ארכיאולוגיה, אומה וגזע

פתח דבר

ספר זה הוא פרי סמינר משותף אשר התקיים באביב 2020 באוניברסיטת בראון שבארצות הברית תחת הכותרת "ארכיאולוגיה, חומריות והדמיון הלאומי בישראל וביוון". יזמנו את הסמינר משום שהשוואות מסוג זה נדירות, אם במסגרת לימודית ואם במסגרת מחקרית, ומשום שחשבנו שתהיה תועלת רבה בבדיקה משותפת של הנושא מעבר למה שעשינו עד אז, כל אחד בתחומו. לאחר הסמינר ולאחר קריאת העבודות והמשובים שהגישו משתתפיו, סיכמנו בכמה מפגשים וירטואליים, בחסות סגר הקורונה, את שלמדנו בעת הכנתו וניסחנו תובנות חדשות שהתגבשו בעקבות הסיכומים האלה. היות שנושא הסמינר מעולם לא זכה לעיון ממוקד, חשבנו שהתובנות האלה יעניינו את חוקרי הלאומיות, הארכיאולוגיה והפוליטיקה של העבר, הן בארצות הנדונות כאן והן מעבר להן. ערכנו את הדיון המוקלט, הרחבנו מעט את תחומי המחקר ואת הדיון בכמה נושאים והוספנו הפניות לספרות, אבל השארנו את המבנה הדיאלוגי על כנו, מתוך רצון להדגיש כי אנו נמצאים בראשיתו של תהליך, ולא בסופו.

שאיפתנו היא להרחיב מעבר לנושאים שכבר נטחנו עד דק בשדה הארכיאולוגיה והלאומיות ולדרבן זה את זה לחקור תימות שאין מרבים לדבר עליהן או להביאן לקדמת הבמה, אם בשל מורכבותן ואם בשל רגישותן הרבה או אף הסיכון הכרוך בהן מבחינה אפיסטמית או פוליטית. כך, לאחר תיאור קצר בפרק הראשון של המסלול האישי שהביא כל אחד מאיתנו אל המבט הארכיאולוגי הביקורתי, בפרק השני אנו פותחים את הדיון בניתוח של היחס בין ראשית הארכיאולוגיה לתחילת הלאומיות ההלנית והציונית, אגב הרחבת השיח להשפעה המתמשכת של מבנים אימפריאליים על הארכיאולוגיות הלאומיות של המאה העשרים וכן להיסטוריה הארוכה של המגע בין היהדות להלניזם, בייחוד בכל הנוגע לגוף הלאומי והאנושי האידיאלי. בפרק השלישי אנו דנים בתפקיד החשוב של הארכיאולוגיה — שכמעט לא זכה להכרה — בכינון של יוון וישראל כמדינות קולוניאליות סמויות (קריפטו־קולוניאליות) בנות ימינו, המשמשות חיץ למדינות המערב וזירות לאישוש ערכי תרבות מערביים. בפרק הרביעי אנו חוקרים את מושג הטוהר ואת תהליכי הטיהור בביטויָם הארכיאולוגי והלאומי־דתי. הפרק החמישי בוחן את ההנחות המוגזעות של המודרניוּת הקולוניאלית־לאומית ושל מחקרים עכשוויים של דנ"א אנושי קדום, ומנגיד אותן לנזילוּת ולקונפליקטים הפנימיים המאפיינים זהות "יוונית" ו"ישראלית". בפרק השישי אנו מציגים כמה הרהורים על הארכיאולוגיה כפעולה של דה־קולוניזציה: מה צריך לעצב ולדמיין מחדש בארכיאולוגיה עצמה — במקורותיה, בשיטותיה, בדרכי המחשבה והפעולה של הארכיאולוגים? הסיכום הקצר בפרק השביעי מתווה את התימות הרחבות יותר שעלו במהלך הדיון ומסיים בנימה אופטימית באישור של הפוטנציאל המהפכני של החומר: שרידותו, יכולתו להפתיע אותנו, להציע התנגדות.

