השיחות הלא מדוברות

פתח דבר

כשהכרתי את בלה לפני עשר שנים לא שיערתי לאן הדרך המשותפת שלנו תוביל.

באופן מופלא היקום הפגיש בינינו.

לאורך השנים פיתחנו חברות, קשר ייחודי ושיחות קולחות.

בד בבד לאורך התקופה עברתי תהליך של התפתחות אישית ואחרי עשרים וחמש שנה כמנהלת הבטחת איכות בתעשייה בחרתי לצאת לאור ופניתי לדרך עצמאית שבה אני עוסקת באימון להתפתחות אישית, ליווי מעשי וסדנאות כתיבה.

במסגרת תהליך היציאה שלי לאור בחרתי להתחבר בחזרה לתשוקות הלב ולחלום הגדול — לכתוב ספר, חלום שמלווה אותי מיום שלמדתי לכתוב.

אינספור פעמים התחלתי לכתוב ספר ומעולם לא הצלחתי לצלוח את הדרך הארוכה שהחלום הזה מבקש.

המפגש עם בלה הפגיש אותי עם מסע ייחודי של אישה אמיצה, וכך קיבלתי עלילת ספר במתנה.

בלה, ברוחב ליבה, איפשרה לי להיכנס לסיפור חייה, לתת לה יד וללוות אותה בשבילים המרתקים של סיפורה, וכך התגלגלו לידיי האפשרות והזכות לכתוב סיפור מסע ולתת הכרה וחשיפה לסיפור חייה של האישה הכי מיוחדת שזכיתי להכיר.

צירופי מקרים הם הדרך של אלוהים לחבר בין אנשים וליצור הזדמנויות וכך נולד סיפור המסע שאתם מחזיקים בידיכם.

תודה גדולה בלה שלי, על הזכות להכיר אותך,

על הזכות להיות חלק מהמסע שלך,

על הזכות לכתוב אותו.

 

שרון,

פרפרי הלב.

הקדמה

ממרום שמונים ושש שנותיי אני מתבוננת לפעמים לאחור, והנשימה נעתקת ממני לרגע.

השמש מציצה אליי מהחלון בדירת החדר המסודרת שלי בהוסטל. תיכף שקיעה.

אני אוהבת לשבת בשעה הזו פה, להתבונן בשמיים המחליפים צבעים ולתת לזיכרונות מחיים אחרים לצוף לפעמים.

אני לא מתגעגעת לשם.

לשום דבר.

החיים בישראל הם החיים שרציתי. אני אוהבת את המדינה הזאת ואת אנשיה, את מזג האוויר ואת מזג תושביה. אני חלק מהמקום הזה.

חלק ממני נשאר שם, באוקראינה, עוד מהתקופה שהיא הייתה חלק מברית המועצות.

כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה היסטוריה שעברה דרכי.

עולמות אחרים שנשמעים רחוקים כל כך עד בלתי נתפסים.

מעולם לא סיפרתי את הסיפור המלא. אף לא פעם אחת חשבתי עליו לאורכו. אבל כשאני מגוללת את סיפור חיי באוזניים אחרות, אני נזכרת ומגלה פתאום כל כך הרבה רגעים שאפילו אני נפעמת מהם.

אני יודעת שלכל אדם יש סיפור, כל אחד עבר חיים שלמים, וסוף־סוף יש לי הזדמנות לספר את סיפורי ולחלוק אותו.

כשהרגע שלי להיפרד מפה יגיע אדע שהסיפור שלי נשאר כאן,

בידיים טובות,

בלבבות של אחרים.

פרולוג

אני הולכת לבקר אותה בהוסטל במזכרת בתיה.

אני אוחזת בידיי עוגת טורט בהירה ממולאת באננס. היא מיועדת לדיירת בהוסטל שחוגגת מחר יום הולדת.

יום השואה חל אתמול. אני יודעת שהיום הזה קשה לה במיוחד ומעורר זיכרונות, וחשוב לי לראות אותה, לחבק אותה, להיות שם בשבילה, להקשיב לסיפורים שלה משם.

אנחנו מכירות כבר יותר מתשע שנים. אינספור פעמים רציתי לשמוע את הסיפור המלא שלה, ולא ממש ידעתי איך לבקש ממנה לשמוע אותו, איך לגעת בזיכרונות לא פשוטים.

