בגרות

מבוא

אמנות החיים

האדם נולד לחיות את חייו, אך הכול תלוי בו. הוא יכול להחמיץ אותם. הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, לפסוע עד הקבר – אבל אלה אינם חיים, זה מוות הדרגתי. מן העריסה עד הקבר, מוות איטי ומתמשך שנמשך שבעים שנים. ומאחר שמיליוני בני אדם סביבך מתים מוות איטי והדרגתי כזה, אתה מתחיל לחקות אותם. ילדים לומדים הכול מן הסובבים אותם, וכך יוצא שאנחנו מוקפים במתים מהלכים.

כך שראשית חכמה יש להבין למה אני מתכוון במילה "חיים". זה חייב להיות יותר סתם גדילה בשנים – זאת צריכה להיות גדילה בהוויה. ואלה שני דברים שונים.

כל חיה יכולה לגדול בשנים. כל בעל חיים עושה את זה. לגדול בהוויה, זאת זכותו היתרה של האדם.

רק מעטים תובעים לעצמם את הזכות.

לגדול פירושו לנוע כל רגע עמוק יותר אל תוך עקרון החיים. פירושו לנוע מן המוות והלאה, לא לעבר המוות. ככל שאתה נע עמוק יותר לתוך החיים, אתה מבין את האלמוות שבתוכך. אתה נע הרחק מן המוות, עד אשר מגיע רגע שאתה יכול לראות שהמוות אינו אלא החלפת כסות, או החלפת בית, שינוי צורה – שום דבר אינו מת, שום דבר אינו יכול למות.

מוות הוא האשליה הגדולה ביותר שיש. אם אתה רוצה לראות כיצד לצמוח, התבונן בעץ. כשהעץ גדל כלפי מעלה, שורשיו מעמיקים למטה. תמיד נשמר האיזון – ככל שהעץ מיתמר אל־־על, שורשיו מתחפרים עמוק יותר באדמה. לא יכול להיות עץ בגובה של חמישים מטרים עם שורשים קצרים וקטנים. הם לא יוכלו לתמוך עץ גבוה כזה.

בחיים, גדילה פירושה כניסה עמוק אל תוך עצמך – שם השורשים שלך.

בגרות היא אותו דבר כמו תום, עם הבדל אחד: בגרות היא תום שנרכש מחדש, תום שחזר לבעליו.

בעיני, העיקרון הראשון של החיים הוא מדיטציה. כל השאר בא במקום שני והלאה. והילדות היא הזמן הטוב ביותר לכך. ככל שאתה מתבגר בשנים, אתה מתקרב יותר למוות, וקשה יותר להיכנס למדיטציה.

מדיטציה פירושה כניסה אל האלמוות שבך, כניסה לנצח שבך, לאלוהיות שבך. הילד מוכשר לכך יותר מן המבוגר, כי הוא עדיין לא עמוס בידע, בדת, בחינוך, בהשכלה, וכל שאר השטויות. הוא תם.

אבל למרבה הצער, התום שלו נתפס כדבר שלילי – כבורות. יש דמיון בין בורות לתום, אבל הם לא אותו דבר. גם בורות היא מצב של אי־ידיעה, כמו תום – אבל יש גם הבדל גדול, שכל האנושות התעלמה ממנו עד כה. התם אינו ידען, אך גם אינו שואף להיות ידען. הוא שמח בחלקו, מרוצה במה שיש לו.

לילד קטן אין שאיפות, הוא פטור ממאוויים. הוא כל כך שקוע ברגע ההווה – ציפור במעופה צדה את עינו וכל כולו אתה; פרפר חולף לידו עם צבעיו היפים, והוא נשבה בקסמו. קשת מרהיבה מופיעה בשמיים, והוא לא יכול לחשוב על משהו חשוב יותר, יפה יותר, עשיר יותר מהקשת הזאת שמעליו. והלילה המלא כוכבים, אינספור נקודות זוהרות מנצנצות בשמיים.

התום עשיר, הוא מלא, הוא טהור.

הבור הוא דל ואביון, הוא קבצן – הוא רוצה כל מיני דברים: הוא רוצה להיות ידען, להיות מכובד, להיות עשיר, להיות חזק. הבור נע על נתיב ההשתוקקות. תום הוא מצב של העדר השתוקקות. אבל מאחר ששניהם חסרי ידע, לא ידענו להבחין בטבע השונה שלהם. הנחנו כמובן מאליו שהם אותו דבר.

