הומלס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הומלס
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'

תקציר

הומלס הוא כל־אדם, שבאמצע חייו נזרק לרחוב ונאלץ להמציא שם את עצמו מחדש. הומלס הוא מורד, מאהב ומשורר הרחוב. הומלס הוא האני האבוד והחרד שיש בכל אחד מאיתנו, הפוחדים שניזרק, שלא ירצו בנו עוד, שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו. את כל הרגישויות הללו חווה הומלס בעוצמה ובאינטנסיביות מבעיתה ומשחררת בו־זמנית. הומלס מעניק תפיסה ייחודית על החיים בממד זמן פנימי, המשוחררים מכבלי הממסד. הומלס הוא רומן סיפורים נועז ומקורי, שמתקדם במעגליות מסיפור לסיפור, ופורש חוויה קיומית ופילוסופית, בד בבד עם עלילות מרתקות ומפתיעות בתפיסתן את המציאות הנפשית הסובייקטיבית.
ברומן הסיפורים הומלס פורש ירון אביטוב כנפיים מן הכתיבה הלירית־ריאליסטית, שאפיינה עד כה את מרבית כתיבתו, וממריא למחוזות הסאטירה והסוריאליזם, ההומור השחור והאימה.

יעל ישראל (סופרת ועורכת)

סיפורי הומלס, שהם מחרוזת המשתחלת לכדי רומן קצר, פראיים ושורשיים, מתפתחים ומפתיעים. המספר משתרך אסוציאטיבית אחרי "הראש המשוגע" שלו. מה שמאפיין את הומלס הוא כתיבה על אנשים אומללים בדרך פנטסטית פרועה של הומור תוך שימוש תמידי ב"החפָּצה", הפיכת האדם לחפץ בעידן הגלובליזציה המטורף והקפיטליסטי שבו אנו חיים. המרוץ המטורף אחר מותרות מיותרים הופך את כל בני האדם, ממנקה הרחובות ועד ביל גייטס, לחפצים זנוחים בערמת גרוטאות – הומלסים שברוח. כאלה הן הדמויות של ירון אביטוב בספר זה: אם זה נער המעלית שהופך את עצמו למעלית ואם זה מישהו במחלקת שמירת חפצים שהופך את עצמו לחפץ על מדף המחכה לבעליו שלעולם לא יבוא, או אדם שהופך לתוף אנושי. הסיפורים מתפתחים מפסקה לפסקה, עד לשיא המטורף הבוגד בחוקי הפנטסיה עצמם ויוצר מעין לעג פוסטֿמודרני, אפילו לחוקי העולם של הספרות הפנטסטית.

רן יגיל (סופר ועורך "עמדה")

ספריו הקודמים של ירון אביטוב – וביניהם פתק מאמא (עם עובד), אדון הסליחות (ספריית מעריב), האורות של מיאמי (כרמל) והסתכלות (כנרת) – זכו לשבחי הביקורת ולמספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס ראש הממשלה לספרות, פרס קרן ירושלים לספרות יפה ופרס למחקר במדעי החברה ע"ש ארתור רופין.

פרק ראשון

המשכונאי

מִשכנתי את הבית, מִשכנתי את האוטו, מִשכנתי את הרהיטים, המחשב האישי, הטלוויזיה, הווידיאו, המקרר, המיקרו, מִשכנתי את קרן הפנסיה, את ביטוח החיים ואת ביטוח הדירה. לא נשאר לי יותר מה למשכן. ממילא לקחו לי את הכול.

הם באו עם משאית־גרר. את המכונית שלי הם קשרו לגרר. בקבינה של המשאית ישבה אישה עם ילד. היא לא הייתה מוכרת לי, גם לא הילד, אבל לרגע יכולתי לדמיין שהם שלי, שגם אותם מִשכנתי והם לוקחים גם אותם.

"הרי את ממושכנת לי כדת משה וישראל," מלמלתי, והאישה־שאין־לי זעקה בראשי הקודח: "איפה הלב שלך? אל תיתן להם לקחת אותי, אל תיתן למשכן אותי, אל תיתן להם למשכן את הילד!"

