."
"טוב, אולי זה לא שיטיון ממש. אבל הוא מוזר. באמת מוזר. ויותר ויותר הוא מדבר אל המתים."
היא מקבלת את הספקות בעודה מדברת. דברים מורכבים מתחוללים במוחו העמוס יתר על המידה. זה בא והולך. היא יודעת ששלדון אינו בריא. שמותה של מייבל שינה באופן מהותי את מקומו בעולם. שהוא נטול עוגן. היא לא יכולה לומר יותר מזה.
סיגריד מקשיבה ואז אומרת ללארס, באנגלית, "אתה לא חושב שמדובר בשיטיון."
לארס מתופף באצבעותיו על השולחן. הוא לא רוצה לחלוק על ריאה. לא בפומבי. לא בנוגע למשפחתה שלה. אבל הוא חש מחויבות. לכן, לפני שהוא אומר את זה, הוא תוהה אם יוכל להכין את הקרקע כך שריאה תגיע לאותה אמת בכוחות עצמה. הרגע יכול להיות שלה.
"ריאה סיפרה לו משהו הבוקר. משהו שהשפיע עליו."
סיגריד פונה לריאה ומחכה.
"עברתי הפלה אתמול בלילה. שלחו אותי הביתה מבית החולים. הייתי בטרימסטר הראשון. סיפרתי לפאפא הבוקר."
פטר הוא שעונה. "אני מצטער," הוא אומר.
ריאה נדה בראשה. היא לא רוצה להיות מרכז תשומת הלב.
לארס אומר, "היינו מוכנים לזה. אבל אני חושב ששלדון לא."
ריאה אינה אומרת דבר. לכן הוא ממשיך.
"אני לא חושב שזה שיטיון. שלדון האריך ימים אחרי כל מי שהוא מכיר, כולל בנו ואשתו. אני חושב שהוא בא לנורבגיה בגלל התינוק. בשביל סיכוי לראות את החיים נמשכים מעבר לו. אבל אז התינוק מת."
"מה אתה חושב שזה?" שואלת סיגריד את לארס.
"אני חושב שזה סוג של אשמה. אני חושב שהוא אכול אשמה כי הוא שרד. בתור התחלה, כי שרד אחרי הבן שלו, סול, אבא של ריאה. אולי גם בגלל חברים ותיקים יותר, במלחמת העולם השנייה. בן הדוד שלו, אייב. השואה. אנשים בקוריאה. אשתו. התינוק. אני לא חושב שהוא מסוגל לשאת עוד אשמה. אפילו עם הקוריאנים. אני יודע שיש ויכוח כלשהו בשאלה אם באמת השתתף בלחימה, אבל אני חושב שכן, כי הוא רואה אותם מתחבאים מאחורי עצים. אני לא חושב שאלה קוריאנים סתם. אני חושב שהוא רואה את האנשים שהרג, ומרגיש רע בגלל זה. אף על פי שזאת היתה מלחמה."
ריאה אינה מסכימה. "סבא שלי לא חש אשמה משום ששרד את השואה. תאמין לי. אם בכלל, הוא מרגיש אשם כי לא שיקר על הגיל שלו והלך להילחם בנאצים."
"הוא היה בן ארבע־עשרה כשאמריקה נכנסה למלחמה. הוא היה ילד."
"פגשת אותו?"
סיגריד רושמת את זה ביומן שלה לצד יתר האבחנות בנוגע לריאה ולארס ולתזמון ההיעלמות.
נשאר רק עניין אחד אחרון.
"מה דעתך על זה?" סיגריד אומרת ומושיטה לריאה את הפתק מזירת הרצח.
הפתק נח קליל בידיה של ריאה, שקוראת בו שוב ושוב.
"הוא מסבא שלי."
"ומה לדעתך כתוב בו?"
"טוב," היא אומרת, "העניין הוא המשמעות שלו, לא מה שכתוב בו."
"יה. כן."
"בגלל זה לארס ואני לא מסכימים לגמרי בעניין האבחנה של שלדון."
סיגריד לוקחת את הפתק וקוראת את תוכנו בקול כמיטב יכולתה, בלי לדעת איזה מבטא היא אמורה לחקות:

נראה לי שאני חייב להסתלק לטריטוריה, למה שדודה סאלי היא הולכת לאמץ ולתרבט אותי, ואני לא יכול לסבול את זה. אני בסיפור הזה כבר הייתי.1
1    "הרפתקאותיו של האקלברי פין", מארק טוויין, מובא כאן בהתבסס על תרגומו של יניב פרקש (אריה ניר, 2004), עמ' 387.

— חולדות הנהר של קו הרוחב 59

"טוב," סיגריד אומרת, "זה מה שכתוב בו. מה המשמעות שלו?"
"כן," ריאה אומרת. "אני לא יודעת."

4

שלדון מעולם לא ראה את ההתקפה על בנו בווייטנאם. אבל דמיין אותה שוב ושוב ושוב. היא הופיעה בחלומותיו בעקביות, לילה אחרי לילה אחרי לילה. מייבל היתה מנערת אותו בשנתו. "אתה חולם," היא היתה אומרת.
"לא. זה לא כמו חלום."
"אז סיוט. זה סיוט."
"לא, אפילו לא זה. זה כאילו שאני שם. יחד איתו בסירה. מסייר במקונג. בתוך פלג בלילה. אני מרגיש את הטעם של הקפה בפה שלי. הרגליים שלי מעקצצות."
מייבל היתה בת ארבעים וחמש. היא ישנה בעירום, למעֵט טבעת הנישואים ושרשרת זהב לבן דקה ובקצהָ תליון יהלום זעיר. היא הכינה אותה מטבעת האירוסים ששלדון העניק לה ב־1951, ומעולם לא הסירה אותה.
מייבל לא התקשתה להתעורר בשעות הקטנות של הלילה. התקפי הפחד של בעלה לא הטרידו אותה. עשרים וחמש שנים קודם לכן סול השאיר אותה ערה כי היו לו כאבי בטן. מאז לא נזקקה לשינה רבה. מאז מותו של סול כבר לא היתה לזה חשיבות.
החלום של שלדון החל קיץ אחד בניו יורק ב־1975. סול כבר נקבר. מייבל היתה שרועה על הסדינים הלבנים. היא היתה קטנת גוף ומלאת קימורים, ואהבה למתוח את גופה על ידי כיווץ בהונותיה והקשתת גבה ושליחת אצבעותיה הרחק ככל האפשר עד שהכול דיגדג. היא היתה נשארת כך עד שהשרירים התכווצו, ואז מרפה...
הם שכבו ערים בחשכה.
גם דוני שכב עירום על הסדינים הלבנים. זה היה קיץ לוהט. לא היה להם מיזוג אוויר. מאוורר תקרה ישן ועתיק, שדומה כי יובא מקניה הקולוניאלית, הסתובב לאטו. הוא דחק את האוויר החם למטה.
מייבל הדליקה את מנורת הקריאה.
הם עדיין לא ניהלו את השיחה. דוני טרם שאל את השאלה שטרדה את מנוחתו. עד הלילה, לפחות, נדמה שהוא מוכן להמשיך לחיות כך. לקום בבוקר, ללכת לחנות השעונים, להרכיב משקפיים ולהחליף קפיץ, לשמן גלגל שיניים, להחליף גלגל איזון או פשוט לחבר כפתור חדש. לאכול כריך. לבוא הביתה. שיחת חולין. לקרוא עיתון. לעשן מקטרת. לשתות משהו. ללכת לישון. יום אחר יום, להניח לזמן לחלוף בשקט בעודו מתקן את המכשירים שמודדים אותו.
אבל ליל הקיץ הזה ב־1975 היה שונה. אין לדעת מדוע. אולי בגלל הטמפרטורה — האופן שבו החום בווייטנאם הדמיונית בא בעקבותיו אל הלואר איסט סייד בניו יורק, והזיעה מהג'ונגל נספגה במצעי המיטה.
אולי לא נותר בו עוד מקום להכיל את העולם הפנימי שלו, וחרף ההשלכות האפשריות הוא היה מוכרח לשחרר אותו.
כאשר נטלה את ידו בידה ונאנחה, שאל דוני את השאלה.
"למה את נשארֶת איתי? למה לא עזבת אותי?"
קולו, כפי שהוא זוכר אותו, היה שלֵו. שקט. מלא כנות. שואב ממאגר מי התהום של האנושיות אשר שוכן, בשקט ובשלווה, בעומק נשמותינו הקולקטיביות.
שתיקה ארוכה השתררה לפני שמייבל ענתה. הוא הביט בבהונותיה הצבועות כשנמתחו. הן היו יפות כשהתקמרו.
"אתה יודע על מה חשבתי?" אמרה.
"על מה?"
"חשבתי על שתי החלליות האלה, שבדיוק מצאו זו את זו בתוך כל הרִיק."
"אני לא יודע על מה את מדברת."
היא הסבה את ראשה וכיווצה את מצחה. "אתה לא צופה בחדשות?"
"ניסיתי לא להרים את הראש."
"אפולו וחללית רוסית. סוֹיוּז. הן התחברו לפני יומיים. בחשכה שבחוץ. בתוך כל הדממה הזאת, הן התחברו. אני תוהה איך היה הצליל הזה. איך זה לרחף. בחוסר משקל. ואז פתאום לשמוע את נקישת המתכת בגוף החללית. האויב שלך מושיט את ידו. אתה אוחז אותה בכפפה שלך. מעל כל זה, סוף־סוף. זה גרם לי להרגיש משהו מפעם. אני לא זוכרת איך קוראים לזה. זה היה כמו... קצת כמו ריח שאתה חולף על פניו יום אחד, והעולם הזה חוזר כולו וממלא אותך והזמן נעלם, ואתה שוב שם. איך היית קורא לזה?"
"תקווה."
"היית צריך לצפות בחדשות."
"אני לא מבין אם זאת תשובה או לא."
"אני עדיין כאן, שלדון. זה חשוב למה?"
"כן."
"למה?"
"אני צריך לדעת עד כמה זה שברירי."
"זה לא מדע, דוני."
"אני עובד על שעון קשה בחנות. אומגה ספּידמַסטֶר. יש בו בורג שבור שנמצא בדיוק מתחת לקפיץ הפטיש. אני צריך לפרק הכול לחתיכות כדי להבין איך זה עובד, ואני לא בטוח שאני יודע איך להרכיב הכול בחזרה אחר כך. כל השעונים מהסוג הזה קצת מיוחדים. על כל פנים, זה אותו שעון שהאסטרונאוטים שלך עונדים בחלל."
"זה צירוף מקרים?"
"הוא פופולרי. גם לי היה כזה, אבל סול לקח אותו. אני לא יודע לאן הוא נעלם."
"חבל. אני אוהבת צירופי מקרים."
"את מאשימה אותי?"
"אתה מאשים את עצמך?"
"כן. לחלוטין. גידלתי אותו על סיפורי מלחמה. אמרתי לו שגבר צריך להילחם למען הארץ שלו. עודדתי אותו להתגייס. יהודים לא יכולים לצאת מרוסיה. הם מגישים מסמכי הגירה ונכנסים לרשימה שחורה — קוראים להם 'רֶפיוּזניקים'. הם חיים כמו חולדות מפוחדות. אנחנו חיים כמו בני אדם. זה כי אנחנו אמריקנים. ואמריקה נמצאת במלחמה. ג'וני, קח את הרובה שלך, אמרתי."
"כבר אמרת את זה."
"הם מעשנים סמים ומקשיבים לתקליטים. אנחנו הפכנו לחבורה של ליברלים שרוצים לשנות את העולם, אמרתי."
"כבר אמרת את זה. אנחנו לא צריכים לעבור את זה שוב."
"הייתי מוכרח למלא את הילד שלי ברעיונות."
"אני יודעת."
"אני זוכר כשהארי ג'יימס ניגן את הדוֹ הגבוה הזה בקרנגי הול ב־1938. זאת היתה התזמורת של בני גודמן. אף אחד לא היה בטוח שג'ז ראוי לרמה כזו של מכובדות — אם המוזיקאים האלה רציניים מספיק שמגיע להם להיות בקרנגי הול. ואז התו הזה. העיר יצאה מדעתה. את יכולה לדמיין תו אחד ששומעים בכל הארץ היום? עכשיו הם מרסקים את הגיטרות שלהם על הבמה. הבן שלי היה יכול לנגן. אני שלחתי אותו למלחמה."
"זה לא היה בטבע שלו."
שלדון נד בראשו.
"דאגנו שאם נרים אותו כשהוא בוכה, הוא לא ילמד להסתמך על עצמו. מה חשבנו לעצמנו?"
"אני נשארת איתך, שלדון. אני חושבת שזה מספיק עכשיו. טוב?"
"כן. בסדר."
וזהו. הפעם האחרונה שהנושא עלה.

