אחד על אחד

אדולף היטלר מופל על הכביש בידי ג'ון סקוט־אֵליס

בְּרינֶרשְטְראסֵה, מינכן

22 באוגוסט 1931

בתחילת השנה עברה ה"נַצְיוֹנָלסוֹציאליסטישֵה דוֹיטְשֵה אַרְבַּייטֶרפַּרְטַיי" - המפלגה הפוליטית השנייה בגודלה בגרמניה - למשרדיה החדשים בבְּרינֶרשְטְראסֵה 45, ליד קֵניגפְּלאץ. מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, שבקרוב ימלאו לו ארבעים ושלוש, זוכה להצלחה כסופר של רב־מכר: הספר מַיין קַמְפְּף כבר נמכר עד אז ב־50,000 עותקים. הוא מתהדר עכשיו בכל סממני העושר והעוצמה: נהג, עוזרים, שומרי ראש, דירה בת תשעה חדרים בפְּרינְצרֵגֶנְטֶנפְּלאץ.¹ מעמדו עולה מיום ליום. זרים שמזהים אותו ברחוב או בבית קפה פונים אליו לעיתים קרובות ומבקשים חתימה.

עכשיו הוא חדור תחושה חדשה של ביטחון עצמי ונוהג פחות ביישנות בחברת נשים. זבנית יפה בת תשע־עשרה, אווה בראון, מוצאת חן בעיניו; היא עובדת בחנות שבבעלות הצלם האישי שלו, היינריך הופמן. הוא אפילו התחיל לצאת איתה. מה כבר יכול להשתבש כשהוא מהלך לו בלוּדוויגשְטְראסֵה במינכן בבוקר צח ושטוף שמש שכזה?

במרחק כמה מאות מטרים משם יוצא ג'ון סקוט־אליס לסיבוב במכונית החדשה שלו. קשה לומר שהיה תלמיד מצטיין בשנותיו באיטון קולג'. "היתרונות שלי היו שלא הייתי טיפש ושהייתי די טוב ברוב המשחקים," הוא נזכר לימים, "אלא שביזבזתי את כל זה בגלל העצלנות הטבועה בי או בגלל העדר רצון... לא הפסקתי לפשל... העתקתי ולא חשתי שום חרטה, וכשאיימו לסלק אותי - פעם ד"ר אלינגטון קידם את פני במילים, 'הגעת לקצה גבול הסבלנות שלנו' - תמיד הצלחתי להזיל כמה דמעות ולהתחמק מזה."

הוא צבר הישגים מעטים. במכתב של אביו לאמו, בשנה השנייה של ג'ון באיטון, נכתב:

מרגו היקרה,

אני מצרף את הציונים של ג'ון. כפי שתראי, הם ראויים לכל גנאי, מן הראשון עד האחרון שבהם... נדמה שהוא לוקה בכל הפגמים של אביו, ולא ניחן באף לא אחת ממעלותיו הספורות.

ייתכן, כמובן, שהפרזנו בערכו, ושהוא בעצם רק נער טיפש למדי ולא מסודר, אבל ייתכן גם שהוא שרוי בדכדוך האופייני לתחילת גיל ההתבגרות. אבל אני מוכרח לומר שהעדר השאפתנות והערפול הכללי של אופיו מאכזבים מאוד.

נסי לטלטל קצת את הבריון הקטן.

שלך,

ט.

אחרי שסיים את הלימודים באיטון, שנה לפני כן, נסע ג'ון וגר באחת החוות שבבעלות משפחתו בקניה (הם מחזיקים שם חוות רבות, וכן כארבע מאות דונם במרכז לונדון, בין רחוב אוקספורד ומֵרילְבּוֹן רוֹאְד, כ־32,000 דונם באֵיירשייר, את האי שוֹנָה מול חופי סקוטלנד וגם נתח נאה מצפון אמריקה).

אחר כך הוא החליט שעליו לבלות זמן מה בגרמניה כדי ללמוד את השפה. ב־1931, בגיל שמונה־עשרה, הוא הגיע למינכן וגר אצל משפחה ושמה פָּפֶּנהַיים. אחרי פחות משבוע בעיר הוא החליט לקנות מכונית קטנה. הוא בחר בפיאט אדומה, שחבריו ("בגסות רוח") מכנים אותה "סוכנת נוסעת". ביומו הראשון מאחורי ההגה הוא מזמין את מר פּפּנהיים, גבר מאיר פנים כבן שישים, להצטרף אליו לנסיעה. בעזרתו הוא מקווה למצוא את דרכו ברחובות מינכן ולהימנע מעבירות תנועה.