פחדתי שלא תרצה, שיהיה לה קשה, אז רק נתתי למחשבות לעבור לי בראש ולא אמרתי כלום.

אני מגיעה להוסטל. מבנה אפור בן שלוש קומות, עם חצר מטופחת שבמרכזה ספסלי עץ חומים ועליהם חתולים וקשישים שמחפשים קצת שמש.

אני מקישה את קוד הכניסה ונכנסת. ההוסטל שקט ונקי. ליד המעליות יש שלט שצמוד לקיר: "משרד הבינוי והשיכון שנת תשנ"ח 1998". בכניסה עומד לוח ועליו מודעות ברוסית שמדווחות על אירועים, חגים וקונצרטים שההנהלה מארגנת לעיתים קרובות.

אני מחייכת לעצמי ונכנסת למעלית.

אני עולה לקומה השלישית, פוסעת במסדרונות השקטים עד שאני מגיעה לחדר שלה בקצה המסדרון ונוקשת על הדלת. היא פותחת לי בחיוך ואנחנו מתחבקות.

"אז מה איתך בלוש?" אני שואלת, "אני יודעת שהיה יום קשה אתמול".

"כן, כן", היא נאנחת ומתיישבת, "את יודעת, אני בסדר, לפי גיל, ככה אומרים, אני כבר בת שמונים ושש. הלכתי היום לשחות קצת בבריכה וסידרתי את הבית. כל עוד אני יכולה אני עושה את זה בעצמי. אני עדיין עצמאית לגמרי", היא מתגאה, "לנוצ'קה שלי באה לעזור לי, אבל אני לא נותנת לה לעשות כלום. אני בעיקר צריכה חברה, מישהו לדבר איתו, אבל את יודעת", היא נאנחת, "גיל לא עוצר, ואני לא תמיד מרגישה טוב. ככה זה, את תביני כשתגיעי לגיל שלי".

אני מחייכת.

בלה היא האישה הכי אופטימית שאני מכירה. היא מתלוננת על הגיל כמעט בכל פעם שאני באה, אבל תמיד בשיחה היא משתחררת אט אט מהפסימיות של הגיל, ואז היופי והחיוניות שלה מתפרצים.

"הייתי אתמול בערב של זיכרון בסלון", היא מספרת לי, "היו פה והזמינו אותי. נו, מה את יודעת", היא סופקת כפיים ורואים שהיא מרוצה.

"וואו", אני אומרת, "ואיך היה? איך הרגשת? מה סיפרת? ספרי לי מה סיפרת להם".

"עשו לי כבוד", היא מספרת, "התרגשתי ממש. והיו עוד אנשים שעלו לבמה וסיפרו, וגם אני. סיפרתי על אבא שלי, שלא חזר מהמלחמה. סיפרתי שחיכיתי לו, שישבתי בכיתה בבית הספר וחיכיתי שהדלת תיפתח ויגידו לי שאבא חזר, אבל הוא לא חזר".

הפנים שלה לובשות עצבות. כל כך הרבה שנים חלפו, ועדיין היא משתהה כשהיא מזכירה את אבא שלה. הילדה הקטנה שבתוכה עדיין מתגעגעת.

"סיפרתי גם על השנים באוזבקיסטן ועל הבריחה שלנו מאוקראינה כשהנאצים נכנסו, נו, את יודעת, סיפרתי".

הפנים שלה מתעננות, והיא שוקעת בהרהורים ובמחשבות.

אני שותקת. המחשבות רצות לי בראש בלי הפסקה. אני רואה שיש לה עוד המון מה לספר, המון מילים שלא השתחררו, סודות שותקים שמחפשים דרך לצאת החוצה. אני תוהה בלב אם יהיה לי אומץ לשאול אותה משהו שכבר הרבה זמן מבקש להישאל.

אני ממש רוצה לשמוע את הסיפור הזה, אני מכירה אותה כמעט עשר שנים, שמעתי קטעים ופיסות ממסע החיים הזה, אבל פעם אחת אני רוצה לשמוע אותו במלואו. רוצה להכיר עולם שלא הכרתי, רוצה להכיר את האישה הזו באמת.

