בשליחות מתמדת

פתח דבר

כשהציעו לי את השליחות להיות מזכ"ל בני עקיבא, התייעצתי עם בני שהיה מדריך בתנועה ושאלתי אם התפקיד חשוב, אם יש אפשרות להשפיע על השטח ואם נכון להיענות להזמנה.

התשובה שלו היתה: "אבא, מה זה משנה מי המזכ"ל, בכל מקרה יש שבת ארגון, מפקד בכל שבת, יוצאים למחנות קיץ וההמנון הוא 'יד אחים'...".

דבריו אלה עוררו אותי למחשבה על משמעות התפקיד - של עמידה בראש מערכת המרוחקת הן מהחניכים, הן מהמדריכים ואפילו מהקומונריות - ותהיתי איך ניתן להקטין את המרחק.

גם בהליכתי לחמ"ד שאלתי את עצמי מה מוטת ההשפעה במערכת גדולה שכזו, על מי שאינו יכול להסתכל בעיניים של מנהלים ומורים מדי יום ביומו.

איך ניתן ליצור "סוג" של קשר אישי עם אלפי מחנכים שעושים עבודת קודש בחינוך התלמידים?

כיצד ניתן לבנות שפה משותפת עם עשרות אלפי מורים המלמדים באלפי כיתות מקריית שמונה ועד אילת?

מה נכון לעשות כדי שתחושת השייכות של כל מאות אלפי תלמידי החמ"ד תורגש בהיותנו "בית חינוך כמשפחה", האם זה אפשרי בכלל?

לצד הניסיון לעלות לשטח, ולהשתדל להיפגש וללמוד מהעושים בשדה ולהקשיב לרחשי לבם, חשבתי שאיגרת שבועית למנהיגי החינוך תוכל לסייע ל"שיח מקרב".

מדי שבוע, קרוב לעשר שנים, נשלחה איגרת לכל מנהיגי ומנהיגות החינוך של החמ"ד: חברי הנהלת החמ"ד, מפקחים, מנהלים, יועצים, מורות, מורים, גננות, רכזים פדגוגיים, נשות ואנשי חינוך נוספים.

האיגרת נבנתה בדרך כלל משלושה חלקים: מאמר עיוני מענייני דיומא; עדכונים שוטפים מהנעשה בחמ"ד כולל תוכניות חינוכיות, חדשנות פדגוגית ועוד; ומהנעשה בשטח - למידת עמיתים על פריצות דרך במוסדות החינוך בבחינת "צאו והתפרנסו זה מזה".

חשבתי שנכון לרכז לאסופה אחת חלק מהמאמרים שפתחו את האיגרות, וזהו הספר שלפניכם.

אני מקווה ומתפלל שהקשר הישיר באמצעות איגרות החינוך סייע ליצור גאוות יחידה ושפה משותפת ומאמין שהוא חיזק את היותנו, החמ"ד, משפחה אחת גדולה, כפי שחרטנו על דגלנו להשתדל להיות "בית חינוך כמשפחה".

פעמים רבות שימשו איגרות החינוך "אור חוזר" על מה שקורה בתוך מוסדות החינוך.

האיגרות יצרו מקום להתייחסויות ולתגובות של רבים ממנהיגי החינוך להסכים לדברים שנכתבו, להודות, להתנגד, לחשוב אחרת, לקחת את הדברים לחדר המורים כפתח לדיון, להעשרת הצוות, לשיתוף הורים ועוד.

זו ההזדמנות להודות לרבים ממנהיגי החינוך שלאורך השנים הגיבו, שאלו והיו חברותא כמעט אישית.

לכל בית חינוך יש דינמיקה משלו. יש הבדל בין גן ילדים לבית ספר יסודי ובינו לעל־יסודי, ויש להניח שתחומי העניין של גננת שונים לכאורה מאלו של מפמ"ר בתושב"ע. עם זאת, נראה שלכל העוסקים בחינוך יש מכנה משותף גדול מהתחומים הנפרדים: מרכזיותם של ההורים בחינוך הילדים, הקשר המיוחד שלנו עם התלמידים, תכונותיו של המנהיג החינוכי הטוב, חשיבותו של המשוב המקדם למידה, חשיבה איך ניתן לחזק את החינוך למצוינות ואת חדוות הדעת ועוד ועוד.

איגרת מנהיגי החינוך שנשלחה בכל שבוע התייחסה לרלוונטיות של אותם ימים: לפתיחת שנת הלימודים ולסיומה של השנה; לפני זמן חלוקת התעודות ולפני חג ומועד; אחרי סיור והתרשמות עמוקה בבתי ספר וגני ילדים; כחלק מרצון להניע תהליך של עבודה על פי חזון החמ"ד; מתוך רצון להניע תהליך של חדשנות פדגוגית; דברים משמעותיים ששלח מנהל מוסד חינוכי ועוד.

