חסידות וקוממיות

פרק ראשון – ביאור עניינו ומהותו של החסיד

"תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז כ)
 
סימן א – ביאור שם חסיד
 
א. שם "חסיד" בלשון התנ"ך יורה על עושה חסד, מטיב וצדיק. ושם "חסד" יורה על נדיבות, צדקה, מעשים טובים ורחמים. אבל בלשון המשנה שם "חסיד" יורה על ההפלגה בדבר מסוים (כעניין לפנים משורת הדין), וגם על בעל עין טובה, שלם וירא.
בעל עין טובה, כפי ששנו (אבות ה: יג): "הרוצה שייתן... וייתנו אחרים – חסיד". והוא בעל עין טובה כלפי המטיבים האחרים, שישיגו גם כן שלמותם. שלם, שכן שנו בהולכים לבית המדרש (שם: יד): "הולך ועושה – חסיד". ושלם ביראה, כפי שאמרו בגמרא (שבת קנ, ב): "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה". מכיוון שהייתה מחשבה זו בשבת, ואף־על־פי שהתירו רז"ל מחשבת מלאכה בשבת, ורק דיבור נאסר – קידש החסיד הזה מחשבתו לשם שמים, ובפרט שבשבת היה המעשה. ועניין הנהגתו של החסיד לפנים משורת הדין, הוא בזהירותו שלא להזיק לשום אדם, כפי שעוד נבאר. אבל יש שאמרו שזהירות זו הנה גם, ואולי בעיקר, כדי שלא יבוא לידי חטא.
אבל בדברי ר' חיים ויטאל נמצאת הגדרה אחרת ל"חסיד", ואמר ש"החסיד" הוא בעל מעלה גדולה שלא כל אדם יגיע אליה, והוא שמקיים את כל המצוות מאהבה ובשמחה ללא גירוי של יצר הרע. ואלה דבריו (שערי קדושה, ח"א ג): "ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצוות, נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חינם התפלל משה רבנו עליו השלום תפילות כמניין ואתחנן ליכנס בארץ, אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצוות. וכאשר יקיים כולם, אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן כל המידות הטובות בקניין גמור, אלא על־ידי מלחמתו עם היצר הרע, והנה זה נקרא צדיק גמור הכובש את יצרו. וכאשר ייטבעו בו כל המידות טובות בטבע גמור, עד שקיים התרי"ג מצוות בשמחה מאהבה בלי גירוי יצר הרע כלל, יען נזדכך החומר לגמרי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'ולבי חלל בקרבי', גם אמר: 'ה' לא גבה לבי וגו' נפשי כגמול עלי אמו' – ייראה כאילו הוטבעו בו המידות משיצא מרחם אימו, הנה זה נקרא חסיד גמור. כי כן דוד המלך עליו השלום, להיותו מוטבע בטבע במידות טובות ובקיום המצוות, קרא עצמו חסיד, כמו שכתוב: 'שמרה נפשי כי חסיד אני'". וביאר ה"פני דוד", שדוד המלך חייב היה להיות חסיד, מכיוון שקיבל את שנותיו מאדם הראשון (פני דוד, בראשית אות כג): "מאה שלושים שנה הללו שפירש מאשתו, היה יושב [אדם הראשון] בתענית, ומתנהג בחסידות, ושבעים שנים שנתן לדוד המלך עליו השלום – היו ביחד מאתיים שנה, שהם חומש מחייו... כי החסידים מפרישים חומש במקום מעשר". ואומר ה"פני דוד", שמזה נמשך שהיה דוד חסיד גדול, וזהו חיוב לגביו.
וכדברי ר' חיים ויטאל כתב ר' פנחס מקוריץ: "צדיק, הוא שצריך לטרוח ולשבור כל מידות רעות. ובחינת חסיד הוא שכבר שברם, ואין צריך לטרוח עוד, כי נעשה בטבע... דהיינו שהורגל נפשו לפרוש ממידות רעות, עד שנעשה בטבע טוב, זהו איש חסיד" (מדרש פנחס, כח). נמצאת למד, שהחסיד נקרא לפי פירוש זה – "טוב", וזוהי מעלתו של החסיד האמִתי.
ולי ייראה, שהחסיד עליו מדבר ר' חיים ויטאל, ייקרא בפי אדמו"ר הזקן ובספר התניא קדישא "צדיק בשם התואר". שכן "אתכפייא" (לשון אכיפה), פירושו שהוא כופה את יצרו בעבודתו, ועדיין יש לו גירוי מצד יצר הרע, אף שבפועל לא יעבור עבירה כלל, כפי שביאר אדמו"ר הזקן בפרק א' בתניא. אבל כשיגיע ל"אתהפכא", פירושו שהפך את יצר הרע ליצר הטוב, ואין לו גירוי יצר הרע, כדברי ר' חיים ויטאל שכל המידות הטובות בו כבטבע גמור. ושניהם – ר' חיים ויטאל ואדמו"ר הזקן – לעניין אחד התכוונו, אם כי בשמות שונים. ובדרך כלל נאמר, שכל לשון יש לה דרך אחרת לבאר שם "חסיד": אם זו לשון התנ"ך, אם זו לשון תנאים במשנה ואם זו לשון חכמים ואמוראים בגמרא (על־פי דברי קודשו של הרב יעקב אריאל).
 
ב. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא, בעניין החסידות שמביאה לידי רוח הקודש (עבודה זרה כ, ב): "אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: 'אז דיברת בחזון לחסידיך'".
ובתלמוד הירושלמי תמצא נוסח מלא יותר לברייתא זו (ירושלמי שקלים יד, ב): "זריזות מביאה לידי נקיות, דכתיב: 'וכילה מכפר'. נקיות מביאה לידי טהרה, דכתיב: 'וכיפר עליה הכהן וטהרה'. טהרה מביאה לידי קדושה, דכתיב: 'וטיהרו וקידשו'. קדושה מביאה לידי ענווה, דכתיב: 'כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'. ענווה מביאה לידי יראת חטא, דכתיב: 'עקב ענווה יראת ה''. יראת חטא מביאה לידי חסידות, דכתיב: 'וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו'. חסידות מביאה לידי רוח הקודש, דכתיב: 'אז דיברת בחזון לחסידיך'. רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים, דכתיב: 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'. תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב, דכתיב: 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא'. תנא בשם ר' מאיר: כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פרותיו בטהרה וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב – יהא מבושר שבן עולם הבא הוא".
וביאר בספר קרבן העדה (ירושלמי שקלים ט, א): "ענווה מביאה לידי יראת חטא: שאל יאמר: אני אלך בשוק של זונות ולא אחטא, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (שטעה בעניין ריבוי הנשים, המלקט). שכיוון שהוא עניו, ויאמר שהוא שפל אנשים – יהיה ירא חטא. יראת חטא מביאה לידי חסידות: והיינו שיעשה דברים שהם לפנים משורת הדין, כדי שלא יבוא לידי שום חטא".
 
ג. החסיד האמִתי שהשלים מעלת חסידותו, הוא עניו וראוי לרוח הקודש, כפי שאמרו על הלל (תוספתא, סוטה יג: ג): "יש כאן אדם ביניכם שראוי לרוח הקודש, אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן. וכשמת, אמרו עליו: הא עניו, הא חסיד, תלמידו של עזרא".
 
ד. ובגמרא אמרו עוד, שהחסיד הוא ותרן בממונו, ושומר עצמו מלהזיק ומשתתף בצרת הציבור ובתעניתם. וכך אמרו על הוותרן בממונו (בבא מציעא ע, א): "אמר רבה בר יוסף בר חמא, אמר רב ששת: מעות של יתומים, מותר להלוותן, קרוב לשכר ורחוק להפסד. תנו רבנן: קרוב לשכר ורחוק להפסד – רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר – חסיד". ועוד אמרו (שבת קכ, א): "חסיד לא מיקרי, אלא אם כן מוותר משלו".[4]
ובעניין שמירתו של החסיד שלא להזיק, שהזהיר למי שסיקל אבנים מרשות היחיד לרשות הרבים, מסופר (בבא קמא נ, ב): "לגלג עליו [מי שסיקל אבנים מרשותו לרשות הרבים]. לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים [שהוא בעצמו סיקל משדהו לרשות הרבים]. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
ועל היושב בתענית אמרו (תענית יא, ב): "כל היושב בתענית... נקרא קדוש... ריש לקיש אמר: נקרא חסיד".
 
ה. לעתים ייקרא החסיד גם "בעל נפש", כדברי רש"י (פסחים מ, א): "בעל נפש – חסיד". והחסיד הזה הוא המדקדק במצוות, כדברי הגמרא (שם ט, א): "כדתניא: חסידים הראשונים היו מכניסים פרותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, עכשיו מכניסין דרך גגות, דרך חצירות וקרפיפות לבית, כדי לפוטרן".
 
ו. לדעת רבנו הרמב"ם, החסיד הנו חסיד גם במידות, כלומר באופיו ובדעותיו, כדבריו (משנה תורה, הלכות דעות א: ה): "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר – נקרא חסיד".
 
ז. ואמרו, שהחסיד הוא הרוצה להיטיב לאחרים וחפץ בטובתם. ועניין זה יימצא בדעותיו ובמעשיו. בדעות, כפי שאמר הרמב"ם, שאברהם אבינו היה קורא בני אדם להכרת האמת והכרת ה', שהוא אחד ואין בלתו (משנה תורה, הלכות עבודה זרה, א: ג): "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד". ובמעשים, החסיד גומל חסד כפשוטו.
 
ח. אבל לעתים ייקרא מי שמפליג בזהירות בשם "חסיד שוטה", וזה לשלילה, בעת שיפליג בזהירותו כאשר אין צורך בכך, ובעטייה של זהירות זו עלול אדם אחר להיטרף, כגון מה שאמרו (סוטה כא, ב): "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה".[5] ומדובר באדם שאינו רוצה לגעת באישה, ועל כן אינו מצילה מטביעה. והוא אינו רוצה להבין שמצוות איסור נגיעה נדחית (בעת שהוקרתה לפניו), מפני (ויקרא יט טז): "לא תעמוד על דם רעך".
 
ט. וכן עניינו של החסיד, שלא יהיה חסיד כתוצאה מרכות האופי, אלא מהחלטה שכלית איתנה בנפשו. וראה מה שכתב הגר"א בעניין החסיד, על הפסוק (תהילים קמט ט): "לעשות נקמה בגויים... לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו". שואל הגר"א: האם מעשי נקם ודין ראויים הם לחסידים", והרי הם העושים חסד תמיד! ועונה הגר"א, כי כאשר החסיד עושה חסד לזולת, יש להרהר ולחשוש שמא עושה כך מפני תכונתו הרכה והעדינה, ולא מפני מצוות ה'. אבל כאשר החסיד לובש בגדי נקם ופוגע אנושות במורדים בה', זהו "הדר" לכל חסידיו. כאשר החסיד אברהם אבינו משנה תכונתו ואופיו, והולך לשדה הקרב כדי להציל עשוקים, או לפגוע בחומדי ממון הזולת, או כדי לפרסם כי המתנגדים לכבוד שמים ייכחדו ויאבדו מהעולם – כל זה "הדר" הוא לו.
 
י. היותו של האדם חסיד אינה ערובה לשינוי הדין או ההלכה בעטייה של חסידותו. וכפי שאמר ר' שלמה גנצפריד בקיצור שולחן ערוך, שאין לאפשר הלוואה ולסמוך לתיתה כשטר עיסקא, ולא כשטר חוב, גם אם המלווה הוא אדם חסיד. ואלה הם דבריו (קיצור שולחן ערוך, סו: ט): "אם הנותן רוצה שהמקבל ייתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ כחוק המדינה, בכדי שאם המקבל יסרב מלפרוע או ימות, יהא לו נקל לגבות מעותיו על ידי ערכאות, אלא שבעל פה הם מתנים שהמעות האלה הן בתורת עיסקא – לא מהני. ואפילו השטר אינו אלא על הקרן לבד. דכיוון שהנותן יכול לגבות כל המעות בשטר חוב שבידו, אפילו אם יהיה הפסד ברור, אסור. ואפילו אם המקבל מאמין להנותן והוא אדם חסיד, מכל מקום לא מהני. ואפילו אם המקבל נותן להנותן גם שטר עיסקא, שכתוב בו כי המעות שנכתב בשטר חוב הוא בתורת עיסקא, גם כן לא מהני, דאיכא למיחש שמא הנותן, או יורשיו, יעלימו אחר כך את השטר עיסקא ויגבו בשטר חוב. ואין היתר לזה, אלא שישלישו את השטר עיסקא ביד שליש; או שנותן יחתום את עצמו על השטר עיסקא, ויהא מונח ביד המקבל; או שיכתבו על השטר חוב שהוא על פי אופן המבואר בשטר עיסקא; או לכל הפחות ייחדו עדים שהשטר חוב הוא בתורת עיסקא. ובכל אופנים אלו, אפילו אם נכלל בשטר חוב הקרן עם הרווח, שפיר דמי".
 
יא. וכן אומר הקיצור שולחן ערוך, שמעלתו של החסיד גבוהה לעתים משל הצדיק (קיצור שולחן ערוך, קצט: ו): "אין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר: 'אל תאסוף עם חטאים נפשי'. ואפילו רשע גמור אצל רשע קל אין קוברים. וכן אין קוברים צדיק, וכל שכן בינוני וכשר, אצל חסיד מופלג". אבל בעל תשובה עם צדיק גמור כן קוברים.
 
יב. כתב בספר טעמי המנהגים, בעניין הגדרתו של האדם והתאמתו לשם "חסיד": "שאמרו ז"ל בציפורניים, שורפן – חסיד. כי שריפת הציפורן מזקת מאוד, וכן כל דבר הבא מן האדם. ולכן הוא חסיד, שמחמיר לשורפן, אף־על־גב שמזיק לו" (וכן אמר זאת בשם התוס' לנידה יז, א). וזהו לעניות דעתי איננו הטעם היחיד שייקרא בו האדם בשם "חסיד", כי לא ייתכן שבהנהגה אחת שלו ייקרא חסיד, אף אם זוהי הנהגה חסידית. וכי כל מי שנוהג לעתים ב"מידת חסידות" ייקרא חסיד? אלא האמת, שהבנתי ונתבארה לי, שהחסיד ייקרא בשם "חסיד", על הנהגתו לפנים משורת הדין בכמה עניינים. וראש וראשון להם הוא על היותו שומר על כוחו הפנימי לבלתי יצא לחוץ. והביא בספר טעמי המנהגים לשון ספר אגרא דכלה: "'והחסידה', מתרגם: וחיוורתא. נקראה חסידה על שם הגוון שלה, לובן גוון החסד... חסיד נקרא האדם שמביישין אותו ומלבינים פניו, ושותק" (הדגשה שלי). ודע, שזהו העניין הקשה והחשוב מכולם, להיות האדם נקרא חסיד במהותו, כאשר יצורפו לו הנהגות חסידות בענייני ממון, ואיסורי ערווה ובענייני דעות. ואם הוא כזה, ראוי הוא להיקרא חסיד, אף־על־פי שעדיין אולי חסרים לו כמה מידות חסידות.
 
יג. וכן כתב בספר בני יששכר (בני יששכר, תשרי יא): "עוד טעם שנקראים חסידים, להיות שממשיכים החסדים. וכמו שאמרו: איזהו חסיד, המתחסד עם קונו". וכדברי ה"פני דוד" בפרשת וישב, על מעשה תמר: "אפשר לפרש 'צדקה', דלא עבדא איסורא, והיא מעוברת מאיתי. והראיה הוא – 'ממני', שלא רצתה להלבין פניו, אף שהיא מסוכנת לישרף, וזה מעשה חסידות גדול".
 
יד. אמר רבי נחמן, שעל־ידי חסרון חלבו ודמו של האדם בתענית נקרא חסיד, וממשיך חסדים (ליקוטי מוהר"ן, ח"א לז): "היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר: 'גומל נפשו איש חסד'. כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו, היינו לתורה, כמו שכתוב: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. ועל כן נקרא איש חסיד, כי מבטל הדין והחושך, וממשיך חסדים בעולם".
 
טו. ובדברי רבנו מצאתי, שאף שאין האדם מוכרח להתנהג במידת חסידות, ולעתים הדין שונה ממידת חסידות, ראוי לו להתנהג במידת חסידות. ומשמע מדבריו שזו הדרך הנכונה לאדם מישראל, ולאומה הישראלית שדרכה לרחם על הבריות, היכן שהדבר אפשרי ומותר. ואלה הם דברי קודשו של רבנו הרמב"ם, בעניין הרדייה בפרך בעבד הכנעני (משנה תורה, הלכות עבדים ט: ח):
"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף־על־פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי חכמה, שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו. ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר: 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'. וכן לא יבזהו ביד, ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד'. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקב"ה, שציוונו להידמות בהם, הוא אומר: 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם – מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים וריחמך והִרבך".
 
טז. פירש ר' שמחה הכהן מדווינסק, שהיכן שהדבר נוגע למידת חסידות, אין אדם רשאי להוכיח את חברו, ואין אומרים "ולא תישא עליו חטא". אולם, היכן שיש חשש לעבירה על איסור תורה, כן יוכיחו (משך חכמה, ויקרא יט יז): "'ולא תישא עליו חטא'. פירוש, שהיכי שהדבר נוגע למידת חסידות, חששו חכמים ליוהרא. אבל אם נוגע הדבר לחשש איסור, ומכל שכן איסור תורה, כמו חדש בזמן הזה וכיוצא בזה, אין בזה משום יוהרא. 'ולא תישא עליו', פירוש, בשביל חברו שחטא, אדרבא, על פניו יוכיחנו שגם הוא ינהג כמותו, על דרך צחות".
 