הם יוצאים לדרך. ג'ון נוהג בבטחה בלוּיטְפּוֹלְדשְטְראסֵה, חולף על פני שער הניצחון סיגְסְטוֹר. הפיאט מתנהגת יפה. נסיעת המבחן עוברת בקלות. מה כבר יכול להשתבש בבוקר צח ושטוף שמש שכזה במינכן?

אדולף היטלר פוסע אפוא על המדרכה, וג'ון נוהג בפיאט שלו בלוּדְוויגשְטְראסֵה. הוא פונה ימינה לבְּרינֶרשְטְראסֵה. היטלר חוצה את הכביש בלי להסתכל שמאלה. נשמע רעש כתישה פתאומי.

"למרות שנסעתי לאט מאוד, פתאום מישהו ירד מהמדרכה, פחות או יותר ישר על המכונית שלי," נזכר ג'ון. נהגים רבים, לפני כן ולאחר מכן, אמרו אותן מילים ממש, לעיתים קרובות בפני שופטים.

הולך הרגל - בתחילת שנות הארבעים לחייו, בעל שפם מרובע קטן - כורע על ברך אחת. ג'ון נבהל, אבל האיש מתרומם על רגליו. "הוא קם במהירות, וידעתי שלא נפגע. פתחתי את החלון, ומכיוון שלא ידעתי גרמנית, באופן טבעי הנחתי להָאוּפְּט פּפּנהיים לנהל את השיחה. אותי הטרידה בעיקר השאלה אם השוטר שכיוון את התנועה שם ראה את התקרית."

הכול בסדר. השוטר לא הבחין בדבר, ואם הבחין, הוא לא מוטרד. האיש בעל השפם הקטן מנער אבק מבגדיו ולוחץ ידיים עם ג'ון ועם הָאוּפְּט פּפּנהיים, שמאחלים לו כל טוּב.

"אני מניח שאתה לא יודע מי זה היה?" אומר הָאוּפְּט פּפּנהיים כשהשניים ממשיכים בנסיעה.

"לא. מי זה?"

"טוב, הוא פוליטיקאי עם מפלגה והוא מדבר הרבה. שמו אדולף היטלר."

כעבור שלוש שנים, ב־1934, יושב אדולף היטלר בתא פרטי באולם רֵזידֶנְצתיאטר,² הבנוי בסגנון הרוֹקוֹקוֹ, וממתין לתחילתה של אופרה. עכשיו הוא כבר הקנצלר של גרמניה, דמות מוכרת בכל העולם. בתא הסמוך יושב ג'ון סקוט־אֵליס בן העשרים ואחת, שהחליט לחגוג את הערב הראשון בירח הדבש שלו בביקור באופרה עם כלתו הטרייה, הגרמנייה. ג'ון מביט שמאלה. רגע - זה לא הברנש שהוא הפיל על הכביש שלוש שנים לפני כן?

הצעיר רוכן לעברו. נראה שהוא רוצה להגיד משהו. שומרי הראש של היטלר נחרדים. מי זה, ומה לעזאזל הוא רוצה?

ג'ון סקוט־אֵליס מציג את עצמו. הוא מנצל את ההזדמנות ושואל את הפיהרר אם זכוּר לו שפגעה בו מכונית ברחוב שלוש שנים לפני כן. להפתעתו, היטלר זוכר היטב. "הוא היה ממש נחמד כלפי במשך כמה רגעים." אחר כך פותחת התזמורת בנגינה, והאוֹברטוּרה מתחילה. שני הגברים לא ייפגשו עוד.

במרוצת השנים³ מרבה ג'ון לספר על ההתחככות הבלתי צפויה באדולף היטלר. "במשך כמה שניות, אולי, החזקתי את ההיסטוריה של אירופה בשתי ידי המגושמות. הוא היה נסער, אבל אם הייתי הורג אותו, הייתי משנה את ההיסטוריה של העולם," הוא מסכם את מפגש האחד־על־אחד הייחודי שלו.

1 "הדירה כולה צבועה בחום ובלבן, די מכוערת, למען האמת, ודי פשוטה," כתבה דֶבְּרָה מיפוֹרְד ביומן שלה ב־7 ביוני 1937, אחרי שהתארחה לתה עם אחותה יוּניטי ועם אמה אצל הֶר היטלר. [כל ההערות מופיעות במקור אלא אם כן מצוין אחרת.]

2 כיום תיאטרון קוּביליֵה.