ערכו של הניסיון הדיאלוגי הזה אינו טמון רק בהשוואה בין שני מפעלים ארכיאולוגיים לאומיים, אלא גם בבנייה של חלל "בין לבין" — מקום אוטונומי המשתרע מעבר לתחומי העיסוק של כל אחד מהדוברים, וכר נרחב ופורה ליציאה לכמה "קווי מעוף" (בלשונו של דלז). על בסיס שנים רבות של מחקר ומחשבה ומבעד לעדשת העת הנוכחית, אנו מציעים מניפה רחבה של הרהורים מתוך תקווה כי מה שהופיע בחלל הביניים הזה, באותו שטח אוטונומי, ימצא אוזן קשבת הרבה מעבר לתחומי הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה, וגם מעבר להקשרים הלאומיים הפרטניים. תקוותנו גם שהמחשבות והרעיונות האלה ימצאו את קווי המעוף שלהם כדי לשוב ולהופיע בדיונים אחרים בשנים הבאות.

אנו מודים למכון ג'וקובסקי לארכיאולוגיה ולעולם הקדום, למרכז ללימודי המזרח התיכון, לתוכנית ללימודי יוון המודרנית ולתוכנית ללימודי תרבויות קדומות באוניברסיטת בראון, שתמכו בקורס שלנו, לסם קימבל, אשר תעתק את השיחות המוקלטות, ולתלמידי הסמינר, אשר גילו תשוקה, התלהבות והתמדה: שרה אל־רביע, אנה גונסלס סן מרטין, יעקב לייקן, ג'ינט חימנז, סם קימבל, רבקה מנדלבאום, ג'ון מץ, קלי טאקט, סאנשיין וו ופארקר זיין. שלושה קוראים אנונימיים סיפקו משוב ועצות מועילות, וכמה עמיתים וידידים קראו טיוטות של הספר והמחישו כך את הערך הטמון בתשומת לב, בחיבה ובדאגה לרעיונות ולכתיבה של אחרים: מיכל אביעד, חנה ברניק, ואנגליס קלוטיכוס, מריה חולבה, מייקל הרצפלד, ואסיליס למברופולוס, אווה מול, פליפה רוחס וגדעון סולימני. סמינר מקוון מטעם בית הספר הבריטי באתונה התקיים בתזמון מצוין ב-8 במרץ 2021 וסיפק לנו זריקת עידוד וחומר למחשבה: אנו מודים למאות המשתתפים בו, לראש בית הספר ג'ון בנט על ההזמנה ולצוותו על שאִפשר את האירוע. ביאטריס רהל, העורכת שלנו בהוצאת קיימברידג', תמכה בהתלהבות בפרויקט מאז ראשיתו וניווטה אותו לחוף מבטחים בתשומת לב ובמקצועיות. אנו מודים לארכיונים ולמוציאים לאור שהרשו לנו להשתמש בדימויים, ולחברים שסייעו לנו בכך: קתרינה את'נסקי, תאופיק דעדלה, ג'ודי מאגנס, יאניס ניקולופולוס, דונלד ראליס, קונסטנטינוס ת'נסקיס ונטליה ווגיקוף־ברוגן. אחרון חביב, יאניס חמילקיס מבקש להודות לאוגוסטינוס ולספירוס מחנות הספרים לֶמוֹנִי שבאתונה, אשר עמלו רבות בעיצומו של סגר ממושך ובעת שהספריות נעלו את שעריהן כדי לאתר כל ספר שביקש, ושבו והוכיחו כך את הערך ואת הנחיצות של חנויות הספרים העצמאיות.

ירושלים וסיטיה (כרתים), אוגוסט 2021

על התרגום

הגרסה העברית הזאת של ספרנו, היוצאת במקביל לגרסה שלו ביוונית, מבוססת על נוסח המקור האנגלי, אשר יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' במרץ 2022. בגרסה העברית, שתרגם אסף נתיב וערך ניב סבריאגו, תוקנו כמה שגיאות הגהה שנפלו במקור והוכנסו שינויים קלים כדי להתאימה לקוראי עברית, בכלל זה הפניה לספרות קיימת בעברית והשמטה של ביאורים למונחים מוּכּרים. המובאות מהמקורות ומספרי המחקר שאינם בעברית הובאו בתרגום שלנו. אנו מודים לבית הספר ליהדות ולארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולארגון עמק שווה על עזרתם בכיסוי העלויות של הפקת המהדורה העברית, ולגיורא רוזן, עורך סדרת קו אדום בהוצאת הקיבוץ המאוחד — ספריית פועלים, על תמיכתו לכל אורך התהליך של הבאת הספר לדפוס.

