איש המעבורת

פתח דבר

הוא ישב על צלע הגבעה והמתין.

עוד יום, עוד עבודה. מולו נבלעו פסי רכבת חלודים במעמקי פתח המנהרה. באפרוריות הקודרת של היום המעונן האור בקושי חדר מעבר לקשת האבן של הפתח. עיניו לא משו לרגע מהכניסה. הוא היה דרוך, אבל שחוק לגמרי.

לא היו בו רטט של התרגשות או זיק של עניין.

זה מכבר הוא חדל להיות סקרן. עכשיו הדבר החשוב היחיד היה להשלים את המשימה. עיניו הקרות והמנוכרות היו חסרות חיים.

הרוח גברה והפיחה סביבו אוויר קפוא, אבל הוא לא הרגיש את הצינה. הוא היה ממוקד, ערני.

בכל רגע עכשיו.

פרק 1

טיפות הגשם הכבדות הראשונות הכריזו על עצמן כשתופפו במקצב מקוטע על גג הפח של רציף תחנת הרכבת. דִילָן

נאנחה וטמנה את פניה עמוק יותר במעיל החורף העבה בניסיון לחמם את אפה הקפוא. היא הרגישה שרגליה מאבדות תחושה ורקעה במגפיה על הבטון הסדוק כדי להמריץ את מחזור הדם שלה. היא נעצה מבט זועם בפסי הרכבת השחורים והחלקלקים הזרועים אריזות ריקות של צ'יפס, פחיות מרשרשות של משקה קל וחתיכות של מטרייה שבורה. הרכבת כבר איחרה ברבע שעה והיא עצמה הקדימה בעשר דקות מרוב להיטות. לא היה מה לעשות חוץ מאשר לעמוד, לבהות ולהרגיש כיצד חום גופה הולך ודולף אט־אט החוצה.

בשעה שהגשם החל לרדת בקצב קבוע יותר האדם הזר שלצידה ניסה לשווא לקרוא את העיתון החינמי שלו והתעמק באיזה סיפור על מסע רצח מבעית בווסט אנד בלונדון. הגג סיפק רק מחסה דל, וטיפות גשם נפלו בכבדות על הנייר, ניתזו ומרחו את הדיוֹ בבליל של כתמים. האיש רטן בקול, קיפל את העיתון ותחב אותו מתחת לזרועו. הוא העביר מבט מסביב בחיפוש אחר הסחת דעת חדשה, ודִילָן הסיטה את מבטה מייד. היא לא רצתה לנהל שיחה מנומסת.

זה לא היה יום טוב. משום מה השעון המעורר שלה לא צִלצל, ובעצם משם הכול הידרדר.

***

"קומי! קומי כבר! את תאחרי. שוב דיברת בטלפון אתמול בלילה? אם את לא יכולה להתארגן בעצמך, את תגלי שאני אקח על עצמי תפקיד הרבה יותר פעיל בחיי החברה שלך, וזה לא ימצא חן בעינייך!"

קולה של אִמהּ הִדהד והתפרץ לַחלום שהיה מעורב בו בחור זר יפה תואר. לצרחות הצורמניות הייתה היכולת לחתוך מבעד לזכוכית, כך שתת־המודע של דִילָן לא הציב מולן אתגר רציני. אִמהּ המשיכה להתלונן בזמן שצעדה בחזרה במסדרון הארוך של דירת השיכון שלהן, אבל דילן כבר הפסיקה להקשיב לה. היא ניסתה להיזכר בחלום, להיאחז בכמה מהפרטים למועד מאוחר יותר. היא הולכת לאט... יד חמימה אוחזת בידה.. ניחוח משכר של עלווה ושל אדמה לחה מרחף באוויר. דילן חשה בועה של חמימות בחזהּ וחייכה, אבל צינת הבוקר העלימה את התמונה לפני שהספיקה לחקוק את פניו בזיכרונה. היא נאנחה, הכריחה את עצמה לפקוח עיניים, התמתחה, התענגה בחמימות הנעימה של שמיכת הפוך העבה שלה, ואז הציצה שמאלה לכיוון השעון המעורר.