הצעד הראשון באמנות החיים הוא להבין את ההבדל בין בורות לתום. בתום יש לתמוך, יש להגן עליו – כי הילד הביא אתו את האוצר הגדול ביותר, אותו אוצר שחכמים גדולים מוצאים רק אחרי מאמץ מפרך. גדולי החכמים אמרו שהם הפכו שוב לילדים, שהם נולדו מחדש. בהודו, הברהמין האמיתי, זה שיודע באמת, קרא לעצמו דאוויג׳, זה שנולד פעמיים. למה נולד פעמיים? מה קרה ללידה הראשונה? מה הצורך בלירה שנייה? ומה הוא ירוויח בלידה השנייה?

בגרות היא לידה מחדש, לידה רוחנית. אתה נולד שוב כילד. אתה מתחיל להביט בעולם בעיניים חדשות. אתה ניגש לחיים עם אהבה כלב. בשקט ובתום אתה חודר לגרעין הפנימי ביותר שלך.

בלידה השנייה הוא ירוויח שוב את מה שהיה לו בלידה הראשונה, אך החברה, ההורים, האנשים סביבו, מעכו את זה, הרסו את זה. כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע. יש להסיר בדרך כלשהי את הפשטות שלו, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה. הפשטות שלו תיראה לעולם כטיפשות, יחשבו אותו לפתי. התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית. מתוך חשש מפני החברה, בשל פחד מן העולם שאנחנו עצמנו יצרנו, אנחנו מנסים להפוך כל ילד לחכם, לערמומי, לידען – שיוכל להיכלל בקטגוריה של החזקים, לא בקטגוריה של המדוכאים, המנוצלים והחלשים.

וברגע שהילד מתחיל לגדול בכיוון הלא נכון, הוא ממשיך לגדול באותו כיוון – הסטייה הולכת ומתרחבת, וכל חייו נעים במסילה החדשה.

ברגע שאתה מבין שהחמצת את החיים, העיקרון הראשון שעליך להשיב לך הוא תום. התנער מהידע שלך, תשכח מכתבי הקודש, עזוב את הדת, את התיאולוגיה, את הפילוסופיות למיניהן. היוולד מחדש, היה תם – וזה בידיך. רחץ את ידיך מכל מה שלא ידוע לך מבפנים, מכל מה ששאול, מכל מה שקיבלת מהמסורת, מן המוסכמות המקובלות. כל מה שניתן לך מאחרים – הורים, מורים, אוניברסיטאות – פשוט היפטר מזה. הייה שוב פשוט, חזור להיות ילד. הנס הזה מתאפשר על ידי מדיטציה.

מדיטציה היא פשוט שיטת ניתוח מוזרה שחותכת ומסירה מעליך כל מה שאינו שלך, ומשאירה רק מה ששייך להוויה האותנטית שלך. היא שורפת כל דבר אחר, ומשאירה אותך עומד עירום, לבד תחת השמש, ברוח הקרירה. אתה חש כאילו אתה האדם הראשון שנחת על כדור הארץ – שלא יודע דבר, שצריך לגלות הכול, שעליו לצאת למסע של חיפוש.

כל חיה יכולה לגדול בשנים. כל בעל חיים עושה את זה. לגדול כהוויה, זאת זכותו היתרה של האדם. רק מעטים תובעים לעצמם את הזכות.

העיקרון השני הוא מסע החיפוש. החיים צריכים להיות חיפוש – לא שאיפה אלא חיפוש; לא רצון להיות דבר זה או אחר, נשיא מדינה או ראש ממשלה, אלא חיפוש לגלות "מי אני?" מוזר מאוד שאנשים שלא יודעים מי הם מנסים להיות מישהו. הם לא יודעים אפילו מי הם עכשיו! הם לא מכירים את ההוויה שלהם, אבל הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, להיות משהו.

הצורך להיות מישהו הוא המחלה של הנשמה.

הוויה בלי התהוות היא אתה.