למרות שלא נותר לי עוד מה למשכן, הלכתי למשכונאי אחד ברחוב הרצל פינת רחוב החלוץ, ליד דוכני הפלאפל שמגרים את התיאבון, אבל נשארתי בלי גרוש על הנשמה ולא היה לי כסף לקנות אפילו חצי מנה נוטפת טחינה. השתגעתי מהמצב, השתגעתי מהריח, השתגעתי מהרעב, והבטן שלי עשתה סיבובים במהירות של מכונית מירוץ. נכנסה לי הג'ננה לראש, אז נכנסתי לחנות של המשכונאי.

זו הייתה חנות קטנה, קטנה מאוד אפילו. מרוב שהיא הייתה קטנה, בקושי הצלחתי למצוא מדרך לכף רגלי. המשכונאי צימח שיער לבן פרוע. כשנכנסתי, הוא בדיוק בחן טבעת ענקית בזכוכית מגדלת, שכיסתה מחצית מפניו המקומטות. "זה בשביל לדעת אם היא עשויה מזהב טהור או מחרא טהור," הסביר לי מאוחר יותר חד וחלק.

המשכונאי הרים את הראש מהטבעת, אבל ראשו נשאר צמוד לזכוכית המגדלת. יכולתי לראות בה את בבואתן המבהילה של פניו, כמו במראָה.

"מה אתה רוצה?" שאל המשכונאי. בעצם, יותר נהם מאשר שאל.

מה כבר בנאדם יכול לרצות כשהוא נכנס למשכונאי? אלא שלי לא נותר עוד מה למשכן חוץ מאשר את עצמי־בשרי. בכל־זאת, אמרתי לו: "אני רוצה למשכן..."

הוא הביט עלי בפרצוף של סימן שאלה מוגדל בזכוכית מגדלת, כאילו תהה מה נשאר לאחד כמוני עוד למשכן. "מה אתה רוצה למשכן, את הבית?" ניכר עליו שהוא לא מאמין שיש לי בכלל בית.

"לא," אמרתי, "הוא כבר ממושכן."

דומה שהישיש נאנח לרווחה. כמו שיש טיפוסים שלא היית קונה מהם מכונית משומשת, ככה יש טיפוסים, כמוני, שלא היית ממשכן להם את הבית. אבל עובדה שמִשכנו.

כשמסתכלים עלי חושבים שאני קצת טיפש, כי איבדתי את כל מה שהיה לי, אבל טיפש גמור אני לא. לא מִשכנתי את הכול אצל משכונאי אחד. עברתי מהאחד לשני, ואצל כל אחד מהם מִשכנתי משהו אחר. אצל אחד את הבית, אצל השני את המכונית, אצל השלישי את הרהיטים, אצל הרביעי את הווידיאו, וכך הלאה. חשבתי שאני מאוד מתוחכם, עד שהגיעה רק משאית אחת לקחת את הכול, ואז התברר לי שכל המשכונאים שאצלם ביקרתי היו למעשה אותו אחד, שפשוט החליף פרצופים וחנויות.

הייתי משוכנע, שגם הישיש שנכנסתי אליו עתה הוא שכפול גנטי של זה ששלח את המשאית ושל כולם. ואכן, הוא הביט בי כאילו אני מוכר לו מהיכן־שהוא. ואולי זה היה רק נדמה לי? ואולי כך נראים כל אלה הבאים אל המשכונאי – מוכרים לו מאיזה שהוא מקום. כל פושטי הרגל נראים דומים, כפי שכל המשכונאים נראים כמו העתק זה של זה.

במיוחד הזקן הזה נראה לי כמו שיילוק. לא רק חוטמו האדיר הריח את הכסף, אלא גם הפה והעיניים והידיים והרגליים. הוא הריח מכסף והסריח מכסף. זקן מסריח. ממש תיעבתי אותו כשהוא פנה אלי בשאלות. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להשיב. כל המשכונאים בעיר כבר הכירו אותי, והוא היה האחרון שטרם ביקרתי אצלו.

