הגלויה

אימי הציתה את הסיגריה הראשונה שלה להיום, החביבה ביותר עליה, זו החורכת את הריאות עם בוקר. היא יצאה מביתה להתפעל מן הלובן שעטף את כל השכונה. שלג ירד בלילה בגובה עשרה סנטימטרים, לכל הפחות.

היא נשארה לעשן זמן ממושך בחוץ, למרות הקור, ליהנות מן האווירה החלומית שאפפה את גינתה. היא מצאה יופי, בכל הכלום הזה, הצבע והקווים הנמוגים.

לפתע היא שמעה רעש שהשלג עִמעם. הדוור הפיל זה עתה את המכתבים ארצָה, לרגלי תיבת הדואר. אימי ניגשה לאסוף אותם והשגיחה היטב היכן היא מציבה את נעלי הבית שלה, כדי לא להחליק.

הסיגריה עוד בפיה, עשנהּ מתפשט באוויר הקפוא, היא מיהרה לחזור הביתה ולחמם את אצבעותיה הרדומות מן הקור.

היא זרקה מבט מהיר לעבר המעטפות השונות. היו ביניהן כרטיסי ברכה שגרתיים, רובם ככולם מתלמידיה באוניברסיטה, חשבון גז וכמה עלוני פרסומת. גם מכתבים לאבי היו שם — עמיתים מן המרכז הלאומי למחקר ודוקטורנטים שלו, כולם איחלו לו שנה טובה.

בין דברי הדואר, האופייניים לראשית חודש ינואר, היא הייתה שם. הגלויה. החליקה לה אל בין המעטפות, ככה סתם, כאילו הסתתרה לה כדי שלא יבחינו בה.

כתב היד הוא שעורר מייד את סקרנותה של אימי: מוזר, רשלני, כתב־יד לא מוכר. היא קראה את ארבעת השמות הפרטיים, הכתובים זה תחת זה, בצורת רשימה.

אפרים

אֶמה

נעמי

ז'אק

היו אלה שמות סבה וסבתה מצד אִמה, דודתה ודודהּ. כל הארבעה נשלחו אל מחנות ההשמדה שנתיים לפני לידתה. הם נספו באושוויץ ב-1942. והם צצו להם בתיבת הדואר שלנו כעבור שישים ואחת שנים. יום שני, 6 בינואר 2003.

"מי היה יכול לשלוח לי את הזוועה הזאת?" תהתה לֶלְיה.

אימי מאוד פחדה, כאילו מישהו המסתתר בחשכת ימים רחוקים שיגר לכיוונה איום. ידיה החלו לרעוד.

"תסתכל פּייר, תראה מה מצאתי בין המכתבים!"

אבי לקח את גלוית הדואר, קירב אותה לפניו ובחן אותה מקרוב, אך לא היו בה חתימה או הסבר.

כלום. השמות האלה בלבד.

בבית הוריי, בתקופה זו, היו אוספים את המכתבים מן הקרקע, כמו היו פירות בשלים שנשרו מן העץ — תיבת המכתבים שלנו כל כך הזקינה שבחלוף הזמן היא לא שמרה עוד על דבר, מסננת אמיתית, אבל ככה אהבנו אותה. איש לא חשב להחליפה. לא כך פתרו את הבעיות במשפחתנו; חיִינו לצד החפצים כאילו הייתה להם זכות לתשומת לב כמו זו השמורה לבני אדם.

בימי גשם עז, המכתבים נרטבו כהוגן. הדיו התמוסס וכבר לא ניתן היה לפענח יותר את המילים. עבור גלויות הדואר זה היה נורא במיוחד, הן היו כמו נשים צעירות חשופות זרועות ללא מעיל בחורף.

אילו מחבר גלוית הדואר היה כותב לנו בעט נובע, הודעתו הייתה נשכחת מלב. האם ידע זאת? הגלויה נכתבה בעט כדורי שחור.

ביום ראשון כינסה לֶלְיה את כל המשפחה, כלומר את אבי ואותי. הגלויה עברה מיד ליד סביב השולחן בחדר האוכל. שתיקה ארוכה נפלה — דבר נדיר אצלנו, במיוחד בארוחת הצהריים החגיגית של יום ראשון. במשפחתנו, תמיד יש למישהו משהו שהוא חייב לומר מייד. הפעם, איש לא ידע מה לחשוב על ההודעה הזאת שהגיעה משום מקום.