האישה הזו שפעם בשבועיים בערך אני פוגשת, אישה שהכרתי במקרה, כשחיפשתי לעשות משהו טוב עם האהבה לאפייה שנולדה לי באמצע החיים, ורצה הגורל ונוצר שידוך בינינו. בלה עבדה בהוסטל הזה שהקימו לפני שנים, כשהעלייה הגדולה מברית המועצות שטפה את הארץ. כחלק מהתפקיד היא הקפידה בימי הולדת עגולים לשמח את החוגגים, ואני ביקשתי להביא עוגות תוצרת בית, מקושטות יפה, לימי הולדת.

ככה נפגשנו בפעם הראשונה, כשהבאתי עוגת יומולדת לשכנה שלה ליום הולדת תשעים.

הגעתי מהוססת להוסטל, מצאתי את הדירה שלה בקומה השלישית, דפקתי על הדלת ופגשתי חיוך מאיר פנים ואישה אופטימית שכל כך שמחה, התרגשה והודתה לי על המחווה.

מאז נפגשנו לפי סדר ימי ההולדת בהוסטל.

לאט לאט התחלנו לשבת יחד, להכיר ולדבר, וכך הייתה לה הזדמנות לדבר עברית.

בהוסטל הרוב דיברו רוסית, ולא היה לה עם מי לדבר עברית ולשפר אותה.

"תגידי בלה", אני מעזה ואומרת לה לבסוף, "חשבת פעם לספר למישהו את הסיפור שלך? את הסיפור המלא. היית רוצה לספר?"

"למה לא? אין לי בעיה", היא מושכת בכתפיה, לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה ולאן אני מכוונת.

"ו..." אני מהססת, "תסכימי לספר לי אותו? אבל ממש לספר, מההתחלה, עם כל הפרטים. אני אקליט ואחר כך אכתוב".

"לספר?" היא תוהה, קצת מבולבלת, "למי? לך?"

"כן, כן", אני עונה, "לי".

"בטח", היא מחייכת, "אם לספר למישהו, זה רק לך. אני אשמח שמישהו ידע סוף־סוף את הסיפור שלי. יש לי סיפור שאת לא יודעת, משהו־משהו", היא מחייכת כמי שמבטיחה סודות. "ואף אחד לא יודע אותו, אפילו לא הבן שלי. אני... איך לומר... אני לא יודעת כמה זמן נשאר לי פה והייתי רוצה לספר. הייתי רוצה שהסיפור שלי יישאר פה".

דמעות מתחילות לבצבץ בעיניה. אני רואה שהיא נרגשת.

"את יודעת", היא מוסיפה מהורהרת, "אני הייתי תמיד אחרת. תמיד ידעתי, תמיד הלכתי בדרכים שלא ממש הבינו אותן אז, בחרתי בחירות שאף אחד לא העז לבחור בתקופה ההיא. עברתי, נו, לא מעט".

אני מחייכת.

"אז בואי נקבע לנו פעם בשבוע", אני מציעה, "אני אקליט ואז אכתוב ובסוף, את תראי, יצא ספר. העולם יכיר את הסיפור שלך, ואני אגשים את החלום הגדול שלי — לכתוב ספר. הולך להיות לנו מסע מרתק יחד, אני בטוחה".

קבענו להיפגש בימי שלישי אחר הצהריים, שעה בכל פעם, כדי לא לעייף אותה וגם אותי, ויצאנו לדרך.

 

"אז מאיפה להתחיל?" היא שואלת בפגישה הראשונה שלנו כשאני פותחת את ההקלטה ובמקביל פותחת מחברת, מוכנה לכתוב.

"תתחילי בהתחלה", אני אומרת לה, "ממש בהתחלה, באוקראינה".

חלק א'- אוקראינה

1991-1937

פרק 1
מלחמה

ויניצה, 1937

הגחתי לאוויר העולם בקול תרועה, תינוקת צווחנית ולא פשוטה שתבעה כל הזמן תשומת לב. אני חושבת שהיה איזה חוב קרמתי או משהו ביני לבין אמא, שהתגלגל וליווה אותנו מימים ימימה לתוך הגלגול הזה, כי מהיום שבו נולדתי עמד בינינו מתח.