אוי אלוהים.

היא תאחר כל כך. היא התרוצצה בחדר וניסתה לאסוף מספיק בגדים נקיים כדי להרכיב מערכת שלמה של מדי בית הספר. העברת מברשת בשיערה החום שהגיע עד לכתפיים יצרה את הבלגן המקורזל הרגיל. חיים שלמים של שיער רע. דילן לא העיפה אפילו מבט בבבואתה כשהסתירה את הקִרזול בפקעת מוצנעת. איך מצליחות בנות אחרות ליצור תסרוקות מושלמות, מסוגננות במיומנות אמנותית - זאת הייתה תעלומה בעיניה. אפילו כשהתאמצה לייבש את השיער במייבש שיער ולהחליק אותו הספיקו שתי שניות בחוץ כדי להחזיר את שיערה הסורר למצבו הטבעי.

ויתור על מקלחת לא בא בחשבון, אבל היום היא נאלצה להסתפק בסיבוב מהיר מתחת למים שהיו תמיד לוהטים, בלי שום קשר לידיות שסוּבבו או לכפתורים שנלחצו. היא העבירה מגבת מחוספסת על עורה והשתחלה לחצאית השחורה, לחולצה הלבנה ולעניבה הירוקה של מדי בית הספר. מרוב חיפזון זוג הגרבונים האחרון שלה נתפס במסמר משונן שקרע בהם רכבת ענקית. היא חרקה שיניים, זרקה אותם לאשפה וצעדה ברעש במסדרון, ברגליים חשופות ויחפות, אל המטבח.

מבט חטוף במקרר לא גילה בו שום דבר שאפשר לאכול תוך כדי תנועה. לא היה זמן לקפוץ לבית קפה. היא פשוט תיאלץ להישאר רעבה. לפחות נשאר לה מספיק כסף בכרטיס ארוחות הצהריים של בית הספר לארוחה סבירה. זה היה יום שישי, שבדרך כלל משמעותו פיש אנד צ'יפס - אם כי כמובן לא יהיו שם מלח וחומץ וגם לא קטשופ. לא בבית הספר המשוגע־לבריאות שלנו, חשבה דילן וגִלגלה עיניים.

"ארזת?"

דילן הסתובבה וראתה את אִמהּ, ג'וֹאן, עומדת בפתח המטבח. היא כבר הייתה לבושה במדים למשמרת המתישה שלה בת שתים־עשרה השעות בבית החולים.

"לא. אני אעשה את זה אחרי הלימודים. הרכבת יוצאת רק בחמש וחצי - יש המון זמן." דוחפת את האף כמו תמיד, חשבה דילן. לפעמים היה לה רושם שאִמהּ פשוט לא מסוגלת להתאפק.

גבותיה של ג'וֹאן התרוממו במורת רוח והעמיקו את הקמטים שנחרצו במצחה למרות הקרמים והסֶרוּמים היקרים שמרחה בכל ערב.

"את כל כך לא מאורגנת," התחילה ג'וֹאן לומר. "היית צריכה להכין את הכול אתמול בערב במקום לפטפט עם החברות שלך..."

"בסדר!" התיזה דילן. "אני אסתדר."

ג'ואן נראתה כאילו יש לה עוד הרבה דברים לומר, אבל במקום זאת היא רק הנידה את ראשה והפנתה לה גב. היה קל לנחש את הסיבה למצב הרוח הרע של אִמהּ. היא התנגדה מאוד לנסיעתה של דילן למשך סוף השבוע לביקור אצל אביה, האיש שפעם הבטיחה ג'ואן לכבד אותו ולהיות נאמנה לו עד שהמוות - או במקרה הזה, החיים - יפרידו ביניהם.