הם הצליחו להימלט זמן קצר לפני שהגיעה המשטרה.
שלדון פותח את דלת הארון כדי חרך ומאזין בשימת לב יתרה. הוא מאזין במשך כמה דקות. הוא מאזין לקולות התנפצות הזכוכית על המדרגות, לקול הדלתות נפתחות ונסגרות. הוא יודע שאין להם הגנה אם יתגלו, אבל הוא יכול למנוע מזה לקרות.
המאבק היה נורא וממושך. הילד קבר את פניו בחזהו של שלדון. כשנגמר, שלדון חש גל של בושה וחרטה שהיה רב־עוצמה ובלתי נמנע כמו בשנים לאחר מותו של סול. במוחו, כל רצף אירועים אחר — אילולא פתח את הדלת, אילולא השאיר אותם כאן כל כך הרבה, אילו התקשר למשטרה, כל דבר אחר — היה מביא לכך שהאישה המסכנה היתה נשארת בחיים ומגדלת את בנה הרך. בה במידה היה יכול לרצוח אותה בעצמו.
הוא פותח את דלת הארון לרווחה ומביט בחדר. דבר לא הוזז ממקומו. המפלצת לא הגיעה לכאן.
שלדון מושך את השטיח שמכסה על הדלת האחורית ומנסה את המנעול. הוא מטלטל אותו, לוחץ על הדלת, דוחק אותה מעלה ולבסוף מצליח לפתוח אותה די הצורך לחלץ אותם. היא רועשת וכבדה. דבר מה כבד שעון עליה. אין שום סיכוי שהיה יכול לפתוח אותה קודם לכן בלי להישמע. הנחמה שבכך מעטה מאוד.
שלדון מדבר אל הארון החשוך, ולוחש — כדי לא להבהיל את הילד — "תישאר כאן דקה אחת. אני אבדוק ואוודא שהשטח פנוי, ואז נסתלק. כי אנחנו לא יכולים לעבור בסלון."
שלדון חומק מבעד לפתח אל סמטה קטנה מאחורי הבניין. פח אשפה צמוד לדלת. חלודה הצטברה על הצירים עקב הזנחה. העובדות האלה, כשחברו זו לזו, היו עלולות להרוג אותם.
שלדון הולך כמה מטרים שמאלה ויוצא לרחוב צדדי שהשמש מאירה עליו וזוגות מהלכים בו. רחוב שלֵו ובטוח ונטול אירועים. האירועים בדירה אינם דולפים מתוכה לחבל בסדריו של העולם שמחוצה לה. כולנו אכן לא רקמה אנושית אחת חיה.
לפני ששלדון פונה לקחת את הילד מהדירה, מרצדס לבנה חולפת ברחוב לאטה. זו אותה מרצדס שראה מהחלון. במושב הנהג, מביט היישר קדימה, יושב גבר בז'קט עור שחור ושרשראות זהב. גבר אחר יושב לצדו.
הגבר ושלדון מביטים זה בזה כשהמכונית חולפת. על פניו אין כל סימן לזיהוי. הוא מעולם לא ראה את שלדון. אין לו סיבה לחשוד שהאיש הזקן אינו סתם עובר אורח מקרי סמוך לזירת רצח.
אבל נוצר קשר. הם חולקים רגע משותף. שלדון חש בכך מיד.
כאשר המכונית חולפת, שלדון ממלמל חרש כדי שהמילים ייאמרו ממש, אף שאין מי שישמע אותן: אתה לא תקבל אותו. אלוהים עדי, אתה לא תקבל אותו.
הוא חוזר פנימה וכותב את הפתק. ההודעה עולה בדעתו כאילו המילים הן דברי נבואה. ריאה תבין, לא? היא תבין את ההקשר. היא תדע לאן הוא הולך. היא תדע מה זה אומר.
הוא משאיר את הפתק על השידה שלו, ליד התמונות ומתחת לסמל הבד של הנחתים. הרעיון אמנם עולה בדעתו, אבל הוא בוחר לא לציין את השעה.
לאחר שעזבו את הדירה בדלת האחורית, שלדון והילד אינם צריכים להרחיק לכת כדי למצוא מקום ציבורי בטוח, שלא סביר שימצאו אותם בו. כמו נורבגים רבים אחרים, הם משוטטים אל הגנים הבוטניים ומתחבאים ביופיו של היום. אלא שהם אינם דומים לנורבגים אחרים.
כשהם יושבים על ספסל בפארק אחרי שקנה לילד גלידה, שלדון בודק את השעה כדי לדעת מה הרגע המדויק שבו אזלו לו הרעיונות.
14:42. גם זאת שעה.
ניידת משטרה חולפת מאחוריהם באורות מהבהבים ובסירנה מייבבת. זמן קצר לאחר מכן חולפת ניידת נוספת. הוא יודע מיד שמצאו אותה. ועוד מעט ימצאו את הפתק.
"מה שאנחנו צריכים לעשות, ילד, זה להתחבא כמה זמן במערה, כמו האקלברי פין. אתה מכיר את הסיפור? האק פין? הוא הפליג בנהר אחרי שהתעמת עם אביו המרושע. זייף את מותו שלו. פגש עבד נמלט בשם ג'ים. קצת כמוך וכמוני, אם יהודי זקן ואלבני קטן לבוש כמו הדוב פדינגטון יכולים להחליף את הקאסט המקורי. אבל הנקודה היא שאנחנו צריכים להתחבא במקום כלשהו. בגרסה משלנו לאי ג'קסון. גם אנחנו צריכים להפליג בנהר. לעלות צפונה אל החופש. ויש לי רעיון איך לעשות את זה. אבל הבעיה היא שהעולם הזה זר בשבילי. אני לא יודע כמה תועלת אביא לך. אני לא יכול לוותר עליך. אני לא יכול פשוט להעביר אותך למשטרה ולקוות שהנורבגים לא ימסרו אותך למפלצת מלמעלה. איך אני אמור לדעת מי הוא? אבל אני יודע שזאת לא אשמתך, וזה מספיק לי. לכן אני בצד שלך. מבין?"
הילד מכרסם את שארית גביע הגלידה בשתיקה, מבטו מורכן אל המגפיים שלו.
"אתה צריך שֵם. איך קוראים לך?"
המגפיים מתנדנדים.
"אני דוני." הוא מצביע על עצמו. "דוני. אתה יכול לנסות מר הורוביץ, אבל אני לא חושב שזה יביא אותנו לשום מקום. דוני. אני דוני."
הוא ממתין.
"קשר עין יועיל כאן."
הוא שוב ממתין. מכונית משטרה נוספת חולפת על פניהם בסירנות מרעימות.
הם יושבים על ספסל לא רחוק מהמוזיאון הזואולוגי. דשא שופע מקיף עצים במלוא לבלובם. חבצלות ערוכות בשורה בתחתית שיחים, וילדים — רבים מהם בני גילו — מחליקים על נעלי ספורט משונות, שמכילות כפי הנראה גלגלים בעקב.
ענן כהה חולף ממעל, מצנן את האוויר ומביא עמו אלף צללים.
שלדון ממשיך לדבר בשביל שניהם. שתיקה אינה מיומנות שהיטיב לטפח.
"לבן שלי קראו סול. המלך הראשון של בני ישראל. זה היה לפני שלושת אלפים שנה. לשאול היו חיים קשים. והתקופה היתה קשה. הפלישתים חטפו את ארון הברית, אנשים היו אומללים, והוא היה צריך לאחד את כולם. הוא עשה את זה. אבל הוא לא הצליח לשמור על זה. במובנים רבים הוא היה אדם פגום. אבל לא באחרים. אחד הדברים שאני הכי אוהב בשאול הוא שחס על חייו של אגג. הוא היה מלך העמלקים. צבא שאול הביס אותם, ועל פי שמואל — שאותו אני לא אוהב — שאול אמור היה להרוג את אגג, כי ככה אלוהים רצה. אבל שאול חס עליו.
"אני רואה אנשים כאלה, אנשים כמו שאול, אנשים כמו אברהם. הם שומעים את קול נקמות אלוהים, המצווה עליהם להשמיד את סדום ועמורה, ליטול את חייו של המלך המובס. אבל האנשים האלה התייצבו בין אלוהים ובין הדבר שחפץ להשמיד, וסירבו להתיר את זה. ואני שואל את עצמי, מנין הם מקבלים את הרעיונות האלה על נכון ולא נכון, על טוב ורע, אם לא מאלוהים עצמו? כאילו שבשלב כלשהו נהר היקום זרם בעורקים של האנשים האלה וחיבר אותם לאמיתות הנצחיות — אמיתות עמוקות אף ממה שאלוהים זכר, בחרונו. אמיתות שיהודים ניצבו עליהן כמו על קרקע מוצקה והביטו ברקיע והתעקשו שעודן קיימות. מה הן האמיתות האלה? איפה האנשים האלה?
"אני מדמיין את אברהם עומד על ראש גבעה, ראש גבעה טרשית ואדמדמה, מעל עמורה, בזמן שהעננים מתחשרים ומחשבים לתקוף, והוא שולח יד לשמים ואומר, 'האם תשמיד את העיר אם נותרו בה עדיין מאה אנשים טובים?' ובאותו רגע, עלוב ככל שיהיה, כאשר הוא עומד בפני כוחות הנצח, הוא נמצא בפסגת ההישגים שהאדם יכול להגיע אליה. אותו אדם. עומד לבדו ברגליים מלוכלכות, גלימה מטונפת למול הרוח החמה הקרבה ובאה. מבולבל. בודד. עצוב. נבגד על ידי אלוהים. ברגע הזה הוא הופך לקול שמעבר לקול. לאספה. 'האם אלוהים עושה מעשה של צדק,' הוא תוהה. זה הרגע שהאנושות הופכת בו לגזע בעל תודעה.
"אלוהים אולי הפיח בנו חיים. אבל אנחנו הפכנו לבני אדם רק כאשר השתמשנו בהם כדי לתקן את אלוהים. לרגע אחד, חטוף ככל שיהיה, היינו מה שאנחנו יכולים להיות. תפסנו את מקומנו ביקום. היינו לילדי הלילה.
"ואז סול — סול שלי — החליט ללכת לווייטנאם כי אבא שלו היה בקוריאה, ואבא שלו הלך לקוריאה כי הוא לא הלך לגרמניה. וסול מת שם. זה הייתי אני. אני עודדתי אותו. אני חושב שנטלתי את החיים של הבן שלי בשמו של עיקרון מוסרי. אבל בסופו של דבר אני ממש לא אברהם. ממש לא שאול. ואלוהים לא מנע ממני לשלוח אליו את ידי."
בפעם הראשונה, למיטב זיכרונו של שלדון, הילד מביט בו. לכן הוא מחייך. הוא מחייך חיוך מן הסוג שרק איש זקן יכול לחייך. חיוך שמעריך את חשיבות הרגע יותר מאשר את הממשות שבו.
הילד אינו משיב חיוך. לכן שלדון מחייך בשביל שניהם.
"ויש גם שאול אחר — רבי שאול התרסי. רומאי. אהב ליפול מסוסים. על פי גויים כמוך, הוא רדף את הנוצרים המוקדמים עד שחווה התגלות, ראה חיזיון בדרך לדמשק. וכך שאול הפך לפאולוס. ופאולוס הפך לקדוש של הכנסייה. והוא היה איש טוב.
"לא ידעת שאני יודע את כל הדברים האלה, נכון? אני יודע. אף אחד לא שואל אותי. אבל למרבה המזל, החיים הפנימיים שלי עשירים מאוד. עכשיו יש לי אותך.
"אולי אקרא לך פול? על שם פאולוס. ילד שעבר מהפך? שנפל וקם? הנוצרי שנולד מחדש מתוך היהודי שנפל? זה יפריע לך? זאת תהיה בדיחה פרטית שלי. הבדיחות הכי טובות הן כאלה.
"בסדר. בוא נלך להתחבא בקולנוע."
קשה לשלדון לזכור מתי בפעם האחרונה אחז כך בידו הדביקה של ילד. האצבעות השמנמנות והאחיזה הקלה אך הנחושה. האמון והאחריות. מיתון קצב הליכתו והשפיפה הקלה של כתפיו שלו. האם הפעם האחרונה באמת היתה עם סול? אם כן, זה היה לפני יותר מחמישים שנה. התחושה מוכרת מדי, מיידית מכדי להכיל את התשובה, גם אם היא נכונה. האפשרות שחמישים שנה מפרידות בין התחושה הזאת לבין הפעם האחרונה שחש בה ממלאת אותו בחרטה.
היתה ריאה, כמובן. אהבה שמעולם לא ציפה לה. אבל זו היתה יד של בן.

ריאה ולארס עומדים מחוץ לתחנת המשטרה ושותקים. הם יכולים ללכת, אבל הורו להם להישאר זמינים בכל עת. לארס מביט במכוניות חולפות. ריאה מסירה בשיניה חתיכה קטנה מעל שפתה, לוקחת אותה באצבעותיה ומעיפה אותה אל הרוח הקלה. שניהם עומדים במשך כמה דקות. בסופו של דבר לארס מדבר.
"אז מה עכשיו?"
"לא יודעת," היא אומרת.
"אני מתאר לעצמי שאנחנו יכולים לקחת את האופניים ולחפש אותו," הוא אומר.
"אני לא מאמינה שאין לו טלפון נייד."
"הוא סירב. הוא אמר שנשתמש בו לעקוב אחריו."
"ואנחנו קיבלנו את זה."
"רק כי הוא לא עזב את הבית."
"עכשיו הוא עזב," ריאה אומרת.
כמה מכוניות נוספות עוברות, וענן גדול חולף ממעל ונושא עמו צינה מהירה. תזכורת למרחק שכולם עברו. עד כמה הם רחוקים מהבית.
"כן, הוא עזב," לארס אומר. "הוא באמת עזב."

5

בתי הקולנוע באוסלו מושיבים את הצופים במקומות קבועים מראש, ועובדה זו מוציאה את שלדון מן הכלים.
"את חושבת שאנחנו לא יכולים למצוא מושב לבד? שאנחנו צריכים השגחה? הכוונה?"
הוא אומר זאת לנערה התמימה מאחורי הדלפק.
פניה זרועות הפצעונים מתכרכמות. "אצלכם זה אחרת?"
"כן. מי שבא בוחר מה שבא לו. הישרדותם של המתאימים ביותר. חוק הג'ונגל. התחרות מעודדת יצירתיות, ומן העימות צומחת גאונות. בארצם של בני החירות אנחנו יושבים איפה שבא לנו. אנחנו יושבים איפה שאנחנו יכולים."
שלדון חוטף את הכרטיס ורוטן. הוא רוטן על מחיר הנקניקיות בדוכן. הוא רוטן על הטמפרטורה של הפופקורן, על המרחק בין השירותים לאולם, על התלילות של שורות המושבים ועל גובהו הממוצע של הנורבגי הממוצע, הגבוה משמעותית מן הממוצע.
כשהוא מפסיק לרטון — רק לרגע, בעודו מסדיר את נשימתו — הרצח שועט אליו שוב ומוצא בו אחיזה. הוא ממלא את החלל.
הוא מכיר את הבעיה, גם אם בקנה מידה גדול מזה. זו רק דוגמה לה. ההיסטוריה כולה מאיימת בלי הרף לכבוש אותו ולהותיר אותו נטול הגנה תחת משקלה. לא מדובר בשיטיון. מדובר בהיותו בן תמותה.
השתיקה היא האויב. אם רק מניחים לה, היא פורצת את חומת הסחת הדעת.
יהודים יודעים את זה. לכן אנחנו ממשיכים לדבר בכל מחיר. אחרי כל מה שעברנו, אם נעצור לשנייה, אנחנו גמורים.
הוא פונה לפול ואומר, "אני לא יודע שום דבר על הסרט הזה, חוץ מהעובדה שהוא נמשך יותר משעתיים, ואז נאכל את הפיצה היקרה בעולם אצל פפה, ואז נלך לנוח כמו שצריך הלילה בהוטל קונטיננטל. הוא קרוב לתיאטרון הלאומי. הגראנד הוטל מלא לגמרי, אני בטוח. זה המקום האחרון שיחשבו לחפש אותנו בו, כי הוא לא מסוג המקומות שאני נכנס אליהם בדרך כלל. אבל באופן אישי, אני חושב שמגיעה לנו קצת שלווה הלילה."
אז הקדימונים מסתיימים והסרט מתחיל. הוא עוסק בספינת חלל הנמצאת בדרכה לשמש כדי להציל את העולם. הסרט מתחיל בפליאה, אבל מידרדר לאימה ומוות.
שלדון עוצם את עיניו.