ולגלות את הווייתך, זאת תחילתם של חיים. אז כל רגע הוא תגלית חדשה, כל רגע מביא שמחה חדשה. מסתורין חדש פותח את שעריו, אהבה חדשה מתחילה לצמוח בקרבך, חמלה שלא חשת קודם לכן,

רגישות חדשה ליופי, לטוב. אתה נעשה רגיש כל כך שאפילו גבעול העשב הקטן ביותר מקבל חשיבות עצומה בעיניך. הרגישות המחודדת מבהירה לך שהגבעול הזה חשוב ליקום כמו הגדול בכוכבים. בלעדי אותו גבעול עשב, הבריאה תהיה פחות ממה שהיא עכשיו. הגבעול הקטן הזה ייחודי, חסר תחליף, יש לו אינדיבידואליות משלו.

והרגישות הזאת תיצור לך קשרי ידידות חדשים – עם עצים, עם ציפורים, עם הרים, עם נהרות, עם ימים, עם כוכבים. החיים נעשים עשירים יותר כשהאהבה גדלה, כשהידידותיות מתרחבת.

בחייו של פרנציסקוס הקדוש יש סיפור יפה. פרנציסקוס היה על סף מותו. כל חייו נע ממקום למקום על גב חמור, לשתף אנשים בחוויותיו. כל תלמידיו נאספו להקשיב למילותיו האחרונות. דבריו האחרונים של אדם הם תמיד המשמעותיים ביותר, כי כל ניסיון חייו מקופל בהם.

אבל מה שהתלמידים שמעו, הם לא יכלו להאמין.

החיים צריכים להיות חיפוש – לא שאיפה אלא חיפוש; לא רצון להיות דבר זה או אחר, נשיא מדינה או ראש ממשלה, אלא חיפוש לגלות "מי אני?"

פרנציסקוס לא פנה לתלמידים! הוא פנה לחמור ואמר, "אחי, אני חב לך חוב גדול. נשאת אותי על גבך ממקום למקום בלי תלונה, בלי רטינה. לפני שאני עוזב את העולם הזה, כל מה שאני מבקש זה סליחה ממך. לא הייתי אנושי כלפיך." אלה היו מילותיו האחרונות של פרנציסקוס הקדוש. רגישות עצומה, לומר לחמור, "אחי החמור..." ולבקש את סליחתו.

כשאתה נעשה רגיש יותר, החיים נהיים גדולים יותר. הם כבר לא בריכה קטנה; הם אוקיאניים. הם לא מוגבלים לך ולאשתך ולילדיך – הם לא מוגבלים בכלל! כל הבריאה הזאת הופכת למשפחתך, וכל עוד כל הבריאה איננה משפחתך, אינך יודע מהם החיים – כי אף אדם אינו אי, כולנו מחוברים לכול.

אנחנו יבשת ענקית, רחבת ידיים, מחוברת במיליוני דרכים.

ואם לבנו אינו מלא באהבה לשלם, באותה מידה בדיוק החיים שלנו מתמעטים ומתגמדים.

מדיטציה תקנה לך רגישות, תחושת השתייכות גדולה לעולם. זה העולם שלנו – הכוכבים הם שלנו, ואיננו זרים על האדמה הזאת. אנחנו שייכים מעצם מהותנו לבריאה. אנחנו חלק ממנה, אנחנו לב לבה.

שנית, מדיטציה תביא לך שקט גדול – כי כל הידע חסר הערך איננו. גם מחשבות שהן חלק מהידע נמוגות. שקט עצום משתרר, ואתה משתאה לגלות שהשקט הזה הוא המוזיקה היחידה שיש.

כל המוזיקה היא מאמץ להביא את השקט הזה בדרך כלשהי לעולם הנגלה, לתת לו ביטוי נגלה. חכמי המזרח העתיק עמדו על הנקודה הזאת, שכל האמנויות הגדולות – מוזיקה, שירה, ריקוד, ציור, פיסול – כולן נולדות מתוך מדיטציה. האמנויות האלה הן מאמץ להביא את הבלתי נתון לידיעה לעולם הידוע, למען אלו שאינם מוכנים למסע – אלה מתנות לאותם אנשים שאינם מוכנים לצאת למסע החיפוש. אולי שיר עשוי לעורר בלבם כמיהה לצאת לחיפוש אחר המקור, אולי פסל.