בציפייה שג'ואן לא תרפה מהעניין מיהרה דילן לנעול את הנעליים וללבוש את המעיל, חטפה את התיק שלה, צעדה במסדרון ברקיעות רגליים וניסתה להתעלם מהקרקורים שכבר החלו להישמע בבטנה. היא עצרה ליד הדלת כדי לצעוק ברכת פרידה הכרחית - שנענתה בשתיקה - ואז יצאה החוצה אל הגשם.

כעבור רבע שעה של הליכה התייאש מעיל החורף הזול מהמאבק בטפטוף הגשם והיא חשה בַּרטיבות המחלחלת לתוך חולצתה.

מחשבה פתאומית ומחרידה עצרה אותה בבת־אחת למרות הגשם השוטף. חולצה לבנה. גשם. חולצה רטובה. היא זכרה שנברה במגירת הלבנים שלה כדי לחפש חזייה נקייה ומצאה רק אחת - כחולה כהה.

היא סיננה מבין שיניים חשוקות מילה אחת שאילו אִמהּ הייתה בסביבה היא הייתה גוזרת עליה ריתוק בגללה. לא היה זמן לרוץ הביתה. למעשה, למרות החיפזון, היא עדיין הייתה באיחור.

נפלא.

בראש מורכן היא שִכשכה לאורך הרחוב הראשי על פני חנויות הצדקה, על פני חלומות שכשלו ועכשיו היו אטומים בקרשים, על פני בתי קפה עם רהיטים זולים ועוגות במחיר מופרז ועל פני סוכנות הימורים אחת או שתיים מחויבות המציאות. לא היה טעם לנסות להימנע משלוליות, כפות רגליה כבר היו רטובות לגמרי; הן היו הדבר שהכי פחות הדאיג אותה עכשיו. לרגע היא שקלה לחצות את הכביש ולהסתתר בפארק עד שג'ואן תצא לעבודה, אבל היא הכירה את עצמה די טוב כדי לדעת שלא תעשה את זה. פשוט לא היה לה אומץ. תוך כדי מלמול זרם של תלונות משובצות בגסויות היא פנתה מהרחוב הראשי ונכנסה בשערי תיכון קֵייתְשֶׁל.

דילן הייתה בטוחה שבית הספר, שלוש קומות של קופסאות אחידות ברמות שונות של הזנחה, נועד לרסן התלהבות, יצירתיות, וחשוב מכול, את הנפש. רישום הנוכחות היה בחדרה של מיס פַּרְסוֹן בקומה השלישית - עוד קובייה עייפה־למראה שהמורה ניסתה לשוות לה חזות עליזה יותר באמצעות כרזות ותצוגות על הקיר. למרבה הפלא, מאמציה רק הפכו את המקום למדכא יותר - במיוחד עכשיו, כשהיה מלא בשלושים שיבוטים על קשקושים חסרי משמעות כאילו היו דרמות משַׁנות חיים.

כניסתה של דילן באיחור זיכתה אותה במבט נוקב. ברגע שהתיישבה גבר קולה הגבוה והמיילל של המורה על ההמולה שבכיתה. "דילן. מעיל."

מדהים איך תלמידים חייבים להתנהג בנימוס כלפי מורים אבל בכיוון הנגדי זה לא עובד, חשבה דילן.

"קר לי. קפוא בחוץ." וגם כאן, היא חשבה אבל לא הוסיפה.

"לא אכפת לי. מעיל."

דילן שקלה להתנגד, אבל ידעה שזה יהיה חסר טעם. נוסף על כך, כל תלונה נוספת תמשוך אליה תשומת לב, משהו שהיא ניסתה להימנע ממנו בעיקרון. היא נאבקה באנחה ברוכסן הזול ופשטה את המעיל. מבט כלפי מטה אישר את פחדיה. החולצה ספוגת המים הייתה שקופה, ומתחתיה נראתה החזייה הכחולה הכהה בוהקת כמו משואה. היא התכווצה בכיסא ותהתה כמה זמן תוכל להישאר בלתי־נראית.