גלוית הדואר הייתה סתמית ביותר, גלוית תיירים עם תצלום של אוֹפֶּרה גַרְנְיֶיה, מאלה שניתן למצוא בשפע בחנויות הטבק, על כני תצוגה מברזל, בכל מקום בפריז.

"למה אופרה גַרניֶיה?" שאלה אימי.

לאיש לא הייתה תשובה.

"החותמת היא של דואר הלוּבְר."

"אתה חושב שאפשר ללכת לברר שם?"

"זהו סניף הדואר הכי גדול בפריז. הוא ענקי. מה את רוצה שהם יגידו לך..."

"אתה חושב שעשו את זה בכוונה?"

"כן, רוב המכתבים בעילום שם נשלחים מסניף הלוּבר."

"התאריך לא מאתמול. הגלויה לפחות בת עשר שנים," הערתי.

אבי כיוון אותה לעבר האור. הוא בחן אותה במדוקדק מספר שניות והגיע למסקנה שהתמונה היא אכן משנות התשעים. צבע ההדפסה — אדום־סגול עז — והיעדרם של שלטי פרסומת סביב אופרה גַרנייה תמכו במה שחשתי באינטואיציה.

"הייתי אומר אפילו מתחילת שנות התשעים," הוסיף אבי ליתר דיוק.

"מה גורם לך לומר את זה?" שאלה אימי.

"כי בשנת 1996, האוטובוסים SC10 בצבעי ירוק־לבן — כמו זה שאתן רואות ברקע — הוחלפו ב-RP312. עם פלטפורמה. ועם מנוע מאחור."

התמצאותו של אבי בתולדות האוטובוסים הפריזאיים לא הפתיעה איש. הוא מעולם לא נהג במכונית — ועוד פחות באוטובוס — אך מתוקף מקצועו כחוקר, הכיר אינספור פרטים על נושאים שונים ומשונים. אבי המציא מִתקן המְחשב את השפעת הירח על הגאות והשפל בכדור הארץ, ואימי תרגמה מחקרים של חוֹמסקי על דקדוק גנרטיבי. שניהם בקיאים בכמות לא תשוער של נושאים, על פי רוב מיותרים בחיי היומיום. למעט אי אלו פעמים, כמו היום הזה.

"בשביל מה לכתוב גלויה ולחכות עשר שנים עד ששולחים אותה?"

הוריי המשיכו לתהות. אבל לי ממש לא היה אכפת מהגלויה הזאת. לעומת זאת, את תשומת ליבי משכה רשימת השמות הפרטיים. האנשים האלה היו אבות המשפחה שלי ולא ידעתי עליהם כלום. לא ידעתי אילו ארצות הם חצו, באילו מקצועות עסקו ובני כמה היו כשנרצחו. אילו היו מראים לי את דיוקניהם, לא הייתי מסוגלת לזהות אותם בין אלמונים. זה עורר בי בושה.

בסוף ארוחת הצהריים, הוריי סידרו את גלוית הדואר במגירה ושוב לא חזרנו לדבר עליה. הייתי בת עשרים וארבע, שקועה בחיי ההווה ובסיפורים אחרים שרציתי לכתוב. מחקתי מזיכרוני את עניין הגלויה, בלי לזנוח, עם זאת, את הרעיון שבבוא היום אצטרך לשאול את אימי על תולדות משפחתנו. אבל השנים עברו להן ומעולם לא הקדשתי לכך זמן.

עד היום שבו עמדתי ללדת — עשר שנים מאוחר יותר.

צוואר הרחם שלי נפתח מוקדם מדי. נאלצתי להמשיך לשכב כדי לא לזרז את בוא התינוקת. הוריי הציעו לי לבלות כמה ימים בביתם, שם לא אצטרך לעשות כלום. במצב ההמתנה הזה חשבתי על אימי, על סבתא שלי ועל שושלת הנשים שילדו לפניי. ברגע זה הרגשתי צורך לשמוע על קורותיהם של אבות משפחתי.