ירושלים, אוגוסט 2023

פתח דבר למהדורה העברית

המהדורה העברית של ספר זה נחתמת בימים הקודרים של אוקטובר 2023, כאשר נדמה כי "הכל קורס; ציר הדברים נשמט; התוהו משתלח בעולם, נחשול עכור מדם".¹ גם השיחות שמהן צמח הספר התקיימו בעיצומם של משברים: משברי האקלים והקורונה, והזעזועים הפוליטיים במערב הליברלי בשנים 2021-2020. בעתות משבר, כך כתבנו ב-2021, אנו נוטים להתבונן בחורבות: חורבות הסדר החברתי המתפורר וחורבות מתהוות של עולם שסטה ממסלולו. כתבנו גם כי היו אלה החורבות העתיקות של שתי "ארצות הקודש", ארץ־ישראל ויוון, אשר נתנו תוקף לדחף הקולוניאלי־לאומי באירופה ולסדר הליברלי הישן, וכי הבנה מעמיקה של תפקידן יכולה לתרום להבנת הרגע העולמי הנוכחי וליכולת לדמיין מציאות משוחררת מהנחות היסוד של עליונות המערב.

והנה עתה אנו ניצבים נדהמים מול החורבות העשֵׁנות של עזה, של היישובים סביבה ושל תבניות פוליטיות שקרסו, ומבקשים להבין: מה משמעותו של חורבן זה, מה מקור האלימות ההרסנית שיצרה אותו, והאם נידונו להיות לפותים לעד במחול מוות עם ילידיה האחרים של ארץ זו? כארכיאולוגים וכחוקרי פעולתו של העבר בהווה, איננו מקבלים את ההנחה כי האלימות היא גזירת גורל, תוצאה הכרחית של הגיאוגרפיה או הדמוגרפיה של המקום הזה. שרידיהן של אלפי שנות תרבות אנושית מעידים על תקופות ארוכות של שלווה ויצירה. מהלך היסטורי ופוליטי מעשה ידי אדם — המפעל הקולוניאלי של המאות ה-19 וה-20 והלאומיות (ואף הגזענות) שהתפתחו לצדו — הוא שהביא אותנו למציאות אלימה שאיננו מכירים זולתה. בתוך מציאות זו גויסה הארכיאולוגיה לא רק כדי להצדיק את העליונות האימפריאלית ולתקף את גבולות הלאום, אלא גם כדי לקבע את המלחמה בין תרבויות כברירת המחדל של קיומנו ואת ישראל כזירת מלחמה בין מזרח למערב.

בספר זה אנו מבקשים לבסס הגדרה חדשה של הארכיאולוגיה ושל התשוקה הארכיאולוגית כעבודת זיכרון, חופשית מתכתיבי הלאומיות, המתרחשת בעת מפגש בלתי אמצעי עם עדויות חומריות. ערכו של החומר הנקרה לידנו אינו נובע מגילו או מזהות יוצריו, אלא מכוחו להפתיע אותנו ולפתוח פתח לתסריטים חלופיים על העבר והעתיד. זו ארכיאולוגיה שאינה כובלת אותנו למסלול דומיננטי וידוע מראש — מקראי, היסטורי או אבולוציוני — אלא ארכיאולוגיה משחררת, המאששת את האמונה ביכולת של אנשים וקהילות לפעול בתוך ההיסטוריה ולשנות אותה.

הספר המונח לפניכם, פרי מפגש של שני ארכיאולוגים שפועלים זה שנים רבות בתפר בין המדע והחברה, מציע — כך אנו מקווים — צוהר ונקודות מוצא למחשבה חדשה; כזו שתאפשר לנו לדמיין עבר אחר, ואולי אף עתיד אחר, לכל יושבי הארץ.

ירושלים, חשון תשפ"ד

1

הקדמה

נציג בקצרה את הביוגרפיות האינטלקטואליות שלנו ואת המסלול שהביא אותנו לדו־שיח הזה.