"אז את מה אתה רוצה למשכן, את האוטו?" שאל הישיש, בתקווה להרוויח משהו בכל־זאת.

"לא, גם האוטו כבר ממושכן," השבתי. "עיקלו לי אותו."

"אז מה אתה רוצה למשכן, את טבעת הנישואים שלך?" גיחך, מדלג על הרהיטים, המחשב, הווידיאו. כל אלה היו חסרי ערך בעיניו.

אילו הייתה לי טבעת נישואים, הייתי ממשכן אותה בלי להסס. ממילא, חתונה זה כמו משכנתה לכל החיים. הצרה היא שלא הייתה לי טבעת נישואים, וגם לא שום טבעת אחרת. אני לא אחד שמסתובב עם טבעות, שרשראות, עגילים באף, באוזן, בפופיק ועל קצה הזין, כמו כמה טיפוסים שאני מכיר.

"לא, אין לי טבעת נישואים," אמרתי.

"למה?" צחק. "אשתך שלחה אליך את ההוצאה לפועל ולקחו לך גם את הטבעת?"

"זה לא מצחיק," אמרתי. "חוץ מזה, אף פעם לא הייתי נשוי."

"מזל גדול שאף אחת לא התחתנה עם אחד כמוך," אמר. הוא היה לא רק מסריח אלא גם מניאק. ממש תיעבתי אותו. למה הוא מוציא עלי את כל החרא שלו? למה שלא ירחם עלי קצת? הרי איבדתי אפילו את האישה שאין לי. כזה לוזר גדול אני. אבל לא צריך לחפש רחמים אצל המשכונאי. שער הרחמים נמצא בירושלים, לא כאן, וגם שם הוא נעול.

צחקתי לעצמי כשנזכרתי בשאגת העידוד הפופולרית של אוהדי קבוצתי האהובה: "אין רחמים בקריית הדרים." אוי, שחקני הקבוצה שלי היו רחמנים בני רחמנים ונתנו לכל הקבוצות האחרות להביס אותם. חבל שהמשכונאי הזה לא רחמן כמו שחקני הקבוצה שלי. אבל ממילא כל זה הוא נחלת העבר. היום אין לי כסף אפילו בשביל לקנות כרטיס למשחקים.

"אתה נשוי?" שאלתי את המשכונאי. אולי אצליח קצת להתיידד איתו.

"אני רק ממשכן נשים, לא מתחתן איתן," צחק.

"מזל שלהן," החזרתי לו עקיצה.

"אני לא כל־כך בטוח," השיב. "כשאני ממשכן אותן, אני מרוויח מהן הרבה יותר מכפי שהייתי מרוויח אילו הייתי מתחתן איתן." הוא דיבר כבעל ניסיון.

אחרי שכל אחד מאיתנו הבין פחות או יותר עם מי יש לו עסק, נדמה שנגמרו לנו הנושאים לשיחה. הזקן לבש פרצוף של אתה־מבזבז־לי־את־הזמן־אתה־פה־כבר־חצי־שעה־ועוד־לא־הרווחתי־ממך־גרוש. המשכונאים הם לא אנשים שמחפשים להתיידד. הם מחפשים רק להרוויח. בגלל זה הם מרוויחים, ואנשים כמוני, שמחפשים להתיידד, רק מפסידים. המשכונאים מתיידדים עם הכסף ורבים עם אנשים, ואילו אני מתיידד עם אנשים ומתקוטט עם הכסף. אם היה אפשר לחלק את האנשים בעולם לשני סוגי טיפוסים, באותו רגע הייתי מחלק אותם למשכונאים ולממושכנים.

"נו, אז למה באת אלי? מה בעצם נשאר לך למשכן?" שאל המשכונאי בתמיהה.

"את עצמי," השבתי בייאוש.

"אבל אתה כבר ממושכן כולך," אמר. "אם הבית, האוטו, הרהיטים, הווידיאו והאישה שאין לך ממושכנים, אתה כבר לא שווה כלום!"

"אולי בעיניך," השבתי. "אבל בעיני אני עדיין שווה משהו."

"מה עוד שווה אצלך?" השתומם.