יז. ומצאתי בקונטרס שם שאול: "כל השם אורחותיו, פירוש, לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, זוכה ורואה בישועתו של מקום. כי בוודאי השם אורחותיו, חסיד גמור הוא, ואין חטא בא על ידו (ריטב"א, מועד קטן ה, א). ועיין בתוספות יום טוב (אבות ה: יא): "קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד". ועיין בתמורה דף טו, ובפרק הגוזל קמא, דף קג ש"לא נקרא חסיד אלא מי שלא חטא כל ימיו מעיקרו וכו'".
וקשה לי לקבל דברים אלה, מכיוון שהם עומדים בסתירה לדבריו של אדמו"ר הזקן (תניא, א), שגם מי שחטא ושב נקרא צדיק גמור לאחר ששב, ואם יכול הוא להיות צדיק גמור – מדוע איננו יכול להיות חסיד?
 
יח. ראה יופי הדברים במדרש תהילים טז: "כל מי ששומע קללתו ושותק, כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד. וכן דוד היה אומר: 'שמרה נפשי כי חסיד אני'. וכן הקב"ה אמר: 'חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם'. והעושה כן, נעשה לו הקב"ה שותף". ולכן אנחנו אומרים בתפילה "ולמקללי נפשי תידום". ואף־על־פי שאמרו שלא תהיה קללת הדיוט קלה בעיניך, אצל המבינים הכל הבל, למעט השגת השלמות. והמחריש בעת שיקולל, חסיד ושלם הוא, אלא אם עושה הוא לכבוד מלכות ולשם שמים שלא יתבזו, כדוד. והביא בקונטרס שם שאול (דף סז, אות פא) מדבריו של המגן אבות לרשב"ץ (אבות ב): "כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד".
 
יט. על ההבדל שבין הצדיק לחסיד, כתב בספר לבנת הספיר (לבנת הספיר, ויחי): "הצדיקים המתגברים על יצרם ומחכים ליוצרם, זוכין ליין, דכתיב: 'חכלילי עיניים מיין'. ואפילו נידונין בהסתר פנים, דכתיב: 'יעשה למחכה לו'. והחסידים דאיתגבר חיוורא עליהון, זוכין לחלב, אשגחותא טבא, אף־על־גב ד'עיניו כיונים', מכל מקום 'רוחצות בחלב', להשגיח על החסידים שבישראל, ואוכלין בעולם הזה ובעולם הבא. מהיכא נמשך עליהון? מחלבא דאימא עילאה".
 
סימן ב – מהות "החסיד לבית אברהם", ההולך בדרכו של אברהם
 
א. "החסיד לבית אברהם" הנו החסיד ההולך בדרכו של אברהם אבינו, ונקרא תלמידו של אברהם. כדברי קודשם (ברכות ו, ב): "אמר ר' חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו, אלקי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו". מזה תראה כי מי שנוהג בדרכו של אברהם, שהיה קובע מקום לתפילתו, נקרא תלמידו. וכבר ביארנו שעניינו של החסיד שיהיה חסיד בדעותיו, ובכוונתו להנחיל האמת לכל מי שהדבר אפשרי להנחילו, וכן שיהיה חסיד במעשיו. ועתה נביא ראיות שהיה אברהם אבינו חסיד בדעותיו ובמעשיו.
 
ב. הנה אברהם היה חסיד בדעותיו, להנחיל דרך האמת לכל באי העולם, כדברי רבנו (משנה תורה, הלכות עבודה זרה א: ג): "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען – והוא קורא, שנאמר: 'ויקרא שַם בשֵם ה' אל עולם' (בראשית כא, לג). וכיוון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת – עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים והודיע ליצחק בנו". הנה זו הראיה שהיה אברהם אבינו חסיד בדעותיו.
 
ג. הראיות על חסידותו במעשיו רבות הנה. כגון, מה שנאמר בו בעניין הכנסת אורחים (בראשית יח): "וירא וירץ לקראתם"; "וימהר אברהם האוהלה"; "ואל הבקר רץ אברהם". ומכאן שהשתדל בקיום המצווה בהידור, ולא רק על צד ההלכה. וכן השתדל אברהם להתפלל על אבימלך, שנאמר (בראשית כ יז): "ויתפלל אברהם אל האלקים", ועשה יותר ממה שהיה צריך לעשות על פי דין. וכדבריהם (תוספתא, קידושין ה: יז): "ר' שמעון בן יוחאי אומר: זו מרגלית טובה שהייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא". מכאן שגמל חסד ברפואת בני אדם. ונקרא שלם ותמים על שם ברית המילה, והרי החסיד ייקרא גם כן תמים. כדבריהם (נדרים ג: יא): "רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם, עד שמל, שנאמר: 'התהלך לפניי והיה תמים'". והיה אברהם עניו, כפי שאמרו (אבות ה: יט): "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה". וראה מאמרם (ברכות סז, ב): "אברהם אבינו עשה יצר הרע – טוב, דכתיב: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'".
 
ד. והייתה לאברהם מסירות נפש, שהיה מוכן לתת כל אשר לו למען הקב"ה והתורה (קידושין מח, א): "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי'". והיה מוכן אף לשחוט את בנו(במחשבה) למען הקב"ה, כפי שכתוב (בראשית כב י): "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו". וביקש רחמים גם על הרשעים (בתנאי שלא הרשיעו כל כך, ויש להם אפילו מעט מעשים טובים ביישובו של עולם, שמטים דינם לכף זכות), כפי שידוע באנשי סדום. והיה עניינו לגמול חסד עם הרעים. הרי כל אלה ראיות על היותו חסיד, גם בהנהגותיו וגם במעשיו.
 
ה. ואמר השל"ה, בהתייחס לאברהם אבינו ומידותיו (של"ה וירא, תורה אור ד): "הכנסת אורחים היא ממידת החסד, אשר היא מידת אברהם אבינו כנודע, כי 'חסד לאברהם' וה'עולם חסד ייבנה'. ובניין העולם היה בשביל אברהם, כמו שדרשו: 'אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם' – באברהם. וכמו שבא בארוכה בדרוש לך לך. ומידת החסד היא מידת האהבה הפנימית להקב"ה, ועל כן קראו הקב"ה 'אברהם אוהבי', כי זה רומז לחסידות. בתיקונים פירשו: איזה חסיד, זה המתחסד עם קונו".
עוד אומר השל"ה בהמשך דבריו (שם י): "ואמר: 'והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו'. הוא על דרך 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו'. כי אברהם עמד עליהם להכניסם תחת כנפי השכינה. ועשה כן להתחסד עם קונו... ואז נתבשר בלידת יצחק... ועניין ההתחסדות היה אז, להורות בני אדם את הדרך הטוב שייכנסו תחת כנפי השכינה. ועל שם זה הר המוריה, שממנו יצאה הוראה לעולם".
ואביא עוד ענייני חסידות מן השל"ה. על יעקב אבינו אמר (של"ה ויחי, דרך חיים תוכחות מוסר כא): "שהייתה מיטתו שלמה, ואשרי מי שזוכה לזה. ועל זה יתפלל כל חסיד עולמי עד, שלא יימצא פסול בזרעו וזרע זרעו עד עולם, כי אין לו לאדם בעולמו אלא כשמניח בנים הגונים".
ואמר השל"ה על גד (של"ה וזאת הברכה, דרך חיים תוכחות מוסר טו): "שמעתי פירוש שמשבח את גד בחסידות, שעשה לפנים משורת הדין. כי מצד הדין, לא היו מחויבים לילך החלוץ בראש, רק ילכו למלחמה בשווה עִם ישראל, כמו שאמר משה רבנו עליו השלום: 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. והיה די להם מצד המשפט לילך עִם ישראל. וזהו: 'ומשפטיו עִם ישראל'. כך היה קו המשפט, לילך עִם ישראל, אבל גד הוסיפו ועשו בדרך צדקה, שהיו הולכים בראש. ובזה עשו צדקה, מעין הצדקה שעשה ה', כמו שכתוב: 'וה' בראשם'... אשרי אדם המתחסד עם קונו, ומקיים מצוותו ומוסיף בהידור מצווה ובזריזותה".
 
ו. גנאי גדול לחסיד שיהיה משתדל וטורח כדי שישבחוהו בני אדם על עבודתו. וכתב רבנו בחיי (חובות הלבבות, שער ייחוד המעשה): "אבל שיהיה האדם החסיד משתדל וטורח במה שישבחוהו בני אדם על עבודתו לאלקים – אין זה ממנהגי החסידים. על כן היזהר מזה והדומה לו מפיתויי היצר לך, כי הוא משתדל להדריכך בזה עד שיפילך במצודת החונף. והשב עליו בשבחו אותך: ומה הוא שתאשר אותי עליו, מדעתי חובות האלקים עליי, וכי הוא כי אם לטענה עליי לאלקים, מפני שאיני סובל לעשות כפי דעתי, ואפילו אם הייתי עושה כפי דעתי, היספיק הכול להודאת הבורא יתעלה על הקטנה שבטובותיו עליי, ומה היא מידת ימיי במידת ימי העולם, וכולם לא יספיקו לספר טובות הבורא עליי".
 
ז. אמר רבנו הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א: ב): "כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו... ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אע"פ שאינם בניו, שנאמר: 'ושיננתם לבניך', מפי השמועה למדו: 'בניך' אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'ויצאו בני הנביאים'".
ובנוגע לאברהם בעניין זה, אמר הרב סולובייצ'יק (אדם וביתו, עמ' 69): "חכמינו לימדונו, כי כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט, ב). כאשר התווספה האות ה"א לשמו של אברם, הוא נעשה ל"אברהם", 'אב המון גויים', אביהם הרוחני של כל אלה שלמדו מפיו. הזוג חשוך הילדים אינו זוכה לחזקת "אברם", של הורות ההולדה הטבעית, אך השגת דרגתו של "אברהם", ההורות הבוראת, היא אתגר אשר הכול נקראים להתמודד עמו... צורה חדשה של הורות (באימוץ), אינה עומדת בסתירה לקשרים הביולוגיים. היא באה בממד חדש, אשר ניתן להבחין בינו לבין הממד הביולוגי. אין אדם חייב לעבור תחילה את שלב "אברם", כדי להיעשות בסופו של דבר "אברהם". הילד הרוחני, ולא הילד הביולוגי, הוא הדבר שאינו בר שינוי בקיום האנושי".
 
בדברי ה"פני דוד" לפרשת בא: "ואברהם אבינו עליו השלום שעשה היצר הרע טוב והיה חסיד גדול, בגודל צדקותיו וכשרון פעולותיו מהפך מידת הדין למידת רחמים. וכמו שפירשנו 'וה׳ ברך את אברהם בכול'. דכל מקום שנאמר: 'וה׳' – הוא ובית דינו, כביכול. וממידת הדין עצמו נתברך 'בכול'.
 
סימן ג – מקצת הלכות והליכות החסיד
 
א. הננו רואים שחסידויות רבות צמחו לתת פרי ולהורות טוב לישראל. והואיל וכל החסידויות הנן ענף מדברי רבותינו הקדושים, אולם צמחו בארצות גויים, הננו מתאווים לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים כאן בארץ הקדושה, ולהנביט נבט וצמח חדש לחסידות שתהיה המשך לדרכו של אברהם אבינו, ותיקרא "חסידות בית אברהם".
אבל תחילה עלינו לבאר בתוספת ביאור מהו חסיד ומהו עניינו. ובדברי אדוננו הרמב"ם יש לעיין, וגם בדברי מי שלכאורה אינו נחשב כחסיד לפי מושגי הזמן הזה בחסידות. והם, למשל, החזון איש ואחרים שאקרא להם חסידים, כפי שהגמרא מציינת שדוד המלך "חסיד" היה, בשל מסירות נפשו לטהרת בנות ישראל.
 
ב. כתב רבנו עובדיה מברטנורא בפירושו (אבות ב: ט): "כי מידת החסידות, והוא העושה לפנים משורת הדין, היא טובה. ומי שאינו חסיד, ומעמיד דבריו על דין תורה, אינו רע".
 
ג. חסיד הוא זה שמתנהג לפנים משורת הדין לטובה. ומי שנוהג לפנים משורת הדין, כך גם נוהגים איתו. ובדברי הרמב"ם בהלכות דעות נאמר (משנה תורה, הלכות דעות א: ט): "כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד".
וכן הוא אומר (שם: י): "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד". ושפל הרוח נקרא חסיד, מכיוון שהוא נשמר בתכלית ממידת הגאווה, והוא עניו (אבל ענווה של שקר איננה ענווה כלל, וצריך האדם שיגבה לבו בדרכי ה', כמו שנאמר ביהושפט (דברי הימים ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי ה'". ועניין זה עוד יבואר במאמר זה באר היטב).
 
ד. בעניין מצוות ציצית, אמר רבנו (משנה תורה, הלכות ציצית ג: יב): "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצווה זו".
 
ה. ובעניין שמירה מהיזק, אמר (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש יג: ד): "ואם היה חסיד, ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול, וראה בהמת חברו רובצת תחת משאה של תבן, או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עמו". וזהו מי שמוחל על כבודו למען לא יצער אדם אחר מישראל, ויעזור לו.
עניין זה דומה למה שביאר רבנו בתלמיד חכמים, שלא יצער אדם לעולם, כדבריו בהלכות דעות (משנה תורה, הלכות דעות ה: ז): "אוהב שלום ורודף שלום... לא ירצה חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר, עד שתתקרר דעתו וינוח... ולא יראה לחברו בשעת קלקלתו... אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן".
 
ו. ובהלכות מכירה אמר רבנו (משנה תורה, הלכות מכירה כ: ב): "הלוקח מקח מאחד מחמישה בני אדם (סחורה שחייב עליה תשלום לאחד מהם), וכל אחד מהן תובע אותו, ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהן לקח – מניח דמי המקח ביניהם, ומסתלק, ויהיו הדמים מונחין עד שיודו, או עד שיבוא אליהו. ואם היה חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים". ונקרא חסיד, מכיוון שאיננו רוצה לבוא לחשש עוול בממון.
ובהלכות לווה ומלווה אמר (משנה תורה, הלכות לווה ומלוה ה: ח): "מצווה להקדים הלוואת ישראל בחינם, להלוואת גוי בריבית. ואסור לאדם שייתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד, שזה אבק ריבית הוא, והעושה כן – רשע. ואם נתן, חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק. והנותן מעותיו קרוב להפסד ורחוק לשכר – הרי זה חסיד". גם כאן החסיד הוא זה שאינו רוצה שחברו ייכשל, והוא מוותר ממונו על מנת שלא להכשיל אחרים.
 
ז. יש מקומות שאין רבנו קורא את האדם הנוהג בדרך מסוימת חסיד, ואף על פי כן זוהי דרך טובה כחסידות. כגון, מה שאמר במי שמצא אבדה במקום שרובו גויים, שהאבדה שלו אפילו בא ישראל ונתן בה סימנים. ואומר רבנו (משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה יא: ז): "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין – מחזיר את האבדה לישראל כשייתן את סימניה".
ועוד אומר רבנו (שם: יז): "ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין – מחזיר את האבדה בכל מקום, אף־על־פי שאינה לפי כבודו". נקודה זו, של הליכה בדרך הטוב והישר, חוזרת אצל רבנו גם בדין בעל המיצר, שנביא בהמשך דברינו.
נמצאת למד, שהחסיד הוא המתנהג לפנים משורת הדין על מנת שלא ייכשל באיסור. והוא טוב לשמים וטוב לבריות. ומדקדק על עצמו שלא ייכשל באיסור גזל, ובאיסור הונאה ובשאר איסורים, ומוחל על כבודו והנאת ממונו בשביל כבוד שמים וכבוד הבריות.
 
ח. החסיד הוא מי שיצא מהיות "עם הארץ", כדבריהם: "לא עם הארץ חסיד", אף שלמעלת תלמיד חכם לא תמיד יגיע. ויש חסידים שנזהרים ביותר בענייני טהרה, ובזה הם קרובים למעלת תלמידי חכמים, כמו שאמרו (חגיגה ב: ז): "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והייתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והייתה מטפחתו מדרס לחטאת".
פירוש אמירתם "לא עם הארץ חסיד", הנו שהיות האדם חסיד מחייב התבוננות, איפוק ועדינות מסוימת, שאין לו לעם הארץ, העלול להיות דורס ואוכל (בטרם למד תורה וחסידות), כדברי הגמרא (חולין סא, א), שמי שהשיא בתו לעם הארץ "כאילו כופתה ומניחה לפני הארי".
אבל הרמב"ם פירש ש"בוּר" הנו מי שאינו במעלות ההגיוניות ולא במידות. ו"עם הארץ" הוא מי שאיננו בקי במעלות ההגיוניות, אבל יש לו קצת מהמעלות המידותיות. לפיכך, לא ניתן לעשות מדברי הגמרא בחולין הכללה, אלא זוהי דעת אחד מהחכמים.
וגם בגמרא שם, "עם הארץ" שדיברו עליו חכמים יכול להתפרש בכמה אופנים, והנו שם משותף, כפי שביאר אדמו"ר הריי"צ (מאמרי הריי"צ, שמיני עצרת ת"ר): "דהנה, העולם טועים בשם "עם הארץ". דהעולם קוראים למי שאין בו דעת תורה, והיינו מי שאינו יכול ללמוד, קוראים אותו בשם "עם הארץ". והאמת אינו כן, דמי שאינו יכול ללמוד נקרא בשם "בור". ועם הארץ הוא מי שעסוק תמיד במסחר וקניין בעניינים ארציים, וכמו "החורי יושב הארץ". שהכוונה היא רק באופן כללי למי שעוסק במסחר, ולכן הוא נקרא "עם הארץ", כלומר שייך לענייני החומר של העולם הזה, ואין זה לפי דבריו שם גנאי. ואפשר שכשילמד האדם מקצת ענייני חסידות, כבר יצא מהגדרת "עם הארץ", אבל למעלת חסיד טרם יגיע, עד שיעשה את רוב מה שכתבנו בחיבור הקדוש הזה.
 