3 ב־1946 הוא יורש את התואר בּרון הווארד דֵה וולדן. הוא מת ב־1999, בן שמונים ושש. היטלר מת ב־1945, בן חמישים ושש.

ג'ון סקוט־אֵליס מדבר על הבּוֹש⁴ עם רוּדיארד קיפְּלינג

טירת צֶ'רְק, רֶקְסהם, צפון ויילס

קיץ 1923

בקיץ 1923 ג'ון סקוט־אֵליס רק בן עשר, אבל כבר זכה לסעוד עם הסופר והוגה הדעות ג.ק. צ'סטרטון ועם המחזאי ג'ורג ברנרד שוֹ.

ג'ון מתגורר בטירה ענקית מהמאה השלוש־עשרה. אביו, הברון הווארד דֵה וולדן השמיני, עוסק קצת באמנות וכותב אופרה, שירה ומחזות. במשך תקופה מסוימת הוא היה הבעלים של תיאטרון הֵיימַרְקֶט והעלה בו לא מעט הפקות איכות, בהן יצירות של הֶנְריק אִיבְּסֶן. כשלא הרוויח כסף, שיכנעו אותו להעלות קומדיה ושמה בַּנְטי מושך בחוטים; היא רצה במשך שלוש שנים.

הטירה של הברון מהווה מוקד משיכה לאמנים ולסופרים. ג'ון הקטן רגיל לפטפט עם הסופר האנגלי־צרפתי הִילֵייר בֵּלוֹק, עם הצייר אוֹגוּסטוּס ג'ון, עם הסופר ג'ורג' מוּר או עם הסטיריקן מאקס בּירבּוֹם. כמה מהאישים הדגולים האלה ידידותיים יותר מאחרים. בֵּלוֹק מלמד אותו כל מיני תעלולים בנייר - למשל, ציפור שמכה בכנפיים כשמושכים לה בזנב. הוא גם גוזר שני משולשים, מניח אותם על דף נייר ומראה לו דרך קלה להוכיח את משפט פּיתגוֹרס. "אני זוכר איך עושים את זה, אבל חבל לי ששכחתי את ההוכחה המוחלטת שלו לשילוש הקדוש: הוא הדגים אותה באופן די דומה," נזכר ג'ון באחרית ימיו. הוא זכר גם את הסופר האירי ג'ורג' מוּר ("תמיד הוא היה די טרוד") מתקיל את אביו בבעיה שבשום פנים לא הצליח לפתור.

"שוב ושוב אני כותב 'היא נהגה כמנהגה', וזה לא טוב, ולא עולה בדעתי מה יכול לבוא במקום זה."

"מה בדבר 'היא נהגה כהרגלה'?'" הציע לורד הווארד דֵה וולדן. מוּר פנה לדרכו שׂבע רצון.

בקיץ 1923 מגיע רוּדיארד קיפּלינג להתארח בצֶ'רְק. הסופר הדגול והנער הצעיר יוצאים לטייל יחד ברחבי הגן. על רקע של תפאורה מעין זו העיר הסופר יוּ וולפּוֹל ביחס לקיפלינג, שגובהו לא עלה על מטר שישים, "כשהוא מתהלך בגן, רואים ממנו רק את הגבות."

קיפלינג בן החמישים ושבע מעודד ילדים לקרוא לו דוד רוּדי. הוא מתקשה להתיידד עם מבוגרים, אבל מדבר עם ילדים כשווה עם שווים וכך גם כותב בשבילם. "הייתי מעדיף לכתוב ספר של סיפורים נאים לילדים מאשר לייסד דת חדשה או ליצור מסגרת חדשה לגמרי לחיי החברה והפוליטיקה שלנו," הוא מסביר.

בין ילדים הוא הופך לילד. במהלך מסע לדרום אפריקה הוא נשכב על הסיפון כדי ללמד ילד קטן לשחק בחיילים. אבל הוא מוּעד לגילויים של קוצר רוח כלפי מי שאינו הרפתקן כמוהו. פעם הוא נתן את האקדח שלו לילד ודחק בו לירות. כשראה שהוא מהסס, התפרץ קיפלינג, "בגילך הייתי נותן הכול כדי לירות באקדח."