השאלה הזו הייתה באמת במקומה. "הגוף שלי," אמרתי. "נשאר הגוף שלי. אותו אני רוצה למשכן."

"מה הגוף שלך שווה?" שאל המשכונאי בזלזול. "מה אתה חושב, שאתה איזו בחורה בת שמונה־עשרה, שאתה יכול למכור את הגוף שלך?" צחק צחוק גדול, כאילו בחיים שלו הוא לא צחק ככה. ובאמת, זה נשמע קצת מצחיק, שבנאדם בגילי ימשכן את גופו, אבל לא היה אכפת לי, כי לא היה לי כבר מה למכור ולא היה לי כבר מה להפסיד.

"אתה בטח כבר בן חמישים," הוסיף, "מי ירצה תרח כמוך?"

"בן ארבעים ושבע, ליתר דיוק," תיקנתי.

"כן, אבל יותר מדי זקן בשביל למכור משהו."

"האיברים שלי בטח עוד שווים משהו," אמרתי בתקווה.

"האיברים שלך!" צחק שוב בקול גדול. "בוויאגרה אתה משתמש כבר? אז גם הוא לא שווה גרוש."

"לא הוא," אמרתי בבעתה, מגונן עליו בשתי ידי, "אותו אני לא מוכר אפילו בעבור מיליון דולר."

"הופה, איזו הערכה עצמית!" לגלג המשכונאי.

"חשבתי למכור את הכליות, הלב, הריאות, העיניים, הרגליים, אצבעות הידיים. אני יודע? בטח הם שווים משהו."

"אה, לי זה לא שווה הרבה," הפטיר המשכונאי בבוז.

"אבל למה? שמעתי שמוכרים כליה בחמישים אלף, ואני מוכן למכור את שתיהן."

"אז לא שמעת טוב. מוכרים בחמישה שקלים," אמר, "ואני לא יודע אם כדאי לך למכור."

"גם חמישה שקלים זה טוב," השבתי בהשלמה. "לפחות חצי מנה פלאפל."

"אתה לא מעודכן. איפה אתה חי? על הירח? העלו את המחירים. חצי מנה עולה שישה שקלים."

"ולא תיתן לי שישה שקלים עבור הכליה?"

"חמישה, וזהו. מחיר אחרון!" הוא התרגז על כך שהוא עושה לי טובה, ואני עוד מנסה להתמקח. "רוצה למכור או לא?"

"תגיד," הבזיק פתאום במוחי רעיון, "כמה שווה הראש שלי?"

"אה, הראש שלך... אפילו הראש שלך לא שווה כלום אם הפסדת כל־כך הרבה כסף," פסק. "ועכשיו, תן לי לחזור אל הטבעת שלי."

הטבעת נצנצה קצת והִכתה אותי בסנוורים. נזכרתי בסיפור שסיפר לי פעם אבי המנוח, על הטבעת שקנתה לו אמו לכבוד יום הולדתו השמונה־עשר. הוא הלך עם הטבעת לביז'וטרי, ככה קראו פעם לחנויות תכשיטים, וחרט את ראשי־התיבות של שמו ושם אמו מאחור.

כשהמשכונאי הסתובב לרגע לאחור, החלקתי את הטבעת לכיסי והבטחתי לעצמי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק כסף, אלך לביז'וטרי ואחרוט מאחור את ראשי־התיבות של שמי ושם אבי. את הטבעת הזו אני לא אמשכן, הבטחתי לעצמי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיישאר לי למכור. תמיד אשאיר לעצמי לפחות אצבע אחת כדי להתקשט בה.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 48 דק'
הומלס ירון אביטוב

המשכונאי

מִשכנתי את הבית, מִשכנתי את האוטו, מִשכנתי את הרהיטים, המחשב האישי, הטלוויזיה, הווידיאו, המקרר, המיקרו, מִשכנתי את קרן הפנסיה, את ביטוח החיים ואת ביטוח הדירה. לא נשאר לי יותר מה למשכן. ממילא לקחו לי את הכול.