הנשיא ג'ימי קרטר לא החזיק בתפקידו די זמן לראות את בני הערובה שבים הביתה מאיראן ב־1980. ביום השבעתו של רונלד רייגן המטוסים המריאו מטהרן ועליהם האמריקנים שהוחזקו בני ערובה במשך ארבע מאות ארבעים וארבעה ימים. המצלמות צילמו את רייגן מושבע לנשיאות בגשם קל — אשתו לבשה אדום תחת שמים אפורים.
אבל הדרמה התחוללה במטוס, והאנשים שבו בכו, דיברו, חששו שמדובר בשקר ושהם טסים במעגלים ושזהו רק מעשה אכזריות נוסף. מה ששלדון הבין, בזמן שצפה בכל זאת בטלוויזיה, היה שמשק כנפי ההיסטוריה האמריקנית לא בא לידי ביטוי בדבריו הבטוחים של רייגן, אלא בהבעת הבדידות המהורהרת על פניו של ג'ימי קרטר בזמן שעמד, לא עוד נשיא, על המסלול. ומתחת למשק כנפי ההיסטוריה שכנו חייהם של אנשים כמוהו וכמו מייבל וכמו ביל הרמון, עמיתו מבית העבוט ששכן בהמשך הרחוב, לא הרחק מחנותו שלו בניו יורק.
מייבל קראה עיתונים אז. היא גיבשה דעה בסוף כל מאמר, ואז הניחה לה להתאדות כמו מים בשלולית מתייבשת. היא לא הרשתה לשלדון לדון בעניינים פוליטיים בבית, ובלאו הכי לא היה לו שום חשק לעשות זאת. סול נהרג לפני שש שנים — ובכל הקשור לזמן, מדובר היה בהרף עין.
מבחינתה היתה העיר דוממת וחסרת תכלית. רצף פסים צהובים של מוניות חולפות. מסכי גשם שחורים. גוני ירוק של שוק האיכרים. סטייק אדום לארוחת ערב. שוב שינה. התנועה היחידה ניכרה בשעונים בחנות של שלדון.
חנות העתיקות והשעונים שכנה בגרמרסי, לא הרחק מדרום פארק אווניו. היא נחבאה אל הכלים, אבל המקומיים ידעו שהיא שם. עוברי אורח יכלו על נקלה להחמיץ את דלת הברזל עבת הסורגים, שנפתחה אל בית מלאכה קטן בחזית ואל חדר תצוגה גדול יותר מאחור.
בשנות השמונים עסקיו של שלדון סבלו מהמצאה יפנית ושמה "שעון דיגיטלי". היו בו מעט מאוד חלקים נעים, הוא היה מדויק להפליא, שילהב את דמיונם של אנשים באורח בלתי מוסבר, והיה זול. ואם לא די בזאת, הוא היה חד־פעמי. כך שתעשיית השעונים השווייצריים נקלעה לסחרור, וכמוה כל מי שמחייתו נסמכה עליה. גברים ונשים מכל שכבות החברה כבר לא באו לחנותו של שלדון לשם תיקון פעוט, כדי לשמן את החלקים או להחליף אטם. במקום זאת רק הזקנים הגיעו. איכות השעונים השתפרה בעקביות, והאנשים החליפו את הזולים אבל תיקנו את הטובים. מספר הלקוחות פחת, העבודה היתה מורכבת יותר, והשכר לא השתפר. העשור היה שקט וחסר ייחוד.
בית העבוט של ביל הרמון נמצא במרחק שלוש דלתות מימין. גם ביל היה בשנות החמישים לחייו, אמריקני ממוצא אירי, והתהדר ברעמת שיער לבן טהור מעל פנים סמוקות. הוא ושלדון שלחו לקוחות זה לזה כאילו היו כדורי פינג פונג.
"לא בשבילי. נסה את החנות של ביל. הוא קונה כלים חשמליים."
"לא, לא. לך לדוני עם שעון הזהב היפה הזה. אני לא מבין בהם שום דבר."
"זה ניקון. מה יש לי לעשות עם ניקון? לך לביל."
"לך לדוני."
"לך לביל."
"דוני, תסתכל על זה," אמר ביל יום אחד. הוא הושיט לשלדון שעון זהב דק להפליא, עם רצועת עור מקורית מאת פּאטֶק פיליפ. "הבחור אומר שהוא קנה אותו בהוואנה לפני שהפכו לקומוניסטים. רצה למכור לי את זה. שלחתי אותו אליך, אבל..."
"באתי מאוחר."
"באת מאוחר. אז קניתי אותו."
שלדון לבש סינר עור וחולצה לבנה והרים את משקפי הקריאה שלו על ראשו. הוא נראה מעט מוזנח, ובעיניו הכחולות השתקף נצנוץ מאור אחר הצהריים. לא שביל הבחין בכך. לביל לא היה חוש לַדרמטי, לבן החלוף, לָערטילאי. בעיני ביל, דבר לא היה קסום. וזה חבל, כי לדעתו של שלדון, לביל היתה אחת החנויות הקסומות ביותר בניו יורק — למעט זו שלו — ואיש לא ידע זאת טוב יותר מבנו.
למרבה אושרו הצעיר של סול, חנות המשכון של ביל היתה זהה בגודל ובמבנה לזו של שלדון. משהו במבנה הזהה איפשר לסול לחוש בעלות גם על חנותו של ביל. ביל, גרוש וערירי, קידם זאת בברכה.
בחנות של אביו היה על סול לרדת כמה מדרגות כדי לפתוח את הדלת המסורגת. משמאל היה מרכז התיקונים. לשלדון היה שם שולחן עץ גדול, ולאורך הקיר מאחוריו היו אלפי — אם לא מיליוני — מדפים קטנטנים, כל מדף קטן יותר מכרטיס קטלוג בספרייה, ועליהם מספרים בלבד. האור כאן היה טוב, וסול צפה בזמן שאנשים באו והלכו, כולם נחמדים לאביו.
אצל ביל היה דוכן תצוגה גדול, כדי שאנשים יוכלו להסתכל ולראות את כל הדברים המשונים שהציע למכירה. פעם היה לו מגן ויקינגי שחזיתו מכוסה פרווה. בפעם אחרת היו לו רובוטֵי רוֹקם־סוֹקם של חברת מאטל, אקדח עתיק מהמערב הפרוע, מכונת כתיבה מקולקלת, פותחן מכתבים מצרפת, וָאזה עם ידיות בצורת דג ומראה מעוטרת בעלי זהב.
ביל לא לבש סינר עור כמו שלדון, וגם לא משקפי שענים, ולכן בכל זאת היה דבר מה מיוחד אצל אביו. הסינר היה דהוי ומלא קפלים, ושימש בלי ספק לבושם של אבירים שנלחמו בדרקונים. סול ידע זאת, כי שלדון סיפר לו. למעשה, שלדון לא חש צורך מיוחד להיראות כמו שען מהעולם הישן, אבל אין להכחיש שסינרי עור היו דבר שימושי מאוד כאשר הפיל חלקי שעונים זעירים. הוא היה שומע את החלקים פוגעים בעור ויודע שאכן הפיל משהו. תועלת נוספת צמחה מכך שקל היה לאסוף את החלקים הזעירים מהקפלים. לכן, אף שבמקורו זה היה סינר של סנדלר ולא של שען, הוא היה שימושי וניחן אף ביכולות לוחמת דרקונים קסומות. בזכות כל זאת קל היה ללבוש אותו — וקשה להסיר.
כשביל נכנס באותו בוקר, עמד על השולחן תרמוס קפה, ושלדון עסק במלאכה עדינה של הכנסת קפיץ לשעון צוללנים חדש של אוֹלֶך את ווֹס.
"ברכותי," אמר שלדון. "עכשיו יש לך שעון."
"מה אתה עושה?" שאל ביל.
"משהו שרציתי לעשות כבר כמה זמן."
"מה?"
"אתה לא תבין."
"זה מורכב, נכון? טכני? אני לא אבין." ביל נד בראשו ושרק. "אתם היהודים. אתם כל כך חכמים. אין שום דבר שאתם לא יודעים."
שלדון לא בלע את הפיתיון. "נראה שאנחנו לא כל כך טובים בלהישמר מצרות."
"אז תגיד לי מה אתה עושה, איינשטיין."
שלדון הסיר את זכוכית המגדלת והניח אותה לימין משטח העבודה. הוא הצביע על מכסה השעון משמאל.
"זה היה של סול. הם מצאו אותו על הגופה שלו. זה הגיע עם החפצים האישיים שלו."
"אז אתה מתקן אותו."
"לא. אני לא רוצה לתקן אותו. אני עושה משהו אחר. שמעת פעם על אֶלינבַר?"
"לא."
"זאת סגסוגת מתכתית שעמידה מאוד לשינויים בטמפרטורה. המילה לקוחה מ־elasticité invariable הצרפתית, שקוצרה לאלינבר. משתמשים בה כדי לייצר את קפיץ האיזון בשעונים מכניים כמו שני אלה כאן."
"יקר?"
"לא. זה רק ברזל, ניקל וכרום, אבל משתמשים בה לעשות הרבה דברים שימושיים. קפיץ האיזון הוא חלק עדין מאוד. הוא נכרך שוב ושוב ושוב. כשאתה מותח שעון, אתה כורך את קפיץ האיזון. כשהוא נפתח, המתיחות גורמת לחלקי השעון לזוז ולכל הסיפור לתקתק. קפיץ האיזון הוא הלב של השעון.
"העניין הוא שיש רק כמה בתי יציקה שמייצרים את החומר. לכן אפשר להתחקות אחרי רוב קפיצֵי האיזון אל אותם בתי יציקה. זה כאילו... כאילו שכל הלבבות מגיעים מאותו המקום. כאילו שלכל שעון יש נשמה, והיא קשורה לכל אחת אחרת, כי כולן הגיעו מאותו בית.
"השעון של סול היה אולך את ווס צנוע. קנה אותו ממגזין. לא משהו ששמעת עליו. עשירים לא ענדו אותם. אלה היו שעונים של אנשים עובדים. של חיילים. והם קיבלו תמורה הולמת לכסף שלהם. אני אוהב אותם. אז קניתי שעון חדש לא מזמן, ואני לוקח את קפיץ האיזון בשעון הישן של סול ומכניס את הלב הישן בשעון החדש. ככה, כשאני מתנהל עם העניינים שלי, ובודק מה השעה, ומקבל החלטה כזאת או אחרת, אנחנו מחוברים. זה גורם לי להרגיש קצת יותר קרוב אליו."
"זה משהו, דוני."
"זה מה שאני עושה, על כל פנים."
"אז במה זה שונה מלקחת סוללה משעון אחד ולשים אותה בשעון אחר?"
שלדון משפשף את פניו. "ואתה מתפלא שאתה לא מצליח להשכיב אף אחת."
"אני לא מבין על מה אתה מדבר."
"אתה באמת לא מבין, מה...?"
"כמה עולה החדש?"
"בסביבות שלושים וחמישה דולר. פעם הם עלו שבעה־עשר."
"אז תראה, נחש כמה שילמתי על שעון הזהב."
"כמה?"
"נו, בחייך, דוני. תשאל כאילו זה באמת מעניין אותך."
שלדון פתח את ידיו מעט ושאל באותה נימת קול משועממת, "כמה?"
"הנה, כבר טוב. שמונה מאות."
"שמונה מאות מה? דולר? אלוהים, ביל. בשביל שעון? בחיים לא תצליח למכור אותו!"
"אני לא מתכוון למכור אותו. זאת השקעה. אני הולך לקנות עשרה כאלה, להכניס אותם לכספת, ובעוד עשרים שנה, כשנמכור את החנויות, הם יהיו שווים אלפי דולרים! נוכל לפרוש. לקנות מקום בלונג איילנד. למלא אותו בשפנפנות פלייבוי ולשתות שמפניה."
שלדון זע על כיסא העץ, והוא חרק.
שלדון שאל, "מה אנחנו הולכים לעשות עם שפנפנות פלייבוי כשנהיה בני שבעים? להתפעל מהיכולת שלהן להגיש משקאות?"
"תזכור מה שאני אומר לך, דוני. עד אז, בקצב שהמדע מתקדם היום, כבר תהיה גלולה או זריקה או משהו שתבנה טיל במכנסיים של כל גבר זקן. רק לפני עשר שנים נחתנו על הירח. זה חלום של אדם צעיר. כשהמדענים האלה יגיעו לגיל שלנו, הם יציבו לעצמם מטרות קרובות יותר. הם לא ירצו להגיע למקום שאף גבר לא היה בו מעולם. הם ירצו להגיע למקום שכל הגברים היו בו. ואתה יודע למה? כי נחמד שם."
"מה לגבי הנשים שלנו?"
"הנשים שלנו..." אמר ביל, שהתייחס לשאלה ברצינות, "אני לא אתחתן, ו... עד אז... מייבל תשמח שיש לך תחביב."
שלדון רוכן לפנים ופותח את מגירת השולחן. "אתה איש חזון, ביל. אין להכחיש. איש חזון חרמן ופזרן."
שלדון מוציא קופסה קטנה ומושיט אותה לביל.
"מה זה?" ביל אומר.
"את אלה אני רוצה שתשמור אצלך. פשוט תתקע אותן איפשהו. אל תמכור אותן."
"מה יש פה?"
"כמה מדליות שנתנו לי, כשחזרתי מקוריאה."
ביל נוטל את הקופסה בלי לפתוח אותה.
"למה אני צריך לקחת אותן?"
"אני לא רוצה שאשתי תמצא אותן. גם לא ריאה. היא גדולה, והיא מסתובבת ושואלת שאלות."
"אתה זה שלימד אותה לדבר."
"אם רק הייתי יודע לאן זה יביא אותי..."
ביל מביט סביבו על חנות העתיקות. "אתה לא יכול להחביא אותן פה? זה כמו להחביא עץ ביער."
"תעשה משהו מועיל."
"מתי תרצה אותן בחזרה?"
"נראה אם בכלל."
"זה באמת בגלל הבנות?"
"חלקית. אם אתה מוכרח לדעת, אני לא רוצה שום תזכורת לזה שהרשיתי לסול לראות אותן. ואני לא יכול לסבול אותן כל כך קרובות אלי כשאני עושה את הדבר הזה עם השעונים. תראה, אתה לא חייב להבין את זה. אתה רק צריך לעשות את זה כי אני מבקש ממך. למה זה לא מספיק?"
"זה מספיק."
"טוב."
ביל לקח את הקופסה והשתהה שם בעוד שלדון עובד. לאחר כמה דקות שלדון מביט בו.
"מה קרה לך היום?"
"אני מת."
"מה עשית עכשיו?"
"אני מת. ממש מת. אתה לא זוכר? זה קרה בנובמבר, בזמן הבחירות. נהג שיכור. אתה לקחת את זה קשה. אני מניח שזה עדיין קשה לך. אני המוות הראשון שלך מאז סול. לכן אתה עושה את הדבר הזה עם השעון."
"אני עושה את זה בגלל הילד שלי."
"כן. אבל המוות שלי הוא הסיבה שאתה עושה את זה עכשיו."
"אז זה לא סתם זיכרון."
"בטח שכן."
"לא החלק הזה. כלומר, זה פשוט הגיוני. אני לא יכול לזכור שיחה עם רוח רפאים. אני ממציא את זה."
"טוב, לא. אני מניח שזה לא זיכרון ממש. יותר כמו חיזיון או משהו. אף אחד מאיתנו לא נמצא כאן. אתה בקולנוע עם הילד הזר שמצאת באיסלנד."
"נורבגיה."
"לא חשוב."
"אתה לא נשמע כמו ביל."
"מי אתה חושב שאני?"
"אני לא אוהב את השאלה הזאת."
פעמון קטן מעל הדלת מודיע שלקוח נכנס לחנות.
"אני חושב שכדאי לגמור פה."
"מה קרה הבוקר?" ביל שואל.
"על איזה 'בוקר' אנחנו מדברים?"
"הבוקר עם הילד הבלקני הקטן. למה התחבאת בארון? למה לא הצלת את האישה?"
"אני בן שמונים ושתיים. מה הייתי יכול לעשות?"
"אני רק אומר."
"הייתי צריך לבחור. בחרתי לנצל את כל הכוח שלי בשביל הילד. החיים הם בחירה. אני יודע איך לבחור."
"ומה עכשיו?"
"כל הכיוונים הם במעלה הנהר. תשאל אותי כשנגיע לשם."