האיגרות נכתבו ונקראו במציאות מסוימת והיו שייכות לזמנן ולמקומן. אף על פי כן, חשבנו שהדברים יכולים להתאים גם "לעתיד לבוא", לחיי היומיום במוסדות החינוך. ועדיין, סגנון העריכה שאינו אקדמי שימר את האופי החי והדינמי של האיגרות, את ה"תורה שבעל פה" שבהן, את הסיפורים הקטנים שהצטרפו לאיגרת ואת ההתרחשויות המרגשות ומעוררות ההשראה שעמדו בבסיסן.

בימים אלה, כשהרוחות סוערות והחברה הישראלית עסוקה בבירור דרכה ומהותה, נראה שעיסוק בשאלות חינוכיות המשותפות לכולנו עשוי להגביה את המבט, ולאפשר להתבונן על מכנה משותף גדול ועמוק החובק את האומה כולה.

את האיגרות ערכו בעבר איתן הכהן ואיתן אברמוביץ והן יצאו לאור בשנת תשע"ט 2019. כעת בחרנו מתוכן את אלה שנראו לנו רלוונטיות ביותר.

מתוך מחשבה שלכרונולוגיה אין משמעות כשמתבוננים על האיגרות אחרי תקופה, ריכזנו את הטקסטים לפי נושאים. לעתים קשה היה להכריע היכן המיקום המדויק של קטע מסוים, שהרי חינוך מקיף את הכול. מתוך כך מאמרים אחדים כוללים כמה נושאים וחלק מהנושאים משיקים זה לזה. לעתים, רעיונות ומקורות מופיעים בכמה הקשרים, כל פעם בנופך אחר.

הפרק הראשון, מנהיגות וניהול, כולל התייחסות לדמות המנהיג, לתמות שונות בזירת המנהיגות, לדגמי מנהיגות ולחיבור של כל אלה לעבודת מנהלי בתי הספר. הפרק השני, לבו של הספר, עוסק בלב החינוך - המורים והמחנכים. הפרק צולל לתפקידו הרוחני והמקצועי של המורה. הוא מעמיק בכוחו של יחס ושל קשר אישי ושופך אור על האחריות המהדהדת שנושא המחנך. הפרק כולל התייחסות לחיי המורה וחדר המורים, לתהליכי התחדשות וחדשנות, מעניק מבט על תהליכי פרידה וסיום, ולא פוסח על התמודדות עם סוגיות ודילמות חינוכיות. הפרק השלישי מפנה זרקור לתלמידים ולתלמידות, לכוחו של הנוער ולפערי הדורות. בפרק הרביעי מובאים קווים חינוכיים מעוררי השראה, לאורן ולזכרן של שתי דמויות חינוכיות יוצאות דופן בחינוך הממלכתי דתי.

איגרות החינוך מבקשות לעורר למחשבה ולא לומר "כזה ראה וקדש". הן מציעות לפתוח ולא לסגור, להרחיב ולא לצמצם, לחלום ולא להסתפק במציאות העכשווית.

אנטואן דה סנט־אכזופרי כתב:

אֵיךְ בּוֹנִים סְפִינָה?

אוֹסְפִים אֲנָשִׁים

וְנוֹטְעִים בָּהֶם אֶת הָאַהֲבָה

וְהַכְּמִיהָה לַיָּם הָרָחָב

הַגָּדוֹל וְהָאֵינְסוֹפִי.

וְלֹא אוֹסְפִים אֲנָשִׁים

וְאוֹמְרִים לָהֶם לֶאֱסֹף עֵצִים

לְהָכִין תָּכְנִיּוֹת

וְלִבְנוֹת סְפִינָה.

השתדלנו לטעת אהבה, לאסוף אנשים טובים וללמוד מהם, לראות בתלמידים את מקור האור והלמידה, להפיח יחד רוח והשראה, ולהתפלל להביא את כולנו לכמיהה לים הרחב, הגדול האין־סופי, לרף גבוה, לחלום הכי רחוק שניתן ולקדש שם שמים.

פרק א

מנהיגות וניהול

• דמות המנהיג • דגמי מנהיגות • סוגי מנהיגות •

תכונות המנהיג • שיעורים על מנהיגות •

על מנהיגות ותפקידי מנהל בית ספר

אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם —
נקודות המוצא למנהיגות

אני מאמין שכל איש חינוך שואף להיות מנהיג חינוך. השאלה הפשוטה והגדולה היא - מיהו מנהיג אמיתי? מהן תכונותיו? מהן הנקודות המרכזיות באישיותו ובתפקודו של המנהיג?

מיכה פופר בספרו "על מנהלים כמנהיגים" (הוצאת רמות, 1994) ציין מאפיינים עיקריים של מנהיגים מעצבים, מאפיינים שנמצאו כעקביים ביותר בסקירות הספרותיות: חזון, בנייה וניהול רשתות תקשורת, הבחנה בין עיקר לטפל, עמידה בנחישות והעצמה.