הם באו עם משאית־גרר. את המכונית שלי הם קשרו לגרר. בקבינה של המשאית ישבה אישה עם ילד. היא לא הייתה מוכרת לי, גם לא הילד, אבל לרגע יכולתי לדמיין שהם שלי, שגם אותם מִשכנתי והם לוקחים גם אותם.

"הרי את ממושכנת לי כדת משה וישראל," מלמלתי, והאישה־שאין־לי זעקה בראשי הקודח: "איפה הלב שלך? אל תיתן להם לקחת אותי, אל תיתן למשכן אותי, אל תיתן להם למשכן את הילד!"

למרות שלא נותר לי עוד מה למשכן, הלכתי למשכונאי אחד ברחוב הרצל פינת רחוב החלוץ, ליד דוכני הפלאפל שמגרים את התיאבון, אבל נשארתי בלי גרוש על הנשמה ולא היה לי כסף לקנות אפילו חצי מנה נוטפת טחינה. השתגעתי מהמצב, השתגעתי מהריח, השתגעתי מהרעב, והבטן שלי עשתה סיבובים במהירות של מכונית מירוץ. נכנסה לי הג'ננה לראש, אז נכנסתי לחנות של המשכונאי.

זו הייתה חנות קטנה, קטנה מאוד אפילו. מרוב שהיא הייתה קטנה, בקושי הצלחתי למצוא מדרך לכף רגלי. המשכונאי צימח שיער לבן פרוע. כשנכנסתי, הוא בדיוק בחן טבעת ענקית בזכוכית מגדלת, שכיסתה מחצית מפניו המקומטות. "זה בשביל לדעת אם היא עשויה מזהב טהור או מחרא טהור," הסביר לי מאוחר יותר חד וחלק.

המשכונאי הרים את הראש מהטבעת, אבל ראשו נשאר צמוד לזכוכית המגדלת. יכולתי לראות בה את בבואתן המבהילה של פניו, כמו במראָה.

"מה אתה רוצה?" שאל המשכונאי. בעצם, יותר נהם מאשר שאל.

מה כבר בנאדם יכול לרצות כשהוא נכנס למשכונאי? אלא שלי לא נותר עוד מה למשכן חוץ מאשר את עצמי־בשרי. בכל־זאת, אמרתי לו: "אני רוצה למשכן..."

הוא הביט עלי בפרצוף של סימן שאלה מוגדל בזכוכית מגדלת, כאילו תהה מה נשאר לאחד כמוני עוד למשכן. "מה אתה רוצה למשכן, את הבית?" ניכר עליו שהוא לא מאמין שיש לי בכלל בית.

"לא," אמרתי, "הוא כבר ממושכן."

דומה שהישיש נאנח לרווחה. כמו שיש טיפוסים שלא היית קונה מהם מכונית משומשת, ככה יש טיפוסים, כמוני, שלא היית ממשכן להם את הבית. אבל עובדה שמִשכנו.

כשמסתכלים עלי חושבים שאני קצת טיפש, כי איבדתי את כל מה שהיה לי, אבל טיפש גמור אני לא. לא מִשכנתי את הכול אצל משכונאי אחד. עברתי מהאחד לשני, ואצל כל אחד מהם מִשכנתי משהו אחר. אצל אחד את הבית, אצל השני את המכונית, אצל השלישי את הרהיטים, אצל הרביעי את הווידיאו, וכך הלאה. חשבתי שאני מאוד מתוחכם, עד שהגיעה רק משאית אחת לקחת את הכול, ואז התברר לי שכל המשכונאים שאצלם ביקרתי היו למעשה אותו אחד, שפשוט החליף פרצופים וחנויות.

הייתי משוכנע, שגם הישיש שנכנסתי אליו עתה הוא שכפול גנטי של זה ששלח את המשאית ושל כולם. ואכן, הוא הביט בי כאילו אני מוכר לו מהיכן־שהוא. ואולי זה היה רק נדמה לי? ואולי כך נראים כל אלה הבאים אל המשכונאי – מוכרים לו מאיזה שהוא מקום. כל פושטי הרגל נראים דומים, כפי שכל המשכונאים נראים כמו העתק זה של זה.