התשובה הייתה בערך ארבעים וחמש שניות.

זה התחיל עם הבנות, כמובן. צחקוקים התפרצו אי שם משמאלה.

"מה? מה קרה?" קולו הצורמני והלגלגני של דֵייוִיד "דַאב" מַקְמִילֶן פלש לגיחוכים.

דילן הביטה בנחישות בלוח, אבל בעיני רוחה היא העלתה תמונה ברורה כשמש של שֶׁרִיל וחברותיה מחייכות בצהלה ומכוונות לעברה ציפורניים מטופחות. דַאב טיפש עד כדי כך שיעברו עוד כמה שניות לפני שיקלוט בכלל שהן מצביעות עליה, והוא לעולם לא יבין את הבדיחה בלי רמז בגודל של פטיש חמישה קילו. שֶׁרִיל תספק לו את השירות הזה כשתלחש, "תסתכל על החזייה," או אולי תחווה בתנועת יד גסה. שפת הסימנים מתאימה יותר לרמת הבנים המטומטמים בכיתה הזאת.

"הא!" שוב, עוד תמונה בראשה של רוק וטיפות משקה שימריאו לעבר השולחן עכשיו כשסוף כל סוף התחיל לקלוט במה מדובר. "היי, דילן, אני רואה לך את הציצים!"

דילן התכווצה והחליקה קצת יותר למטה בכיסא כשהגיחוכים התגברו לעליצות גלויה. אפילו המורה צחקה. פָּרה.

מאז שקֵייטִי עזבה אף אחד בבית הספר בכלל לא עשה רושם שהוא מאותו כוכב כמו דילן, ובוודאי שלא מאותו הזן. הם כבשים, כולם. הבנים לובשים חליפות טרנינג, מאזינים להיפ־הופ ומבלים את הערבים בסקייטפארק. לא סתם בהחלקה על גלגיליות, אלא בהשחתה של כל מיני דברים ובשתיית אלכוהול כלשהו שהצליחו להשיג. הבנות גרועות יותר. חמש שכבות של איפור הפכו אותן לכתומות, והן מדברות בקולות צווחניים וקנטרניים שאימצו מסדרות נעורים אמריקאיות. נראה ששתים־עשרה פחיות הספריי לשיער שדרש ה"מראֶה" שלהם הפכו את מוחן לדייסה, מכיוון שהן לא מסוגלות לנהל שיחה אלא אם כן היא בנושאי שיזוף, מוזיקת פופ זוועתית או - הדבר המטריד מכול —איזה מנערי הקזנובה בחליפות הטרנינג הוא המושך ביותר. ברור שהיו שם גם אאוטסיידרים אחרים, אבל גם הם נטו להתבודד, ניסו להסתדר ולהימנע מלהפוך למטרה של האספסוף.

קֵייטִי הייתה החברה היחידה שלה. הן הכירו זו את זו מאז בית הספר היסודי והעבירו את זמנן בלעג חרישי לחבריהן לכיתה ובתכנון דרכים להימלט מהמקום הזה. בשנה הקודמת הכול השתנה. הוריה של קֵייטִי החליטו שמאחר שהם מתעבים זה את זה, הגיע הזמן להיפרד. הם שנאו זה את זה מהיום שבו הכירה דילן את קייטי, ולכן היא לא הצליחה להבין למה זה היה חייב לקרות עכשיו. אבל קייטי נאלצה לבחור בין מגורים עם אביה האלכוהוליסט בגלזגו או מעבָר למקום אחר עם אִמהּ האובססיבית. דילן לא קינאה בה על הבחירה. כשהייתה נתונה בין הפטיש לסדן היא בחרה לעבור עם אִמהּ לכפר קטנטן במחוז לָנָרְקְשֵׁייר שנקרא לֶזמָהֵייגוֹ. באותה מידה היא כבר הייתה יכולה לעבור לקצה האחר של העולם. מאז שהיא עזבה החיים נעשו הרבה יותר קשים והרבה יותר בודדים. דילן התגעגעה לחברה שלה. דבר ראשון, קייטי לא הייתה צוחקת על החולצה השקופה.