ט. בוא וראה מאמר נפלא של ר' נחוניה בן הקנה בספר הבהיר, שהראוי באמת להיקרא חסיד איננו רק מי שגומל חסד לאחרים, אלא מי שהוא גומל חסד לנפשו, ולומד תורה. ואלה הם דברי קודשו (ספר הבהיר, קפה): "מכאן אמרו: ולא עם הארץ חסיד. אם עליו אינו גומל חסד, איך אפשר להיקרא חסיד. ובמה יתחסד עם קונו, בתלמוד תורה. שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו, דכתיב: 'רוכב שמים בעזרך'. הווי אומר, כשאתם לומדים תורה לשמה, אזי אתם עוזרים לי, ואני רוכב שמים, ואז: 'ובגאוותו שחקים'".
והנה זה פשיטא, ומה חידש כאן באומרו שהוא לומד תורה – האם בשל כך שהוא לומד תורה, כחובת כל איש מישראל, ייקרא חסיד? אלא אמר "כשאתם לומדים תורה לשמה". והלומד תורה לשמה, אינו לומדה מיראת העונש או מתקוות שכר, אלא מכיוון שזו תכלית האדם, ומאהבת הקב"ה הוא עושה.
והנה, לא כל הזמנים שווים, ואף שהוא עובד מאהבה, ייתכן שלעתים ירד במשהו מאותה האהבה – ואף־על־פי שזוהי פחיתות, אל ייפול ברוחו.
 
י. וישנן עוד מידות חסידות, כפי שאבאר, אולם עיקר עניין החסיד והחסידות כתבתיהו לך, על מנת שיהיה האדם חסיד לבית אברהם, גם אם עדיין אינו מחזיק בכל פרטי מידות החסידות שבשולחן ערוך.
 
יא. והנה, החסיד הוא המחמיר לעצמו ומקל לאחרים, אם הדבר אפשרי.
ונקודה עיקרית אצל החסיד היא המחילה והוויתור, בשל רצונו להתרחק מהמחלוקת ולהיטיב לכל מי שיש בידו להיטיב ולעשות לפנים משורת הדין בדרך חברית (אבל לא מתוך רכות הטבע), בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כפי שאמר החסיד החזון איש על גודל הזהירות והחיוב במצוות "ואהבת לרעך כמוך".
אמר החזון איש בדברי קודשו (אמונה וביטחון, א):
"יש איש המתאווה להיטיב לזולתו. המפגש עם רעהו הוא לו לחדוות לב. מקבלו בסבר פנים יפות, חרד – אולי לא קלע למטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר איתו שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו, ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחיסר מרעהו חסד. ומעולם לא נפגע הוא מרעהו, כי לבו מלא אהבה שתכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלק לו רעהו, ביודעו שאין רוב בני האדם אצילי המידות, ומה אפשר לתבוע מהם. ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים בכבוד הבריות... יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו התאפקות יתירה וחגירת שארית כוח נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח".
דברים אלה של החסיד החזון איש, תואמים לדברי הרמב"ם על "המעולה", עליו מדבר הרמב"ם בשמונה פרקים. אף "החסיד" צריך להשתדל להיות מעולה בחסידותו, עד שמעשי החסידות ילטשו את נפשו להיותה נטולת כתמים, ויאירו מידותיו כבראשונה.
 
יב. כתב רבנו בחיי (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש):
"וכן שאל החסיד מאלקיו לתת לו מן המזון די סיפוקו, ולהרחיק ממנו העושר המביא אל המותרות, והריש (העוני) המביא אל אבידת המוסר והתורה, כאומרו: שתיים שאלתי מאתך, ריש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי", למעט מי שיינתן לו העושר כדי לפעול טוב בעולם.
 
יג. אמר רבנו חיים בן עטר, בספרו ראשון לציון:
"כי האדם אשר ייכנס בחצר בית המלך הפנימית, לעשות ככל הכתוב, צריך להתנהג לפנים משורת הדין כמו החסידים. כי 'אורחות משפט' – הוא מה ששורת הדין נותנת, ו'דרך חסידיו' – הוא על דרך 'למען תלך'. ואמר 'אורחות', לשון רבים, ו'דרך', לשון יחיד – להיות כי אורחות משפט ירבו מלמנות מינים ממינים משפטי ה', אבל דרך חסידים, הוא דרך אחד כולל, לעשות תמיד לפנים משורת הדין".
 
יד. כתב בספר אשל אברהם (אשל אברהם, שפב): "שמעתי בילדותי, שמצד מחללי שבת בדרבנן, נכון החסיד שלא לטלטל גם כשיש עירוב, ונכון הוא".
 
סימן ד – אסור לאדם להיות חסיד שוטה
 
א. אסור לאדם להיות "חסיד שוטה", כדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ערכין וחרמין ח: יג): "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו. והעושה כן, עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר: 'מכל אשר לו', ולא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: 'חסיד שוטה – מכלל מבלי עולם'".
 
ב. וכן מי שאינו רוצה לקפוץ למים להציל אשת איש, שמא ייגע בה – הרי הוא חסיד שוטה (אבל מי שאסורה עליו על־פי התורה, בחיי יום יום לא ייגע בה, שהרי גם מצד הדין אסור דבר זה לכל אדם, ואפילו איננו חסיד. אך לכל אדם יש פתח להתיר מצד יצרו הרע, כגון שהוא חושש לביישה, ולכן אמרו רז"ל (ברכות סא, א): "'יד ליד לא יינקה רע' – כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא יינקה מדינה של גהינם").
 
ג. "הוא היה אומר: חסיד שוטה, רשע ערום, אישה פרושה, מכות פרושים – הרי אלו מבלי עולם" (סוטה ג: ג). ובעת שמזדמנת לפניו מצוות פיקוח נפש, יבטל כל מצוות עשה אחרת מפניה, ואפילו יש בזה מעט ביזוי המצווה שעוסק בה.
ואמרו (ירושלמי, סוטה ג: ד): "אי זהו חסיד שוטה – ראה תינוק מבעבע בנהר, אמר: לכשאחלוץ תפיליי אצילנו. עם כשהוא חולץ תפיליו, הוציא זה את נפשו".
 
סימן ה – כמה מידות חסידות
 
א. כמבואר בשולחן ערוך, יש עוד עניינים רבים בהם נוהגת מידת חסידות, כגון מה שאמרו שאדם נשוי לא ייגע במילתו; שמצווה לתת לשמש מכל מין ומין שהאדם אוכל (שולחן ערוך, או"ח קסט); שתפילין של רבנו תם יניח רק מי שמוחזק במידת חסידות (שולחן ערוך, או"ח רלה) (אבל בזמן הזה התירו גם למי שנשוי, או מי שראוי לכך); שמי שאמרה טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה שהיא טהורה, אמר "הבית יוסף" שאם ירצה האדם שלא להאמינה, זוהי מידת חסידות (שולחן ערוך, יו"ד קפה); וכן "מנהג חסידות לבדוק התפילין בכל שנה בחודש אלול. אמנם מעיקר הדין אין חיוב לבודקן, אפילו לאחר כמה שנים, כל שנכתבו על ידי סופר מומחה, ונבדקו בתחילתן" (ראה ילקוט יוסף, הלכות תפילין כה, הערה יג). וכן יש עוד עניינים רבים אחרים, וקצרה היריעה מלהעתיקם ובהם נבדלות מעלות החסידים ביראה, זהירות ובפרישות, ואלה אינם מעיקר הדין.
 
ב. כתב בספר בני יששכר, שאין זו מידת חסידות שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, אלא אם יש לתלות בסברא (בני יששכר, חודש אדר, ב): "ועתה, כיוון שהדבר הזה מאת השם יתברך, שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר, בכדי שיהיה ניתר (מותר) באכילה, כי יודע השם יתברך שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל. ואם כן, מצווה הוא בדווקא שיאכל ישראל החתיכה ההיא, כי נסיבה מאת השם יתברך שיתברר המאכל האיסור ההוא, ולזכות יחשב לאדם האוכלו על־פי התורה, כי יתברר הגוף. והוא גדול מן החשש שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובת איסור. על כן, לדעתי אין זה מדרך החסידות, מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמן שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם, הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר, כגון על־ידי תערובות בשישים וכיוצא. כי לדעתי אדרבה, מצווה הוא, יאכלו ענווים וישבעו. כי הוא נסיבה מאת השם יתברך שישוב האיסור להיתר, ויתברר על־ידי אכילת ישראל. ומה שאמרו רז"ל: לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דווקא במילתא דתליא בסברא, וכמו שכתבו הפוסקים". והנה, עניין זה יש בו לימוד גדול על החסידות, שאיננה נמדדת בהחמרה, אלא בהבנה.
 
ג. בדין מכירת קרקע כתב רבנו הרמב"ם (משנה תורה, הלכות שכנים יד: ה):
"כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שניים, כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהן בעל המצר (כלומר, אין להם קרקע בשכנות לקרקע זו, שאז בעל המצר קודם לכל אדם). אם היה אחד מיושבי העיר ואחד משכני השדה – בן העיר קודם. שכן ותלמיד חכמים – תלמיד חכמים קודם. שכן וקרוב – השכן קודם. שגם זה בכלל הטוב והישר הוא. קדם אחד מהן וקנה, זכה, ואין חברו שראוי ליקדם לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהן בעל המצר. שלא ציוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות, ונפש טובה היא שעושה כך". כלומר, אין עניין החסידות יכול להיות במקום דין או הלכה מפורשת.
וכתב הרב יוסף קאפח זצ"ל: "ועניין דין בן המצר, הוא שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים, באמירת 'קדושים תהיו'. והכוונה, כמו שאמרו: קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחרי התאוות. וכן אמרנו: 'ועשית הישר והטוב'. והכוונה, שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת, ובכל זמן ובכל עניין, ובהכרח חייב לעשות כן. ומידות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים. והחכמים כתבו קצת פרטים מועילים, נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם דין גמור, ומהם לכתחילה מידת חסידות. והכל מדבריהם. ולזה אמרו: חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר: 'טובים דודיך מיין'".
 
ד. לעתים תיקרא מידה טובה הקרובה למידת החסידות בשם "הטוב והישר". ואף שהכוונה בעניין זה לכל אדם, ואיננה מידת חסידות, בכל זאת "הטוב והישר" נושק ל"חסידות", ולמקצת הנהגתו של החסיד. וכעניין החזרת אבדה, בו אמר רבנו (משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה יא: ז):
"היה רוב העיר עכו"ם, אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל – חייב להכריז. אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהעכו"ם מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם – הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתייאש ממנה כשנפלה, מפני שהוא אומר עכו"ם מצאה, אף על פי שהיא שלו. הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין – מחזיר את האבדה לישראל כשייתן את סימניה".
 
ה. בדין בעל המצר אמר רבנו (משנה תורה, הלכות שכנים יב: יג): "המוכר ליתומים קטנים, אין בו דין בעל המצר. הטוב והישר – שעושין חסד עם אלו יתר מבעל המצר", כלומר שהם קודמים לשכן.
הביא מחבר ספר "הרוקח" בהקדמה להלכות חסידות, י"ב שורשי חסידות להיות האדם נקרא בשם חסיד. ועל שורשים אלה הרחיב בחיבורו, כיצד ישמרם ויעשם האדם להיותו חסיד. ואלו דבריו:
שורש אהבת השם, בכל לב ונפש ומאוד, והנפש קשורה באהבתו בשמחה; שורש ליראה את ה', עוזב תאוותו, וקשה לו לעשות מצוותו, ועושה ביראה; שורש ענווה, מרחיק מן הכבוד, ואינו משיב למחרפיו, וחושב עצמו כאין; שורש זכירת השם, והתפילה באהבה ובשמחה ובחינון לב בבקשות; שורש ראש החסידות בתחילתו, ואינו נוטר ואינו משקר, ועושה לפנים משורת הדין; שורש התורה, להעמיק לדעת להשכיל ולהסביר ולשומעה לתיאבון, ולסלסלה; שורש קבלת חכמים, וסוד ומוסר משפיל רוחו, שומע ומכסה דבר, ואוהב תוכחה; שורש טהרה, ופרישות וזהירות ממאכל וממשתה, וממלבושים, וממחשבות; שורש נקיות, מחטא ומקנאה ומאיבה, נקי כפיים ובר לבב, ונקי מכול וכול; שורש המידות, בקש שלום, ודובר אמת, והצנע לכת, וטוב לשמים ולבריות, והשתיקה; שורש זכיות, ערום ביראה, ושלא לעבור דבריו, ולקיים מצוותיו, ולעשות גדרים; שורש קדושת הייחוד ושמו, ומרכבה וסודותיו, קדש עצמך במותר לך ובכל דבר וטוב לך".
 
ו. כתוב באידרא רבא (זוהר ח"ג קכח, א): "כך אמר רבי שמעון לתלמידיו: אנן בחביבותא תליא מילתא". ומה עניין זה לחסידות? אלא שזוהי מידתן של בית הלל, שאינם מקפידים, ונוהגים זה עם זה בחביבות. וזהו גם עניינו של החסיד בדעות, שלא יקפיד עם חבריו היכן שאין צורך להקפיד לפי ההלכה. וגם היכן שאולי יש מקום להקפיד ולהעמיד על שורת הדין – ימצא לו פתח של היתר לדונו לכף זכות.
 
סימן ו – חובת החסיד למוסר, וביאור צדיק וחסיד בשם התואר
 
א. החסיד הנו גם איש מוסר, שאם אין לו מוסר אין לו חסידות, וחסידותו תהיה רק חיצונית ולא פנימית, וכפי שגם בעלי המוסר צריכים ללמוד חסידות. ולא כדעת החושבים שאם למד אדם חסידות אין לו צורך במוסר. ומכיוון שהמוסר הנו הלכות מידות, ונטיית החסיד במידות לפנים משורת הדין, לפיכך ראוי לו לחסיד מעת לעת להתבונן גם בספרי מוסר, ובראשם ספר "מסילת ישרים", אשר בו ביאר הרמח"ל עניין החסידות בדרך נפלאה, כפי שנביא בהמשך דברנו.
 
ב. החסיד אוהב את האמת ומודה עליה, כדברי התוספות יום טוב (עדויות א: יב): "שהרי אלו האנשים הנכבדים, החסידים הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון – הודו לו וחזרו לדעתו. כל־שכן שאר האנשים, בראותו האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב: 'צדק צדק תרדוף' כו'. ועל זה אמרו חכמים: הווי מודה על האמת". ולכן בוודאי שהחסיד הנו גם "צדיק" לעניין שכר ועונש, כפי שביאר הרמב"ם, ויותר מזה.
 
ג. ועוד יֵאמר על החסיד שהוא לפחות בינוני בשם התואר, כפי שמבואר בתניא. שכן אם איננו "בינוני" בשם התואר, ויש לו עבירות שטרם תיקן, ייקרא ח"ו רשע – עד שיחזור בתשובה, ואז חוזר הוא להיות "צדיק גמור".
הרמב"ם הגדיר את "הצדיק" כמי שזכויותיו מרובות על עוונותיו. ועל כך אמר אדמו"ר הזקן, שזו הגדרה נכונה רק לעניין "שכר ועונש", אבל לעניין מהותו של האדם העניין שונה, ואלה הם דבריו (תניא, א):
"ועוד, בשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור (ואם אחר כך עשה תשובה נקרא צדיק גמור). ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים, מקרי רשע, כדאיתא בפרק ב דיבמות ובפרק קמא דנידה. ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה, נקרא רשע. וכל שכן וקל וחומר, במבטל איזו מצוות עשה שאפשר לו לקיימה... והא דאמרינן בעלמא, דמחצה על מחצה מקרי צדיק – הוא שם המושאל לעניין שכר ועונש, לפי שנידון אחר רובו, ומקרי צדיק בדינו. אבל לעניין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים – אמרו רז"ל: צדיקים יצר טוב שופטן".
אדמו"ר הזקן בוחן את האדם על־פי מדרגתו הרוחנית ומהותו הפנימית. כל זמן שהוא עושה עדיין עבירות, הרי איננו אדם שלם, ונקרא רשע, מכיוון שהטוב האמִתי שהוא יצר הטוב, איננו מאיר בו בקביעות. זאת למרות שבדינו אולי הוא זוכה, מכיוון שיש לו גם זכויות, כגון צדקה וגמילות חסדים.
ולכן מי שייקרא "בינוני" בשם התואר, במדרגתו הפנימית הוא במעלה גבוהה ממי שנקרא "צדיק" לעניין שכר ועונש. והנה, אנו טועים בין השמות האלה שלא כפי הראוי להיות לפי דברי אדמו"ר הזקן. ולכן "החסיד" הוא השלם, שייקרא גם לפחות "בינוני" בשם התואר, ויותר מכך, עד שיגיע למדרגת "צדיק שאיננו גמור" בשם התואר.
 
ד. הביא רבנו בחיי בשער ייחוד המעשה סיפור על אחד החסידים: "שנכנס לשוק לקנות חפץ, ובא לחנות אחד מן הסוחרים לקנותו ממנו. ואמר לו שכנו: וותר לו ועשה רצונו, כי הוא מאנשי היראה והתורה. אמר לו החסיד: איני צריך לוויתורך, כי לא באתי לקנות כי אם בממוני, לא בתורתי. ומיאן לקנות ממנו החפץ, וביקשו אצל זולתו, שלא ידע עניינו" (כלומר, שהחסיד ישתדל להימנע מלעשות שימוש בכבוד תורתו).
 