סדרן צעיר שעל תג השם שלו כתוב "יוֹנאס" רוכן מעל שלדון בהבעה חביבה. הוא אומר משהו בנורבגית.
"מה?"
באנגלית, יונאס אומר, "אני חושב שנרדמת. הסרט נגמר, אדוני."
"איפה הילד?"
האורות דולקים ורשימת הקרדיטים הסתיימה.
שלדון, אחוז כאב גב קל, חוצה את השטיח האדום ויוצא אל המבואה, ומוצא שם את פול מחזיק גביע גלידה נוסף — ככל הנראה מתנה מהמוכרים.
"חיפשתי אותך," שלדון אומר.
פול אינו מחייך למראה שלדון. הוא לא התרכך כלל מאז נפגשו.
שלדון מושיט את ידו.
פול אינו מגיב.
שלדון מניח את ידו בשלווה על כתפו של הילד.
"בוא נצא. נחליף לך בגדים. אתה לא יכול להמשיך ללבוש את המכנסיים האלה. הייתי צריך להחליף לך אותם מוקדם יותר. זה עוד לא היה לי ברור אז. עכשיו כן."

פטר טופח קלות על כתפה של סיגריד כדי להסב את תשומת לבה ממסך המחשב. "יש שתן בארון."
השעה כמעט שמונה בערב, והשמש עדיין גבוהה. הטמפרטורה במשרד עולה על עשרים וחמש מעלות. כשבנו את הבניין, לא התקינו בו מיזוג אוויר. אז לא היה בו צורך, אבל עכשיו ההתחממות הגלובלית הורגת אותם.
בניגוד לכמה מהגברים במשרד — הרוחש כעת מרוב פעלתנות — סיגריד לא שיחררה את הכפתור העליון במדים שלה. היא רשאית לעשות זאת, במשרד לא מקפידים על רשמיות; אבל מטעמים שהיא עדיין אינה מסוגלת להסביר לעצמה, היא מעדיפה לא לעשות זאת.
"בלי ספק שתן חדש. הוא עדיין היה לח לפני כמה שעות."
"אתה בטוח שזה לא אחד השוטרים?" היא שואלת בסרקסטיות.
"אנחנו משווים דנ"א לאישה המתה. הוא לא שלה, כי המכנסיים שלה לא היו רטובים. אני חושב שהוא אולי של הילד הנעדר."
"מתחבא בארון ושומע את אמא שלו נרצחת? זאת מחשבה איומה."
פטר אינו אומר דבר.
"כמה זמן אורכת הבדיקה?"
"בדרך כלל? שישה חודשים."
"ומה לגבי המקרה הזה?"
"עד הבוקר. אני חושב שאינגה תישאר במעבדה עד מאוחר. היא בדיוק נפרדה מהחבר שלה. אני חושב שהיא מעדיפה להיות עסוקה, והפרתי שישה כללים כשביקשתי לקדם את זה לראש הרשימה."
"אין לה כלב?"
"חתול."
"ויקטור?"
"סיזר."
"כן. יופי לנו."
"את הולכת לזירת הפשע?" פטר שואל.
"אתה לא עושה עבודה טובה?"
פטר חושק שפתיים.
"כן, בסופו של דבר," סיגריד אומרת. "אני מנסה לקבל את השם של האישה מבעל הבית, וגם את השם של הבן שלה ושל הגבר שכנראה עשה את זה. נראה לי שעדיף לתפוס קודם את הרוצח, ואז לדאוג לשאר."
"אנחנו הולכים אחר כך לאכול פיצה בפֶּפֶּה."
"אחרי מה?" סיגריד אומרת.
"זה לילה יפה. לשתות."
"אין לי מצב רוח."
"אף פעם לא ראיתי קודם אישה נרצחת," פטר אומר.
סיגריד אינה מסיבה את מבטה ממסך המחשב. בסבר פנים רציני היא אומרת, "ועדיין לא ראית."

שלדון נרשם בדלפק הקבלה של המלון. "שֵם, בבקשה?" אומרת האישה.
במבטא אשר הן שלדון והן השוודית שמאחורי הדלפק אינם מצליחים לזהות, הוא אומר, "סי־קיי דקסטר הייבן."2
2    שמו של הגיבור ב"סיפור פילדלפיה" (1940), בכיכובם של קרי גרנט וקתרין הפבורן.

"סי־קיי דקסטר הייבן," היא חוזרת.
"הנכבד," הוא מוסיף. שלדון מביט מטה ואומר, "ונכדו. פול. פול הייבן."
"אוכל לראות את הדרכונים שלכם, בבקשה?"
שלדון פונה לפול ואומר, "היא רוצה את הדרכונים שלנו. עם השם שלנו."
הוא פונה שוב לפקידה. "למעשה, נערתי היקרה, יש כאן חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שגנבו את התיקים שלנו — כולל הדרכונים — לפני לא פחות משעה, כשהגענו ברכבת המפוארת שלכם משדה התעופה. החוויה היתה כל כך טראומטית, שהילד שלי הרטיב במכנסיים. אבל אני אומר לך את זה בידיעה שהדבר יישאר בינינו — לא הייתי רוצה לבייש אותו, אפילו בגיל הזה. אבל החדשות הטובות הן שהמשרד שלי שלח לך אותם בפקס לפני שעזבנו, כך שלמרבה המזל יש לך עותקים. ואנא, תוכלי להכין לי שני עותקים נוספים? אזדקק להם בשביל הדוח המשטרתי מחר בבוקר ובשביל השגרירות, כדי שיוכלו להוציא לי דרכונים חדשים לנסיעה העצובה הביתה."
במשך רגע לא נאמר דבר.
כאשר האישה דקת הגזרה, המזמינה והאופנתית פותחת את פיה לדבר, סי־קיי דקסטר הייבן מרים את ידו ואומר, "אבל אין צורך לעשות את הדבר בזה הרגע. אני מודה לך על ההצעה. היום היה כל כך ארוך, כל כך מעייף — בהתחשב בגילי, אני בן שמונים ושתיים — שאני חושב שעדיף שנטפל בנושא בבוקר. מה שארצה לעשות, עם זאת, הוא לתת לך כסף מזומן תמורת החדר כבר עכשיו, כדי לפרוע את החשבון. אז הייתי רוצה שאחד מנערי השליח שלכם יצא לחנות מקומית ויקנה לנכד שלי בגדים. גרביים, נעליים, מכנסיים, תחתונים, חולצה וז'קט נחמד להליכה ביער. תחייבי את החדר, ותביאי אותם אלי במהירות האפשרית."
האישה מנסה לדבר. היא מחווה מיני מחוות מן הסוג שאנשים מבצעים כשהם מנסים לתרום לשיחה. תנועות של היד. פתיחת פה מקרית. עיניים מוצרות ומתרחבות, שימוש מיומן בהטיית הראש לשם הדגשה. אלא שכאשר מדובר בשלדון, מחוות דקות כאלה הן כלחישה לפיל. מתוקות וחסרות טעם.
"מר הייבן, אני מצטערת ש..."
"כמובן. גם אני. והואיל וחסרה לי עכשיו גם התרופה לשיכוך תופעות הלוואי של הסרטן שלי, אני פשוט אסיר תודה שנשדדתי במדינה מלאה באנשים נחמדים כל כך. זה מה שאומרים באמריקה. שהנורבגים הם האנשים הנחמדים ביותר. אם אגיע הביתה בחיים, אני אאשר את הדברים. ואם אמות לפני שאשוב לארץ מוצאי, הילד יעשה זאת במקומי."
החדר היה נחמד.
שלדון מצא תחנה ששידרה סרטים מצוירים בנורבגית. פול ישב בשקט על המיטה עם בקבוק קולה וצפה בטום רודף אחרי ג'רי. שלדון ישב לצדו ועשה כמוהו.
"היה לי פעם רעיון לפרסומת בטלוויזיה," שלדון אומר. "נסה לדמיין את זה. תמונה ראשונה, שדה חיטה ופרחי בר, כולה בגוונים זהובים. קול של חרקים מזמזמים. אפשר להרגיש את החום. בתמונה הבאה, אדוות קלות בבריכה. גוון ירקרק חלומי במים. ואז, מים מתיזים! כלב מזנק פנימה. המצלמה עוקבת אחריו שוחה משמאל לימין בעדינות אך בנחישות. ואז, בצד ימין של הפריים, נגלה לעין בקבוק קולה ריק צף בבריכה. הכלב — גולדן רטריבר — לוקח את הבקבוק בפיו, מתנשם ומתנשף, ושוחה בחזרה. הוא יוצא מהמים, מתנער, רץ עם הבקבוק אל מזח שילד שוכב בו על גבו, נינוח לו תחת העננים. הילד, בלי להסתכל, לוקח את הבקבוק ומשליך אותו שוב לבריכה. ואז, בזמן שהכלב קופץ שוב למים, המילים מופיעות על המסך. 'קוקה קולה. קיץ.'
"זה בולע אותך! אין לך מה לעשות! זה שולח יד למעיים שלך ופורט על המיתרים של הפסנתר שלך! אבל מה עושים עם רעיון כזה? שום דבר. אם תשלח אותו אליהם, הם יגנבו אותו. ולי הרי אין עדיין חברת משקאות קלים משלי."
פול אינו אומר דבר. הוא לא הוציא מילה מפיו מאז שנפגשו. אפילו לא חייך.
אבל ילד אינו יודע כיצד להתמודד עם שתיקה. הוא אינו מכיר את הצורך לקרב את הקומדיה והטרגדיה זו לזו ככל הניתן — ככל שמאפשרים הפאתוס והמילים — ולנסות להדוף את קולות המתים. הוא רק ילד קטן. הוא עטוף בשתיקה של בעתה, שהמילים כושלות בה, וכל הברה מחליקה מעל המציאות כמו טיפות מעל עלה. הוא אינו מבוגר די הצורך להסיח את דעתו במשחקים, עדיין אינו מיומן בשאיבת נחמה מדיאלוג ודרמה. הוא חסר הגנה. אמו מתה. וזאת הסיבה לכך ששלדון לעולם לא יעזוב אותו.
"אלוהים ברא את העולם, וירא כי טוב," אומר שלדון בקול. "יופי. אבל מתי הוא העביר בדיקה חוזרת?" הוא שואל בזמן שטום רודף אחרי ג'רי בטלוויזיה.
"טוב, אני יודע מה אתה חושב. אתה חושב, הוא בדק שוב לפני המבול. לפני שנֹח בנה לו תיבה מהמוני עצים של גופר. אבל זה כבר היה מזמן. והוא לא חזר לשולחן השרטוט. הוא רק הרטיב הכול, חוץ מהתיבה. אני חושב שהגיע הזמן לבדוק אותנו שוב. לא בהכרח עם תגובה ילדותית כזאת, כמו ילד שמקמט ציור גרוע ומעמיד פנים שהוא לא היה מעולם, ומשאיר את נח עם שאלה. השאלה היא 'למה אני?', וכיוון שלא היתה תשובה, הוא התמכר לטיפה המרה. באופן אישי הייתי מעדיף לראות אצל אלוהים איזושהי צמיחה. איזושהי בגרות. איזושהי אחריות. איזושהי הודאה באשמה. איזושהי הודאה פומבית בהזנחה שלו. הבעיה היא שאלוהים לבד. אין מי שיתנגד לו. יסדר לו את הראש. אין גברת אלוהים. אני מניח שאני לא הראשון שחושב על זה.
"עכשיו, אתה יכול להגיד, מכיוון שאתה פאולוס הקדוש ולפיכך תיאולוג ופילוסוף, ואולי האדם המעניין ביותר בהיסטוריה, שאלוהים לא יכול להתחרט, כי איך הוא יודע שטעה? אחרי הכול, האם ידיעת־הכול כוללת גם את ידיעת העצמי? הואיל ואלוהים הוא מקור הכול, האם הוא יכול להתכחש למעשיו שלו? האם הוא יכול לגנות אותם? ולעומת מה? מהו קנה המידה למעֵט הוא עצמו?
"אז יש לי תשובה, ותודה ששאלת. התשובה נמצאת בסיפור התנכי של האוננות. לא הייתי מזכיר את זה, לא בגילך, אבל כיוון שאתה לא מדבר אנגלית וכבר עברת היום דברים גרועים מזה, לא ייגרם לך נזק גדול.
"אונן. אנחנו זוכרים אותו בתור זה ששיחת את הזרע שלו. העושה ביד הראשון. אבל מה קרה שם? לאונן היה אח, ואחיו ואשתו לא הצליחו להרות. אלוהים, משום מה, החליט שהמשפחה צריכה ילד, ולכן — כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשאנשים היו בני החלפה — אלוהים אומר לאונן ללכת לאוהל של אחיו ולכייף עם גיסתו. אבל אונן לא אוהב את זה. הוא נכנס לאוהל, ושם — כשהוא חושב שאלוהים לא יכול לראות בתוך אוהלים, ואל תיתן לי אפילו להתחיל לדבר על זה — מאונן במקום זאת. משחֵת ארצה, כמו שכתוב. הוא יוצא החוצה, אומר לאלוהים שעשה מה שעשה ומסתלק. אלוהים, בהיותו אלוהים, כועס על אונן מאוד. הלקח שכולנו לומדים מכוהני הדת היהודו־נוצרים הוא שאלוהים מתעב אוננות, ועלינו להרחיק את הידיים מהבולבולים שלנו. אבל אני רוצה לשאול משהו. מנין קיבל אונן את הרעיון שאומר שהציוויים של אלוהים יכולים להיות בלתי מוסריים? שישנה מוסריות, קוד התנהגות, שמקורה במקום עמוק יותר בנפש האנושית — בַּייחוד שלנו ובתמותה שלנו — והיא כבר יודעת להבדיל בין טוב ורע בבהירות כזו, שהיא שוללת את הסמכות הכבירה ביותר ופונה בדרך משלה?
"כך שהשאלה האמיתית היא, למה לא הצלחתי להחדיר קצת מזה בבן שלי, כדי שיהיה לו אומץ להתנגד לי, להתכחש לכישלונות שלי ולסרב לצאת למלחמה חסרת טעם שהרגה אותו? כדי שימשיך לחיות אחרַי. למה לא הצלחתי להעניק יותר מזה... מה שלא יהיה... לבן שלי?"
שלדון מביט בפול, שבוהה במסך.
"עכשיו בוא הנה ונוריד לך את המגפיים."