בפעם הבאה שתיכנס למקדש של גאוטם בודהא, רק תשב בשקט, ותתבונן. הפסל נוצר באופן כזה ובפרופורציות כאלו שאם אתה מתבונן בו שורה עליך שקט. זה פסל של מדיטציה, הוא לא קשור לגאוטם בודהא.

זאת הסיבה שכל הפסלים האלה נראים דומים – מהוויר, גאוטם בודהא, נמינאתה, אדינאתה... עשרים וארבעה הטירת׳נקרות של הג׳יינים – באותו מקדש תמצא עשרים וארבעה פסלים שכולם נראים אותו דבר. בילדותי שאלתי את אבי, "אתה יכול להסביר לי איך זה אפשרי שעשרים וארבעה בני אדם נראים בדיוק אותו דבר – אותו גודל, אותו אף, אותם פנים, אותו גוף?"

הוא השיב לי, "אני לא יודע. אני בעצמי תוהה על כך שאין שום הבדל. הרי לא נשמע כדבר הזה: אין בעולם כולו שני בני אדם זהים, לא כל שכן עשרים וארבעה!"

אבל כשהמדיטציה שלי העמיקה ופרחה מצאתי את התשובה – לא

ממקור אחר מחוץ לי. גיליתי שהפסלים האלו לא קשורים לדמות החיצונית של אותם בני אדם. הפסלים קשורים למה שקרה בתוך אותם עשרים וארבעה אנשים, ומה שקרה בתוכם היה בדיוק אותו דבר. לא הטרחנו את עצמנו בחיצוני; עמדנו על כך שיש לשים לב רק לעולם הפנימי. החיצוני אינו חשוב. אדם אחד צעיר, שני מבוגר, אחד שחור ושני לבן, אחד גבר ואחת אישה – זה לא משנה. מה שחשוב זה שבפנים יש אוקיינוס של שקט. באותו מצב אוקיאני, הגוף מוצא לו תנוחה מסוימת.

ודאי שמת לב בעצמך, אבל לא היית ער לכך. כשאתה כועס, גופך מקבל תנוחה מסוימת. במצב של כעס, אינך יכול להשאיר את ידיך פתוחות, הן מתקמצות לאגרוף. ברגע של כעס אינך יכול לחייך. בכל מצב רגשי, הגוף מתאים את עצמו לפנימי בתנוחות ומחוות מסוימות.

הפסלים האלו נוצרו באופן שאם פשוט תשב בשקט ותתבונן בהם, ואחר כך תעצום את עיניך, דמות התשליל תיכנס לתוך גופך, ותתחיל להרגיש משהו שלא הרגשת קודם לכן. הפסלים והמקדשים האלו לא נבנו לצורך פולחן; הם נבנו לצורך התנסות חווייתית. אלה מעבדות מדעיות – אין להן כל קשר לדת! במשך מאות שנים יישמו את עקרונותיו של מדע נסתר על מנת שהדורות הבאים יוכלו לבוא במגע עם התנסויותיהם של דורות קודמים. לא דרך ספרים, לא באמצעות מילים, אלא דרך משהו שחודר עמוק יותר – דרך שקט, דרך מדיטציה, דרך רוגע.

כשהשקט שלך גדל, הידידותיות והאהבה שבך גדלות. חייך הופכים לריקוד מרגע לרגע, לחגיגה של שמחה חיה.

חשבת פעם מדוע בכל העולם, בכל תרבות, בכל חברה, יש בכל שנה כמה ימים שמוקדשים לחגיגות? אותם ימים מועטים הם רק פיצוי – כי החברות האלה גזלו מחייך את כל החגיגה, ואם לא ייתנו לך שום דבר כפיצוי, חייך עלולים לסכן את התרבות שאתה חי בתוכה.

כל תרבות צריכה להעניק לך פיצוי כלשהו, שלא תרגיש אבוד לגמרי באומללות. אבל הפיצויים האלה כוזבים.

זיקוקין די־נור ואורות צבעוניים לא יכולים לשמח אותך באמת. הם

נועדו לילדים – בשבילך הם רק מטרד ותו לא. אבל בעולמך הפנימי יכולה להיות המשכיות של אורות, של שירים, של שמחה.

זכור תמיד שהחברה מפצה אותך כשהיא חשה שהמודחק עלול להתפוצץ למצב מסוכן אם לא יקבל פיצוי. החברה מוצאת דרך כלשהי לתת פורקן לחומר המודחק – אך זאת איננה חגיגה אמיתית, ולא יכולה להיות.