סימן ז – יתרונות החסידות ומקצת ממטרותיה
 
א. עניינה של החסידות היא קיום המצוות בחיות.
לפי דבריו של אדמו"ר הריי"צ לבית חב"ד, עניינה של תורת החסידות הנו בהשראת אור רוחני, או כדברי אדמו"ר הזקן בתניא: "לעלות את הנפש על הגוף". ובלשון הריי"צ: "חכמת תורת החסידות חותרת לזיכוכו של החומר, עד כדי איחודו עם הרוחני, במטרה לגלות את אור הקדושה של חביון עוזו יתברך".
"זיכוך החומר" מתבטא גם בגישה לחיים בכללם. ה"חסיד" פועל בדרך כלל לפנים משורת הדין, כלומר, רואה את הדברים שמעבר לדין ונוהג לפיהם. לעתים הדין נוקשה ביותר, כמו מה שכתבנו (לעיל, עמ' 21) על חורבנה של ירושלים תובב"א. בהתייחס למקרה זה, אמרו חכמים אחדים כי ירושלים והמקדש חרבו משום שהעמידו דבריהם על דין תורה. ובמילים אחרות, ירושלים חרבה כיוון שלא נהגו בה לפנים משורת הדין, ודקדקו יתר על המידה, כך שלא "התפשרו" כדרכו של החסיד, שהוא ותרן ורך כקנה, כדבריהם (תענית כ, א): "לעולם יהיה אדם רך כקנה, ואל יהיה קשה כארז". ובתנאי שאין הדברים כנגד ההלכה.
"התפשרות" זו של החסיד (בדברים שאינם דברי הלכה, או היכן שהדבר אפשרי לפי ההלכה), מאפשרת לחסיד את הרוגע הדרוש לו לעבודת ה', ומקלה על ההתקבצות החברתית ("תיקון גוף המדינה", בלשון רבנו).
 
ב. אמרנו שעניינה של החסידות להוסיף חיות למעשה המצוות, ולהפוך את הכוחות הטבעיים לכוחות המונעים על־פי השכל וצורת האדם השלם. כמאמרו של רבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, שכל עניין החסידות הוא לשנות את טבע מידותיו של האדם. לא רק לשנות את מידותיו הטבעיות, אלא גם את טבען של מידותיו.
ועוד אמר הרמב"ם במורה, שמטרת התורה שיהיו בני האדם גמישים ונוחים, ואלו דבריו (מורה נבוכים, ח"ג לג): "וכמו כן, מכלל מטרות התורה – העדינות והגמישות, ושלא יהיה האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת, ויישוב הדעת וגמישות. כבר ידעת מצוותו יתעלה: 'ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד'; 'הסכת ושמע ישראל'; 'אם תֹאבו ושמעתם'. ואמר בגמישות לקבלת מה שראוי לקבלו: 'ושמענו ועשינו'. ונאמר בכך על דרך המשל: 'מושכני אחריך ונרוצה'".
 
ג. ומהו שנאמר (תענית ד, א): "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל איננו תלמיד חכם"? עניין זה נסוב על דברי הלכה, שעליהם נאמר "ייקוב הדין את ההר", וכן על עקרונות התורה שאין בהם פשרה, כדברי הרבי מלובביץ', שיש לקרב יהודי לתורה ולא את התורה ליהודי. "כי הדבר השלם בתכלית לא ייתכן שיהיה בו שינוי או תוספת" (כדברי הרמב"ם).
 
ד. מגישה זו של החסידות לקרב כל יהודי לה' יתברך (וזוהי חסידות בדעות), נגזר חידוש חשוב. כל אחד ואחד – גם זה שטרם זכה לגבהות הנשמה, וגם זה שטרם זיכך את עצמו – יוכל להשיג השגה אלקית. על־פי תורת החסידות, "צדיק" הוא זה שהפך את הכוחות השליליים שבנפש הבהמית (שעניינה העיקרי צורכי הגוף) לכוחות חיוביים, ומשתמש בהם לעבודת ה'. מעתה ואילך, "הנפש האלקית" תהיה כולה מכוונת לאהבת ה' וליראתו, שיושגו בעזרת שלוש תכונותיה המרכזיות: חכמה, בינה ודעת (על־פי תניא, א). ואף שלא כל אדם יכול להגיע למדרגה זו, כפי שכבר ביארנו, הרי למדרגת הבינוני בשם התואר הוא יכול להגיע. וה"בינוני" בשם התואר, הוא זה שיצר טוב ויצר הרע שופטים אותו, פירוש ייתכן שעדיין יש לו מחשבות מצד הרע שבנפשו, אולם יצר הרע איננו מושל בו, ולכן בפועל לא יעבור עבירה לעולם. ואלו דברי אדמו"ר הזקן (תניא, א): "ופירשו בגמרא: צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. וברעיא מהימנא פרשת משפטים, פירש: צדיק ורע לו, שהרע שבו כפוף לטוב וכו'. ובגמרא ספ"ט דברכות: צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן".
 
ה. עניין זה של עבודה פנימית והתבוננות במהותו הפנימית של האדם, הנו אחד העניינים העיקריים של תנועת החסידות בזמן הזה.
ואל תתמה מדוע אנחנו מדברים על "החסיד" ועל "החסידות" בנשימה אחת, אף שאין עניינם שווה – שהרי לא כל מי שנקרא חסיד, המשויך לחסידות מסוימת, הוא החסיד שעליו אנו מדברים. מכיוון שתנועת החסידות שבזמן הזה, על כל גווניה ואורותיה, באה להחזיר משהו מזוהרו של החסיד (של ימים ראשונים), להיות האדם חסיד בדעות.
 
ו. ועל כן יאמר, שהנקודה הייחודית של החסידות, הנה משיכתו של אור חדש, והמשכתו מאין סופיותו של הקב"ה, וכל שאר מעלות החסידות הנן רק הסתעפויות מנקודה זו.
מהותה של תורת החסידות תתבאר, אם נלמד את תוכנה הפנימי של ביאת המשיח, שכן משכרה של מצווה נדע את מהותה, והוא התכלית שעליה אומר הרמב"ם שלא נתאוו חכמים לימות המשיח, אלא כדי להיות פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה, ולדעת את סודות התורה (משנה תורה, הלכות מלכים יב: ז): "לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שיירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".
 
ז. לימוד דרכי החסידות מביא לקירוב מסוים במועד ביאתו של המשיח (שכן הדעת מתרחבת ומעמיקה בעניין תכלית האדם), כפי שקבע הבעל שם טוב. בעת ביאתו של משיח יתחדשו בעולם מספר חידושים נעלים שנכספנו אליהם, כגאולת ישראל והשכינה מגלותם. רבנו אף מוסיף על כך, באומרו כי בביאת המשיח בני ישראל יחכימו, ויבינו נושאים שנחשבו עד אז לסתומים, כפי שביאר בסוף הלכות מלכים.
באותה העת, האדם יגלה את האלקות, ויהיה זכאי לקרוא את השם ככתבו. גילוי זה של שם ה' לא יהא מוגבל בזמן ובמקום, אלא יתחולל בעולם כולו, בבחינת "היה הווה ויהיה כאחד, שלמעלה מזמן ומקום", כדוגמת גילוי ה' שחל בבית המקדש. ועניין זה הנו גם לגבי שאר החסידויות הנסמכות על העיקרון החסידי של בעל התניא. ותמצא זאת גם בדברי מרן הרב קוק, בדבריו על ספר התניא הקדוש, שתפיסה זו בשתי הנפשות הפועלות באדם יש בה מהכרת האמת.
 
ח. עוד ממטרות החסיד, להקל לאחרים אם הדבר אפשרי ולהחמיר לעצמו, כמו שראינו אצל מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א, שהוא מיקל לאחרים, היכן שהדבר אפשרי. והראיות על דרך זו רבות, הביאם "שם שאול" בדברי קודשו בשם השל"ה.
 
ט. אהבת האמת הנה הכרחית לחסיד. בוא וראה מה שהביא "פני דוד" בחיבורו על התורה, ללמד האדם דעת שלא לירא מפני איש וכדי שהאמת תעשה דרכה. פירש הפני דוד בפרשת שופטים, על חיובו של האדם ללכת לפי דברי בית הדין, ולקיים מאמר התורה שלא לסור ממה שבית דין מצווים עליו. ואלו דבריו, בשינוי הלשון מעט:
"ועוד מתבאר מדברי הרמב״ן בספר המצוות בשורש א׳, דזה שידע שטעו בית דין, חייב לבוא לפניהם ולטעון טענותיו (ולא יירא מלטעון טענותיו, אם הוא סבור שהאמת אתו. המלקט). ואם בית דין הסכימו ביטול דעתו, ושיבשו עליו סברותיו – ינהוג כדעתם. ומשמע דדווקא כאשר חשבוהו לטועה, ודיברו אליו קשות והסכימו בטעותו – אז אם הוא עודנו עומד בדעתו, מחויב לחזור ולנהוג כמותם. והוא מה שכתוב 'ימין ושמאל', אפילו שיאמרו על ימין שהוא שמאל (כלומר, שלא לסור מהוראתם, ואפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, קבל דעתם). אך אם בהתווכחם עמו, ולא היה להם כוח לומר שהוא טועה, מכיוון שגם הם ראו שיש פנים לדבריו, אלא שאמרו שהם ירדו חדרי עומקא דדינא וסברתם אמת, וזה גומר בדעתו שהם טועים – אז מחויב שלא לנהוג בדעתם. זהו העולה מסוגיות הבבלי, ירושלמי ודברי הרמב״ן הנזכרים. אמור מעתה, זה שכתוב: 'על פי התורה אשר יורוך', כי אתה מחויב לקבל הוראתם. ואם אתה מסכים בדין, אלא שאתה רוצה להחמיר – אז 'ועל המשפט', 'על' דייקא, לפנים משורת הדין. וזה שכתוב: 'ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה', דרך חסידות 'על המשפט'. והיינו דווקא לעצמך, לא להורות לאחרים, וזהו: 'תעשה'. ואם אתה סובר שטעו, והם אומרים שאתה טועה ושיבשו עליך סברתך, אז 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו', דברים קשים כגידין, שדיברו קשות שאתה טועה – בכגון זו: 'לא תסור ימין ושמאל'. אפילו שאומרים על ימין שהוא שמאל לדעתך, אתה מחויב ללכת אחריהם. ודווקא באופן זה, אשר יגידו דברים קשים כגידים, אז: 'ימין ושמאל'. לאפוקי אם לא דיברו אליך קשות, אז הבט ימין וראה, ועשה בדעתך, ודוק היטב" (וכל זה בתנאי שיהיה תמים עם ה' ואנשים, ויעשה זאת רק מאהבת האמת והתורה, כדי שלא יגיע לכך מאהבת המחלוקת וההתנצחות חס ושלום. המלקט).
 
נמצאנו למדים שלושה דברים, והם:
1. שחייב האדם לבוא לבית דין, לא רק לפי מה שהוא חייב לבוא להישפט בפניהם בדיני ישראל, אלא גם כשהוא חושב שסברתו אמת והם טעו בהוראתם, ולכן עליו לומר סברתו.
2. חייב הוא לשמוע בדעתם, ולעשות כסברתם הפך דעתו – רק אם יאמרו לו דברים קשים כגידים. ואם לא אמרו לו דברים קשים, אינו חייב לשמוע ולעשות כסברתם, אלא יעשה כפי הנראה לו שהיא האמת.
3. אם אמרו דברים קשים והוא מסכים לדעתם, אך רוצה להחמיר – הוא עושה זאת בדרך חסידות לעצמו, ולא להורות לאחרים (כפי שיש להוסיף בזמן הזה בברכת המזון על הנוסח המקובל, כדברי המג"א שהבאנו, שיש לומר: "אותנו כולנו בני ברית").
 
סימן ח – מטרות חסידות הבעש"ט וממשיכי דרכו
 
א. החסיד בטרם הקמת תנועת החסידות של הבעש"ט, והחסיד של תנועת החסידות, ייקראו "חסיד" רק בשיתוף השם. עם זאת, יש קשר בין השניים, כפי שכבר אמרנו, ולא בכדי בשם משותף ייקראו. על מנת להראות קשר זה, יש להקדים ולהתבונן מהי מטרתה של תנועת החסידות ולשם מה קמה.
החסיד שבדברי רבותינו במשנה, בגמרא ובפוסקים, הנו חסיד בהנהגתו ובמידותיו, ואילו החסיד של תנועת החסידות הנו חסיד בדעתו ובמעשיו, על מנת שתתגלה האלקות בנפשו. וכעין דברי המהר"ל, שכאשר האדם לומד תורה עליו להיזהר שלא ישכח את נותן התורה.
 
ב. מטרת החסידות – להוסיף בקיום המצוות בחיות ודבקות ולהביא את האדם שירגיש אלקות במוחש. כמו כן, תורת החסידות מדגישה את אהבת ישראל, שהנה כלי מחזיק ברכה לאהבת ה' יתברך. ואמנם עניינים אלה נמצאו בדברי רבותינו עוד טרם הקמתה של תנועת החסידות, אולם תנועת החסידות הרחיבה אותם.
והנה החסיד שלפני הרמב"ם הנו בעיקר החסיד בהנהגה, והרמב"ם הדגיש מאוד את נושא הכרת הדעות הנכונות של החסיד והפצתן, כך שהחסיד הנו גם חסיד בדעה, כדבריו בעניין החסיד במשנה תורה ובמורה נבוכים. החסיד הנו חסיד גם בדעה, שכן השלמות כוללת את הדעות והמעשים גם יחד. לכן הנני אומר, שהחסיד השלם בדעה על־פי הרמב"ם, ראוי שיהיה גם חסיד בהנהגה ובמידות, ולא יהיה חוצץ בין הדעה וההנהגה. ותוספת ההרחבה שיש בחסידות בזמן הזה, עיקר עניינה להרחיב את הדעת באופן שיחזרו גם המעשים להיות מעשי חסידות, כדברי רבותינו הקדושים במשנה, גמרא ובאגדות.
 
ג. אמר הרב דוד כהן, המכונה "הרב הנזיר", בספרו המלוקט "קול הנבואה", שמטרת ומגמת החסידות לעורר בנפש כל אחד מישראל גילוי אלקות על־ידי התבוננות. ואלה מקצת דבריו בעניין זה (קול הנבואה, עמ' כו).:
"כל עיקר מגמת החסידות הוא גילוי אלקות בנפש כל אחד מישראל, לפום שיעורא דיליה (= לפי יכולתו והשגתו). אך לא רק בנפש הטבעית, בהתפעלות חיי בשר, כלחסידות הראשונה, אלא על ידי התבוננות. כשהשכל מתפעל, בשמיעה פנימית, בהתפעלות המוח, הנקרא האזנה טובה... והוא עניין מי שלבו דואג בקרבו, אז ישכון בו מקור כל החיים, להחיות רוח נדכאים, ואז נהפך האנחה שלו, והמרה השחורה הטבעית, לשמחה ועונג רק מצד אלקות, ששורה על נפשו ממש".
 
ד. תורת החסידות מבקשת אפוא להעיר את העולם מ"עלפונו", ומסיבה זו נמשלה לשמן – התמצית והעצמיות של כל דבר ודבר, וגם יסוד המובדל מכל דבר ודבר מצד עצמו. תכונה זו מתבטאת גם בנגלה שבתורה – מעין הלכה למעשה. מחד, השמן אינו מתערב בשאר הנוזלים, ומאידך גיסא, הוא מפעפע בכל דבר. כך גם תורת החסידות: מחד גיסא, החסידות אינה מתערבת בשום דבר מצד תכונתה העצמית, אלא מהווה את עצם נקודת החיות שלמעלה מהתפשטות, ומאידך גיסא, החסידות מתפשטת ומפעפעת בכל דבר ודבר. חיות זו שתורת החסידות נותנת בכל עצם, נושא ודבר בעולם (הן בעולם הקטן, הוא האדם, והן בעולם כפשוטו), נמשכת מהחיות שהחסידות מכניסה בכל נושאי התורה, כיוון שכל ענייני הבריאה נמשכים מהתורה ובאים על ידה לידי ביטוי ונוכחות.
 
ה. עוד עליך להבין, שמטרת החסיד הנה להידבק במידותיו של הקב"ה, כפי שאמרו רבותינו: "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון". וזוהי מצוות "והלכת בדרכיו", שידמה החסיד לקב"ה עד כמה שהדבר אפשרי לו. ושלושת עמודי האור של הדבקות בו יתברך, הם: חסד, צדקה ומשפט. ואלה הם דברי רבנו הקדוש הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג נג):
"והנה, בגלל המציאו את הכול נקרא חסיד; ובגלל רחמיו על החלשים, כלומר הנהגת החי בכוחותיו, נקרא צדיק; ובגלל מה שמחדש בעולם מן הטובות היחסיות והפגעים הגדולים היחסיים, אשר חייב אותם המשפט, שהוא תוצאה של החכמה, נקרא שופט".
וכיצד ילך החסיד בדרכים אלה? הנה כבר ביאר רבנו שפרק נ"ג במורה הנו מצע לפרק נ"ד (שם): "וכל מטרתי בפירוש ענייני שמות הללו (חסד, צדקה ומשפט) הצעה (= הקדמה) לפרק שאביא אחריו".
 
ו. ומה הם הדברים בפרק נ"ד שפרק נ"ג מהווה מצע להם? בפרק נ"ד ביאר הרמב"ם את ענייני השלמות האנושית. הסוג הרביעי בהשגת השלמות שהוא מונה בפרק זה, הוא (מורה נבוכים, ח"ג נד): "השלמות האנושית האמִתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר, ציור מושכלות המביאות להשקפות אמִתיות בעניינים האלקיים. וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמִתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי ובה האדם אדם". ומדגיש רבנו הקדוש, בדבריו על הפסוק (ירמיה ט כב-כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כי היתרון של החסיד הוא בידיעת מעשיו (שם, ח"ג נד):
"וביאר לנו בפסוק זה, כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד, משפט וצדקה... רוצה לומר, שיהיה מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות, שהמטרה להתדמות בהן, ושיהיו אלה הליכותינו... והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה, מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה".
 