לֶלְיה הוליכה אותי לחדר עבודה אפלולי שבו היא נוהגת להעביר את מרבית זמנה; החדר האפוף עשן של סיגריה, שהשקיף על פרבר פריזאי והיה טבול באור חורפי, תמיד העלה במחשבתי בטן גדושה ספרים וקלסרים. התיישבתי מתחת לספרייה על חפציה נטולי הגיל וזיכרונותיה המכוסים אפר ואבק. אימי לקחה לידיה תיבה ירוקה זרועה נקודות שחורות, אחת מבין כעשרים התיבות בארכיון, כולן זהות. בנעוריי ידעתי שהתיבות האלה, המסודרות על המדפים, הכילו את עקבות הסיפורים האפלים מן העבר של משפחתנו. הם נדמו לי כארונות קבורה קטנים.

אימי לקחה דף נייר ועט — כמו כל המורים בגמלאות, היא המשיכה בתפקידה הדידקטי במקביל להיותה אם. תלמידיה של לֶלְיה באוניברסיטת סן־דֶני מאוד אהבו אותה. באותם ימים טובים שבהם היה מותר לעשן בכיתה, היא נהגה, כשלימדה בלשנות, לעשות דבר שריתק את תלמידיה: במיומנות נדירה, היא הצליחה לעשן את הסיגריה כולה מבלי שהאפר ינשור ארצה, בעוד גליל אפור מתהווה בקצות אצבעותיה. ללא צורך במאפרה, היא הייתה מניחה על שולחן הכתיבה שלה את הסיגריה שאוכּלה ומציתה מייד את הבאה. התעלול עורר כבוד.

"אני מודיעה לך מראש," אמרה לי אימי, "את עומדת לשמוע מין סיפור כלאיים. עובדות מסוימות נחשבות כוודאיות, ובכל זאת, אשאיר לך להעריך בעצמך את ההשערות שלי שעליהן אני מבססת את השחזור הזה. חוץ מזה, מסמכים חדשים יוכלו כמובן להשלים או לשנות באופן מהותי את מה שאני מניחה שקרה."

"אימא," אמרתי לה, "אני חושבת שהעשן של הסיגריה מזיק למוח של התינוקת."

"אה, זה בסדר, עישנתי חפיסה ליום בשלושת ההריונות שלי ואני לא חושבת שילדתי שלוש דביליות."

תשובתה הצחיקה אותי. לֶלְיה ניצלה את הרגע להצית סיגריה והחלה בסיפור חייהם של אפרים, אֶמה, נעמי וז'אק — ארבעת השמות שבגלוית הדואר.

נעמי רבינוביץ',

דודתה של המחברת, בשנת 1942

חלק ראשון
 
ארצות מובטחות

1

"כמו ברומנים רוסיים," אמרה אימי, "הכול התחיל בסיפור אהבה שביקשו לסכל. אפרים רבינוביץ' אהב את אנה גברוֹנסקי שאימא שלה, ליבּה גַברוֹנסקי לבית ינקלביץ', הייתה בת־דודה ראשונה של המשפחה. אבל האהבה הזאת לא הייתה לטעמם של הגברונסקים..."

לֶלְיה הביטה בי וקלטה שלא הבנתי כלום. היא הידקה את הסיגריה בין שפתיה ובעין עצומה למחצה בשל העשן, החלה לנבור בארכיוניה.

"הנה, אקריא לך את המכתב הזה, הוא יבהיר לך... כתבה אותו האחות הבכורה של אפרים ב-1918, במוסקבה."

וֶרה היקרה,

להוריי יש צרות צרורות. האם שמעת על הסיפור הזה בין אפרים והבת־דודה שלנו אַניוּטָה? אם לא, אוכל לגלות לך אותו רק בסודי סודות, אם כי, כנראה, כמה קרובים שלנו כבר "בעניינים". בקיצור, אן ופֶדְיה שלנו (לפני יומיים מלאו לו עשרים וארבע) התאהבו. בני המשפחה שלנו משתגעים מזה. הדודה לא יודעת כלום, אם היא תשמע על זה, יהיה אסון. הם כל הזמן פוגשים אותה ומאוד סובלים מזה. אפרים שלנו מאוד אוהב את אניוּטה. אבל אני מודה שאני לא מאמינה בכנות הרגשות שלה. זה החדשות אצלנו. לפעמים הסיפור הזה יוצא לי מהאף. טוב, יקירה, אני צריכה לסיים. אלך לשים בעצמי את המכתב בתיבת דואר כדי להיות בטוחה שהוא יישלח...