יאניס: אני מציע שנפתח כל אחד בכמה מילים על נקודות המבט שלנו. משם נמשיך לבחינת השורשים של שני המפעלים הלאומיים ושל הזיקות שלהם לארכיאולוגיה ולשאר הסוגיות שבחרנו לדון בהן: הקריפטו־קולוניה, או הקולוניזציה הסמויה, רעיון הטוהר והביטויים שלו במורשת החומרית ובארכיאולוגיה, ההיגיון של הגזע והביטוי שלו במחקר הארכיאוגנטי, ולסיום, המאבקים שלנו לדה־קולוניזציה. במקום לערוך השוואה גנרית בחרנו להתמקד בתופעות ספציפיות הבאות לידי ביטוי בשני ההקשרים הלאומיים.

תרצה להתחיל?

רפי: הגעתי אל הארכיאולוגיה כנער, באופן חווייתי, כאשר הצטרפתי לחפירה בעיר העתיקה בירושלים בסתיו 1970. אני מניח שכבן למהגרים־עולים יהודים אמריקאים, החפירה הייתה אמצעי להתחבר לסביבה החדשה. כשחזרתי אל הארכיאולוגיה כסטודנט לתואר שני (אחרי שהשלמתי תואר ראשון בספרות), גיליתי סטודנטים עולים רבים לצדי. זו תופעה די נפוצה: רבים מהסטודנטים שלמדו עמי ורבים מהסטודנטים שיושבים בשיעורים שלי לא נולדו בישראל. נראה שלזרים, הארכיאולוגיה יכולה להיות אמצעי להצמחת שורשים, להיקלטות: יש משהו בחוויה הגופנית, בחברותא, בהתפלשות בעפר תחת השמש הקופחת, שמספק צורך בסיסי כלשהו — אולי לידה מחדש? יחד עם זאת, בחיבור הזה גלומה גם התחמקות: הוא נעשה בתיווכו של ממצא דומם ועוקף את הצורך להתמודד עם אנשים חיים. זו, אני מניח, נקודת המוצא המקורית שלי, מלבד אותם דברים המשותפים כנראה לארכיאולוגים רבים, כמו המשיכה לדברים ישנים והיחס הרומנטי לעבר.

הארכיאולוגיה הישראלית של סוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים הייתה מעין "היסטוריה יישומית", יותר מלאכה ומקצוע מאשר תחום מחקר העומד בפני עצמו. הלימודים שלנו התמקדו בצבירת מיומנויות ובסיגול שיטות עבודה, ונמדדנו על פי הסיבולת ועל פי היוזמה שהִפגַּנו. זה היה שילוב של שיטתיות במסורת הגרמנית ושל הרפתקנות במסורת הבריטית. התגאינו במבט המדעי חסר הפניות שלנו: אף על פי שכסטודנט הייתי פעיל פוליטית ומודע להקשרים של ביצוע החפירות הארכיאולוגיות, הייתי משוכנע שהארכיאולוגיה מתעלה מעל הפוליטיקה. כמו שכבר ציינתי בפניך בכמה הזדמנויות, התבוננות וביקורת עצמית מעולם לא נמנו עם חוזקותיה של הארכיאולוגיה הישראלית — דרשו מאיתנו רק "לחפור נכון". גם אם הייתי ער לדיסוננס פוליטי כלשהו בחפירה, לא זיהיתי את מקומות המפגש שלו עם הפרקטיקה המקצועית. זה הגיע מאוחר יותר, כשכבר עסקתי במחקרים ובחפירות משלי, ובעיקר כשהתחלתי לעבוד ברשות העתיקות.