ז. כפי שכבר ביארנו, תורת החסידות שקמה במאות השנים האחרונות, שונה מהגדרת החסיד המופיעה בדברי רבותינו הראשונים. שכן החסידות בזמננו לכאורה מתמקדת יותר בלימוד פנימיות התורה, אהבת ישראל, עבודת ה' בחיות, הגברת החסד והרגשת אלקות בדעתו ובמעשיו של האדם, ואילו שם "חסיד" בפי רבותינו מתייחס לעניין ההנהגה לפנים משורת הדין. אולם, מעיון מעמיק ניתן למצוא קשר בין הדברים, וכדברי הרבי מלובביץ' שהחסידות לא חידשה דבר, אלא באה להדגיש דברים שהיו מקובלים באומה לפני כן. ואם כן, גם תנועת החסידות של מאתיים השנים האחרונות, מטרתה להטות את האדם למידת החסד, על מנת שלא ייכשל בדברים האסורים והמותרים, וגם לזה "חסיד" ייקרא – אם כי בהנהגתו המעשית של החסיד לבית אברהם ייכללו עניינים רבים נוספים.
 
ח. ביאר בספר תפארת חיים, שאנחנו קוראים לחסידים בזמן הזה "חסידים" רק בשיתוף השם. וכמו שקוראים לסוחר עצים בראשית דרכו "סוחר", מעצם העובדה ששלח ידו במסחר, כך ה"חסידים" הנוסעים אל הרבי נקראים "חסידים", אף שהנם רק בראשית דרכם, ועדיין לא הגיעו כלל למעלת "החסיד": "מפני שמשתדלים ועוסקים בעבודת ה', וחפצים לבוא למדרגת חסיד, ומצפים ואומרים: מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי החסידים – לכן מיד נקראים בשם זה".
 
סימן ט – על חובת האדם להיות חסיד על־פי רבנו בחיי והגר"א
 
א. ועתה נבאר שחובת האדם להיות חסיד איננה רק זכות, רצה – עושה, לא רצה – אינו עושה, אלא חובה. שכן אם לא ינהג בחסידות, עלול האדם ליפול ממדרגתו ולהיות ח"ו רשע, כדברי הגר"א בספרו, ואלה דבריו בהביאו את דברי רבנו יונה (אבן שלמה, השמטות ג: י):
"ורבנו יונה בביאורו (על אבות ב: ט), כתב וזה לשונו: 'אל יאמר האדם כי מידת הכילות איננה רע, אשר לא עשק ולא גזל את עמיתו. ורעתו רבה, כי היא יסוד לכל מידה רעה, וממנה יבוא לעשות כל דבר רע'. ולא יאמר: אם לא אשיג את קצה האחרון במעלות אינני חסיד, אך אהיה צדיק לעשות מה שנצטוויתי עליו. והוא לא ידע כי הוא חיסרון לא יוכל להימנות איך יחסר בלבו באחרית הימים, כי המעט החסר יחסרנו חוסר גדול, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בחכמתו (קהלת י א): 'זבובי מוות יבאיש, יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט'. רוצה לומר: כאשר הזבוב שהוא קטן, מפסיד לגמרי אף הדבר החשוב מאוד, כמו שמן רוקח, כן סכלות מעט ליקר החכם והנכבד. כי מידת הסכלות גורם לאיש להיות בליעל במידות הטובות, ונקרא שמו בליעל, כמו שמצינו בנבל הכרמלי".
אומר הגר"א, שהחיסרון או הוויתור על החסידות בהנהגה, יכול להביא לטעות. הדברים דומים לדברי הרבי מלובביץ', שחזר כמה וכמה פעמים על חובתו של האדם להפריש את עצמו מכמה היתרים, כדי שלא יגיע לאיסור.
 
ב. הנהגה זו בחסידות, הנה הנהגה לשמירת האדם, אף שהתירה לו ההלכה לנהוג במעלות בדרך האמצעית. וכן פסק הרמב"ם בהלכות דעות, כפי שכתבנו לעיל, כי "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר – נקרא חסיד". ולכאורה, אין הרמב"ם פוסק שצריך האדם להתנהג בשפלות רוח עד שיהיה חסיד (אם כי בהתרחקות ממידת הגאווה, פוסק רבנו שיתרחק לקצה האחר, ומהו הקצה האחר אם לא מידת השפלות?). ורבנו עובדיה מברטנורא ביאר (בפירושו לאבות ב: ט): "ומי שאינו חסיד, ומעמיד דבריו על דין תורה – אינו רע".
אם כן, מדוע אומר הגר"א שעל האדם להיות חסיד? אלא שהאמת היא, שאם האדם המעולה, עליו דיבר הרמב"ם בשמונה פרקים, יישמר וייזהר ביותר לאחר שלמד מה שלמד – לא יטעה, אף אם איננו חסיד. אלא שמידת זהירות זו, קשה מאוד להגיע אליה, ולכן על האדם להישמר על־ידי נטייתו לקצה האחר, כפי שביאר רבנו בשמונה פרקים, ואז יהיה חסיד, וכל נטייה קלה שלו ממידת החסידות תביאהו להיות בקו האמצעי, ולא יטה עצמו מהדרך הנכונה.
 
ג. אמר החסיד רבנו בחיי, בעל "חובות הלבבות", שבדק ובירר שחובת הלבבות מצווה היא. ואף שחובת הלבבות איננה חסידות, בכל זאת קרובה היא אליה. ואלה דבריו בהקדמתו לספרו הקדוש:
"וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה, כאשר התברר מן השכל, חיפשתי עליו בדברי רז"ל, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל, כמו שאמרו: 'רחמנא ליבא בעי'.[6] ואמרו: 'ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו',[7] וקצתו בפרט, במסכת אבות, שאין צורך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במידותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על עניניהם, במה הארכת ימים. וראיתי מצד הכתוב עוד, במכה נפש בשגגה שאינו חייב מיתה, ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה, שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מד' מיתות בית דין או כרת – שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה, כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפין במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו.
ופירש "טוב הלבנון" מאמר זה של רבנו בחיי כך: "במה הארכת ימים – ובאה התשובה בשלמות מידותיהם לדרכי החסידות אשר המציא לו כל אחד, בכדי להתקרב אל השם מצד אהבתו התקועה בלבבו". ומכאן ראיה שעל האדם להמציא לו דרכים חדשות בעבודה, המותרות מצד אהבת ה' התקועה בלבו. ועניינים רבים מובאים בגמרא בעניין זה, הדומה בדרך משל לאותם חסידים שהתפללו על הגשמים ונענו יותר מאחרים, מכיוון שהיו מעשיהם נוטים לצד החסד. ופירש "פת לחם" עניין זה בעניינים התלויים במחשבה, כדוגמת שהיו נזהרים מלהרהר בדברי תורה במבואות המטונפים.
 
סימן י – מעלת חסיד בשם התואר קשה להשגה, אך אפשרית
 
א. כבר ביארנו שיש הבדל בין ההתייחסות למושג ושם "צדיק" או "חסיד" בשם התואר, לבין ההתייחסות מצד שכר ועונש, ומעלת "צדיק" בשם התואר גבוהה ממעלת "צדיק" לעניין שכר ועונש.
יש מי שאמר, שמעלת "חסיד" בשם התואר קשה להשגה, ועל כן לא כל אדם ייקרא "חסיד". ואלה דבריו של הרב נפתלי כ"ץ (טעמי המנהגים, ענייני שמחות לד):
"כתב בצוואת הקדוש ר' נפתלי כ"ץ... ולדעתי תואר חסיד אסור לכתוב על שום אדם, כי אין אנו יודעים בדור הזה מי הוא זה ואי זה הוא המתחסד עם קונו נוסף על החיוב. ובימי חכמי התלמוד, שהיו כולם חסידים ואנשי מעשה, אמרו חז"ל: 'כל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד – או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעי'. הרי שבכל הדור ההוא לא בחרו אלא לאלו לקרותם בשם חסיד. ואף על אלו, הובא בכתבים שזה השם של יהודה, דווקא הוא מסוגל לשם חסיד. כי על זה רמז דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש: 'כי הִפלה ה' חסיד לו', סופי תיבות יהודה. ולולא שנרמז על זה השם ברוח הקודש, אפשר שלא היו קוראים בשם חסיד אף לאלו, בשגם שהיו מפורסמים בחסידות. אם כן, מה יעשו אזובי קיר כמוני היום, אשר אי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם. ולכן נראה לי שזה השם חסיד, הס מלהזכיר על שום אדם. כי אם הוא באמת חסיד, ואין אנו קוראים אותו בזה השם, אין אנו פוגמים בזה כלום לזה הנפש, הלא הקב"ה יודע ועד. ולהיפך, כשאנו קוראים אותו, ומשבחין ומפארים אותו בזה השם, אנו פוגמים וגורמים רעה לו, ולא טובה לו ולנו. על כן, יותר טוב בשב ואל תעשה, וה' רגלי חסידיו ישמור וגומל לאיש כמפעלו".
 
ב. ולדבריו אלו, המובאים בספר "טעמי המנהגים", מעלת "חסיד" גבוהה וקשה להשגה. וברור שדבריו הנם על שם התואר "חסיד", ולא על מידת חסידות. כמו כן, קשה על דבריו מן המציאות בפועל, מכיוון כשיום כל איש המשתייך לחסידות מסוימת ייקרא "חסיד", ואף שבוודאי אדם זה איננו בעצמו במעלת החסיד שבימי המשנה והגמרא.
הנה עניין זה שבדבריו של ר' נפתלי, נסוב על הזהירות שיש להיזהר בשם התואר "חסיד". אבל מעלת שם "חסיד", הרי בוודאי הוא שם משותף הכולל כמה עניינים, ולכן לפחות מי שנוהג מנהגי חסידות אולי בכל זאת ייקרא "חסיד".
ולפי מה שהבאנו בדעת הרמב"ם, החסיד ייקרא בשם "חסיד" אם הוא שפל רוח ביותר, או שנוטה מדרך האמצע לפנים משורת הדין, או שהוא נוהג לפנים משורת הדין בענייני ממונות. ויש לעתים חסידות גם בענייני איסורי ערווה. ולפי מה שהבאנו בביאור "שם חסיד", ה"חסיד" הנו מי שהפך טבע מידותיו לטוב, לעבוד את ה' יתברך מאהבה ובשמחה, ללא גירוי של יצר הרע. לכן הנני אומר שהמעלה קשה, והחסיד נזקק לסייעתא דשמיא רבה למימוש רצונו זה. ומי יימצא לנו כיום, שהוא שפל רוח ביותר לקרוא אותו חסיד?
ועל כן, כל דברינו בחיבור זה במי שייקרא "חסיד", הנם כדי להתעורר למעלה זו. ואינני אומר על "החסיד לבית אברהם" שהוא חסיד בשם התואר, אלא קורא אני אותו "חסיד" לעניין ההנהגה ומעט מהמעלה, בעבור ההשתדלות והכוונה בחלק ממעשיו, והלוואי שיעלה בדעתו ובכוחו להשיג מעלה זו גם בשם התואר. ואפילו אדמו"ר הזקן אומר שיש להתעורר למעלה זו של "צדיק בשם התואר", גם אם המעלה הזו לא תושג לו באמת.
והנני אומר, ואחזור ואומר, שהחסיד לבית אברהם שמח כל ימיו בשמחה ממוצעת, אבל אינו מתרגש ביותר לעולם – שכן לבו ברשותו, וכל התפעלות היא חיסרון – אלא אם היא שמחה ממוצעת לדבר טוב. ועם זאת, כדברי אדוננו הרמב"ם, "אינו כמת שאינו מרגיש". וכל התרגשות שלו, אם בכל זאת תעלה, מובילה למצווה, שנאמר (תהילים נה טו): "בבית אלקים נהלך ברגש".
 
ג. גם אם מעלת חסיד בשם התואר קשה להשגה, הרי יש להתעורר אליה; ואם כדברי הגר"א היא חובה – היאך ידרוש מאתנו ה' יתברך להגיע למעלה שאין באפשרותנו להגיע אליה?
והנה, ביאר "החזון איש" שמעלת "תלמיד חכם" קשה להשגה, שכן היא דורשת בקיאות רבה ויראת שמים אמִתית בלולה בה. ואף שנראה לעתים שמעלה זו קלה להשגה, ממה שנאמר ש"תלמיד חכם" ייקרא מי שבקי אפילו במסכת "כלה", אין זו דעתו של "החזון איש". ולפי דעתו, "תלמיד חכם" הוא זה הבקי בכל מקום שיישאל בש"ס, ובנוסף צריך שתהיה בו יראה פנימית. ולא אמר כך על החסיד לעניין הבקיאות.
מכאן יש להבין, שמעלה זו, להיקרא בשם "חסיד" בהנהגתו, אפשרית כמעט לכל אדם, או לפחות למרביתם, בניגוד למעלת ה"תלמיד חכם", שאפשרית ליחידים. ומכיוון שהתורה לא תדבר אלא על הרוב, יש להתעורר למעלת "חסיד" יותר מאשר למעלת "תלמיד חכם". ומי שהדבר אפשרי לו וחסד ה' יתברך בעזרו, יתעורר לשתי המעלות.
ועוד אמר ה"משך חכמה", בעניין האמור במשנה (אבות ב: ד): "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", שלא יחשוב האדם שבימי זקנותו אינו יכול לבוא לידי מכשול, גם אם השיג מעלה הקרובה לחסידות, ולכן ייזהר:
"ונראה דהנה אמרו: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. וההוא חסידא אמר עד זקנותך, בא לידי מכשול, כמפורש בירושלמי שבת. והכוונה, דצריך לעשות סייגים... דלא יקרא לאור הנר שמא יטה, ולא יאכל עם הזבה. לכן אמר: 'למען תירא כו' לשמור כל חוקותיו', הוא לעשות סייגים וגדרים, שלא יבואו לפרוץ גוף החוק והמצווה".
 
ד. וכתב באורחות חיים לרא"ש: "אל תניח דרך חסידות אף על פי שמלעיגין עליך, ואל תיבוש לדבר מצווה".
 
ה. ביאר ב"קונטרס שאול" עניינים רבים, שליקטם אחד לאחד והיו לאחדים בידו, בעניין חסיד בשם המעלה. והביא מדבריו של ה"שיטה מקובצת" (בבא קמא ל, א):
"מילי דנזקין, בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל, כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות, אבות דרבי נתן, שהם פרקי דחסידים. מילי דברכות, שיהיה זריז בתפילה כוותיקין וכחסידים הראשונים, שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלושה אלה לא יוכל להיות חסיד – שיקיים מילי דנזקים, שיישמר מהיזק חברו בכוונה ושלא בכוונה; ושיקיים מילי דאבות, שיהא וותרן בממונו, שיאמר שלי שלך ושלך שלך; ושיקיים מילי דברכות, שיתפלל בכוונה שלמה".
ועוד הביא בקונטרס שם שאול בשם הנימוקי יוסף (רי"ף לבבא קמא יד, א): "האי מאן דבעי למהווי חסידא, ליקיים מילי דנזיקין, היינו כל הדינים האמורים בתלתא בבות, דהיינו נזיקין, וגזל, והשבת אבדה, וריבית ואונאה".
 
ו. כתב הרמב"ם "חסידים הראשונים היו מצניעין את הקוצים ואת הזכוכית בתוך שדותיהם בעומק שלושה טפחים בארץ, כדי שלא תעלם המחרשה. ואחרים שורפין אותם באש. ואחרים משליכין אותם לים או לנהר, כדי שלא יוזק בהן אדם" (ספר נזיקין, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה כב) – צא ולמד עד כמה האדם צריך לשמור רכושו שלא יוזק בו אדם אחר.
 
סימן יא – שמירת המחשבה לאדם בכלל, ולחסיד בפרט
 
א. שמירת המחשבה הכרחית לכל אדם, קל וחומר למי שרוצה להיות חסיד. ודבר זה הוא מצוות לא תעשה, כדברי הכתוב (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וביאר רש"י: "'ולא תתורו אחרי לבבכם' – כמו: 'מתור הארץ'. הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה, והלב חומד והגוף עושה את העבירות". ואמר רבנו משה בן מיימון, שתכלית העניין – שלא נחפש בדעתנו בדעות שהן נגד התורה, וכן שלא נתור אחרי עינינו ונימשך אחרי רצוננו הראשוני, ואחר כל דבר שנראה כטוב לנו. והנה כל החסידים הראשונים לא הגיעו אל מעלתם, אלא משום ששמרו את מחשבתם ועיניהם בטהרה. כמו שאמרו ז"ל בתלמיד חכם, שפיו ולבו שווים ואיננו אחד בפה ואחד בלב.
עניין שמירת המחשבה קשה להשגה, מכיוון שאיננה כמעשה שלם. ואמר רבנו בחיי, שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, ולעתים, בפרט בזמן הזה, יש יותר להיזהר בכך.
כתב בספר חסידים (ספר חסידים, קעב): "יש שלושה מיני יצרים בעניין התאווה הזאת: אחד, יצר מיוחד המפתה לראות ולהסתכל וליהנות מראייה; שנית, היצר לעבירה ותאווה גופא, חס ושלום; ושלישית, היצר של הרשעים אשר התאווה בוערת בלבם תמיד כתנור אש".
 
ב. כתב בספר חרדים, שיש לנו להיזהר שלא נחשוב לעשות עבירה (ספר חרדים, מצוות לא תעשה התלויים בלב, כט): "שלא נחשוב לעשות עבירה או כל דבר פשע וכו'. ואחר שהשם יתברך רואה כליות ולב, איך יעיז אדם פניו לטמא לבו".
 
ג. חלק המחשבה הנו החלק הנכבד באדם, שאותו עליו לשמור בתכלית. ודיבר עליו הרב ב"מורה", שבפרט צריך האדם לשמור מחשבתו בהיותו על מיטתו.
 
ד. "יש מחשבה מביאה לידי מעשה, כמו שאמרו חז"ל: 'והתקדִשתם והייתם קדושים' – שלא יהרהר ביום ויטמא בלילה. וזה שאמר הנביא: 'הוי חושבי אוון ופועלי רע על משכבותם'" (פרי מגדים אורח חיים, פתיחה כוללת ח"ג טו).
 