כבר מההתחלה לא רציתי לינוק. אמא סיפרה לי שהיא הייתה מתוסכלת, כי חלב תינוקות היה יקר כל כך בימים ההם, והמאפייה שלה ושל אבא בקושי הצליחה לפרנס אותנו.

"אבל את", הייתה אמא אומרת, "את כמו תמיד הייתה לך את הדרך שלך. לא הסכמת לינוק ולא היה עם מי לדבר. סופיה ינקה ממני שנתיים כמעט, אבל את פרינססה, לך החלב שלי לא הספיק. רצית רק את החלב שביוקר".

כבר בבית החולים הבינה אמא שאני אחרת. שיש לי יש דרך משלי לראות את העולם, ושאין לי בעיה לעמוד על שלי וללכת עד הסוף עם האמת הפנימית שלי.

התחלתי לדבר בשלב מוקדם יחסית, ולא הפסקתי. תמיד היה לי מה להגיד. אבל את השם שלי, בלה, לא ידעתי לומר. לא הצלחתי לבטא את האות למד, וככה הפכתי בשלב מוקדם בחיי לבֶּבָּה, בבצ'יקה.

 

הייתי רק בת ארבע כשהמלחמה הגיעה אלינו. אין לי זיכרונות רבים מהגיל הזה, ואולי טוב שאני לא זוכרת.

ויניצה הייתה אז עיר יפיפייה, ככה סיפרו לי, עם אגמים ונהר שמפלח אותה לשניים, בניינים מרשימים וקהילה חמה. את השנים עד גיל ארבע אני מכירה רק מהסיפורים של אמא שלי. כשאני שוכבת לישון, אני יכולה לדמיין בעיני רוחי את ימי ראשון העליזים, שמיים כחולים, כולם בחופשה, משפחות מבלות בפארקים ובגנים, פיקניקים, נשים בשמלות קיץ קלות, ילדים בלונדים כחולי עין וחיים שוקקים בשווקים.

אין לי זיכרונות, אני מנחשת שכך היה לפני שהנאצים נכנסו והחריבו כל חלקה טובה מהעיר הזאת.

גרנו בבית יפה ובו קירות גבוהים וחלונות רחבי ידיים, שקופים, שהשקיפו על הפארק הגדול.

הבית היה מחולק לשלושה חלקים לא שווים. בחלק הגדול גרו בעלי הבית הרוסים. הם מכרו לנו את החצי השני, שחולק לשניים: דודה לינה, אחותה הגדולה של אמא שלי, גרה בחלק אחד ואנחנו בחלק השני.

אהבתי את הבית ואת הגינה. בימים הקרים היינו מתכנסים יחד בתוך הבית, ואמא הייתה מבשלת לנו תפוחי אדמה ומערבבת אותם על מחבת רותחת עם בצל מטוגן. בימים בהירים הייתי מתרוצצת בפארק.

הייתי "פרא אדם", כמו שאמא תמיד אמרה לי. אהבתי להיעלם, וסופיה אחותי הגדולה תמיד נשלחה לחפש אותי. הייתי ילדה של חופש ולאמא היה קצת קשה לקבל את זה.

באותו בוקר השמיים היו כחולים. היה קר, יכולתי לראות את אדי הנשימה שלי מתאבכים באוויר והופכים לאדים על זגוגיות החלונות.

אמא הסכימה שאשאר בבית ואני הייתי מאושרת. היא בישלה משהו על הכיריים, ואבא ישב בפנים מודאגות וקרא עיתון, מבטו מרחף ובוהה באוויר מפעם לפעם. ניכר היה עליו שהוא מוטרד, אבל לי לא היה אכפת. העיקר שהוא פה.

שמעתי אותו מתלחשש עם אמא. מילים כמו "היטלר" ו"נאצים" ריחפו באוויר.

"ומה יהיה אם יבואו לגייס אותך אלכסיי?" שמעתי את אמא לוחשת בקול מודאג.

"לא יבואו", לחש לה אבא בחזרה, "אני אדם חולה, האולקוס שלי חמור מדי. הם לא יגייסו אותי".

"ומה אם כן? אלכסיי, מה אם כן? מה אם לא תהיה ברירה והם יחליטו לגייס את כולם?" הקול של אמא התרומם מעט.