החפירות של רשות העתיקות נעשות במרחב הציבורי, הרחק מהבועה האקדמית. הן פועלות בעולם, בקרב קהילות ובחצרות של בתים פרטיים, ונדרש מאיתנו להתמודד שם עם השאלות היסודיות ביותר: למי שייכים שרידי העבר? מניין נובעת תביעת הבעלות של הארכיאולוגים עליהם וממה נגזרת הסמכות הזאת? העבודה בהקשר של ארכיאולוגיה של הצלה — כלומר חפירות שהן פועל יוצא של פיתוח ובנייה — חייבה אותי להתעמת עם מבני הסמכות והכפייה שפעלתי בתוכם ועם הערכים הכרוכים בפרשנות הארכיאולוגית. סוגיות מצפוניות, שבימי לימודיי הוצנעו מאחורי חזות אקדמית, הגיחו אל קדמת הבמה. וככל שגדלה העצמאות שלי כחוקר, כך הבנתי שעליי לגַבות את האמונות שלי במעשים, הן בתוך הארגון שעבדתי בו והן מחוץ לו. אם כסטודנט האמנתי שהמדע צריך להיות נקי מפוליטיקה, הפרקטיקה הארכיאולוגית לימדה אותי שהקשרים חברתיים ופוליטיים מַבְנִים את המדע, בין שמדובר באלימות המבנית של הכיבוש הצבאי, בסדר היום שמקדמים האנשים שמממנים את העבודה שלנו או בזהות ובמעמד של הארכיאולוגים עצמם.² בדרך הזאת הגעתי לחשיבה על ההשפעה ועל השימושים של הארכיאולוגיה בחברה, מעבר לסוגיות אקדמיות. כעמדה ביקורתית, הלך החשיבה הזה גרר לעתים קרובות חיכוכים עם עמיתים ועם גופים ממשלתיים, הן בתקופת עבודתי ברשות העתיקות והן במהלך הקריירה האקדמית שלי באוניברסיטה ציבורית.

בעת האחרונה — לאחר שנים של מעורבות בפרויקט הקהילתי "רוגם גנים" בשכונת מגוריי במערב ירושלים,³ לאחר הקמת קבוצת "הארכיאולוגיה האלטרנטיבית" (הנקראת היום "עמק שווה") בסילוואן ולאחר השתתפות בדיונים על דה־קולוניזציה של הארכיאולוגיה ברחבי העולם — אני מוצא את עצמי טרוד יותר ויותר בסוגיית השורשים הקולוניאליסטיים והגזעניים של הארכיאולוגיה ובדרישה לכונן מחדש את התחום על יסודות אחרים.⁴ זה אחד הדברים שהביאו אותי לאוניברסיטת בראון ולפרויקט המשותף שלנו לבחינת הארכיאולוגיה ביוון ובישראל — שאפשר להגדירן כ"נקודת האפס" של הדיסציפלינה ושל התפתחותה במסגרת המודרניוּת והלאומיוּת המערביות. שנת השהייה שלי בארצות הברית בין 2019 ל-2020 — התקופה של התפרצות מגפת הקורונה, רצח ג'ורג פלויד וההתעצמות הפוליטית של הלאומנות הלבנה — סיפקה לי השראה לבירור שאלות אלו. היא חידדה את חשיבותו של הדיון שלנו ודחפה אותי להתעמק בטבעם של הגזענות והאי־שוויון המערכתיים.

מה לגביך? מה הביא אותך לדיון הזה?