ה. "עיקר התשובה, צריך לקדש את עצמו במחשבה, ויינצל מהרהורי עבירה, וממילא לא יבוא לידי מעשה. והרמז: תשובה בגימטריא הרהורי עבירה" (אמרי נועם, פנחס).
 
ו. אמר רבנו הרמב"ם, תהילת המזרח ואור המערב (משנה תורה, הלכות תשובה ד: ה):
"ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה... ומהם חמישה דברים – העושה אותם יימשך אחריהם תמיד, וקשים הם לפרוש מהם. לפיכך צריך האדם להיזהר מהם שמא ידבק בהם, והם כולם דעות רעות עד מאוד, ואלו הן: רכילות, ולשון הרע, ובעל חמה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו והם נרשמים בלבו".
צא ולמד, שמחשבה רעה מעכבת את התשובה, שקשה לפרוש ממנה. ואומר רבנו שכל אדם צריך להיזהר בזה, קל וחומר לבעל תשובה ולמי שרוצה לשמור על חסידותו.
 
ז. המצוות שנצטווינו בהן לשמור את המחשבה רבות הן, ומנה אותן רבנו בספר המצוות, כגון (ספר המצוות, לא תעשה י):
"'אל תפנו אל האלילים'. ולשון ספרא: אם אתה פונה אחריהן, אתה עושה אותן אלקות... אמר רבי יוחנן: אל תפנו אל מדעתכם. וכבר נכפלה האזהרה בזה העניין בעצמו, רוצה לומר באיסור המחשבה בעבודה זרה, והוא אומרו יתעלה: 'הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם'. רוצה לומר, כי אתה כשיעמיק לבך לחשוב בה, יהיה זה מביא אותך לסור מן הדרך הישרה, ולהתעסק בעבודתה".
ובזמן הזה, שעבודה זרה בטלה במחוזותינו, כתב בספר "אשר בנחל": "מצינו בזוהר הקדוש שרבי שמעון הלך עם תלמידיו, וראו נשים יפות. אמר להם את הפסוק: 'אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם'. מסביר רבנו נחמן ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, ח"א לו), איזה קשר יש בין הסתכלות על נשים לעבודה זרה. אלא אדם צריך להיות דבוק בהקב"ה, להסתכל רק עליו יתברך. כי כשמנתק את עצמו ומסתכל על נשים, בזה, רחמנא ליצלן, עוקר עצמו ממנו יתברך, וכאילו עובד עבודה זרה".
ודברים אלה צריכים עיון, ובפשטות אין לומר בהם שהם מידת חסידות ליחידים. ויש לבאר כוונתו, שזהו במי שמתכוון לראות כדי ליהנות, אבל מי שרואה נשים בעת מלאכתו ועיסוקו, או בדרך, והוא מתעסק בענייניו, ואף אם הוא מדבר אִתה לצורך עבודתו – לית לן בה, רק שהזהירו רבותינו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי מכשול בלילה ח"ו.
 
ח. והדרך לבוא לשמירת המחשבה הנה בתלמוד תורה, איש איש לפי יכולתו, כוונתו ודרגתו. ובזוהר הקדוש (זוהר ח"א ח, א), כתב: "'אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך' – דלא יהיב ברנש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למיחטי לההוא בשר קודש דחתים ביה ברית קדישא".
 
ט. אמר אדמו"ר הזקן (תניא, יב):
"המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דיבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי, ובפרט אל צד הקדושה".
 
י. העצות לשמירת המחשבה רבות הנה, ומנה רבות מהן בספר "שמירת המחשבה".
העצה הראשונה היא לימוד התורה, כדברי רבנו (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כב: כא): "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". וכתב בספר טהרת הקודש (שמירת הברית תסב, ב): "לכן העצה היעוצה לכל ירא שמים אשר רוצה להציל נפשו מבאר שחת, שילמד לעצמו איזה לימוד של תורה בעל פה, כמו איזה מסכת או חלק ממסכת, או פרקי משניות, או תרי"ג מצוות, כדי שבשעה שילך בשוק או יסע במסילה – יהרהר בדברי תורה". ואמר הרב מנחם מנדל שניאורסון, שאפשר גם ללמוד פרקי תניא בעל פה.
 
יא. והעצה השנייה הנה התפילה, שיתפלל לה' שיצילהו מהרהורים (ספר חסידים, כח): "וכשבאים ייסורים על האדם לפי שעה, יצום ויבכה ויתחנן ליוצרו. כל שכן שיתפלל אדם לבוראו להצילו מן העבירה".
וכתב בספר חובת התלמידים (עמ' קלט): "האם יש לך אוהב ורֵע כאביך שבשמים, אשר רמזו חז"ל עליו יתברך: 'רעך ורע אביך אל תעזוב' – זה הקדוש ברוך הוא. ומי יבין את הגיון לבך, ומי ירפא את נפשך כמוהו יתברך? הקשב לדבריי, הסתר את עצמך בחדר מיוחד אם אפשר לך, ואם לאו – הסב פניך אל הקיר, וצייר במחשבתך שאתה עומד לפני כיסא כבודו יתברך, ואתה שופך לפניו את לבך בשיח לתפילה, כפי שעולה על לבך, בכל לשון שאתה שומע".
 
יב. עצות נוספות שכתב בעל חובת התלמידים, הן שילך וידבר עם בני אדם (ספר חסידים, קעה), וכן שיחשוב (שם, קעג): "אם היו גוזרים עליו גזירה – היה נהרג על קידוש השם, ויאמר: זה הדבר קשה יותר שלא אוכל לעמוד בו, כל שכן זה הקל שלא אחטא". וכתב השפת אמת (שפת אמת, צו תרל"ד): "נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו לשם יתברך בכל לילה, ועל ידי מסירת הנפש מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום". והביא עוד מדבריו (שם): "כשההתלהבות הוא כראוי, ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהימס דונג מפני אש".
 
יג. והביא עוד מספר חסידים שיטבול במים קרים, או יכניס ידיו ורגליו במים קרים, וזה בדוק ומנוסה.
ובפירוש החיד"א על ספר חסידים אמר דבר דבור על אופניו, בדוק ומנוסה:
"אפשר שזה רמז הכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים', שנדרש על התורה. ורמז שעל ידי המים תיכון התורה, וזה 'הוי כל צמא', בהרהורים רעים מצד הסטרא אחרא, 'לכו למים' לבטל היצר, ותלכו לתורה שנמשלה כמים".
ולי נראה לפרש, שרק מים ממש יעבירו את יצרו ממנו, ולא די בדברי תורה אלא למי שלא חטא מעודו. אבל מי שכבר התגבר עליו יצרו פעם או פעמיים, צריך הוא מים קרים ממש להעביר חמימות היצר.
 
יד. והנה, על כל העצות שמנינו יכול עדיין ח"ו היצר להשיב, ולכן אין בהן כל כך ממש, אלא במה שאומר החיד"א בביאורו, והוא מה שאומר לך כעת, ולא תזוז ממנו, והוא – שיהיה מוחלט וברור לאדם שלא יחטא עוד בזה (אגרא דכלה, וישב): "אם יפתוהו חטאים באיזה פיתוי שיהיה, אזי קודם סידור טענות המיאון, על כל פנים יהיה זה להקדמה, שאינו רוצה בשום אופן, אפילו ידחה המפתה טענותיו. כי באם יתחיל בטענות, דילמא המפתה יראה פנים לדחות הטענה, וייפול ברשתו". וזוהי האמת שאין בלתה.
 
טו. וגם ראיתי אצל מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א, שאינו מרבה לדבר בעניינים אלה, אולי משום שככל שירבה האדם לדבר בהם, באופן שירצה להיות בטהרה ולהורות לאחרים טהרה יתירה, היצר עלול לגבור עליו יותר, והוא עלול להשיג תוצאות הפוכות. רק שעל האדם להישמר במה שאמרו רבותינו הקדושים. וכן אין להרבות בהרחקות שבהם יתרחק מבני אדם וישתוממו עליו, שהרי התורה לא דרשה מאתנו שנהיה בקדושתו של ר' ישראל אבוחצירא זי"ע, דרך משל, אלא דרשה מאתנו שנתרחק מגופן של עריות במחשבה, דיבור ומעשה. ואינני רואה בדבר זה הבדל כל כך גדול בין החסיד לכל אדם, אם כי גם בעניינים אלה החסיד ייזהר יותר משאר בני אדם, רק שאינני יכול לדבר בזה יותר, שהרינו בעלי תשובה ומצפים לה.
 
סימן יב – בחסד ואמת יכופר עוון, הוא תיקון המידות לחסיד
 
מאמר זה שנחל בו עתה, בנוי על בסיס הספר הקדוש "אורחות צדיקים", והנני מביא לך מתוכו מקצת מאמריו בעניין ההנהגה לפנים משורת הדין הראויה לחסיד. אין כוונתי להעתיק לך קטעים מספרים, אף אם אלה ספרי קודש, אלא כוונתי להאיר עיניך באמירות מדברי רז"ל בעניין שאנחנו עוסקים בו, והוא השגת השלמות האנושית הראויה ל"חסיד לבית אברהם". וזהו כמאמר רבותינו (חגיגה טו, ב): "ר' מאיר רימון מצא – תוכו אכל קליפתו זרק".
והנה חשיבות דבריו, שהספר הזה עוסק בתיקון המידות. ואמר הרב הגדול הרמב"ם, תהילת המזרח ואור המערב, שזהו מאמר הנביא (זכריה ח יט): "האמת והשלום אהבו". האמת – פירושה ההשגה השכלית וקיום כל המצוות באמִתות התורה, והשלום – היינו המידות שבין אדם לחברו.
והנני מביא לך עיקרי דבריו בתיקון המידות שהם לפנים משורת הדין, כראוי לחסיד, והם עשרים ושמונה מידות. וכתב בעל ספר אורחות צדיקים בהקדמתו: "זה ספר מידות, נכתב ונחתם בטבעת החכמה, ללמד לאדם דעת, להיות ספר זה ביד כל איש לכלי אומנות, לתקן מתוכו מידותיו ומעשיו. כי האומן אשר בידו כלי אומנותו יוכל לעשות מלאכתו".
 
א. שער הגאווה – דיבר בו בגנות מידה זו, כמו שכבר ביארנו בדברי קודשו של רבנו הרמב"ם. ואמר שהכול אצל האדם צריך להיות בנקיות: "גם שולחנו גם מיטתו יהיו נקיים, וכל ענייניו יהיו נקיים. גם גופו יהא נקי ולא מזוהם... כאשר מצינו בהלל הזקן: 'בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמרו לו: להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה. אמרו לו: וכי מה מצווה הלל עושה? אמר להם: לרחוץ במרחץ. אמרו לו: וכי זו היא מצווה? אמר להם: הן. ומה איקונין של מלכים שמעמידין אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שממונה עליהן מורקן ושוטפן והם מעלים לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגדולי מלכות – אנו שנבראנו בצלם ודמות, שנאמר: 'כי בצלם אלקים עשה את האדם' – על אחת כמה וכמה'" (ראה ויקרא רבה לד: ג).
ובמה שקשור לעניין החסידות שאנו בו, אמר: "שמצינו באחד מן החסידים, שפגע באנשים הבאים מן המלחמה, ושללו שלל גדול. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה, ועדיין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו: מה היא המלחמה? אמר להם: היצר וחילותיו. כי כל אויב שיש לך, שתנצח אותו פעם אחת או שתיים או שלוש, אז יניח אותך. אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה נצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו: 'ואל תאמן בעצמך עד יום מותך'. כי כל ימיך יארוב לך, אולי תעלים עיניך ממנו. ואם ינצחך בקלה שבקלות – סוף ינצחך בחמורה שבחמורות".
וכן הזהיר שלא יסית היצר את האדם לגלות חסידותו ומעשיו הטובים, שגם זה נמשך מהגבהות. ואף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו, לא עשו כן אלא לפני תלמידיהם וחבריהם, כדי שיימשכו אחריהם ויתפסו מעשיהם.
והעצה להרחיק הגאווה מלב האדם הנה להנהיג עצמו הפוך ממה שנהג. כגון, מי שהוא בעל חמה וכועס הרבה – תחילה ינהיג עצמו, שאם היכו אותו או קיללו אותו, לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שיעקור שורש הגאווה מלבו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעית, וילך בה כל ימיו. ועל זה נאמר (תהילים נ כג): "ושׂם דרך אראנו בישע אלקים".
 
ב. שער הענווה – לעניין מידת החסידות, הביא מדברי רבותינו (אבות ד: ד): "מאוד מאוד הווי שפל רוח בפני כל אדם". ואמר הדברים הראויים לחסיד משורש הענווה, שהם: "שינהג בענווה בדברים רכים, כמו שנאמר: 'מענה רך ישיב חמה', ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות (רק שלא ילחש כגסי הרוח), כמו שנאמר: 'ושפלת מארץ תדברי ומעפר תישח אמרתך'. ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר: 'ושח עיניים יושיע'. ולא יתעסק בתענוגים, כעניין שנאמר: 'צדיק אוכל לשובע נפשו'". והנני המלקט אומר, שלפחות ימעיט בהם כל אחד לפי יכולתו. ואמר שצריך להרחיק במידה זאת שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים, ועל זה נאמר (משלי כה כו): "מעיין נרפש ומקור מָשחת צדיק מט לפני רשע".
 
ג. שער הבושת – אמר החסיד הצדיק שהשכל הוא הבושת, והבושת הוא השכל, וכן שמידת הבושת היא גדר ומחיצת ברזל לפני כל העבירות. ודוד אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח ט): "דע את אלקי אביך ועבדהו", וביאר שבזה העניין יגיע שיתבייש לפני הקב"ה בלבד.
ובענייננו אמר: "חסיד נקרא על שם הבושה, כי "חסיד" לשון "לבן" הוא, כי תרגומה של חסידה הוא חווריתא, וכן: 'ולא עתה פניו יחוורו'. ותרגומה של חרפה הוא חיסודא. וכל זה למה? כי החסיד צריך לסבול בושה כדי לקיים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושה במקום מצווה, ואז נקרא חסיד. ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב: 'אז דיברת בחזון לחסידיך'. ויגיע בבושתו לידי יראת שמים, כדכתיב: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' – איזוהי יראה שהיא ניכרת על הפנים? הווי אומר זו בושת".
 
ד. שער העזות – אמר המידה והפכה, שהרי מידה זו הפוכה ממידת הבושת: "כי הביישן מעביר על מידותיו, וחומל וסולח ומוחל – אבל מי שהוא עז פנים, לא יתבייש מפני איש". והפכה של מידת הבושת הנה בעזות המותרת: "בעזות התורה והעבודה, להעיז פניו נגד הרשעים, ולהקשות עורף כנגדם שלא לשמוע לעצתם... ושלא להחניף להם". ואמר אחד ממפרשי השולחן ערוך, שלא ירגיל עצמו לענות בעזות למי שהוא מלעיג עליו בעבודת השם, שלא יקנה תוך כדי כך את מידת העזות לעצמו, ויפה אמר.
 
ה. שער האהבה – ביאר כל אחת ממיני האהבות, באיזה אופן ראוי שתהיה. וביאר שהיראה קודמת לאהבה: "יעזוב אדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא. ואהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות, וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, ונדבות הנפשות מאנשי החסד והנביאים והפרושים".
 
ו. שער השנאה – אמר מדברי הכתוב, שבשנאה יש לאו, והוזהרנו להסיר מנפשנו מידת השנאה, כדברי הכתוב (ויקרא יט יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". ועוד אמר: "לא ישנא את חברו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון' – אלא מצווה עליו להודיעו, ולומר לו: למה עשית לי כך וכך, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ואם חזר וביקש ממנו למחול לו – צריך למחול לו, ולא יהיה המוחל אכזרי, שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל האלקים'".
ועוד אמר, מה שנראה כבר כמתאים לחסיד: "וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות. והמנהיג עצמו בזה לקבל מאהבה כל דבר, ולומר על כל פגעיו "גם זו לטובה", ומתכוון בלבו, ושמח במשפט הבורא יתברך – יינצל משנאה ואיבה וקנאה". אמר המלקט, שכל זה בפגעים חיצוניים, אבל מה שבאו לו פגעיו מעצמו – עליו ללמוד כיצד לתקן ולחזור בו, שלא ישנה.
 
ז. שער הרחמים – אמר שמידת הרחמנות הנה סימן לזרע אברהם אבינו, זרע ישראל. ומה שמתאים לחסיד הנו בדבריו: "ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים. אמר החכם: מן הנדיבות יעמוד אדם במידת הרחמים. ובדברי שלמה מצווה על הרחמים ועל החנינה, באמרו: 'הצל לקוחים למוות ומטים להרג'. ומעלת המידה הזאת תבחין ותשכיל אשר הבורא מתנהג בה עם כל הברואים, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'".
 
ח. שער האכזריות – אמר בשם רבותינו (שבת קנא, ב): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים".
עוד אמר: "ובזכות הטובים והצדיקים, הקדוש ברוך הוא מטיב לעולם... גם העני ייתן צדקה מעט, ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה, ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר. וכן אמרו רבותינו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים'".
 