"ששש..." היסה אותה אבא והביט לצדדים, מקווה שאיש לא שמע אותה, "נינה, שקט, אל תדאיגי את הילדות. יהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר".

לא ידעתי מי זה האיש הזה שמדאיג את אבא, לא ידעתי מה זה "גיוס", רק חיכיתי שאבא יסיים לאכול ויצא איתי החוצה.

המאפייה הייתה סגורה כבר כמה ימים ושקט שרר ברחובות.

תחושה מוזרה שלא הצלחתי לפענח ריחפה באוויר, המתנה לא ברורה שבישרה שמשהו עומד להתרחש.

ואז שמענו את זה, רעמים רחוקים וקול חד של מטוס שמפלח את השמיים.

העיניים של אמא ואבא התרחבו והבנתי שמשהו קורה.

אבא תפס אותי בזרועותיו ורץ אל המרתף, אמא בעקבותיו, תומכת מצד אחד בסבתא בובה שצעדה לאט, ודוחפת את אחותי קדימה לפניה להזדרז ולהיכנס למרתף.

לא הבנתי מה זה הרעש הזה ומה קרה. הפנים המבוהלות מסביב הלחיצו אותי. רצנו כולנו ונבלענו בתוך המרתף, אבא דחף את הדלת וכולנו ישבנו וחיכינו. שמענו את קולות הפיצוצים מרחוק ומקרוב.

אני ישבתי על הברכיים של אבא והבטתי בפנים המפוחדות של אמא ושל סופיה, אבל החיבוק של אבא היה עוטף ומנחם. אט אט החושך התבהר וראיתי את שק תפוחי האדמה שעמד בצד ואת הריבות שאמא הכינה ושמרה במרתף כדי שלא יחמיצו בשמש.

אני מתרפקת על התמונה הזו שלנו יושבים במרתף. באופן קצת מוזר הרגשתי באותו רגע תחושה של אחדות, ולא של פחד, אולי כי לא הבנתי מה קורה. לא ידעתי מה זה נאצים ומה זו מלחמה. כל מה שידעתי זה שאני עם המשפחה שלי, שאני בטוחה, שכולנו יחד במרתף החשוך ושאבא מחבק אותי.

הזיכרון הזה נצרב לי עמוק בתודעה.

ברדיו המרכזי הכריזו שהנאצים שהולכים ומתקדמים לתוך ברית המועצות, ולי לא היה מושג בכלל מה זה נאצים. הייתי עסוקה בשלי. אמא ואבא הבינו שלמרות שכל השכנים והמכרים שלהם התחילו להתפנות מהעיר, להם אין אפשרות לעזוב את סבתא בובה, ששכבה חולה במיטה בסלון כבר כמה שבועות. היה להם ברור שהם לא יכולים לעזוב את הבית עם אישה חולה ומבוגרת, והם פשוט קיוו לטוב.

למרות הפחד והבהלה, למרות שישבנו לא מעט זמן במרתף שלנו שבו שמרנו את האוכל בקירור, לא עלה בדעתנו להתפנות מהעיר.

יום אחר יום יצאו רכבות עם מאות יהודים שברחו מויניצה, כל יום הייתה לי חברה אחת פחות לשחק איתה. ואז, בשבת בבוקר, סבתא בובה שלי נפטרה.

פתאום הנוכחות של סבתא נעלמה מהסלון. אמא הסבירה לי שסבתא בובה במקום שכולו טוב ושאני צריכה לשמוח בשבילה, ואני קיבלתי את זה בהבנה.

אמא ואבא הסתובבו עצובים, אבל גם לחוצים מהמצב. אני חושבת שסבתא נתנה להם מתנה ששחררה אותם מהצורך לדאוג לה.

העיתונים והכרזות שפוזרו ברחבי העיר לא הותירו מקום לספק. היה ברור לכולם שתוך כמה ימים הנאצים ייכנסו לויניצה ואז אף יהודי לא יוכל לשרוד כאן. שמועות מפולין ומגרמניה עברו וריחפו בין הארצות, וכולם ידעו שרק ברית המועצות הגדולה תוכל להביס את הנאצים. אמא הרגישה שבקרוב מאוד יגייסו את אבא, והדאגה שלה הלכה והתגברה מיום ליום.