אמנם החולצה כבר התייבשה עד אמצע השיעור הראשון, אבל הנזק כבר נעשה. לכל מקום שהלכה אליו, בנים מהשכבה

שלה - וכמה שהיא לא הכירה בכלל - הלכו אחריה וצחקו, העירו הערות עוקצניות וניסו להקפיץ את רצועת החזייה שלה (רק כדי לבדוק שהיא עדיין שם). עד ארוחת הצהריים כבר נמאס לדילן מזה. נמאס לה מבנים שלועגים לה, נמאס לה מהמבטים המרושעים של הבנות ונמאס לה ממורים שהעמידו פני חירשים אילמים. כשצִלצל הפעמון בסוף השיעור הרביעי היא חלפה על פני הקפטריה, התעלמה מריח הפיש אנד צ'יפס ומהקרקור בבטנה ויצאה מבין שערי בית הספר יחד עם התלמידים הרבים שהלכו לעבר מסעדת המזון המהיר או המאפייה. כשהגיעה לקצה שורת החנויות היא פשוט המשיכה ללכת.

ליבה הלם בקצב כפול כשהגיעה לרחובות שהתלמידים אף פעם לא יצאו אליהם בשעת הפסקת הצהריים - אלא אם כן תִכננו לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה עכשיו, כמובן. היא אף פעם לא הבריזה מהלימודים לפני כן, ובעצם אף פעם לא שקלה לעשות את זה. היא הייתה התלמידה הביישנית והרצינית. שקטה, חרוצה, אבל לא מוכשרת במיוחד. בכל ההצלחות שלה היא נאלצה לזכות באמצעות עבודה קשה, וזה קל כשאין חברים. אבל היום היא הפכה למורדת. כשיתבצע רישום הנוכחות בשיעור החמישי יירשם ליד שמה "ח", חיסור. גם אם הם יתקשרו לבית החולים ג'ואן לא תוכל לעשות שום דבר בנידון. עד שתיגמר המשמרת שלה בתהּ כבר תהיה במחצית הדרך לאַבֶּרְדִין. דילן דחקה ממוחה את אי־הנוחות שחשה. היום היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם.

הדבר הראשון שעשתה בבית היה למשוך מעליה את חולצת בית הספר שגרמה לכל המבוכה היום. היא זרקה אותה לסל הכביסה, נעמדה מול ארון הבגדים שלה ובדקה את תכולתו. מה הכי הולם ללבוש כשנפגשים עם אבא בפעם הראשונה? הבגד צריך ליצור את הרושם הראשוני הנכון. שום דבר חושפני שתיראה בו מופקרת; שום דבר עם דמויות מצוירות שתיראה בו ילדותית. משהו יפה ובוגר. היא חיפשה. היא דחפה בגדים הצידה כדי לבדוק מה מסתתר מאחור. לבסוף היא נאלצה להודות שאין לה שום דבר מתאים. היא לקחה חולצת טריקו כחולה דהויה שחזיתה מעוטרת בשם הלהקה החביבה עליה, ומעליה לבשה סווטשרט אפור עם ברדס ורוכסן. היא השילה מעליה את חצאית בית הספר, החליפה אותה בזוג מכנסי ג'ינס נוחים ונעלה נעלי ספורט ישנות של נייקי. היא בחנה את דמותה במראת הגוף שבחדרה של ג'ואן. היא תיאלץ להסתפק בזה.