6

ריאה ולארס עזבו את תחנת המשטרה ונסעו ברחבי העיר במשך שעות בחיפוש אחר שלדון. תחילה חיפשו באקראי. הם חלפו בשכונות הקרובות למרכז, ועברו את הרחובות הפופולריים ביותר לאורכם ולרוחבם. קארל יוהן גתה. כריסטיאן פור גתה. וֶרגֶלַנדסוֵויין, סמוך לבית הספרות החדש. במעלה הֶגדֶהאוגסוֵויין אל בּוֹגסטאדוויין, ואז באזור מיֹורסטוּאן. חזרה אל פארק פרוגנר, לאורך פרוגנר, אל ויקָה, אל הנמל.
אז בחרו אתרים. בית כנסת, אבל אין סימן לשלדון. מועדון חשפנות שפתוח כל היום, אבל אין סימן לשלדון. חנויות ספרים, אבל אין סימן לשלדון.
לארס הציע שיישארו בלילה בעיר. במקום נחמד. במקום יקר. אולי הגראנד הוטל?
אבל בגראנד הוטל לא נשארו חדרים, לכן עברו לקונטיננטל הסמוך.
לארס ישן שנת ישרים. הוא היה מותש.
ריאה בהתה בתקרה וחייה חלפו לנגד עיניה, קדימה ולאחור.
ארוחת הבוקר בקונטיננטל טובה היום, אבל ריאה אינה רעבה. היא טובלת את אצבעה בתה החם ומניחה אותה על שפת כוס המים. היא אוחזת בבסיס הכוס בידה השנייה ומחככת את שפת הכוס במעגלים, עד שצליל נמוך עולה כמו קריאת יגון של לווייתן תינוק שהלך לאיבוד.
"אם הייתי עושה את זה, הייתי בצרות," לארס אומר.
"סליחה."
"איך ישנת?" הוא שואל.
"הייתי מעדיפה להיות בבית."
"ממש לא."
"איך נוכל לחזור לשם, כשאנחנו יודעים שאישה נרצחה בדירה שלנו? כמה זמן נוכל לחיות במלון?"
"יש אנשים עם בעיות יותר קשות."
"נכון. וזה היה גס רוח לדבר על זה אילו הם היו כאן עכשיו, אבל הם לא."
לארס מחייך. לראשונה מאז שנכנסו אל המלון, גם ריאה מחייכת.
"לפעמים את נשמעת כמו סבא שלך. בעיקר כשהוא לא בסביבה."
"הוא גידל אותי."
"את דואגת לו?"
"אני המומה מכדי לדאוג."
"אנחנו לא מוכרחים להישאר במלון. נלך לבית הקיץ. נישאר שם. אני יכול לקחת חופשה מהעבודה."
"אין לי כאן שום דבר חוץ ממברשת שיניים."
"יש לנו שם כמה דברים. נוכל לקחת מה שאנחנו צריכים לפני שנעזוב."
"מותר לנו לעזוב?"
"אני אתקשר לסיגריד אדגורד ואודיע לה לאן אנחנו נוסעים. אלא אם כן הם רוצים לשלם את החשבון שלנו במלון."
"זה מופיע בעיתון הבוקר, אתה יודע. ראיתי תמונה של הבניין בעמוד הראשי."
לארס שותה קפה שחור ואוכל טוסט עם ביצה. הוא לובש חולצת כפתורים לבנה עם שרוולים קצרים מעל מכנסי ג'ינס אופנתיים ונעלי עור.
"איך אתה יכול לאכול?" היא שואלת.
"זאת ארוחת בוקר."
"כל מה שקרה לא מגיע אליך? לא מערער אותך? מרוקן אותך?"
לארס מניח את ספל הקפה ומתופף כמה פעמים על השולחן. "אני מנסה לא לחשוב על זה. אני פשוט מנסה לחשוב מה לעשות."
"כמו במשחק מחשב."
"זה לא הוגן ולא יפה."
"אתה גורם לזה להישמע כמו בחירה. זה לא משפיע עליך? זה לא נורא מפחיד אותך? אני מבועתת. סבא שלי מחזיק בתוך תוכו את כל המראות העוינים האלה. את כל הזעם הכבוש הזה. אני זוכרת אותו, כשהייתי קטנה, מביט בי בכל כך הרבה אהבה ורוך ואז, בבת אחת, מתעצבן. לא עלי. הוא אף פעם לא באמת כעס עלי. מתרגז. הוא היה מתרגז כל הזמן. הוא היה מרים את הידיים באוויר ושואל אותי מה חשבתי לעצמי. 'מה גורם לך לחשוב שזה רעיון טוב?' ככה הוא היה אומר.
"העולם עצמו, זה מה שהכעיס אותו. כשהייתי מבוגרת יותר, הוא אמר שהפנים שלי מראות לו את העומק האינסופי של האנושות, ואת מה שאובד בכל פעם שאדם נלקח מאיתנו. וזה מחדד את המחשבה על סוג האנשים שמסוגלים להביט בפניו של ילד ולפגוע בו, ועל מה שאנחנו צריכים לעשות במקרה כזה.
"ואז הוא היה מדבר על השואה. הנאצים שירו בראשם של ילדים מול העיניים של ההורים שלהם כדי להוכיח לעצמם שהם מעל לשיקולים עלובים כמו חמלה אנושית ושהם באמת על־אנושיים כמו שהיטלר אמר. הם קשרו משפחות באמצעות מיתרי פסנתר על הדנובה וירו רק באחד מהם כך שהאחרים יטבעו. הכניסו אותם לתאי גזים. זרקו אותם לבורות וכיסו אותם, בעודם בחיים, בסיד..."
"תפסיקי את זה," לארס לוחש.
"אתה רוצה שאני אפסיק את זה?" היא אומרת ומכה בידה על השולחן.

שלדון מתעורר ואינו מתגלח או מתקלח. במקום זאת הוא ניגש אל הדלת ומוצא בחוץ גיליון של "אפטנפוסטן". הוא אינו מבין את השפה, אבל הוא מחפש דבר מה מסוים, ומוצא אותו.
המילה לרצח בנורבגית היא mord. הוא רואה תמונה של הבניין שלו, כותרת וסרט משטרה שחוסם את הכניסה. קבוצה של אנשים עומדת סביבה. היא באמת מתה. נדמה שהמציאות של האירועים ממשית כפליים בעקבות האישור שסיפק להם העולם. אולי זאת רק תוצאה של השיטיון שמייבל התעקשה שיש לו.
אתה צריך הוכחה.
בסדר. הוכחה. אני אמצא הוכחה. אני יכול ללכת עכשיו?
"אפילו לא התקשרתי לאמבולנס," הוא אומר לחלל החדר. "איזה מין חיה אני? איך שכחתי לעשות את זה? האם היתה נשארת בחיים אילו התקשרתי? אילו הייתי טורח לצעוק?"
והילד. שמשתין בחדר האמבטיה. שמנסה לכוון מעל שפת האסלה ולא ללכלך. שמדיח את האסלה ופותח את הברז. שרוחץ את הידיים הקטנות שלו במים, כמו שאמא לימדה אותו, ואז סוגר את הברז בכוח רב ככל יכולתו ומייבש את הידיים במגבת נקייה לפני שהוא יוצא מחדר האמבטיה ובה בעת מנסה לחגור את החגורה.
הוא לומד ששמה היה סֶנקָה, לא ורה. אין כל אזכור של ילד, עד כמה שהוא מצליח להבין. אם הוא צודק, מישהו נוקט זהירות יתרה עם הסיפור הזה.
שלדון מתקלח, מתגלח ומלביש את שניהם בבגדים החדשים שהביא נער השירות. הוא מחפש מתחת למיטה, בחדר האמבטיה, במגירות ובקפלי המיטה והכיסאות, מוודא מעל לכל ספק שאין בחדר דבר שיזהה אותם. הוא לא התחמק מתשלום מאז 1955, והדבר דורש מיומנות. הוא לא רוצה לטעות כשההשלכות כל כך חמורות.
כשהוא מסיים להתכונן לקראת יציאתם, הוא מתיישב בקצה המיטה ופשוט חושב. הוא חושב לאט והוא מתרכז.
אם המשטרה יודעת על הנרצחת, היא יודעת על הילד. וכיוון ששלדון לא שב הביתה בליל אמש, ריאה בטח יוצאת מדעתה ברגע זה.
עולה בדעתו של שלדון שריאה אולי נתקלה באישה המתה בדירה. שאולי חשבה שגם הוא נרצח. יום אחרי ההפלה.
החיים האלה? את רוצה לדעת מה דעתי על החיים האלה?
הוא מרים את העיתון ומביט בבניין. הם ירדפו אחרי הרוצח ואולי גם אחרי הילד. הם יחפשו אחריו, מסיבה כזאת או אחרת. ואם הרוצח מחפש את הילד, המשטרה תבדוק כל מטוס, רכבת ואוטובוס, ותטיל על העיר סגר של ממש.
"זה כמו בצי," הוא אומר בקול. "אתה משתלט על צווארי הבקבוק, כמו גיברלטר או הבוספורוס או פנמה או סואץ. אתה משתלט עליהם, ואז אתה מחכה שהאויב יבוא אליך. בתנאים שלך. זה מה שהם יעשו. זה מה שאני הייתי עושה. הנורבגים אולי חסרים קצת אסרטיביות, אבל הם לא מטומטמים. הם יחכו שניכנס למלכודת."
שלדון מביט בפול, שצופה בסרט מצויר בנורבגית.
"אני יודע מה אתה חושב — אני צריך למסור אותך, אני צריך להביא אותך אליהם. אבל מה אם הם לא חושדים במפלצת? מה אם הם יעבירו אותך אליו? מה אם הם חושבים שאני זקן מטורף ושהעדות שלי לא שווה כלום? חוץ מזה, בכלל לא ראיתי את הפנים שלו. אני מוכן להתערב שריאה כבר אמרה להם שאני משוגע. מה אז?
"תראה, אני לא מוסר אותך עד שיתפסו אותו. בסדר? אז איך נצא מכאן?"
שלדון מדמיין את העיר כפי שהוא מכיר אותה. הוא מדמיין אותה בתור גביש הנתון במעבהו של יער ירוק־ברקת, עם פלגים תכולים שופעים. הוא מדמיין מטוסים ורכבות ומוניות ומכוניות. הוא מדמיין את המשטרה ואת המפלצת יושבים משני עבריה של עיר הגביש ומביטים אל תוכה. מחפשים את האיש הזקן והילד הקטן.
"הנהר," הוא אומר לבסוף, ומתכוון לפיורד של אוסלו.
שלדון מניח את העיתון ומשפשף את פניו.
"אני לא רוצה לשוט בנהר."

בארוחת הבוקר לארס לוקח את המפית מחיקו ומניח אותה על השולחן לצד הצלחת. הוא נשען לאחור בכיסא. ריאה מניחה את סנטרה על כפות ידיה הפתוחות ושוקעת לפנים. במשך זמן רב הם אינם אומרים דבר.
"מה היינו עושים היום?" ריאה אומרת לבסוף.
"את מתכוונת, אם כל זה לא היה קורה?"
"ספר לי סיפור."
כשהיתה קטנה וחיה במנהטן עם סבה וסבתה, היא חלמה על ניו אינגלנד כפי ששלדון תיאר אותה. הגבעות של אזור ברקשייר היו מתרוממות וצוללות כמו גלים מכוסים עלי סתיו לחים. בית בובות ענק צף על ים העלים. בפנים, חביתיות אוכמניות החליקו אנה ואנה על שולחן ארוחת הבוקר. כשהחביתיות הגיעו לצד של שלדון, הוא היה נוגס בהן ואז מחליק אותן אל הצד של ריאה, שם היתה היא נוגסת בהן. מייבל ישבה באמצע וניסתה לשפוך סיידר טרי לכוס בלי לטפטף.
דוב הצעצוע בלול שמאחוריה התנדנד גם הוא, ועניבת הפרפר הכחולה שלו ריפרפה כמו פרפר.
בארוחת הבוקר בבית הבובות הם היו מספרים סיפורים.
בית הקיץ היה כעת בית הבובות שלה; הֶדמַרק היתה ברקשייר. וכך החיים נגללים הלאה והלאה, וחלומותינו מתגשמים באופנים שלא פיללנו להם.
לארס הוא הדמיון שלה. הוא מספר לה סיפורים בבית הבובות שלהם. הם שוכבים על העשב בקיץ ומתחת לשמיכה בחורף, ומעופפים יחד בעולמות מרהיבים ועצובים כאחד.
הבוקר — בוקר היום השני — הוא רוצה להיות במקום אחר.
לארס מדבר, אם כן. הוא מספר על יום יפה בחנות הספרים עם המרפסת באָקֶר בּריגה, על מבצעי אמצע הקיץ בבּוֹגסטאדוויין, על גלידה בפינה כלשהי של גְרינֶרלֶקָה ועל מאפה קינמון באוֹפֶּנט בָּאקֶרי, מול בית הספרות החדש סמוך לארמון המלכותי. ריאה מתחקה בעיני רוחה אחר המסלול העקלקל ומדמיינת את עצמה דוחפת עגלת תינוק.
בתוך העגלה שוכב התינוק שלה, שגילו שלושה או ארבעה חודשים. היא מביטה פנימה. זהו בן, והוא ישן. הוא מתנדנד בזמן שהעגלה מפליגה ברחובות העיר. הוא אינו מתעורר כשהגלגלים חוצים את פתחי הניקוז התכופים על המדרכה. זהו חלק ממקצב העיר, והוא נולד כאן. נולד כאן, רחוק כל כך מביתה. הוא בן המקום, ולצד זאת לא יהיה בן המקום לעולם.
בזמן שהיא מקשיבה ללארס, היא מאכלסת את העיר בפנים מוכרות וזרות. היא מתאימה את סגנונות הביגוד לשכונות. היא נזכרת בשלדון ממפה את העיר במחשבה על ניו יורק.
"פרוגנר זה סנטרל פארק," הוא אמר. "גרינרלקה זה ברוקלין. טיין זה הברונקס. גמלֶבּיין זה קווינס. וחצי האי הזה. איך קוראים לו?"
"בּיגדוֹי."
"הוא לונג איילנד."
"מה לגבי סטטן איילנד?"
"מה איתו?"
לילד קוראים דניאל. הם חולפים על פני חנות צעצועים והיא מביטה בחלון הראווה. פתאום היא מדמיינת את שלדון עומד בפנים ובידו סכין מגואל בדם.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לשלם את החשבון ולנסוע לבית הקיץ," ריאה אומרת פתאום.