ואז הודיעו שמחר תצא הרכבת האחרונה שעוזבת את אוקראינה.

"עוזבים לאוזבקיסטן", אמרה לי אמא. זה היה שם מוזר ומקום מוזר שלא ידעתי מה הוא.

באותו ערב השכיבו אותי לישון עם הבגדים, וסופיה לחשה לי באוזן לפני השינה שבלילה יוצאים לטיול, "תבוא עגלה עם סוסים ותיקח אותנו".

עגלה עם סוסים? התרגשתי. ליבי עלה על גדותיו, ולא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות.

אני לא זוכרת מתי סוף־סוף נרדמתי. התעוררתי כשסופיה מנערת אותי בכוח.

"מה? מה?" מלמלתי, "הגיעו הסוסים?"

"כן, כן", סופיה לחשה בדחיפות. "הגיעו. קומי בבה, קומי. זהו, אנחנו בורחים מכאן, שהנאצים יימח שמם וזכרם לא יתפסו אותנו".

קמתי ושטפתי את הפנים. אמא ואבא התרוצצו במטבח, אורזים כמה בגדים, מה שהצליחו לדחוף לשקיות גדולות שלקחנו איתנו. הסוסים חיכו בחוץ, היו שם אנשים בעגלה, הכול היה מעורפל וחשוך, כמו חלום לא ברור. אמא דחפה אותי לעגלה, עלתה אחרי והושיבה אותי על הברכיים שלה. סופיה ישבה לידה ואבא הצטופף איתנו גם הוא. בירכנו לשלום את האנשים שכבר ישבו בעגלה, העגלון סימן לסוסים ויצאנו לדרך.

דוהרים ברחובות החשוכים של ויניצה התחלנו את המסע. לא ידענו מתי נחזור הביתה. כל כך הרבה השארנו מאחור, אבל אבא לחש לי שהכי חשוב שאנחנו ביחד, והבטיח לי בקול רך ובחיבוק חם שיום אחד נחזור הביתה, אחרי שברית המועצות הגדולה והחזקה שלנו תנצח את הנאצים.

ניסיתי להציץ החוצה אבל היה חשוך, ולאט לאט העיניים שלי התעייפו ונרדמתי על אמא.

"קומי בבה", אמא ניערה אותי אחרי זמן קצר, "הגענו לרכבת".

ניצני זריחה של בוקר קר כבר התחילו להאיר באופק. לאורם יכולתי לראות רכבת ארוכה עומדת בתחנה, עשן שחור וסמיך הסתלסל מהארובה.

עשרות אנשים התרוצצו באמוק על הרציף, נדחפים ועולים לרכבת. כולם רצו להספיק לברוח. עליתי לרכבת, מחזיקה את היד החמה של אבא, מבולבלת. הצטופפנו בקרון עם אנשים נוספים ובהינו זה בזה מבולבלים ומבוהלים.

ואז העיניים שלי נתקלו בשלה.

לא ידעתי בת כמה היא, אבל היא נראתה גדולה ממני בשנתיים לערך. היה לה שיער חום שהסתלסל על כתפיה ברכות, שמלה ארוכה וכהה שהייתה תלויה ברישול על גופה הרזה, ובעיניה החומות היה ניצוץ של חיוך קורן שלכד את תשומת ליבי.

היא ראתה שאני בוהה בה מהפינה של הקרון ברכבת שישבתי בו ליד אבא, וניגשה אליי בחיוך בלי עכבות.

"אני לנה", היא הציגה את עצמה, "איך קוראים לך ילדונת?"

"בלה", עניתי בקול קטן, שמחה שהילדה היפה הזו בחרה לגשת דווקא אליי.

"רוצה לבוא לראות את הרכבת?" היא הציעה לי.

הבטתי באבא, מבקשת במבט את אישורו. אמא וסופיה נמנמו לצידו. לכי, סימן לי אבא בידו בעייפות בלי מילים, ואני לא חיכיתי לאישור נוסף. אחזתי בידה של לנה ויצאנו מהקרון בצעדים קלים ומחויכים.

המסע ארך חודשים אחדים.