יאניס: במובנים מסוימים הדרך שלי לארכיאולוגיה הייתה דומה לשלך. נולדתי וגדלתי בכרתים, מוקף בחורבות "מינואיות" מתקופת הברונזה, כך שהארכיאולוגיה הייתה חלק משמעותי בחיי. אבי, שמת בזמן כתיבת הספר הזה, היה חובב ארכיאולוגיה, ואף שהוא ואמי נעדרו השכלה פורמלית מעבר לבית הספר היסודי, הוא היה קורא נלהב והעריץ למדנות. בין הספרים המעטים שהחזקנו בבית שלנו, הרוב עסקו בארכיאולוגיה, בעיקר מקומית. זכור לי למשל ספרו של פול פור חיי היומיום בכרתים המינואית.⁵ אולם בשעתו נמשכתי בעיקר לספרות יוונית ולספרות עולם, וזה היה התחום שרציתי להתעמק בו באוניברסיטה, אבל מאחר שהציונים שלי לא היו טובים דיים, התגלגלתי ללימודי הארכיאולוגיה, שדרישות הסף לקבלה אליהם היו נמוכות יותר. בתחילה לא זיהיתי את הרלוונטיות של הארכיאולוגיה לזמננו: הארכיאולוגיה של כרתים במחצית הראשונה של שנות השמונים עסקה בעיקר בתקופות הקלאסיות וכללה בשוליה את הפרהיסטוריה ואת האמנות הביזנטית, שלשתיהן חשיבות מעטה בלבד בעיצוב הדמיון הלאומי והתרבות האקדמית של יוון. סיפרו לנו שמייסד הארכיאולוגיה היה וינקלמן (Winckelmann), חוקר גרמני בן המאה השמונה־עשרה שהתמחה בחקר ההלניזם ותולדות האמנות. אף על פי שכף רגלו מעולם לא דרכה ביוון, הוא נחשב מי שהניח את התשתית להבנה ולמחקר של האמנות היוונית העתיקה. המסגרת המחקרית שייסד — שחוקרים רבים עדיין מקַדשים — מסתמכת על עקרונות ביולוגיים־טבעיים של לידה, בגרות ודעיכה, על דטרמיניזם גיאוגרפי וסביבתי ועל היררכיות תרבותיות. לא היה כל דיון על המורכבויות של העבודה של וינקלמן או על הצדדים הבעייתיים שלה.⁶ את המשרות התקניות בארכיאולוגיה (באוניברסיטת כרתים) איישו בעיקר ארכיאולוגים של התקופות הקלאסיות שהתחנכו על ברכי המסורת הגרמנית. כמוך, גם אני כבר הייתי מעורה פוליטית בשלב הזה והוטרדתי מהיעדרה של נגיעה ישירה בין מה שהתחולל בעולם והעסיק אותי כיצור פוליטי ובין מה שלמדתי. כמו כן, התאכזבתי מהיעדרן של בחינה תיאורטית ושל ביקורת מפורשת של האפיסטמולוגיה והפוליטיקה של הארכיאולוגיה.⁷

רק בשנתיים האחרונות של לימודי התואר הראשון התחלתי לזהות זיקה בין הלימודים למציאות החיים שלי בעקבות השתתפות בקורסים על פרהיסטוריה, שהיו רחבים ותיאורטיים יותר, חרגו מהגבולות הקונבנציונליים והפורמליסטיים של תולדות האמנות ועסקו בפנים אחרות של ההוויה האנושית — למשל בכלכלה ובחברה. את הקורסים האלה לימדו לרוב מרצות צעירות, שהועסקו בדרך כלל בחוזים ארעיים, והתמזל מזלי ללמוד מהן ולשאוב מהן השראה. בזכותן החלטתי לתת הזדמנות לארכיאולוגיה והתחלתי להשקיע בה ברצינות. גם הפן המעשי והפיזי ריתק ומשך אותי: כבר בשנת הלימודים הראשונה שלי השתתפתי בחפירות ובסקרים ארכיאולוגיים.

כבר היה לי, כאמור, עניין בהיבטים הפוליטיים של הארכיאולוגיה, אבל הוא לא היה חלק משמעותי מעבודתי האקדמית המוקדמת.⁸ זה קרה בהדרגה, בין השאר בזכות העובדה שלימודי התואר ביוון היו רחבים ואִפשרו — בעצם חייבו — השתתפות בקורסים מחוץ לארכיאולוגיה וללימודי העבר הקדום, לרבות שיעורים בהיסטוריה מודרנית ובת־זמננו. כמו כן, תמיד נמשכתי לאנתרופולוגיה, שלא נכללה בהכשרה הפורמלית שלנו — משיכה שהוזנה בשיעורים הלא שגרתיים שהזכרתי קודם של מרצות כמו קתרינה קופקה (Kopaka) ואנתיקליה מודריאה־אגרפיוטי (Moudrea-Agrafioti) באוניברסיטת כרתים ושל כמה אנשים מאוניברסיטת שפילד (במהלך לימודי הדוקטורט). עבודתי על הפוליטיקה של הארכיאולוגיה החלה כעיסוק צדדי, משהו שעושים בשעות הפנאי נוסף על תחומי הלימוד והמחקר הראשיים. אך העניין המשני הזה זכה עם הזמן לחשיבות גדולה יותר, והבנתי שלא יוכל להישאר בגדר נספח בלבד, אלא עליו להפוך לעיקר. לבסוף התחלתי להתעמק בלאומיות, ואחר כך בקולוניאליזם ובקולוניזציה. התגובות החיוביות לספרי האומה וחורבותיה, שיצא לאור ב-2007, עודדו אותי להמשיך.⁹ גם העבודה האתנוגרפית הייתה חשובה לי, ואף שזו התבצעה בתחילה במסורת של האתנו־ארכיאולוגיה, פיתחתי אותה בסופו של דבר למה שאנו מכנים היום אתנוגרפיה ארכיאולוגית — בירור פוליטי מפורש של המפגשים השונים המתקיימים במרחב פיזי משותף.¹⁰ לימודי הדוקטורט והשהייה מחוץ ליוון אִפשרו לי לתפוס מרחק מהרגלי השגרה של הלאומיות היוונית וסיפקו לי הזדמנות לפתח כלים ביקורתיים של התבוננות עצמית ולנסח באופן ברור יותר את הנסיבות הקולוניאליות של הארכיאולוגיה בפרט ושל החברה בכלל. כל זה הוביל אותי בסופו של דבר להגדיר מחדש את הארכיאולוגיה כזירה חוצת־דיסציפלינות המבליטה היבטים אפיסטמיים ופילוסופיים, אסתטיים וחושיים, חברתיים ופוליטיים.