מחוץ לחלון, במרצדס לבנה בעברו השני של הרחוב, אצבעותיו של אֶנבֶר מתופפות הלוך ושוב על הוויניל השחור של ההגה במקצב שאיש אינו שומע. אצבע ההדק שלו מוכתמת בצהוב תמידי של סיגריות יוגוסלביות ישנות. דיסק מנגן מוזיקה של זמר כהה עור צרוד הפורט על גיטרה צוענית.
מנוע המכונית כבוי. מכסה המנוע רוחש בשמש.
האישה שהוא צופה עליה בתוך הבניין שעונה על ידיה, והגבר שרוע בכיסא. הם נמצאים שם כבר יותר משעה, ושמש הבוקר החמה נחה על פניו המחורצים של אנבר. השמש כאן לא רק שוקעת מאוחר, היא זורחת מוקדם.
הוא מרכיב זוג משקפי טייסים מוזהבים ושואף עמוקות.
בקרוב תסתיים גלותו מארץ מולדתו. לאחר המלחמה — כשקוסובו עוד היתה סרבית — הוא נמלט. הוא היה מבוקש ונרדף. עכשיו המצב שונה. קוסובו הכריזה על עצמאות. מדינות רבות ברחבי העולם הכירו בה. שם אנבר איננו מבוקש ואינו פושע. שם, במדינה חדשה עם חוקים חדשים, כללים חדשים וזיכרון חדש, הוא ישוב כגיבור חרישי. כן, המדינה החדשה ניחנת בכל הסממנים של ממשל מודרני. היא תהיה טובה, כמובן. היא תנהג לפי כל החוקים והאמנות הבינלאומיים. היא תהיה אסירת תודה על התמיכה של האומות הטובות שהכירו בזכות הקיום שלה. אבל היא תהיה גם ערמומית וחכמה. היא תזכור קודם כול את בני עמה. היא תגן על אנבר וחבריו. היא תקדם את פניהם בחיבוק חמים. היא תלמד להצדיק את מעשיו בעבר כפי שכל המדינות מהללות את חייליהן.
אבל לפני כל זאת, נותר עוד דבר שיש לעשות כאן, בארץ הנורדית הזאת. לפני כל זאת עליו למצוא את הילד.
עצמאותה של קוסובו צריכה היתה להיות שעה שמחה — של ריקודים ושתייה וזיונים — סוף־סוף גמול על עשור של מאבק נגד הטינופת הסרבית במסגרת צבא שחרור קוסובו. חבריו לנשק עקרו לארצות שכוחות אל וחיים בהן בגנֵבה, כמו חולדות המתחבאות מהאור. כשאדם נלחם למען מדינה ללא ממשלה משלה, אין דרך להגן עליו. אבל עכשיו קוסובו משוחררת. והממשלה יודעת מי סייע לשחרר אותה. והיא תהיה טובה אל בניה השבים.
אנבר היה שם במרס 98', כשהמשטרה פשטה בפעם השנייה על ביתו של אָדֶם ג'שָרי. הוא עצמו נעץ סכין בנקודה הרכה שבין צלעותיו של שוטר חסון באפוד הגנה, והביט אל תוך עיניו בעוד החיים אוזלים ממנו, צופה ברגש האחרון מופיע על פני קורבנו.
שנאה. תמיד שנאה. לעולם לא חרטה. לעולם לא צער על סופם של החיים או על היופי החולף.
אילו היה רואה עצבות — העצבות של ההכרה הסופית בכל מה שעוד לא נעשה, לא נחווה, לא נאהב — אולי היה יכול לצַפות למשהו חדש באורו של מקלט הקיץ הזה. אלא שהדבר מעולם לא קרה. כשמשספים את גרונו של אדם, כל שזורם מתוכו הוא השנאה שבפנים. היא נוטפת מהסכין וסומכת את ידיה על המוות.
הוא מוחה את מצחו במטפחת לבנה. לא אמרו שיהיה כאן כל כך חם.
במהלך המלחמה הסרבים ניסו לגרש מהארץ אותו, את משפחתו, את שבטו, את אֶחיו האלבנים, במה שהמערב כינה טיהור אתני. אבל כשנאט"ו התחילו להטיל את הפצצות, וחיילי כוח קוסובו נכנסו, התהפכו היוצרות. אנבר ואנשיו התארגנו במהירות. נקמתם לא היתה אקראית. הם תקפו את בני המשפחה של הגברים שעשו את זה להם. ולאחר תום המלחמה עוד נותר צדק לעשותו.
היום שהביא אותו לאוסלו החל בגרקו. הילדים והגברים הסרבים עבדו בשדות. השמש קפחה. אנבר שכב לצד פלג אפור חולני עם רובה אשר נח על אגרופו, והביט במורד הקנה הארוך מבעד לכוונות הברזל. הזבובים בשערו ועל פניו גרמו לו לפרכס. הם הקשו עליו להשאיר את החקלאי בין הכוונות.
שאר אנשיו, תריסר בסך הכול, נמצאו ביער בפאתי השדה. אנבר בחר את המטרה. זאת היתה המשימה שלו. הקטל יתחיל ברגע שילחץ על ההדק.
והוא לחץ עליו. אבל החקלאי לא נפל. תחת זאת פנה האיש שמאלה, לחפש אחר מקורו של קול הפיצוץ הקל. אולי אגזוז של מכונית? אבן פגעה באבן אחרת? גרזן פגע בלבנה קבורה? כל דבר למעט זאת. המלחמה נגמרה, לא?
ואז החקלאי נפל, נורה ברובהו של אחר — נהרג בגלל בלבולו ושלוותו. אולי מחשבתו האחרונה היתה על השלום שחי בו והביטחון שחשה משפחתו. אנבר קיווה שכך היה. כי כך, בחיים שלאחר המוות, הוא יתבייש ברגעיו האחרונים. ואולי תהיה זו הבושה הראשונה שחש מעודו. ובזכות ההרגשה הזאת יבין מה הוא ואנשיו עשו לאחרים בחיים האלה.
אנבר היה צלף גרוע. את מטרותיו הפילו בזו אחר זו גברים אחרים בצוות, וזעמו שלו הלך וגבר. נדמה שאינו מצליח לכוון את הכדור למטרה. אחיו לנשק יטענו שלא מילא את חלקו, ושאינו זכאי לחלקו בכבוד. הם ילעגו לגבריותו מאחורי גבו — לכישלונו לנקום את נקמת עמו בפושטים.
בגלל הזבובים. הסחת הדעת של הזבובים המחורבנים.
לא נשארו לו כדורים, והוא רץ לשדה למצוא מישהו להרוג בידיים ובשיניים חשופות.
היה יבש. רגליו בטשו באדמה הסדוקה, לבו הלם בחזהו. נער, אולי בן ארבע־עשרה, עמד כמו אייל ואחז מגרפה כאשר אנבר הסתער עליו. הנער היה מבועת עד כדי שיתוק. שתן זרם במורד המכנס השמאלי שלו. הוא השתין כמו ילד. אבל לפני שאנבר הגיע אליו, לפני שהספיק לשסף את גרונו, כדור פגע בצווארו של הנער ודם ניתז על השדה הזהוב.
הנער פירכס על האדמה, בוכה לאמא, ואנבר הרים את המגרפה ורץ לעבר בית החווה.
איזו זכות היתה להם, לסרבים האלה? הם עשו לו את זה בוושטרי. הם יצרו את הרגע הזה. חרון אינו מתעורר מאליו. הוא תוצר של התנהגותם של אחרים. כולנו צריכים להיערך להתנגשות החזיתית עם הדברים שאנחנו מביאים אל החיים האלה. החקלאים האלה — הרוצחים האלה — הם טיפשים משום שלא התכוננו. ועכשיו, אלוהים אוסף אותם אליו ברחמיו, בחוכמתו האינסופית.
ושטרי. משפחתו של אנבר עיבדה את אדמתה שלה. היום היה חסר ייחוד, בדיוק כמו היום הזה. חיי היומיום התבטאו בפרטים: מעט צמא, שלפוחית, בדיחה גרועה שנשמעה למחצה, שורש סרבן. הסרבים הגיעו במדים. הם הלכו לאט. הם לא נחפזו. הם באו בשליחות הממשלה. להטיל עליהם אימה. לסלק אותם כמו היו חולדות בגן עדן.
משפחתו של אנבר היתה מכותרת.
אחותו נאנסה. אוזניה נכרתו. עין אחת נוקרה. היא הושארה לחיות את חייה כך. אנבר היה רק ילד, הוא התחבא לבדו בארון ושמע את הצרחות של אחותו בחוץ, והיה מפוחד מכדי לנסות לעצור אותם. הוא שמע הכול. כשנכנס למטבח לראות מה קרה, שמע מישהו צוחק. עד היום הוא בטוח שזה היה השטן.
ועכשיו, שנים לאחר מכן, הם כאן, הרוצחים. המענים. משפחות האנשים האלה שותות מים מבקבוקים, ונשותיהם מגישות להם בירה קרה באמצע היום החם לצנן אותם. הרוצחים האלה. הטפילים האלה. מתנהגים כאילו גם הם יודעים מה הוא רגש אנושי. אבל הם ריקים. נטולי נשמה. חסרי חרטה ואמונה.
אחרי הנער הפצוע, פרץ אנבר בריצה ושעט אל החדר הראשון של בית החווה. המים עדיין זרמו בברז. בחוץ הוא שמע קולות פוף־פוף־פוף של רובים בקוטר קטן וכמה קריאות חנוקות. אבל בפנים היה שקט.
הם מתחבאים.
אפילו בית ריק מדבר יותר מן הבית הזה. אפשר לשמוע בית ריק נושם. הבית הזה עצר את נשימתו.
הוא הניח את המגרפה ולקח סכין עבה מהכיור. הוא ניסה לשלוט בהלמות לבו.
"צאו החוצה. התייצבו בפני גורלכם," קרא.
הוא נכנס לסלון. הטלוויזיה פעלה, והוצג בה סרט מערבי שדובב לסרבית. שוטר אמריקני שחור, נושא אקדח, רדף אחרי שודד לאורך רחוב עירוני. העיר היתה ניו יורק. השודד אחז תיק יד אדום ורץ בין שורה של מכוניות.
"צאו החוצה!" צעק אנבר. ואולי קולו היה מפחיד דיו, משום שמהארון בקע בכי חנוק.
אם יש אקדח, והכדור יהרוג אותי עכשיו, יהי כן. לפחות אמות כשאני מכבד את המתים.
הוא פתח את דלת הארון, מוכן לנשום את נשימתו האחרונה, והביט אל האפלולית.
בחוץ התנהל הקטל בעקביות וללא רחמים. מעגל הברזל סגר על החווה, כפי שעשו האחרים בכפרו שלו. צלפים כיסו שלושה עברים, והבטיחו שאיש לא יימלט מן הטבעת המתהדקת.
נדרש לעיניו זמן להסתגל לאפרוריות הדהויה ולפתותי הזהב בארון. אבל כשהסתגלו, נדמה שאלוהים בכבודו ובעצמו הציב אותם שם למענו.
היתה שם אישה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, לבושה שמלה פרחונית וללא נעליים. לצדה, דחוקה כנגד עורף אחותה, היתה אחת קטנה ורכה. אולי בת שתים־עשרה.
זאת בלי ספק מתנה. הזדמנות לנקום את נקמתו אך לבסס את עליונותו המוסרית, וכל זאת באותה מחווה פשוטה. היה טוהר כה רב במִנחה, עד שהאיזון הקוסמי שבה כמעט הביא אותו לידי בכי.
הוא פנה אל המבוגרת יותר.
"צאי החוצה. רדי על הידיים והברכיים, ותתכונני לקראתי. אחרת אני אחתוך את הגרון שלך ואקח אותך בכל מקרה."
הוא זוכר את תחושת מותניה בידיו, את תזוזת השמלה הפרחונית על גבה, את יבבות הפחד, הכאב והעונג שבילבל אותה. וכשהגיע הרגע, הוא הרים את פניו השמימה וצעק — תוהה אם המעשה הוא חילול הקודש — שאלוהים באמת גדול.
זה נגמר. ועם זאת, רגעים כאלה אינם מסתיימים סתם כך. הם אינם חולפים באין משגיח ונסחפים קלות אל עורף הזיכרון ומתגמדים — כמו דברים רבים כל כך — על ידי ההווה ופיתויי דמיונות העתיד. לפעמים הם חיים. והם צומחים. והעבר מתבגר עד שהוא משתלט על העולם ומוליד מציאות חדשה שמושלת בנו ומשעבדת אותנו, מאלצת אותנו להתייצב בפני מי שאנחנו וכל מעשינו. וכך, כשאנבר למד שהאישה הזאת, סנקה, הרתה ונמלטה לארצות הנורדיות להסתיר את בושתה, הוא הופתע לנוכח הרגשות שהשתלטו עליו, לנוכח האור הבוהק שזרח על הכול — היישר ממעל — ולא הטיל כל צל להסתתר בו מפני העולם החדש מעשה ידיו.
אנבר היה אבא עכשיו.

הוא פוקח את עיניו במכונית ומבין שהתנמנם כמו איש זקן. הוא מחפש שוב, לשווא, סיגריה להניח בקפל האצבע ובזווית הפה, שם מקומה. הוא מוחה את פניו בנייר טואלט שמותיר פיסות לבנות על רקתו ונתפס במשקפיו.
הזוג במלון חותם על כמה מסמכים וקם לעזוב. אנבר נד בראשו בתמיהה. תיבת הדואר של הדירה שבה הוא וסנקה החליפו מילים אתמול מראה ששני האנשים הללו חיים יחד. אם הם חיים יחד זמן ממושך עד כדי שהם חולקים תיבת דואר — ונשואים, אולי — איך ייתכן שיש להם כל כך הרבה נושאים לדבר עליהם? האם אין לגבר הזה חברים לחלוק עמם את סודותיו, וכדי לזכות בחברה עליו לפטפט עם האישה הזאת?
במשך שעות?
מקום כל כך מוזר, נורבגיה הזאת. אנשים כל כך מוזרים.
הדיסק במכונית מסתיים, והוא מדליק את הרדיו. הוא בודק את ההודעות בטלפון הנייד, אלא שאין כאלה. הרדיו מתחיל להשמיע שיר רוקנ'רול אמריקני משנות החמישים, והוא משאיר אותו. הוא משחק במראה הפנימית ותוהה מתי יהיה לו זמן לאכול היום. הוא שכח לאכול ארוחת בוקר, ועכשיו, כשהוא נדרש לעקוב אחרי שני אלה כדי למצוא את הזקן — האיש שקַדרִי ראה בסמטה — הוא לא יודע מתי יספיק לאכול.
אולי גלידה. אולי תהיה לו הזדמנות לאכול גלידה. זה יהיה טעים. אולי תותים. או מנתה. יש להם מנתה טובה כאן. וגביע. או כוס.
לא, גביע.
הוא רואה מכולת לא רחוק. יש להם גלידה. אבל לא טובה במיוחד. אז אולי לא. אבל יש להם לוֹליפּוֹפּ, קר ופירותי. זה יהיה טעים. בהנחה שהתור קצר, הוא יוכל להיכנס ולצאת בתוך... נאמר... ארבע דקות.
אין לו זמן. רצה הגורל והם יוצאים עכשיו מהמלון, נושאים שתי מזוודות נוקשות ומשונות למראה. הם לובשים ז'קטים מעור ומחזיקים קסדות. הם פונים מעבר לפינה, עדיין גלויים לעין, ועולים על אופנוע שטח גדול, שמראהו מעורר באנבר דאגה מיידית. קשה מאוד לעקוב אחרי אנשים על אופנועים. גם כשהם לא יודעים שעוקבים אחריהם, הם יכולים לחמוק בין מכוניות בתנועה, להתקדם לראש התור ברמזור אדום, לפנות פתאום אל דרכים שנעלמות ביער.
הנורבגי מתקשר בטלפון הנייד שלו, משוחח במשך רגע בלבד ואז מכניס אותו לז'קט.
המרצדס הלבנה תבלוט לעין. אף אחד לא נוהג כאן במרצדס לבנה. החברים שלו קנו לו אותה. טיפשי. כשמשאירים את הדברים לחבורה של זרים, אי־אפשר למנוע מהם להביא את הרעיונות שלהם.
המענה הנכון לבעיה הוא לנהוג באאודי איי־6 גדולה וכסופה. זאת המכונית המצטנעת ביותר לשימוש באוסלו. עדרי מכוניות כאלה משוטטות בעיר. הוא יכול היה להימצא בכל אחת מהן, אבל לא. הוא יושב במרצדס לבנה של גנגסטרים, בלי מיזוג אוויר ועם דיסק אחד, עוקב אחרי אופנוע ב־מ־וו שנכנס עכשיו לכביש ונוסע מזרחה.
הוא מפעיל שוב את נגן הדיסקים. חרף כל זאת, אנבר מחייך.
לפחות המרדף החל.