במיוחד הזקן הזה נראה לי כמו שיילוק. לא רק חוטמו האדיר הריח את הכסף, אלא גם הפה והעיניים והידיים והרגליים. הוא הריח מכסף והסריח מכסף. זקן מסריח. ממש תיעבתי אותו כשהוא פנה אלי בשאלות. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להשיב. כל המשכונאים בעיר כבר הכירו אותי, והוא היה האחרון שטרם ביקרתי אצלו.

"אז את מה אתה רוצה למשכן, את האוטו?" שאל הישיש, בתקווה להרוויח משהו בכל־זאת.

"לא, גם האוטו כבר ממושכן," השבתי. "עיקלו לי אותו."

"אז מה אתה רוצה למשכן, את טבעת הנישואים שלך?" גיחך, מדלג על הרהיטים, המחשב, הווידיאו. כל אלה היו חסרי ערך בעיניו.

אילו הייתה לי טבעת נישואים, הייתי ממשכן אותה בלי להסס. ממילא, חתונה זה כמו משכנתה לכל החיים. הצרה היא שלא הייתה לי טבעת נישואים, וגם לא שום טבעת אחרת. אני לא אחד שמסתובב עם טבעות, שרשראות, עגילים באף, באוזן, בפופיק ועל קצה הזין, כמו כמה טיפוסים שאני מכיר.

"לא, אין לי טבעת נישואים," אמרתי.

"למה?" צחק. "אשתך שלחה אליך את ההוצאה לפועל ולקחו לך גם את הטבעת?"

"זה לא מצחיק," אמרתי. "חוץ מזה, אף פעם לא הייתי נשוי."

"מזל גדול שאף אחת לא התחתנה עם אחד כמוך," אמר. הוא היה לא רק מסריח אלא גם מניאק. ממש תיעבתי אותו. למה הוא מוציא עלי את כל החרא שלו? למה שלא ירחם עלי קצת? הרי איבדתי אפילו את האישה שאין לי. כזה לוזר גדול אני. אבל לא צריך לחפש רחמים אצל המשכונאי. שער הרחמים נמצא בירושלים, לא כאן, וגם שם הוא נעול.

צחקתי לעצמי כשנזכרתי בשאגת העידוד הפופולרית של אוהדי קבוצתי האהובה: "אין רחמים בקריית הדרים." אוי, שחקני הקבוצה שלי היו רחמנים בני רחמנים ונתנו לכל הקבוצות האחרות להביס אותם. חבל שהמשכונאי הזה לא רחמן כמו שחקני הקבוצה שלי. אבל ממילא כל זה הוא נחלת העבר. היום אין לי כסף אפילו בשביל לקנות כרטיס למשחקים.

"אתה נשוי?" שאלתי את המשכונאי. אולי אצליח קצת להתיידד איתו.

"אני רק ממשכן נשים, לא מתחתן איתן," צחק.

"מזל שלהן," החזרתי לו עקיצה.

"אני לא כל־כך בטוח," השיב. "כשאני ממשכן אותן, אני מרוויח מהן הרבה יותר מכפי שהייתי מרוויח אילו הייתי מתחתן איתן." הוא דיבר כבעל ניסיון.

אחרי שכל אחד מאיתנו הבין פחות או יותר עם מי יש לו עסק, נדמה שנגמרו לנו הנושאים לשיחה. הזקן לבש פרצוף של אתה־מבזבז־לי־את־הזמן־אתה־פה־כבר־חצי־שעה־ועוד־לא־הרווחתי־ממך־גרוש. המשכונאים הם לא אנשים שמחפשים להתיידד. הם מחפשים רק להרוויח. בגלל זה הם מרוויחים, ואנשים כמוני, שמחפשים להתיידד, רק מפסידים. המשכונאים מתיידדים עם הכסף ורבים עם אנשים, ואילו אני מתיידד עם אנשים ומתקוטט עם הכסף. אם היה אפשר לחלק את האנשים בעולם לשני סוגי טיפוסים, באותו רגע הייתי מחלק אותם למשכונאים ולממושכנים.