אחר־כך הוציאה תיק ישן מארון הקיר שבמסדרון וזרקה אותו על מיטתה. היא דחפה לתוכו עוד זוג מכנסי ג'ינס ואי־אילו חולצות טריקו, כמה לבנים ואז גם את הנעליים השחורות של מדי בית הספר וחצאית ירוקה, רק למקרה שהוא ירצה לקחת אותה למסעדה לארוחת ערב או משהו כזה. את הטלפון והארנק היא דחפה לכיס הקדמי יחד עם כמה כלי רחצה.

לבסוף היא הרימה מהמיטה עוד פריט אחרון וחשוב. אֶגְבֶּרְט, הדובון שלה. הוא האפיר מזִקנה והיה די חבוט, חסְרה לו עין אחת ובתפר האחורי היה קרע קטן שדרכו זלג החוצה המילוי. הוא לעולם לא יזכה בתחרות יופי, אבל הוא היה אצלה מאז הייתה תינוקת וקרבתו עוררה בה תחושת ביטחון ונחמה. היא רצתה לקחת אותו, אבל חששה שאביה עלול לחשוב שהיא ילדה. היא הצמידה את הדובון לחזהּ והתלבטה. היא הניחה אותו על המיטה והביטה בו. הוא נראָה כאילו הוא מחזיר לה מבט, נטוש ולא רצוי. בתחושת אשמה מיידית תפסה אותו דילן והניחה אותו בעדינות מעל בגדיה. היא רכסה את התיק, ואז פתחה את הרוכסן וזרקה אותו בחזרה החוצה. הפעם הוא נפל עם הפנים כלפי מטה ולא יכול היה לנעוץ בה מבט אומלל בעינו היחידה המאשימה. היא שוב רכסה את התיק ויצאה מהחדר בנחישות.

בדיוק עשרים שניות לאחר מכן היא זינקה בחזרה פנימה והרימה אותו.

"מצטערת, אֶגְבֶּרְט," היא לחשה, נשקה לו במהירות ודחפה אותו לתיק בזמן שרצה החוצה.

אם היא תמהר אולי תצליח לתפוס את הרכבת המוקדמת יותר ולהפתיע את אביה. המחשבה נשאה אותה במורד המדרגות ולאורך הרחוב הלח. בדרך לתחנת הרכבת היה בית קפה; אולי היא תספיק לקפוץ לשם ולקנות המבורגר שיחזיק אותה עד ארוחת הערב. דילן הגבירה את קצה ההליכה ופיה כבר התמלא ריר בציפייה, ואז, כשחלפה על פני שערי המתכת הגבוהים של הפארק, משהו עצר אותה בפתאומיות. היא נעצה עיניים מבעד לסורגים בסבך הצמחייה בלי לדעת בוודאות בְּמה היא מסתכלת.

דֶּזָ'ה ווּ.

היא צִמצמה את עיניה וניסתה להבין מה עורר את התחושה. היא ראתה במבט חטוף שיער בלונדיני פרוע מציץ מתחת לענפיו של עץ אלון רחב ידיים. במשך שנייה נזכרה דילן בהבזק של אותה הילת שיער, כרוכה סביב פנים חסרי תווים מלבד עיניים כחולות־ירקרקות מדהימות. החלום.

היא שאפה אוויר בחדות וליבה החל פתאום לדהור, אבל קרקור של צחוק נערי ניפץ את האשליה. הראש הסתובב וחשף פה מגחך עם שפתיים משורבבות שמידלדלת מביניהן סיגריה והן פולטות ענן של עשן. דַאב מַקְמִילֶן עם חבריו. דילן עיקמה את אפה בסלידה ונסוגה לאחור לפני שיראה אותה.

היא ניערה את ראשה כדי לסלק ממנו את קורי החלום האחרונים וחצתה את הכביש כשעיניה נעוצות בשלט המצויר ביד שמעל בית הקפה השכונתי הזול והמוזנח.