בחיבה, שרה.

"אם אני מבינה נכון, אפרים נאלץ לוותר על האהבה הראשונה שלו?"

"ולכן מוצאים לו במהירות כלה אחרת, אֶמה ווֹלף."

"השם הפרטי השני בגלוית הדואר..."

"בדיוק."

"גם היא קרובת משפחה רחוקה?"

"לא, בכלל לא, אֶמה מלודז'. בת של תעשיין גדול, הבעלים של כמה מפעלי בדים, מוֹריס וולף, ולאימא שלה קראו רֶבֶּקה טרוֹצקי. בלי קשר למהפכן."

"איך אפרים ואֶמה נפגשו? לודז' הרי רחוקה ממוסקבה לפחות אלף קילומטר."

"הרבה יותר מאלף קילומטר! או שהמשפחות פנו לשדכנית1 בבית הכנסת, או שהמשפחה של אפרים הייתה הקעֶסְט־עֶלטעֶרְן של אֶמה."

"המה?"

"הקעסט־עלטערן. זה ביידיש. איך להסביר לך? את זוכרת את השפה אינוּקְטיטוּת?"

בילדותי לימדה אותי לֶלְיה שלאסקימואים חמישים ושתיים מילים לציון שלג. אומרים קָניק על שלג שיורד, אָפּוּטי על שלג שכבר ירד ואַנְיוּ על שלג שממנו מפיקים מים...

"אז ביידיש," הוסיפה אימי, "קיימים מונחים שונים ל'המשפחה'. יש מילה ל'משפחה', פשוטה כמשמעה, מילה אחרת כדי להגיד 'המשפחה המחותנת', עוד מילה במשמעות של 'אלה שמחשיבים כמו המשפחה שלנו', אפילו אם אין קשר דם. וקיים מונח שכמעט אינו ניתן לתרגום, שהוא בערך 'המשפחה המזינה' — שאולי אפשר לתרגם כ'המשפחה המזמינה' — כי לפי המסורת, כשהורים היו שולחים את הבן שלהם רחוק, ללמוד לימודים גבוהים, הם היו מחפשים בשבילו משפחה שתספק לו קורת גג ומזון."

"משפחת רבינוביץ' הייתה אם ככה הקעסט־עלטערן של אֶמה."

"בדיוק... אל תדאגי, בסוף תקלטי את העניין."

מוקדם מאוד בחייו, אפרים רבינוביץ' מתנער מהדת של הוריו. בנעוריו הוא מצטרף למפלגה הסוציאל־רבולוציונרית ומכריז בפני הוריו שאינו מאמין באלוהים. כמו להכעיס, הוא מפר את כל האיסורים של יום כיפור: הוא מעשן סיגריות, מתגלח, שותה ואוכל.

ב-1919 אפרים בן 25. בחור מודרני, דק־גזרה ובעל תווי פנים עדינים. אלמלא עורו השחום ושפמו השחור, היה נראה כרוסי אמיתי. מהנדס מבריק שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, חומק מהנוּמֶרוּס קְלאוּזוּס שהגביל את מספר היהודים שהתקבלו אליה, לשלושה אחוזים. להוט ליטול חלק בהרפתקה הגדולה של הקִדמה, ושואף לגדולות למען ארצו ועמו — העם הרוסי, שאותו הוא רוצה ללוות במהפכה.

יהדותו לא אומרת לו כלום. אפרים מגדיר את עצמו קודם כול כסוציאליסט. הוא אפילו חי במוסקבה כמוסקבאי. הוא מסכים להתחתן בבית הכנסת רק משום שזה חשוב לאשתו לעתיד. אבל הוא מודיע מראש לאֶמה:

"נחיה בלי לכבד את הדת."

המסורת קובעת שבתום טקס הנישואים, שובר החתן כוס ברגל ימין — זכר לחורבן בית המקדש בירושלים. לאחר מכן, יכול החתן להביע משאלה. אפרים מבקש שבת־הדודה שלו אַנְיוּטָה תימָחק לעולמים מזיכרונו. אך כשהוא מביט בשברי הכוס המפוזרים על הרצפה, נדמה לו שליבו הוא שרובץ תחתיו, מנותץ לאלף רסיסים.