7

הב־מ־וו ג'י־אס 1200 ניצב גבוה על הכביש, ומנוע הבוקסר שלו טירטר ברוך. ריאה מביטה מעל כתפו הימנית של לארס בזמן שהאופנוע נוסע חלקות במהירות של שישים וחמישה קמ"ש וחולף על פני האופרה החדשה, שנוצצת בלבן על רקע הפיורד הכחול, בזמן שמרכז העיר אוסלו נעלם מאחוריה.
היא משחררת את פתחי האוורור של ז'קט העור שלה כדי להכניס קצת אוויר חם.
חולדות הנהר של קו הרוחב 59.
לא מדובר בטירוף. יש לזה רק משמעות אחת — ששלדון נוסע צפונה ומזרחה לאורך נהר גְלוֹמָה אל לב המדינה, שם חבויים בבית הקיץ שני רובים שעל קיומם נודע לו רק אתמול.
לארס העלה את הטיעון בפשטות בקונטיננטל.
"אם אנחנו טועים, נוכל לחזור הנה בתוך ארבע או חמש שעות ולהמשיך לחפש אחריו, אם כי אני לא בטוח במה זה יועיל, וכנראה אנחנו צריכים להישאר שם, בהתחשב בכך שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה. אם אנחנו צודקים, נגיע לשם לפניו, אני אוכל לנעול את הרובים בצורה בטוחה יותר, ונוכל לחכות לו. ואז, בהתאם למה שנחליט, נוכל לקחת אותו הביתה או לבית החולים או אולי אפילו למשטרה."
ריאה סחטה את כפפות הנסיעה שלה כמו מגבות מטבח.
"הרובים לא נעולים?"
"כן, ברור, אבל הוא יכול להגיע אליהם."
"איך הוא יגיע אליהם?"
"הוא היה שען," לארס משך בכתפיו. "אני בטוח שהוא מסוגל לפרוץ מנעול. את לא חושבת?"
"זה לא מאוד מרגיע."
"לא." אז שאל לארס, "הוא באמת היה צלף בקוריאה?"
ריאה נדה בראשה. "אני חושבת שלא. סבתא שלי אמרה לי שהוא התחיל להגיד את זה אחרי שאבא שלי נהרג. היא חשבה שזה סוג של פנטזיה."
"הוא רצה נקמה?"
"לא. הוא תמיד האשים את עצמו. לא היה לו במי לנקום."
לאחר מכן עלו על האופנוע ועזבו.
נדרשו להם למעלה משעתיים להגיע לקוֹנגְסְוִוינגר ולעיירה הקטנה שמעבר לו, במעבה היער סמוך לגבול השוודי, הרחק מגבולות היקום המוכר של שלדון.

"הכול התחיל כשבאת לחיות איתנו," אמרה סבתה של ריאה. "בהתחלה הוא איבד בורג אחד, ואז עוד אחד. אחרי כמה זמן הוא איבד את כל הברגים שלו. אבל הוא המשיך לסובב." מייבל לא אמרה שמצבו של שלדון החמיר בגלל ריאה. אבל היא אמרה שזה התחיל בערך באותו זמן.
היא היתה רק בת שנתיים ביולי 1976, בחגיגות יום העצמאות המאתיים, כאשר אמריקה עלצה על קיומה. היא נמסרה לסבים שלה, פעורת עיניים ומפוחדת, וכל רכושה ארנב צעצוע כחול בעל אוזן אחת. הם היו זרים כמעט לגמרי.
אמה? נעלמה. יום אחד לא שבה. סול נהרג לפני יותר משנה. היא שתתה, היא צרחה, ואז נעלמה כשהדגלים התחילו להופיע. פשוט לא היה בכוחה לשאת את זה.
שלדון ומייבל כאחד ניסו לתמוך בה במהלך ההיריון. הוריה שלה מאסו בה, ולא היה ספק שהיא זקוקה לעזרה. לרוע המזל — שלה, של התינוקת, של כולם — כבר הרחיקה לכת יתר על המידה. הם לא הכירו אותה טוב די הצורך לדעת מדוע. היה בה כעס שמקורו, הם היו בטוחים, קדם לסול ולמצבה. הם לא ידעו מדוע נמשך אליה. מעבר לחמוקיים הברורים ולהזמנה המינית, מייבל שיערה שסול רצה להיעלם, והדרך היחידה לעשות זאת בלי להתבודד היתה למצוא אישה שלא מסוגלת לראות אותו.
בסופו של דבר, לכל זה לא היתה שום חשיבות. רק לתינוקת היתה.
ריאה שאלה את סבא שלה לאן היא הלכה. היא כבר היתה מעט מבוגרת יותר. בת חמש. הם היו בחנות, והיא החזיקה סֶקסטַנט מפליז שמצאה בקופסה סגולה. שלדון עבד בריכוז על משהו קטן ומורכב.
כששאלה אותו, דעתו היתה מוסחת לרגע.
הוא הניח את הכלי שהחזיק ואמר, "אמא שלך. אמא שלך, אמא שלך, אמא שלך. אמא שלך... הצמיחה כנפיים יום אחד ועפה להיות נסיכת אנשי הדרקון."
משסיים להשיב לה, הוא הרכיב את משקפיו ושב לעבוד.
ריאה משכה בסינר העור שלו.
"מה?"
"אנחנו יכולים ללכת לחפש אותה?"
"לא."
"למה לא?"
"את לא מאושרת איתנו?"
ריאה לא ידעה כיצד לענות לזה. היא לא היתה בטוחה אם הדברים קשורים לשאלה שלה או לא.
שלדון קיבל בעצב את העובדה שריאה אינה מתעתדת להניח לנושא.
"יש לך כנפיים?" הוא שאל.
ריאה כיווצה את מצחה וניסתה להביט בגבה, אך ללא הצלחה.
"תסתובבי."
ריאה הסתובבה. שלדון הרים את גב השמלה שלה, חושף את התחתונים האדומים ואת הגב החיוור, ואז הוריד אותה.
"אין כנפיים. את לא יכולה ללכת. מצטער. אולי ביום אחר."
"מתישהו יצמחו לי כנפיים?"
"תראי, אני לא יודע. אני לא יודע למה אנשים עפים להם פתאום. אבל זה קורה. יום אחד מישהו מצמיח כנפיים ואז הוא נעלם." למראה הבעתה הוסיף, "אל תדאגי. אני לא אצמיח כנפיים. אני ציפור חסרת מעוף."
היא זכרה את זה מגיל חמש. אבל 1976, השנה שבה הגיעה אליהם, כבר היתה רחוקה מדי. היא היתה צעירה מדי. היא לא זכרה את הדגלים בכל מקום. את הדגלונים. את הלהקות שניגנו ברחובות. את נאומי הפוליטיקאים. את המטבעות החדשים ואת תופי הצעצוע. חלפו שנתיים מאז שכמעט הודח נשיא, שנה מאז הכישלון במלחמה שנמשכה עשרים וחמש שנים, בעיצומה של סערת זכויות אזרח ולנוכח ברית מועצות מחוזקת, כלכלה מידרדרת, משבר נפט, אינטליגנציה מבולבלת וסרט על כריש ענק שאוכל אנשים. אמריקה חגגה את קיומה בשעה שהילדה הקטנה הזאת נמסרה לחיים חדשים, הוצבה על מסלול חדש, ותחיה תמיד בצִלם של המת והנעדרת.
מתחת לזיקוקים ולליווי מטוסי סילון, שירותי הרווחה מסרו את ריאה לסבה וסבתה — אגודל בפה, ארנב ביד — בחניון ליד חנות של סירס, זמן רב לאחר שעת השינה שלה. היא היתה לבד במשך יומיים כשהשכנים הבינו שאיש אינו משקיט אותה כשבכתה, והתקשרו.
מייבל הניחה אותה במושב האחורי של שברולט גדולה ונעלה בקול נקישה את חגורת הבטיחות הרחבה שנמתחה מעל בטנה. ריאה צפתה בפיצוצים בשמים ובעננים שנעשו ירוקים, אז אדומים, אז כתומים.
אבל היא לא זכרה דבר מכל זה. מייבל סיפרה לה. בדיוק כפי שסיפרה לה ששלדון התחיל להתערפל והפך לצלף.
"אני זוכרת את השיחה. הבאנו אותך הביתה, הלבשנו אותך בבגדי התינוק הישנים של סול כי זה כל מה שהיה לנו, וסבא שלך אמר, 'טוב. את הראשון הרגנו, אבל אלוהים נתן לנו עוד הזדמנות להשתפר. אני תוהה אם נזכה במשהו במקרה שהיא תגיע לבגרות.' זה היה דבר נורא ואיום לומר. אפילו לחשוב. רק מטורף יכול להגיד משפט כזה. לא הרבה זמן אחר כך הוא התחיל להמציא סיפורים על המלחמה. שיטיון היה ההסבר היחיד שעלה בדעתי."

ריאה יושבת מאחור על האופנוע ותוהה. היא תוהה מתי אישיות שוקעת לכדי תימהונות. מתי גאונות מתמזגת בטירוף. מתי שפיות מתחלפת — במה? אי־שפיות היא רק היעדר השפיות. לא דבר כשלעצמו. היא כל דבר למעֵט שפיות. וזה כל מה שאנחנו יודעים עליה. אפילו אין לנו שם אמיתי בשבילה.
היא יודעת מה שלדון היה אומר, ובעל כורחה מחייכת. "שפיות? את רוצה לדעת מה זאת שפיות? שפיות היא המרק הסמיך של הסחות דעת שאנחנו שוקעים בתוכו כדי שלא נזכור שאנחנו הולכים לאכול אותה. כל דעה וטעם והזמנה שמזמינים חרדל חום במקום צהוב הם רק דרך להימנע מלחשוב על זה. וליכולת שלנו להסיח את הדעת הם קוראים 'שפיות'. אז כשאת מגיעה לסוף, ושוכחת אם את מעדיפה חרדל חום או צהוב, אומרים שאת משתגעת. אבל זה לא נכון. מה שבאמת קורה הוא זה. ברגעי הצלילות הקטנים האלה, לעת זִקנה, כשהראש שלך קופץ מצד לצד בין חום לצהוב כמו משחק טניס בהילוך מהיר, ואת עוצרת אותו פתאום, את מגלה שדעתך לא מוסחת. וזה קורה. את מביטה מעל לרשת בכל שאר האנשים שמנסים לבחור בין חרדל חום וצהוב ו... הנה הוא! במושב במגרש המרכזי! מוות! הוא נמצא שם כל הזמן! חרדל משמאל ומימין, הסחות דעת מכל עבר, והמוות היישר לפנים! הוא מכה בך כמו צנצנת מלאה מרק פטריות."
הנסיעה סוערת יותר. העצים מתעבים בעוד המים הכחולים והדוממים של הפיורד נשארים הרחק מאחור ונשכחים ברוחות המבושמות באורן ובאדר ובשדר. לארס מנווט את האופנוע לדרך צדדית כדי להתחמק מן המשאיות הגדולות והנהגים העצבניים של העיר. הם מטפסים על הגבעות המשתפלות ופונים בעיקולי הגאיות. אופנוע השטח, עם מנוע בנפח 1200 סמ"ק, מאט ואז ממשיך בעוצמה של סוס עבודה.
זה דבר נורא, מה שקורה להם. באמת. לארס מניח לנסיבות להתייצב אל מולו בעודו משלב להילוך רביעי. שלדון נעדר, אישה נרצחה בדירה שלהם. אבל לארס מאמין שהרוצח יימצא, ששלדון יימצא, ושלא נשקפת להם סכנה של ממש. סיגריד אדגורד הסבירה את זה. כבר היו ריבים משפחתיים שהסתיימו באופן טראגי ואלים. ונורא ככל שהדבר היה, ריאה צריכה להבין שלא מדובר באלימות מקרית ושהם עצמם לא היו בסכנה אף לא לרגע. אין צורך להתחיל לחשוב על מלחמה או רצח עם, לא על המשקל ההיסטורי הזה, כל המשקל שהיא נושאת בקרבה מתוך היכרות כה אינטימית, שלפעמים הוא תוהה אם... בחיים אחרים... אולי היא היתה שם. נדמה שהיא מסוגלת לתאר את העולמות האלה.
משהו באופן שבו היהודים משמשים עדים להיסטוריה הטריד את לארס מאז ומעולם. הם מדברים כאילו היו שם. מאז מצרים. מאז בוקר תרבות המערב, כאשר אורה זרח מערבה מירושלים ואתונה, וכיסה את רומא ואת כל הדברים שהאימפריה תותיר מאחור. הם צפו בשבטים ובאימפריות של המערב עולים ונופלים — החל בבבלים, בגאלים ובמוּרים, כלה בהבסבורגים ובעותמאנים — ורק הם לבדם נותרו. הם ראו הכול. ויתר האנשים ממתינים לפסק הדין שעדיין, גם עכשיו, עתיד לבוא.
הדרך שוב מוצרת ולארס משלב להילוך שני, מעלה את הסל"ד לארבעת אלפים ושומר על יציבוּת — ידיים קלות, המשקל לאחור — על החול בשולי הדרך.
זה נורא, כן, ההפלה. אבל אף אחד לא עשה שום דבר רע. ריאה במצב מצוין. היא אכלה היטב, היא לא נגעה בטיפה של יין, היא לא התקרבה לטונה או לגבינות כחולות. זה פשוט לא אמור היה לקרות. היא התמודדה עם זה טוב משציפה. מצד שני, היו להם כמה הסחות דעת. אולי הוא לא מכיר את מחשבותיה טוב כפי שהוא מדמה לעצמו.
אבל האם זה רע, שהוא נהנה מהרגע? שהוא נהנה כשהוא מרגיש את ירכיה החמות, הנתונות בעור, כרוכות סביבו? הם לא רכבו מאז שנודע להם על התינוק. הוא נדרש למלוא כוח השכנוע שלו כדי לקבל אישור להמשיך לרכוב. לא, לא בלילה. לעולם לא אחרי בירה. אני אנסה לא לנסוע בגשם. לא אצעק על נהגי משאית ואעודד אותם למעוך אותי תחת גלגלי הנגרר שלהם.
אפילו לא אתעצבן על שוודים.
אבל זאת הרגשה טובה, שהיא כאן. למרות הכול. באמצע התוהו ובוהו הבלתי צפוי הזה. כלום אין זאת מהותם של חיי נישואים טובים? כלום לא אלה החיים, כל עוד אנו זוכים לחיות אותם?
כעת אין דבר למעֵט יער. אפילו דרך לא אמורה להיות כאן. בשלהי המאה הקודמת זה היה משעול עפר שחצה את העמק הסבוך ונפתח אל שממה מאוכלסת בנוודים הצפוניים ביותר של המין האנושי. הוא היה לדרך סלולה רק לאחר המלחמה. נורבגיה מתמשכת לאינסוף צפונה מכאן. אבל כאן, הרחק מהעיר, סקנדינביה כולה מתחילה להיווצר ברוח. הפינים חלפו כאן, והיו מהם שהשתקעו. האוכלוסייה מטפטפת משוודיה. השבטים הנורדיים חולפים אלה על פני אלה כמו נוודים, והמוצבים הצפוניים ורחבי הידיים של האנושות משתרעים פתוחים, שלמים ופראיים.
לארס מאט עוד ופונה מן הדרך הקטנה יותר אל שביל עפר כבוש שבחורף הוא גולש בו — המכונית בצד הכביש, מטען לסוללות וג'ריקן עם דלק בתא המטען, והכול פתוח למקרה שאיזו נשמה אומללה, והוא עצמו בכלל זה, תזדקק למקלט. היו לו סיוטים על אצבעות שיקפאו עד כדי כך שלא יצליח להיכנס למכונית ולהפעיל את השמיכה החשמלית.
החצץ נגרס תחת גלגלי האופנוע והם נוסעים במעלה השביל המתפתל, שעד מהרה נפתח לאחו רחב ידיים המעפיל מעדנות אל האופק, שם הבית הגוץ והאדום נח נקי וצח על רקע השמים הכחולים.
בעוד לארס מוסיף עוד כוח לחצות את העשב, הוא וריאה חשים את אותה התחושה. הוא שומע אותה מבעד לסיבי הפחמן של הקסדה.
"הוא לא כאן," היא אומרת.
אין להם כל דרך לדעת, אבל הם חשים שזאת האמת. הם נעצרים משמאל לבית סמוך לעשב גבוה ולמקווה מים, ומכבים את האופנוע.
המאוורר מייבב ואז נעצר.
לארס מסיר את הקסדה, ניגש לדלת הקדמית ומסובב את הידית. היא נעולה. הוא מצמיד את פניו לזכוכית ומביט במטבח הבסיסי והמסודר. אין בו דבר שאינו במקומו. מטחנת הקפה נמצאת היכן שהשאיר אותה. מכל הפרופן עדיין מנותק מהכיריים. איש לא השתמש בקרש החיתוך. ארבעת הכיסאות סביב שולחן העץ הקטן דחופים כנגדו ונמצאים במקומם. אפילו הטרנזיסטור נמצא מעל הארון.
בדרכו חזרה אל האופנוע הוא רואה שמפלס המים במקווה נמוך. לא ירד גשם כבר זמן מה. העשב באחו דהה לצהוב־חרדל בשמש החמה. לארס מקיף את הבית מאחור, חולף על פני הגרזינים, המכושים והמגרפות, מצמיד את ידיו לחלון ומציץ שוב פנימה. עדיין אין דבר: ספרים ומגזינים, פאזלים ומשחקים, מנורות נפט ושמיכות, כמה עצי הסקה לאח. צלחות וכוסות כחולות ולבנות בארון הפתוח לאורך הקיר הצפוני, והכריות של ספסל החלון, באף אחת מהן לא נגעו.
מעט מאוד השתנה בבקתה במאה השנים האחרונות, למעט גנרטור הגיבוי וכמה אמצעי תקשורת. כך הוא ואביו העדיפו. לטעמה הניו יורקי של ריאה המקום אמנם היה חמוד עד כדי מלאכותיות בתחילה, אבל מאז למדה על הקולות שאפשר לשמוע באין הפרעות. וזה חילץ את הבקתה ממעמד של מזכרת סנטימנטלית והפך אותה למפלט ביקום שהולך וסוגר עליהם.
הם יכולים להישאר כאן הלילה. כבר אחרי ארבע, והשמש גבוהה בשמים. ייתכן ששלדון בדרך. זה אפילו הגיוני. יש רכבת ואוטובוס שמגיעים לגלומליה מאוסלו; הוא אדם רב־תושייה, ובטח יתפוס טרמפ עד סוף הכביש ותחילת המשעול. הוא אינו מכיר את הכתובת, אבל יודע שזה הבית האדום על הגבעה בקצה האחו. יש רק אחד. וכולם יודעים מי הבעלים שלו. לא תהיה לו בעיה להגיע לכאן.
אלא אם כן היא צודקת. אלא אם כן הוא מבולבל, וימצא את עצמו בטרוֹנדהֵיים או במקום אחר. או שהמשטרה תתפוס אותו. או שמשהו כבר קרה לו.
לארס מקיף את הבית שוב ורואה את ריאה עומדת במרחק כמה מטרים מהאופנוע, מביטה מעבר לאחו אל תוך היער. בגדי הרכיבה עדיין רכוסים, והיא מחזיקה את הקסדה מתחת לזרוע. שערה השחור יורד על ראשה, והיא דוממת כפסל.
כשלארס ניגש מאחוריה, הוא רואה את ריאה מרחיקה חרש את היד מירכה ופותחת את כף היד, מסמנת לו לעצור.
אז היא מרימה את אותה היד ומצביעה על העצים בעודה פונה אליו. קולה נמוך. "אני חושבת שיש שם מישהו."