חגיגה אמיתית צריכה לנבוע מחייך.

וחגיגה אמיתית לא יכולה להיות בהתאם ללוח השנה, כך שבאחד בנובמבר אתה חוגג. מוזר, כל השנה אתה אומלל, ובאחד בנובמבר, פתאום אתה יוצא בשירה ובריקודים? או שהאומללות הייתה מדומה, או שהאחד בנובמבר שקרי. שניהם לא יכולים להיות אמיתיים. וברגע שנגמר האחד בנובמבר כל אחד חוזר לחור השחור שלו, לאומללות הישנה, לחרדה המוכרת.

החיים צריכים להיות חגיגה מתמשכת, פסטיבל של אורות לאורך כל השנה. רק אז אתה יכול לגדול, רק אז אתה יכול לפרוח.

הפוך דברים קטנים לחגיגה.

למשל, ביפן ישנו מנהג של טקס תה. בכל מנזר זן ובכל בית שידו משגת, יש מקדש קטן לשתיית תה. בטקס הזה, השתייה אינה דבר רגיל, יומיומי, ארצי. הם הפכו אותה לחגיגה. המקדש של טקס התה בנוי בסגנון מסוים – בגינה יפה, עם בריכה נאה לעין, ברבורים בבריכה, פרחים מסביב. אורחים באים ומשאירים את הנעליים בחוץ, כי זה מקדש. כשאתה נכנס למקדש אתה לא מדבר. עליך להשאיר את המחשבות ואת הדיבורים בחוץ עם הנעליים. אתה מתיישב בתנוחת מדיטציה, והמארחת, האישה שמכינה את התה – עושה את מלאכתה בתנועות כל כך חינניות, כאילו היא רוקדת כשהיא חולטת את התה, מערבבת, מניחה לפניך ספלים ותחתיות כאילו היית אל, עם כל כך הרבה כבוד והתייחסות. היא משתחווה, ואתה מקבל את התה באותו יחס של כבוד והוקרה.

את התה מכינים במיחם מיוחד, שמשמיע צלילים יפים, מוזיקה משלו. כחלק מהטקס, כולם מקשיבים תחילה למוזיקה של התה. כולם שותקים, מקשיבים. ציפורים מצייצות בגינה, והמיחם ושאר הכלים משמיעים את נגינתם הערבה לאוזן. שקט ושלווה משתררים במקום.

כשהתה מוכן, ונמזג לספלים, אתה לא שותה אותו סתם. תחילה אתה מריח את ניחוחו. אתה לוגם אותו במתינות, בחרדת קודש, כאילו בא מן העולם העליון – והוא באמת בא משם! אתה לא נחפז – אין מה למהר. מישהו אולי מתחיל לנגן בחליל או בסיטאר. דבר רגיל, עיסוק יומיומי – שתיית תה בסך הכול – והם הפכו אותה לחגיגה דתית מקסימה. כולם יוצאים מהטקס מועשרים, רעננים, בתחושה צעירה יותר, חיונית יותר.

ומה שאפשר לעשות עם תה אפשר לעשות עם כל דבר – עם הלבוש, עם האוכל. אנשים חיים כמעט בתרדמה. אחרת, לכל בגד יש יופי משלו, תחושה משלו. אם אתה רגיש, הבגד אינו רק כסות לגוף, הוא משהו שמבטא את האינדיבידואליות שלך, את הטעם שלך, את התרבות שלך, את מי שאתה. כל דבר שאתה עושה צריך לבטא אותך, צריך לשאת את חותמך. אז החיים הופכים לחגיגה בלתי פוסקת.

אפילו אם אתה נופל למשכב ושוכב במיטה, אפשר להפוך את השעות האלה במיטה לרגעים של יופי ושמחה, רגעים של רגיעה ומנוחה, רגעים של מדיטציה, של האזנה למוזיקה או קריאת שירה. אין צורך להיות עצוב שאתה חולה. עליך לשמוח שכולם במשרד, ואתה שרוע במיטה כמו מלך, מתרגע – מישהו מכין לך תה, המיחם מתרונן בשיר, ידיד הציע לבוא לנגן לך בחליל...

*המשך הפרק זמין בספר המלא*