אפילו העיסוק בנושאים א־פוליטיים לכאורה, כמו הארכיאולוגיה של תקופת הברונזה, מחייב להתעמת עם ההיסטוריוגרפיה הביקורתית של המחקר ועם המסורות המושרשות שלו, או במילים אחרות, עם האפיסטמולוגיה ועם הכלכלה הפוליטית של הפעילות הארכיאולוגית. איך יכולתי לחקור את תקופת הברונזה של כרתים (התקופה ה"מינואית", שבמוקד עבודת הדוקטורט שלי) בלי לבחון ולהעמיד בהקשר היסטורי מושגים כגון ארמונות, מלכים ומלכות או את רעיון העליונות הימית ה"מינואית" בכתבים של חוקרים כמו ארתור אוונס (Evans)? איך יכולתי להתעלם מהזיקה של המושגים האלה להיסטוריה האימפריאלית והקולוניאלית הבריטית, לפוליטיקה של בתי המלוכה ולמודרניות האירופית?¹¹ נקלעתי אפוא שוב לסיטואציה שעימתה אותי עם הפוליטיקה של הארכיאולוגיה. הבנתי שכל מה שנעשה בארכיאולוגיה הוא פוליטי, אם נרצה ואם לא.

בהקשר של ישראל ופלסטין ושל הפוליטיקה של הארכיאולוגיה בזירה הזאת, העניין שלי התעורר מתוך דחף השוואתי ומתוך רצון להעמיד את המקרה היווני בהקשר רחב יותר. כך התוודעתי לחיבורים של ניל סילברמן ושל נדיה אבו אל־חאג', ואחר כך גם שלך ושל עמיתים פלסטינים.¹² אך היו גם מניעים נוספים, למשל עניין פוליטי אקטואלי במה שמתרחש באזור הזה, לצד דחף שקשור לתיאוריה, כי ראיתי שבארכיאולוגיה הישראלית התחילו להתפתח כמה רעיונות מעניינים, למשל על הזיקות בין אידיאולוגיות לאומיות ובין דת. הבנתי שלמחשבות כאלה יש השלכות גם מעבר לגבולות המקרה של ישראל ופלסטין. משום כך התחלתי לעקוב אחר הדיונים האלה, שאני עדיין ממשיך לעקוב אחריהם, ומשום כך גם שמחתי לשתף פעולה בהוראה ובכתיבה.

רפי: ובכן, יש קווי דמיון מעניינים בין המסלולים שלנו (כמו נקודת המוצא בספרות), לצד הבדלים של הקשר, הכשרה ונטיות אינטלקטואליות. מעניין לראות איך הם יבואו לידי ביטוי. הבה נתקדם לחלק הראשון של הדיון, העוסק במקורות ובמסלולי ההתפתחות של הארכיאולוגיה הלאומית בכל אחד משני המקרים שלנו.