8

"קודם כול נצפה," אומר שלדון בשקט. "נלמד את דרכיהם. איך הם זזים. מה הם לובשים. נחקה את ההתנהגות שלהם כדי שנוכל להשתלב ולהיהפך לאחד מהם. כדי שנוכל להתמזג בתרבות ולהתחזות להם. אז, ורק אז," הוא אומר לפול כשהוא מרים את המשקפת לעיניו, "נפעל."
בקצה מצודת אָקֶרסהוס, על שפת הפיורד, שלדון ופול יושבים על הדשא ליד רחוב מרוצף ומשקיפים מטה על כמה אנשים שמנים להדהים שמגיחים מספינה של קרניבל קרוז. הם זורמים מהכבש כמו שומן סמיך מלווייתן לבן פצוע, שוטפים אל הכביש מתחת למצודה ואז זולגים אל תוך העיר ליד בית העירייה ואָקֶר בְּריגה.
"שם, שם, תסתכל שם. ליד ספינת המפרש הגדולה, כריסטיאן ראדיץ'. תראה אותן. הסירות הקטנות האלה, אולי שלושה מטרים עם מנוע ירכתיים. נראה שהן לא זזו כבר שנים."
שלדון מניח את המשקפת ומדפדף ב'לונלי פלנט' שלו, שהתגלה כשימושי מאוד בכל הנוגע להתמצאות בעיר וכדי להבין על מה הוא מסתכל.
אילו היה לו אחד כזה בצפון קוריאה, משימות הסיור שלו היו קלות פי כמה.
"אנחנו הולכים להשתלב בגושי השומן, אנחנו הולכים לשאול אחת מהסירות האלה, ואז אנחנו יוצאים דרומה. הייתי יוצא צפונה, אבל אז נזדקק למכונית."
שלדון מזדקף ומביט בלבושו של פול. הוא עדיין נראה כמו הדוב פדינגטון בלי הכובע האדום.
"אנחנו צריכים איזושהי הסוואה. בוא. הם לא ימשיכו לרדת מהספינה לנצח. יש לנו בערך חמש־עשרה דקות להשתמש בהם כמחסה בזמן שאנחנו לוקחים את הסירה."
כשפול איתו, שלדון צועד בשביל המתרחק מהעיר, חולף על פני תותחים מן העבר ויורד אל קצה המצודה, אל המקום אשר משעול קטן מוביל ממנו מטה אל צריח אבן נמוך ואז אל המפרץ.
על הרציף הם פונים ימינה ומטיילים באגביות לעבר אוניית הנוסעים. הגושים הססגוניים התגבשו שם בקבוצות קטנות הזורמות צפונה לעבר מטרתו המיועדת של שלדון.
"שים לב," הוא אומר לפול.
כשהם חולפים על פני עדר גדול במיוחד של תיירים מוסחי דעת, שלדון מתנגש באחד מהם ומרים באגביות — בחן יוצא דופן — ז'קט גורטקס דק וכתום מתרמיל פתוח. במקום להחביא אותו, הוא לובש אותו, למרות מזג האוויר הנוח.
"אתה מתחבא מתחת לאף שלהם. הם אף פעם לא מחפשים שם," הוא אומר לפול. "עכשיו לשם, אל המזח הזה."
בינות להמונים לובשי הסנדלים שלדון ופול נעים עם הזרם כמו עלים על נהר. הוא מדבר אל פול בזמן שהם מדשדשים במעלה הדרך.
"למה אנשים תמיד משווים את גודלו של עוּבּר מתפתח למזון? 'הוא בגודל של שעועית. בגודל של אפון. בגודל של דובדבן. בגודל של בננה.' יש בזה משהו מטריד. אתה לא חושב שזה מטריד?"
פול מביט ברגליו בזמן שהם הולכים. חלפו פחות משתים־עשרה שעות מאז התחבא בארון. שלדון אינו מתעלם מזה. הוא פשוט לא יודע מה לעשות.
"הם אף פעם לא אומרים, 'הוא בגודל של ארנק קטן' או 'הוא באורך של דוח חניה'. הם חושבים לאכול אותך עוד לפני שאתה יוצא. שם, שם, תראה. שם. זה זה. עכשיו אנחנו רק צריכים להיראות מלאי כוונה."
שלדון ופול חולפים על פני ספינת הפלדה התלת־תורנית ונצמדים לקו המים, נפרדים מהזרם הססגוני הנע אל העיר. כמו פושעים מורשעים הם חומקים מאחורי בית רשויות הנמל אל גרם מדרגות קטן שמוליך אל מזח קצר. סירת משטרה ריקה עולה ויורדת מימין במים השלווים, מעט לפני הסירה ששלדון החליט לתבוע עליה בעלות.
הסירה הקטנה, שנצבעה פעם באדום, לבן וכחול עזים, צבעי הדגל הנורבגי, נראית כעת רעת מראה ועייפה. היא נראית לשלדון כמו סירת חתירה מגודלת עם מנוע קטן בירכתיים, כזה שצריך לנהוג בו ישירות, באמצעות ידית.
שלדון אומד את כלי השיט. הוא נד בראשו לעומת פול.
"יהודים לא אמורים לאכול רכיכות. אני חושב שזאת הדרך של אלוהים לומר לנו שאנחנו לא עם של יורדי ים. בסדר, בוא נעשה את מה שצריך לעשות."
שלדון מרים חבל עגינה ומושך את הסירה הקטנה עד שהיא קרובה מספיק להיכנס אליה. הוא מניח בזהירות רגל אחת בתוכה ואז שולח את ידיו אל פול.
"בוא. זה בסדר."
פול אינו מתקדם.
"באמת, תראה, כבר הייתי בסירת משוטים. ולה אפילו לא היה מנוע. אני יכול לעשות את זה. אני יכול. באמת. בלי בעיה. בלי שום בעיה. אני בטוח. פחות או יותר."
הדחפים והעולמות הפנימיים של ילדים מעולם לא היו נהירים לגמרי לשלדון. כשסול היה קטן, בן פחות משנתיים, הוא היה מזנק מהעגלה ורץ כמו שיכור קטן אל הנדנדה.
לה שו, לה שו, הוא היה אומר.
"ללכת לשם? אתה רוצה ללכת לשם? בטח. למה לא."
אז שלדון היה מרים את סול אל הנדנדה, וסול מיד היה פורץ בבכי ומתפתל.
"זה לא היה הרעיון שלי. זה היה הרעיון שלך! אני בסך הכול מלגזה אנושית! אני מרים אותך ומוריד אותך. אמרת להיכנס, הכנסתי אותך. עכשיו למטה? בסדר."
וסול היה יוצא מהנדנדה, מה שהיה מכעיס אותו עוד יותר. בעיני שלדון, התנהגות כזאת היתה אשמתה הבלעדית של ההשפעה הנשית.
מדוע פול סירב לבוא רגע אחד, ולאחריו הסכים?
מי יודע. זאת הסיבה.
ברגע שנכנס לסירה הקטנה, שלדון פעל במהירות. הוא לא התניע מנוע של סירה בלי מפתח מאז ימי אימוניו בקוריאה. בזמנו זה היה חלק מכל מיני שיעורים בלתי צפויים ודברים מהנים שלימדו את הקבוצה שלו כחלק מאימוני ה"גששות" שלהם. את הסיבה ההגיונית לכך סיפק הסמל שלהם, כמו דברי טעם רבים אחרים.
אנחנו לא יכולים לדחוף אתכם ממטוס עם רובה, ושתצעדו שלושים קילומטרים בשטח אויב, תתחמקו מכוחות אדומים ומחיות בר מקומיות, ואז תגיעו ליעד ותגלו ששכחתם את המפתח. אז אנחנו הולכים ללמוד לחיות בלי מפתחות. השיעור הראשון מתחיל עם פטיש...
השיעור העשירי (בערך) כלל שיטות מתוחכמות יותר, כמו איך למצוא את החלקים המתאימים בראש המנוע ולעקוף את החוטים המרכזיים כדי להתניע ישירות מהסוללה. זה לא דרש מיומנויות של מנתח, כל עוד המנוע היה פשוט. והמנוע הזה היה פשוט.
כדי לבדוק את כמות הדלק, שלדון מתחקה אחר צינור המוליך מהמנוע אל מכל פלסטיק על הסיפון. בצד החיצוני של המכל מסומנות שנתות קטנות. יש בו בערך עשרה ליטרים. זהו מנוע ארבע פעימות קטן — מה שמעניק לו טווח טוב יותר מזה של מנועי שתי פעימות ישנים — לכן הוא מנחש שהם יכולים לשוט איתו במשך ארבע או חמש שעות, שזה המון. אין לדעת לאן יגיעו, כמובן, אבל כרגע זה לא חשוב.
בזמן ששלדון בודק אם המצתים אכולים, שוטר יורד במדרגות אל המזח ופונה לעברם.
שלדון מסיר את כיסוי הפלסטיק מהמנוע בן עשרים כוחות הסוס כשהשוטר חולף על ידם בלי להביט בהם.
"אני יודע מה אתה חושב," הוא אומר לפול בעודו עובד. "אנחנו נראים חשודים? ולמען האמת, לא. מתי בפעם האחרונה שמעת על זקן בן שמונים ושתיים בז'קט כתום בוהק שגנב סירה שעגנה ליד המשטרה? אף פעם, זה מתי. זה לא ייאמן! ככה מתחמקים מדברים בעולם הזה. עושים את מה שלא יעלה על הדעת, מתחת לאף. אנשים מניחים שזה מוכרח להיות משהו אחר."
כשהמנוע מתניע, בקול טרטור ושיעול, שלדון משחרר את החבלים מהזיזים שלהם ומשליך אותם אל המזח.
"אם כי קשה יותר לעשות את זה בניו יורק. איזה חכם בלילה היה ניגש להגיד לי איך לתקן את המנוע או שואל מה דעתי על ההפסד של הינקיז לרֶד סוקס. אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שזה נפלא, זה מה שאני חושב. הגיע לינקיז להפסיד. בוא רק נקווה שאף אחד לא ישאל אותנו שאלות בנורבגית."
שלדון מסיט את הידית שמאלה ומסובב את המשנק ברכות, מרחיק את הסירה הקטנה מהמזח ואל אוסלו־פיורד. הוא משיט את הסירה הקטנה שלהם סמוך לכריסטיאן ראדיץ' ולגוף הפלדה הנוצץ שלה, ואל מחוץ למפרץ העמוק והכחול, מותיר הרחק מאחור את אוסלו ואת המעט שהוא יודע על הארץ המשונה הזאת.