כל יום התרוצצנו ברכבת ודיברנו. יושבות בפינה, מסתכלות החוצה בנופים הקודרים שחלפו על פנינו ומנסות לחשוב לאן אנחנו נוסעות.

פעם או פעמיים ביום הרכבת עצרה ואנו ירדנו לחפש מקור מים. היו יישובים שהיו בהם אנשים שחיכו לנו על הרציף עם מכלים של מים. הם הביאו גם לחם, שהקפדנו לאכול במשורה על מנת שיספיק לכמה שיותר זמן.

אני לא יודעת כמה זמן נסענו ככה. מדי פעם ירדנו מהרכבת ועברנו לרכבת אחרת. הימים והלילות התערבבו לי, אבל את הבוקר הזה שלקחו את אבא אני לא יכולה לשכוח.

הרכבת עצרה בחריקה ליד רציף ארוך, מרוצף עץ חום מלוכלך.

כשהצצתי מהחלון ראיתי חיילים רוסים מסתובבים על הרציף. הם עברו בין הקרונות ושאלו שאלות בקול רם. נראה היה שהם מחפשים מישהו או משהו, ולא היה ברור מה. לנה ואני בהינו בהם מהחלון וניסינו להבין מה הם רוצים. הם יצרו מהומה קטנה על הרציף, דוחפים כל מי שעמד בדרכם. היו אנשים שניסו להתווכח איתם, ולא הבנתי על מה. הם גם אחזו בגבר אחד בנחישות ולקחו אותו לאורך הרציף, לנקודה שכבר לא יכולתי לראות אותם.

הרגשתי שהלב שלי דופק בחוזקה אף על פי שלא הבנתי מה בדיוק קורה שם.

כשהתנתקתי מהחלון והבנתי שכמה מהחיילים האלו עולים לרכבת. שמעתי מרחוק קולות רמים ושאלות מעורפלות, הם עצרו ושאלו אנשים שאלות, המשיכו לחפש משהו שלא הבנתי מהו. אמא התכווצה על המושב, ומשהו בלב סימן לי שזה לא טוב מה שקורה פה.

הם נכנסו לקרון שלנו והסתכלו על אבא. אבא לא אמר מילה ופשוט קם. היה ברור לו שזו חובתו למדינה, שהוא צריך לצאת להגן עלינו, להיות חלק מהמאמץ הלאומי להשתחרר מהנאצים שאיימו על החיים של כולנו.

פחדתי מזה שאבא הולך ממני והתחלתי לבכות. בכיתי בשקט, כי אמא תמיד אמרה שלא יפה לבכות בקול ושאני צריכה להיות בוגרת, אפילו שהייתי בקושי בת ארבע וחצי. דמעות חמות זרמו לי על הלחיים בשקט. גם העיניים של אמא ושל סופיה התמלאו בדמעות, אבל הן לא נתנו להן לצאת החוצה.

אבא הרים אותי על הידיים, חיבק אותי בזרועותיו בחום ולחש לי באוזן שהוא יחזור ושאהיה גיבורה וחזקה. הוא חיבק את סופיה ואת אמא, לחש לאמא משהו באוזן, ואז, פשוט ככה, הוא יצא מהקרון בלי להביט לאחור והלך עם החיילים הרוסים.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

סופיה חיבקה אותי, אבל אני ברחתי מהחיבוק שלה ורצתי לחפש את לנה.

"הם לקחו אותו", אמרתי לה בדמעות, "הוא כבר לא פה".

"הוא יחזור", ניחמה אותי לנה, "אל תדאגי, אנחנו ננצח אותם. האבות שלנו יהיו גיבורים והם יחזרו, אל תדאגי", היא חיבקה אותי ולא הוסיפה מילה. נתתי לעצמי לשקוע בחיבוק שלה ולמילים שלה להיכנס לי ללב.

הרכבת החלה לנסוע. ניגבתי את הדמעות, והלכנו לפינה שלנו הקבועה בקרון האחרון. הסתכלנו על הנופים שחלפו כשהרכבת התחילה לנסוע שוב. הפעם חלפו ימים ארוכים ללא כל עצירה ואני שקעתי לתוך טלטוליה.

המשך הפרק בספר המלא