ט. שער השמחה – אמר: "מי שמאמין באלקים בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק - יביא אותו הביטחון שלא יפחד מאדם ומדבר רע, ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקווה לאיש".
ומה שאמר בדבריו שמתאים לחסיד, הנו: "שיבטח על מלך מלכי המלכים המושל על הכול, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל ויכונן ירושלים, ויבנה בית המקדש בימיו".
ובעניין העולם הבא, אמר: "עולם הבא, אשר הוא סוף כל אדם, ישים בה' ביטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו. ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים. אך אחר שיעסוק בכל יכולתו – יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לעניין זה, והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא, וימסור עצמו על קדושת השם יתברך. ואם יעשה כך, ויבטח בבורא שיתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים – אשריו ואשרי חלקו". והבוטח בה' חסד יסובבנו.
ואמר בענייננו: "טוב לשמח חתן וכלה... ומאוד ייזהר שלא לשמחם בניבול פה... ואין לשמוח בטובתו. ולא ישמח בשום עניין, אלא בעניין המביאו לעבודת המקום ברוך הוא".
ומה שנאה לחסיד, אומרו: "לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו. ועל זה נאמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות, וביותר ישמח בראותו בני אדם המחזרים על המצוות לעשות רצון הבורא יתברך".
 
י. שער הדאגה – ביאר הדברים הטובים שבדאגה, בבחינת (איכה ג לט): "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", לתת אל לבו לשוב אל ה' יתברך.
ומה שנאה לחסיד, אומרו: "אם מת אדם כשר – יצטער ויבכה עליו, ואותן הדמעות – הקדוש ברוך הוא סופר אותן וגונזן בבית גנזיו".
והביא מדברי התנא דבי אליהו: "'כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמח בקרוב, ועל כינוס הגלויות – השם ברוך הוא משרה בקרבו רוח הקודש'. לכן, ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, וייאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מיעוט חסידות (וזוהי סיבת הליקוט הזה), ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל. ויעלה ירושלים על ראש שמחתו. ויראה לראות בשמחתה, כדכתיב: 'שישו אִתה משוש כל המתאבלים עליה'. השם ברוך הוא ברוב חכמיו יזכנו להיות מן הרואים בכבודה של ציון, כדכתיב: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', ונאמר: 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר'".
 
יא. שער החרטה – אמר שהיא דרך ישרה לתשובה, כי מי שחטא ומתחרט – כאילו לא חטא. ואמר שלא יתחרט על הטובות שעשה, כדברי הרמב"ם שאמר שהתוהה על המצוות שעשה אין מזכירים לו שום זכות (משנה תורה, הלכות תשובה ג: ג). ואמר עוד: "כלל גדול תיקח בידך: תחשוב בלבך על כל דבר שעשית ועל כל מצווה שלא נזהרת בה, תתחרט על כל אחד בפני עצמו, ותחשוב ותתקוטט בלבך: איך לא רדפתי לעשות רצון בוראי ברוך הוא? ואיך עזבתי דברי חכמים ומוסריהם הטובים? נמצאת החרטה היא תיקון גדול לכל המצוות".
 
יב. שער הכעס – אמר: "כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שיינצל הכעסן מחטאים גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטי". ויפה אמר מדבריהם (ברכות סג, ב): "כל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתיים ושותק – זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. ואמר מר: אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות". ושתיקה זו היא גם סגולה לחסידות.
המוכיח צריך שיוכיח בנחת, כמאמר קהלת (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים".
ואמר על זה: "כבר ידעת מהלל ושמאי, שאמרו עליהם אותם שלושה הגרים: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה. הלל, מרוב ענווה שהייתה בו, לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס קונה מידת הענווה והרחמנות. כי מחרון אף תהיה מידת האכזריות".
עוד אמר: "השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו – שישתוק, או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו". ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס, ורוצה "להטיל אימה על בניו ובני ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הציבור כדי שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו ובין עצמו. כאדם שהוא נראה כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס. וכשהוא מראה כעסו – ייזהר מאוד שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח בפניהם. ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו. וזוהי הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הם נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". והארכתי בביאור מידה זו כי היא הייתה בי מנעוריי, ועתה ריככתיה.
 
יג. שער הרצון – אמר: "ואחרי שהכול תלוי במידת הרצון, לכן יטה כל רצונו לעשות מצוות השם יתברך. וכך אמרו רבותינו: 'עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו'. כללו של דבר: לא יתעקש אדם, ולא יקשה עורפו נגד מוכיחיו ונגד מי שמורה לו דרך ישרה". ואמר: "כל מי שרוצה להיכנס בעומק החסידות ובעומק הייחוד להכיר את השם יתברך, אין זה יכול להיות, אלא אם כן הוא חכם ונבון, ונפש רצון בלא כעס". ואמר: "מידת הרצון גדולה, אשר כל התורה כלולה בה. אפילו אמרו לך החכמים על השמאל שהוא ימין ועל הימין שהוא שמאל – תתרצה להם לשמוע".
ומה שנוגע לחסיד, הוא באומרו: "לא יהא אדם סרבן נגד הבורא יתברך, ורבותיו, כי בכך נשתבח חכם אחד (שבת קיח, ב): 'מימיי לא עברתי על דברי חבריי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אמרו לי חבריי עלה לדוכן, הייתי עולה'".
 
יד. שער הקנאה – אמר: "הקנאה היא ענף מהכעס... כי כאשר הוא רואה שחברו קונה קניין מענייני העולם, הן ממיני מאכלים הן ממיני בגדים, או בונה בית, או מאסף ממון – אז הוא טורח להשיג כזה, כי הוא חושב: חברי יש לו זה, גם לי יהיה כך. ודבר זה רמז שלמה המלך (קהלת ד ד): 'וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו'".
ובהמשך דבריו אמר: "אך יש דרך אחרת להשכיל ולהבין, איך הקנאה והחמדה מקולקלת מאוד, והוא על דרך שאמר שלמה (משלי כג יז): 'אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום'... ועל דרך זו אמרו רבותינו: 'קנאת סופרים תרבה חכמה'".
ומה שנוגע לעניין החסיד, אמר: "וכיוון שקיום העולם תלוי בקנאה, ישים כל הקנאות לשם שמים. אם יבנה בית – יבנה בו חדר ללמוד בו תורה, ושיהא ביתו בית ועד לחכמים, ולהכניס בו אורחים, ולעשות בו חסד לבני אדם. וכן אמרו: 'אילולי שקינא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאת מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף – לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים, וכיוון שעשו צדקה יצאו – ואני, אם אעשה צדקה עם בני אדם, שהם בצלמו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה! אותה שעה: 'וייטע אשל בבאר שבע' – אכילה, שתיה, לווייה'. ועל דרך זו ירבה אדם קנאה. כן יקנא בחטאים וברשעים להילחם כנגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו ז"ל: 'הבועל ארמית קנאין פוגעין בו'. משה קינא את המצרי, שנאמר (שמות ב יב): 'ויך את המצרי'. וכן מצינו באליהו שאמר (מלכים א יט י): 'קנוא קינאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל'".
 
טו. שער הזריזות – אמר: "הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות... והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'זריזין מקדימין למצוות'. והנה תראה באברהם אבינו בעניין עקדה, שנאמר: 'וישכם אברהם בבוקר'. ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו – עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות, להשכים בבוקר... כי הזריזות תלויה בלב האדם, כשהאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו, ותופס מחשבה אחת, אז הוא מזדרז, בלי ספק שיצליח. כמו כן עשה אברהם שהסיר מלבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו, וביטל אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך. ועל כן נזדרז להשכים, כי הייתה דעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך, על כן נשבע לו הקדוש ברוך הוא לזכור העקדה".
ובעניין שאנחנו בו, אמר: "אברהם ויצחק, שניהם עשו מחפץ לבם, כי מדרגת האהבה הייתה גדולה מאוד, ושניהם נתדבקו עם השם יתברך בידיעתם, עד שנתייחדו בייחוד גדול. כי כל כוונתם הייתה לפרסם ייחוד הבורא יתברך בעולם, וליישר בני אדם לאהבתו. ובעת שעשו באהבה עבודת השם יתעלה ומצוותיו – נתבטל כוח גופם ונתדבקה דעתם באהבת הבורא יתברך, ויוצר עולם. לכן עשו שניהם בזריזות".
ובהמשך דבריו אמר: "וכן אמר דוד: 'חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך'. וכן דרשו חז"ל: 'ושמרתם את המצות', אל תקרי מצות אלא מצוות, אם תבוא מצווה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד. וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה להילחם כנגד הרשעים, להיות אביר לב כמשה רבנו עליו השלום, שאמר: 'שימו איש חרבו על ירכו'".
ובמה שנאה לחסיד המתון, אמר: "אף על פי שהזריזות טובה מאוד – ייזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדאי, כי הרוכב במהירות הוא קרוב מאוד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות, הוא נופל. ולא ייתכן לתקן מעשה בבהלה, אבל במתינות יתוקנו העניינים. וכן אמרו רבותינו: 'הוו מתונים בדין'. והזריזות – שיהא ניעור לבו, ויקיץ מחשבותיו, וייקלו איבריו למלאכתו, אך לא ימהר בשום עניין. וכל אלו העניינים צריכים חכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאחר".
 
טז. שער העצלות – אמר: "כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם ולימוד התורה כבדה על נפשם, ויברחו מן המדרש אל המנוחה". ויש כנגדה "עצלות שהיא טובה מאוד, כגון היושב ומתעצל לעשות רעות ולרדוף אחר התאווה".
ואמר בדברי קודשו: "ותבחר מכל איבר ואיבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים: תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצוות, ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה. ותהא קל בעיניך לראות דת ודין וענייני המצוות, ותהא כבד בעיניך לראות מעשה הבלים ולהסתכל בעבודה זרה ובעריות".
 
יז. שער הנדיבות – "הנדיבות היא המידה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאוד".
ובענייננו אמר: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון; השני, נדיבות בגוף; השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו", ויהיו בך החסיד לבית אברהם. "אברהם היה נדיב בממונו, דכתיב: 'וייטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי לימד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו, דכתיב: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. וזאת המידה היא משובחת מאוד, מפני שבה האדם מתכבד, כדכתיב: 'רבים יחלו פני נדיב'. ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך. אם הוא צריך לעזרה – הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו. ודע, שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים – אותה המתנה היא מטמון ספון, שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היתה כוונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר: 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'... ואמר החכם: עשה חסד עם מי שראוי לו ומי שאינו ראוי לו, תהיה אתה ראוי לעשותו".
ובהמשך דבריו אמר: "ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא, ב). ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות, והידור מצווה עד שליש. ויהיה נדיב בממונו לכתוב ולקנות ספרים, ולהשאילם למי שאין לו, שנאמר: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'".
ואמר בהפכה: "צריך ליזהר, שלא יהא פזרן להשיג תאוות לבו במיני מאכל ומשתה, וליתן הון הבל, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר ממונו במיני תחבולות שאינן מביאות ליראת שמים. וצריך נדיב הלב שלא יפזר לריק, ולא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע, אך ידקדק להיות ותרן לעניים הטובים, להלבישם ולהאכילם מן מיטב, כדכתיב: 'כל חלב לה''. ויהיה שכרו טוב הצפון, אשר: 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'". וראה גם מה שהבאנו בחיבור זה, מהנהגותיו של ה"חפץ חיים" במצוות צדקה וגמילות חסדים (להלן, עמ' 241).
 
יח. שער הצייקנות – אמר שזוהי מידה מגונה, שעליה אמר שלמה (משלי כג ו): "אל תלחם את לחם רע עין". ומידותיו של צר העין: שלא ייתן צדקה, ולא ירחם על העניים, ומדקדק עם חברו במשא ומתן יותר מדי, ולא יוותר לו מאומה ולא יהנה ממנו שום אדם.
והטוב שבמידה זו: "שאינו מפקיר ממונו בהבלים, ופעמים נמנע מעבירות גדולות. ומחמת שמחסר נפשו מטובה, מתוך כך אין לו גאות כמו שיש לנדיב", ואולם בשם חסיד לא ייקרא.
 
יט. שער הזכירה – אמר: "הזכירה היא גדר לאמת, היאך יזכור נדריו שנדר לקיים, ואם יש דבר בינו ובין חברו – יזכור העניין ולא ישנה דבריו... וידקדק בחשבונו וישלם הכל".
ואמר, שיש שם שלושים זכירות שעל האדם לזכור: הראשונה, שיזכור שהבורא הוציאו מאין ליש. השנייה, שיזכור חסדי השם יתברך, שהוא שלם באיבריו. השלישית, שיזכור חסדי השם שנתן בו חכמה ודעת. הרביעית, שיזכור הטובה שנתן לו השם יתברך. החמישית, שיזכור רחמי האל יתברך, שריחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו. השישית, שיזכור לתקן מה שעיוות. השביעית, שישתדל להיות כעבד המוצא חן בעיני אדוניו. השמינית, שיזכור כיצד משתדלים עבדים בעבודת מלכם, ויזדרז בעבודת ה' ויעסוק בה בכל כוונתו לעשותה כהלכה. התשיעית, שיזכור ויכוון כל מעשיו לשם שמים. העשירית, שיזכור כל מעשיו שהיו עד היום הזה. האחת עשרה, שיזכור איך הוא זריז ומהיר בענייניו לאסוף הון, קל וחומר שיעשה למעלות נשמתו הקיימת לעד. השתים עשרה, שיזכור שהקב"ה זוכר ויודע מחשבותיו. השלוש עשרה, שיזכור שלא יחכה לקיבוץ עושר, עד שיעשה לשם שמים ולמתן הצדקה. הארבע עשרה, שיזכור שאם האדם מסביר פנים לחברו, כמה יאהב אותו, כדכתיב (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", קל וחומר לבורא יתברך, שהודיענו על אהבתו אלינו. החמש עשרה, שיזכור שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך – קל וחומר לאדם שמצוי לפני דרך ארוכה, שהיא בארצות החיים והעולם הבא. השש עשרה, שאינו יודע מתי יבוא בעל הפיקדון וייקח פיקדונו. השבע עשרה, שיזכור כי מעלה טובה מאוד להסתלק מבני אדם כשיכול להינצל מהם, וישב בחדרו יחיד, כי רוב העבירות אינן נגמרות אלא בשניים. ומה שנוגע לענייננו, הוא אומרו "וכשאתה יושב יחידי, אתה ניצול מעוונות הרבה", אבל עם החסידים יתחבר, וישב אצלם וילמד מהם, כדכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם". השמונה עשרה, שיזכור חסדי המקום, המציל אותו מפגעי העולם. וידע כמה הוא ראוי להיכנע לפני בוראו, ולבקש ממנו שישמרהו מכל הצרות המתרגשות בעולם. התשע עשרה, שלא יצטער לפרוע מה שהוא חייב. העשרים, שיזכור ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים, ויבין שהוא שפל וקטן כנגד העליונים. העשרים ואחת, שיזכור תמיד כל מצוות המלך, וירגיל עצמו לעשות הטוב עד שיהא רגיל בו מאוד. העשרים ושתיים, שיזכור לעשות טובה עם חבריו, ויאהב להם מה שיאהב לנפשו, וישנא להם מה ששונא לעצמו. העשרים ושלוש, שיזכור תמיד גדולתו של האל יתברך במעשיו, כדברי דוד, שאמר (תהילים קלט יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד". העשרים וארבע, שיוסיף בחכמה. העשרים וחמש, שיזכור נעימות העולם הבא, ויוציא אהבת העולם הזה מלבו, ויגביר אהבת העולם הבא אשר בקרבו. העשרים ושש, שיירא מעונש מלך מלכי המלכים. העשרים ושבע, שיקבל הכול מאלקיו בשמחה. העשרים ושמונה, שישים בטחונו בה' יתברך, ויראה כאילו הכול נתון לו במתנה מאת ה'. העשרים ותשע, שיזכור לתקן נשמתו, כי כל המעלות ממנה. השלושים, שיחשוב שהוא כיחיד שאין לו חבר, כי אם אדוניו שיחמול עליו, והוא בוראו.
 
כ. שער השכחה – "אדם שהוא שוכח – יעשה לו זיכרונות. וצריך גדרים גדולים שלא ישכח את התורה... אך ישתמש במידת השכחה לשכוח המצוות שעשה, כי אם ייתן על לב לזכור מצוותיו ותורותיו, וישכח רעותיו ותחבולותיו, אז יהיה צדיק בעיניו ולא ישוב. אך יזכור פשעיו, ויכתבם על ספר ויקראם, כדי שיזכור את כולם וישוב מכל אחד, ויתוודה עליהם". אולם כאן עליי לבאר בדבריו שני עניינים: הראשון, שאסור לו לתהות על המצוות שעשה (משנה תורה, הלכות תשובה, ג: ג), והשני הוא, שאם רצה לכתוב פשעיו – אסור לו לפרסם עוונות שבינו לבין המקום (שם, ב: ה).
והמשיך ואמר: "וישכח חטאת חברו וימחול לו, וישכח מלבו שנאה וקנאה והרהורים רעים. ובעת התפילה ישכח מלבו כל דבר שבעולם, אך יעלה במחשבתו חסד השם יתברך, וידבק בו בדיבוק גדול. כללו של דבר: לכל מצווה ומצווה יעשה מה שלא ישכחנה, כי 'נר מצווה ותורה אור'".
 
כא. שער השתיקה – "'אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימיי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה'... ואמר החכם: כשאני מדבר הוא [הדיבור] מושל בי, כי אם אני מדבר על האדם שאינו הגון, אותו הדיבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר, אני מושל מלאומרו ומלהסתירו". ועיין שם יופי דבריו במיעוט הדיבור.
אבל לגבי החסיד אמר: "שייזהר שלא לבייש אדם, ולא יצטער בדבריו. אם יושב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתביש בו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו – ייזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו, אלא מדבר באיש אחר שיש בו כזה – כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו, ויתבייש". ועניין זה, בזהירות בדברים שלא לבייש שום אדם, נאה לחסיד. וכן השתיקה, שלא יענה בעזות, אלא ישתוק וימחול כאשר מדברים בגנותו, כמו שנהג הרבי, מאור ישראל, ולא השיב את חורפיו דבר, וגם אם היו מאנשי תורתנו.
ועוד אמר: "אם אדם עשה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה – גם ייזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו. ולא יאמר לו, אפילו דרך שחוק: היאך עשית כך ולא נזהרת ממנו, כי היה לך לעשות בעניין אחר. או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר – שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה. גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר, ואפילו אם יודע אתה שלא יחדש לך – שתוק עד שיגמור. שניים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפייסו יחד, אין לשום אחד מהם לומר: אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך. ואפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו, כי מתוך כך שיאמר לו אתה עשית לי כך, אז ישיב לו חברו – אדרבה, הפשיעה הייתה שלך, ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת. ואפילו אם לא תתעורר המריבה, יביישהו שפשע".
 