אבל קיפלינג וג'ון משדרים על אותו התדר. קיפלינג נמשך כבר כמה זמן אל העל־טבעי, וייתכן שהוא מוצא עניין בכוחות יוצאי הדופן של הנער: ג'ון מסוגל לזרוק על הרצפה חפיסה של קלפים שפניהם פונות כלפי מטה, ולבחור מתוכם ארבעה אסים. "אני בשום אופן לא טוען שיש לי כוחות משונים, אבל כנראה היתה לי, או אפילו יש לי, יכולת על־חושית חזקה קצת יותר משל אחרים," הוא נזכר. יום אחד אחר הצהריים מבקש ממנו אדמירל המתארח בטירה, ומתעניין בתופעות נפשיות על־טבעיות, להטיל שתי קוביות ולקוות לתוצאה גבוהה. "בעשרים הטלות, בערך, לא קיבלתי פחות מארבע, ולעיתים קרובות קיבלתי שישיות כפולות." ואז אומר לו האדמירל לקוות לתוצאה נמוכה. "התחלתי עם אחדות כפולות והמשכתי באותו האופן פחות או יותר."

השניים מטיילים בגן, וג'ון מפטפט עם רוּדיארד קיפלינג על גרמנים. קיפלינג אומר שהוא שונא אותם. הם עוברים לשוחח על אווירונים. קיפלינג אומר שהם כל הזמן מנסים להפיל את הארובה שלו.

ג'ון שואל אותו אם הוא היה רוצה לטוס בספינת אוויר.

"מה!" קורא קיפלינג. "נעול בארון קבורה כסוף עם המוני בּוֹשים?!"

ציטטה מעין זו אולי נראית טובה מכדי להיות אמיתית, אלא שלקיפלינג היתה יכולת מוזרה להפוך לקריקטורה של עצמו. פעם, כשסעד עם הסופר סוֹמֶרְסֶט מוֹהַם בווילה מוֹרֶסְק, עסקה השיחה בחבר משותף. כשהכריז קיפלינג, "הוא אדם לבן," מוֹהַם אמר בליבו, "כמה אופייני. עכשיו, כדי לאשר את הדעות הקדומות שלי עליו, הוא צריך רק לומר שהוא פּוּקָה סאהיבּ."⁵

"הוא ממש פּוּקָה סאהיבּ," המשיך קיפלינג.

אחרי הטיול מזמין ג'ון את קיפלינג להעיף מבט באסופת כל כתביו שבספרייה שלו, במהדורת ספרי הכיס שבכריכת העור האדומה. קיפלינג מציע לחתום עליהם, ולפתע, כמו באורח פלא, מופיעה בחדר אשתו מטילת המורא של קיפלינג, קארי, ואומרת לו לא לחתום. גם זה אופייני. קארי מקדישה את זמנה להגנה על בעלה מפני הקוראים שלו, ולעיתים קרובות היא זוכה על כך בקיתונות של לעג. בעיני ליידי קוֹלְפֶקְס היא "אישה אמריקאית ממדרגה שנייה, שתלטנית להפליא, מהנשים שאפשר לדבר איתן רק על משרתים." נער צעיר ושמו הנרי פילְדֶן נהג לבקר בביתו של קיפלינג, בֵּייטמנ'ס, ולשאול ספרים. פעם אחת הוא הגיע לבית וראה את קיפלינג עומד בחלון. הוא נופף לעברו, וקיפלינג נופף בחזרה. אבל כשהקיש הנרי בדלת, אמרה לו המשרתת שמר קיפלינג לא בבית. הנרי התעקש שהרגע ראה אותו, והמשרתת הסתלקה במהירות, מבולבלת. כעבור שעה קלה הופיעה גברת קיפלינג הזועמת וסיננה מבין שפתיים חשוקות שבעלה יֵרד בן רגע.

למחרת המקרה שבו סיכלה אשתו של קיפלינג את כוונתו לחתום על הספרים של ג'ון, לוקח אותו קיפלינג לתחרויות המבחן של כלבי הרועים בלַנְגוֹלֶן. ג'ון שם לב עד כמה נינוח קיפלינג בקרב הרועים, "מדובב אותם ומפתה אותם להסביר הכול על התחרויות ועל חייהם." בדרך הביתה מבטיח קיפלינג לכתוב סיפור על הרועים האלה ממש. "למרבה הצער," מציין ג'ון בזקנתו, "הוא מעולם לא התפנה לכך."

4 בּוֹש (Boche) היה כינוי גנאי לגרמנים, ובפרט לחיילים גרמנים, במלחמות העולם.

5 פּוּקָה סאהיבּ (pukka sahib, בהינדי: אדון מושלם), "ג'נטלמן לדוגמה", כינוי בעל ניחוח גזעני משהו המציין את כל המעלות שדימו הבריטים לראות בעצמם בתקופת האימפריה. [הערת המתרגם.]