"נו, אז למה באת אלי? מה בעצם נשאר לך למשכן?" שאל המשכונאי בתמיהה.

"את עצמי," השבתי בייאוש.

"אבל אתה כבר ממושכן כולך," אמר. "אם הבית, האוטו, הרהיטים, הווידיאו והאישה שאין לך ממושכנים, אתה כבר לא שווה כלום!"

"אולי בעיניך," השבתי. "אבל בעיני אני עדיין שווה משהו."

"מה עוד שווה אצלך?" השתומם.

השאלה הזו הייתה באמת במקומה. "הגוף שלי," אמרתי. "נשאר הגוף שלי. אותו אני רוצה למשכן."

"מה הגוף שלך שווה?" שאל המשכונאי בזלזול. "מה אתה חושב, שאתה איזו בחורה בת שמונה־עשרה, שאתה יכול למכור את הגוף שלך?" צחק צחוק גדול, כאילו בחיים שלו הוא לא צחק ככה. ובאמת, זה נשמע קצת מצחיק, שבנאדם בגילי ימשכן את גופו, אבל לא היה אכפת לי, כי לא היה לי כבר מה למכור ולא היה לי כבר מה להפסיד.

"אתה בטח כבר בן חמישים," הוסיף, "מי ירצה תרח כמוך?"

"בן ארבעים ושבע, ליתר דיוק," תיקנתי.

"כן, אבל יותר מדי זקן בשביל למכור משהו."

"האיברים שלי בטח עוד שווים משהו," אמרתי בתקווה.

"האיברים שלך!" צחק שוב בקול גדול. "בוויאגרה אתה משתמש כבר? אז גם הוא לא שווה גרוש."

"לא הוא," אמרתי בבעתה, מגונן עליו בשתי ידי, "אותו אני לא מוכר אפילו בעבור מיליון דולר."

"הופה, איזו הערכה עצמית!" לגלג המשכונאי.

"חשבתי למכור את הכליות, הלב, הריאות, העיניים, הרגליים, אצבעות הידיים. אני יודע? בטח הם שווים משהו."

"אה, לי זה לא שווה הרבה," הפטיר המשכונאי בבוז.

"אבל למה? שמעתי שמוכרים כליה בחמישים אלף, ואני מוכן למכור את שתיהן."

"אז לא שמעת טוב. מוכרים בחמישה שקלים," אמר, "ואני לא יודע אם כדאי לך למכור."

"גם חמישה שקלים זה טוב," השבתי בהשלמה. "לפחות חצי מנה פלאפל."

"אתה לא מעודכן. איפה אתה חי? על הירח? העלו את המחירים. חצי מנה עולה שישה שקלים."

"ולא תיתן לי שישה שקלים עבור הכליה?"

"חמישה, וזהו. מחיר אחרון!" הוא התרגז על כך שהוא עושה לי טובה, ואני עוד מנסה להתמקח. "רוצה למכור או לא?"

"תגיד," הבזיק פתאום במוחי רעיון, "כמה שווה הראש שלי?"

"אה, הראש שלך... אפילו הראש שלך לא שווה כלום אם הפסדת כל־כך הרבה כסף," פסק. "ועכשיו, תן לי לחזור אל הטבעת שלי."

הטבעת נצנצה קצת והִכתה אותי בסנוורים. נזכרתי בסיפור שסיפר לי פעם אבי המנוח, על הטבעת שקנתה לו אמו לכבוד יום הולדתו השמונה־עשר. הוא הלך עם הטבעת לביז'וטרי, ככה קראו פעם לחנויות תכשיטים, וחרט את ראשי־התיבות של שמו ושם אמו מאחור.

כשהמשכונאי הסתובב לרגע לאחור, החלקתי את הטבעת לכיסי והבטחתי לעצמי שיום אחד, כשיהיה לי מספיק כסף, אלך לביז'וטרי ואחרוט מאחור את ראשי־התיבות של שמי ושם אבי. את הטבעת הזו אני לא אמשכן, הבטחתי לעצמי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיישאר לי למכור. תמיד אשאיר לעצמי לפחות אצבע אחת כדי להתקשט בה.