כב. שער השקר – "דע, כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזניים, ומבחין בין קל לכבד – כך ישקול האדם החכם במאזניים, להבין השקר והאמת". ומה שנאה לחסיד להישמר בו, ואף על פי שנאמר על ידי רבותינו מוסר ההשכל בזה לכל אדם ולא דווקא לחסיד, הוא מאמרם (יבמות סג, א) ברב, שאמר לאשתו: עשי לי טלופחי (עדשים), ועשתה לו חימצי (מין קטנית), וכשהיה אומר: חימצי, עשתה לו טלופחי. הלך חייא בנו והפך הדברים – כשהיה חפץ חימצי, אמר לאמו: תעשי טלופחי, והיא עשתה חימצי. וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהיה לו מזומן המאכל שחפץ, ואף על פי כן מיחה רב בידו שלא לעשות עוד, משום (ירמיהו ט ד): "לימדו לשונם דבר שקר".
ועוד מה שראוי לחסיד לבית אברהם ללמוד בעניין זה, הוא מה שאמר: "ויש ספק בספר חסידים, אפילו יבוא גוי לבית יהודי, ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי – לא יאמר לו אין לי מעות, אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שישקר. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שהיו לו מעות, לא היה יכול להישמט ממנו בלא שנאה – היה יותר טוב לומר "אין לי", מפני דרכי שלום. אך הכול תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו עניין של הגוי: אם יכול לומר: "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בעניין זה יוכל לדחותו בלא שנאה – יעשה... ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחברו. וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואף על פי שאינו כן. ובאורח, אם בעל הבית הטיב לו אל יאמר בפני רבים: כמה טוב פלוני שהתארחתי בביתו, כמה כבוד גדול עשה לי, פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו, ועל זה נאמר: 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכֵּים קללה תחשב לו'. ובמסכתא – אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגרסה, מידת ענווה היא שיאמר: לא. ומיטה – אם שהה לבוא לבית הכנסת מפני ששימש מיטתו, ושאלוהו למה שהה, יתלה בדברים אחרים. ובכל אלה שהתירו חכמים לשנות, אם יוכל לעשות שלא ישקר, הוא טוב יותר ממה שישקר. כגון, אם שואלין לו: יודע אתה מסכתא פלונית? ישיב: וכי אתה סבור שאני יודע? ואם יוכל לסלק השואל בעניין שלא ישנה כל כך, הוא טוב מאוד".
 
כג. שער האמת – אמר החסיד: "הנשמה נבראת ממקום רוח הקודש, שנאמר: 'וייפח באפיו נשמת חיים', ונחצבת ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון מכיסא הכבוד. ואין למעלה במקום קודשי הקודשים שקר, אלא הכול אמת, שנאמר: 'וה' אלקים אמת'... האלקים עשה את האדם להיות ישר, וחותמו של הקב"ה אמת, וכתיב: 'דובר שקרים לא ייכון לנגד עיניי'... הקב"ה שהוא אמת, מתקרב למי שקוראו באמת. ואיזה דבר נקרא קריאת אמת? זהו המפנה לבו מכל דבר שבעולם, ומתקרב אל הקב"ה לבד, ושכלו הולך ומתחזק להידבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה העניין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להיפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם בני אדם, רק לצורך גדול" (כל זה טוב, יפה ונכון, רק שלא יתרחק יותר מדי, כמאמר רבנו הרמב"ם).
ובאשר לחסיד לבית אברהם במידה זו, אמר: "לכך חסידים הראשונים כשהיה להם מקח, היו נותנים אותו לקונה כפי הסכמת לבבם איך שהיו מסכימין ליתן. אפילו אם היה הקונה רוצה להוסיף – לא היו רוצים אלא כפי הסכמת לבבם. אדם חשוב, ההולך בדרך זו לדבר אמת בלבבו, אם קיבל עליו במחשבותיו לעשות דבר אחד, יכתוב אותה מחשבה שלא ישכחנה, ולא יחל דברי מחשבותיו. ואם אינו יכול לעמוד בו, ילך אצל חכם ויתיר לו מחשבותיו. ויהדר שלא יהיה במחשבותיו כלום, כל זמן שלא יוציאם בפיו". ועניין זה נראה לי לומר בכמה מהחסידים לבית אברהם.
עוד אמר: "'מעשה ברבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן תלויה בצווארו. אמרו לו: רבי, 'ברכת ה' היא תעשיר'. אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזירה לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך השם אלקי שמעון בן שטח'. וכן יש בירושלמי: 'חכמים הזקנים קנו חיטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות, והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודאי'. וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם". וכי יעלה בדעתך שתלמידיו של ר' שמעון בן שטח נהגו שלא כדין בדבריהם אליו? אלא שהוא נהג כחסיד. הרחמן ידריכנו באמִתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור העליון, אשר שם חביון עוזו וצבי תפארתו.
 
כד. שער החניפות – גם בחניפות, כבכל המידות שמנה המחבר, יש צד שלילי וצד חיובי.
הצד השלילי שבה ידוע, והוא גדול מהחיובי, ועיין מה שכתב בדברי קודשו. ובצד החיובי אמר: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו – שלא ילחצנו, לרבו – שילמדנו תורה. ומצווה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות". ואולי ראוי לומר, שאין לקרוא לדברים הללו בשם "חניפות", אלא לפנים משורת הדין, שכן שם "חניפות" יש לו משמעות שלילית בעיני השומע.
ובהמשך דבריו: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגברה אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחברו מעשיי גדולים ממעשיך. אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר: 'וחנפי לב ישימו אף'... לכן צריך הצדיק להתרחק מאוד מן החניפות, שלא יחניף, ולא יקבל החניפות מאחרים. וייזהר מאוד כשיעשה מעשים טובים, שלא יתכוון בהם להחניף לאחרים, אלא לשם שמים בלבד... הרוצה לינצל מן החניפות, ייזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף. וגם צריך ליזהר שלא יהנה מאחרים, כי רוב המחניפים – מחניפים לאדם שסבורים שתהיה להם הנאה ממנו... אל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר: 'מי ייתנני במדבר מלון אורחים'".
 
כה. שער לשון הרע – "אמרו רבותינו ז"ל: 'כל המספר לשון הרע – כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו'... הרגיל בלשון הרע פרק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה", וראה דבריו שם.
ומה שהוא בענייננו, הוא: "המספר לשון הרע על גבאים שהם כשרים וגובים באמונה ומחלקים ליראי שמים – המספר לשון הרע עליהם, שהם גונבים הצדקה, ונושאים פנים ונותנים למי שהם רוצים ולקרוביהם, זה לשון הרע אין ערך לעונשו... בוא וראה, איך צריך אדם להיזהר בלשון הרע. מי שאומר לחברו: היכן יש אש, אלא בבית פלוני, דשכיח ביה בשר ודגים, אפילו זה הוא לשון הרע. ועוד יש אבק לשון הרע, כגון שאומר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה שאני יודע בו". והבאתי כל הדברים האלה מדבריו של שר המוסר, כדי שתדע להיזהר במיני לשון הרע, שזהירות זו נאה לחסיד לבית אברהם.
ובהמשך דבריו: "מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: מי רוצה לקנות סם חיים? באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהילים, והראה להם מה שכתוב בו: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע'. וכשראה זה רבי ינאי – הכניסו בביתו, והאכילו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: עד עתה לא ידעת זה הפסוק? אמר להם: ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני".
אמר שלמה המלך (קהלת ז ב): "והחי ייתן אל לבו", ובדומה לסיפור זה אמר הרמח"ל, שלא חידש דבר בספרו מה שלא היה ידוע לבני אדם קודם לכן, רק ליקט ועורר על הדברים, באופן שיחוש להם. כך צריך האדם שתהיה לו התעוררות לדברי אמת.
כל ענייני האדם, לרע או לטוב, תלויים בלשון, ועל כן: "ירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות, ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות, ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים".
 
כו. שער התשובה – "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'".
ואמר שצריך האדם לשוב במועד, משבעה טעמים: "האחד... ואם יאמר: אמתין עד שאהיה פנוי, ועד שארוויח די סיפוקי – הנה טרדות העולם אינן פוסקות, כמו שאמרו חז"ל: 'ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה'. השני, אם יאחר תשובתו עד שיכנוס ויאסוף הון, אז יחמוד ויכסוף יותר, כמו שאמרו ז"ל: 'אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו – יש בידו מנה, מתאווה לעשותו מאתיים. השיגה ידו מאתיים, מתאווה לעשותם ארבע מאות'. וכן כתוב: 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. השלישי, הזמן מתמעט והמלאכה מרובה – מלאכת התורה, ותיקון הנפש והשגת המעלות, כמו האהבה, היראה והדבקות... הרביעי, כשיאחר לתקן נפשו, אז היצר הולך ומתגבר, ומתקשה הלב, וכבר הורגל בעבירות וכל העבירות הן בעיניו כהיתר, ולא יוכל לטהר עצמו. החמישי, מי שאינו רוצה להקדים לשוב אולי לא יאריך ימים, וימות טרם ישוב, על כן הזהיר: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים'. השישי, כשיאחר לשוב יהיו עוונותיו ישנים, וישכח ולא ידאג כאשר בתחילה. השביעי, כשהוא יבוא בימים, ויחלש כח היצר – לא יקבל שכר על התשובה כאילו עשה תשובה בימי בחרותו, כשהיה בחוזק כוחו. ובעבור אלו שבעה דברים, יקדים אדם עצמו לתקן נפשו לפני מלך עליון... והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל השם יתברך. ולעולם אין הנשמה טהורה בטהרה שלמה, שיהיו העוונות כלא היו, אלא אחר שיטהר האדם את לבו. וכמו הבגד המטונף – אם יכבס אותו מעט אז יעבור הטינוף, אבל רושם וכתם יישארו בו. אך לפי רוב הכיבוס יתלבן לגמרי, וכן כתוב: 'הרב כבסני מעווני'. לכן תכבס לבך מן העוון, שנאמר: 'כבסי מרעה לבך ירושלים'".
ואמר החסיד שעל האדם "לרדוף פעולת החסד והאמת, שנאמר: 'בחסד ואמת יכופר עוון'... אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד – יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד – ישנה שני פרקים".
ובשם הרב צבי כהן, ששמע מהרב חיים קנייבסקי: מעשה באדם שבא אל הרב קנייבסקי, וסיפר לו שחלה. אמר לו הרב שיעסוק בהכנסת כלה, שכן אומרים אנו לאחר ברכות התורה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה (כלומר, למרות ששכר מצוות בעולם הזה ליכא, בכל זאת יש דברים שמקבלים עליהם שכר גם בעולם הזה) והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוויית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולם". ואמר הרב חיים קנייבסקי, ש"הכנסת כלה" מצויה בין "ביקור חולים" ל"לוויית המת" – מכאן שהכנסת כלה מרחיקה מלוויית המת, ומוסיפה לאדם חיים בעולם הזה. וכך עשה אותו אדם, ונוספו לו עשרים ושתיים שנים על חייו.
וכבר הבאנו בפרק על התשובה (להלן, עמ' 219) את דברי רבנו הגדול בדברים אלה, ועליהם יש להוסיף שהתשובה מתקנת כל העבירות, אפילו מי שחטא בדברים כבדים. אמר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שזהו שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" – דכא, ראשי תיבות: דם, כפירה ואשת איש, ה' ישמרנו.
ואמר החסיד: "יקיץ אדם משינת תרדמתו, ויתעורר להבין אחריתו, לקשט עצמו בתכשיטי המצוות להיות לפני האלקים בכל רגע".
ובעניין החסיד לבית אברהם אמר: "ארבעה מיני תשובות הם: תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל ותשובת הכתוב. תשובת הבאה כיצד, אם חטא ובא מעשה לפניו שנית, ומנתק תאוותו מיראת שמים בלבד, זוהי תשובה שלמה.
תשובת הגדר כיצד, לא יראה שחוק נשים ובתולות, ולא יסתכל באישה בפניה או בין דדיה, ואפילו באשתו בעוד שלא טבלה. וכן יעשה גדר לכל המצוות. וכתב הראב"ד ז"ל: וראינו לרבותינו שהיו חסידים גמורים, והיו גודרים עצמם בכמה גדרים... כל אחד ואחד היה גודר עצמו לפי מה שהיה מכיר את עצמו, כי יש אדם שיש לו תאווה לעבירה אחת ואין לו תאווה לעבירה אחרת, כגון לאחד יש תאווה לזנות ולא לגנוב, ולשני יש תאווה לגנוב ולא לזנות. לכן כל אחד יעשה גדרים לפי מה שרואה שיצרו מתגבר עליו... וכן אמרו רז"ל על אברהם שהיצר השלים עמו, ועל זה נאמר: 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אִתו'... הגדר המעולה להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש, למעט התענוגים וההנאות במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ומן רחיצת חמים לפי שהחמים ערבים עליו, והמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור שיערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במעט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צורכו ומהשלמת תאוותו... וידע כל חי, שאין דרך ליצר הרע אלא דרך הסתה: מתחילה מסיתו אל המותר למלא תאוותו, ואחר שהורגל למלא תאוותו מן ההיתר והרעיב נפשו להיות שוקקה בכל עת למלאות תאוותו, אז מסיתו אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור. על כן היזהר בהיתר, לעשות גדר למעט התאווה מן המותר. ואז, אם יעלה על לבך האיסור – מזה אתה נושא קל וחומר בעצמך, ומובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה. ואל יתענה אדם עינויי נפש, פן יחלש לבו ויתערבב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי ייבטל מן מהתורה...
תשובת המשקל כיצד, כפי הנאה שנהנה מן העבירה – יעשה לו צער בתענית ובמיעוט אכילה ושתייה, ובעניין המשכב ובעניין כל ההנאות ימעט.
תשובת הכתוב כיצד, אם בא על הנידה ויש לו בזה כרת, או שעבר על חייבי מיתות בית דין או מלקות – יקבל עליו להצטער ולעשות צער לעצמו כעניין הכתוב בתורה".
הנה, כבר אמרו גדולי הפוסקים, והרב משה פיינשטיין בראשם, שבזמן הזה התיקון לכל החטאים הוא על ידי תלמוד תורה וצדקה כפי משאת ידו, שאין בנו כוח להתענות יותר מדי, ובקושי הננו עומדים בתעניות העיקריות שאנחנו מחויבים בהן, והן צום יום הכיפורים ותשעה באב.
עוד אמר החסיד: "אם אדם עשה תשובה וחוזר לסורו, אפילו עושה כן הרבה פעמים, לעולם יכול לעשות תשובה. אך יש להחמיר בתשובה שנייה ושלישית יותר מבראשונה... ואמרינן בירושלמי: 'כיצד מתוודה? ריבון העולמים, הרע בעיניך עשיתי, ובדרך רעה הייתי עומד, ושוב איני עושה כן. יהי רצון מלפניך ה' אלקיי ואלקי אבותיי, שתכפר לי על כל פשעיי, ותמחול לי על כל עוונותיי, ותסלח לי על כל חטאותיי'... ומי שהוא בעל תשובה, יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מתאוות העולם הזה, ולהתחזק בעצת השם ברוך הוא ולחסות בצילו, ולשאת עול תורת השם ברוך הוא, וחרפת אווילים וביזיון, ולהיות כחרש וכעיוור וכמת, כעניין שנאמר: 'כי עליך נשאתי חרפה... ואתנה לבושי שק... ואני תפילתי לך ה' עת רצון'".
 
כז. שער התורה – "'בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון, שנאמר: 'והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר: 'זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי'. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' – כל מי שירצה, יבוא וייטול. שמא תאמר שאותם כתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר: 'בי שרים ישורו'. הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות'. ואמרו חז"ל: 'ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ, שנאמר: 'יקרה היא מפנינים' – מכוהן גדול הנכנס לפניי ולפנים'".
 
כח. שער יראת שמים – "כתוב בתורה: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך'. וכתיב: 'יראת ה' היא אוצרו'. ואמרו: 'אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד'... המרגלית הטובה של יראת שמים, זהו שירא מפני הקדוש ברוך הוא, לא מפני שום דבר בעולם, רק שהוא נרעד מלפניו, וכל איבריו מזדעזעים בזוכרו גדולתו וגבורתו".
ודיבר בענייני הנשמה, הגוף והגמול, ואמר: "סוף דבר: מעשה בראשית ומעשה מרכבה – הכול רמוז באדם מעט מזעיר. והיודע סוד הדבר יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם "עולם קטן"... 'סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם'", עד כאן דברי קודשו.
 
כט. שער העקשנות – שער זה אינו מופיע בדברי קודשו בתיאור המידות, אבל ראוי להוסיפו, שכן במידה זו גער הכתוב בישראל, באומרו (שמות לב ט): "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא". והזהיר על ההרחקה ממידת העקשנות, באומרו (דברים י טז): "ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד". ואמר הרמב"ם במורה הנבוכים, שמטרת התורה שיהיו בני האדם גמישים ובעלי יישוב הדעת, ולא עקשנים וקשים. ואמרו בגמרא (תענית כ, א): "לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז".
אבל יש במידה זו גם דבר טוב, והוא כאשר האדם עִקבי במעשיו, ומתעקש לילך בדרך ישרה, ואינו הפכפך לשנות דעתו והחלטתו הטובה.