את המונח "מנהיגות מתמירה" (Transformational), המכונה גם "מנהיגות מעצבת", טבע החוקר דאונטון (Downton) עוד בשנות השבעים של המאה ה-20 (א' בר חיים, "התנהגות ארגונית - מקרו", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2017).

מודל המנהיגות המעצבת מכוון למנהיגים בעלי השפעה ייחודית על הארגון, ושם התואר "מעצבת" מעיד היטב על מהותה. המנהיג המעצב פועל להשיג את מטרותיו על ידי שימוש בעולם ערכים שהוא מזוהה עמו בעיני המונהגים. מנהיג זה מאמין כי העולם פועל על פי צו ערכי ברור וידוע. הוא פועל לשיפור התפקוד של היחיד והקבוצה על ידי הדגשת הערכים הללו. הוא רוצה שהקבוצה תלך לאור העקרונות המנחים אותו, כי הוא מאמין שהם נכונים. הוא מעניק למונהגים תחושה שהוא מוביל אותם למקום טוב יותר, שבו הם מפתחים את עצמם כפרטים וכקבוצה. המנהיג המעצב מצליח ליצור אצל המונהגים שביעות רצון, וכך הם מבקשים להמשיך וללכת אחריו גם בטווח הארוך. מנהיגות זו מוגדרת כתהליך שבו אדם יוצר קשר עם אחרים באופן המרומם אותם לדרגה גבוהה יותר של מוסריות ומוטיבציה המביאה אותם לידי מיצוי הפוטנציאל שלהם. מהאטמה גנדי, לדוגמה, היה מנהיג מעצב אשר עורר תקוות וציפיות בקרב מיליוני אנשים.

המנהיג המעצב מעודד את מונהגיו לביצועים גבוהים שהם מעבר למה שהגדירו לעצמם בטרם החלו במשימתם. הוא עושה זאת באמצעות החדרת החשיבות והערך של המטרות הרצויות בתודעת המונהגים, ובהדגשת הזיקה של הצורך שלהם במימוש עצמי אל מימושן של המטרות הארגוניות (יזהר אופלטקה, "יסודות מינהל החינוך: מנהיגות וניהול בארגון החינוכי", הוצאת פרדס 2015).

המנהיגות המעצבת המכונה גם "מתמירה" (בגלל השינוי והתמורה שהיא מחוללת בקרב חברי הקבוצה המונהגת) בנויה מארבעה רכיבים:

גירוי אינטלקטואלי - המנהיג מעודד את אנשיו לחשוב בדרכים חדשות ויצירתיות ומאתגר את אופני החשיבה הקיימים. הוא מדגיש חשיבה חדשנית וניתוח של בעיות, ומעודד גישות חדשות לפתרון בעיות אלה. הוא אינו פותר את הבעיות בעבור מונהגיו, אלא משפר את יכולתם לעשות כן בעצמם. המונהגים, מצִדם, מפגינים חשיבה עצמאית וביקורתית ומשתדלים למצוא בעצמם דרכים טובות יותר לביצוע משימותיהם.

מוטיבציה השראתית - למנהיג ציפיות גבוהות ממונהגיו; הוא מעורר בהם השראה להשקעה ולמחויבות, מעודד עבודת צוות, ומשתמש בסמלים וברגשות כדי להניע את עובדיו להשגת מטרות שהן מעבר לאינטרסים האישיים שלהם. זהו המניע העיקרי להישגים יוצאים מן הכלל, הן בביצועים והן בהתפתחות האישית. התוצאה - המונהגים מועצמים וביטחונם העצמי עולה.

התחשבות פרטנית - המנהיג מספק למונהגים אקלים תומך. הוא קשוב לצורכיהם ופועל כחונך וכיועץ שלהם בעת הצורך. הוא מקבל את חולשות העובדים ומנסה לפעול לחיזוקם ולחיזוק הביטחון העצמי שלהם באמצעות האצלת סמכויות. כמו כן, המנהיג מרבה לקיים קשרי גומלין אישיים (ומשתנים) עם כל אחד מהמונהגים שלו, מקפיד להיות זמין ונגיש ומאפשר לכל אחד מהם מרחב התפתחות על פי צרכיו. היחס האישי שהמונהגים זוכים לו מפחית את רמות התסכול והתחרותיות ומגביר את נכונותם לשתף פעולה.

השפעה כריזמטית - רכיב זה, הנקרא לעתים בפשטות "כריזמה", מתאר את התנהגות המנהיג המשמש למונהגיו מודל לחיקוי וגורם להם להזדהות עמו ועם רעיונותיו. המנהיג מציב סטנדרטים גבוהים של התנהגות מוסרית ושל פעולה בדרך "הנכונה", ומספק חזון ותחושת שליחות ברורה. רכיב זה מייצג את הרמה הגבוהה ביותר של המנהיגות המתמירה, שכן מדובר במנהיגות המעמידה מופת מוסרי והתנהגותי הגורם למונהגים להזדהות עם המנהיג ולחקות את דרכי פעולתו.

המנהיגות המתמירה היא מנהיגות רגשית. מנהיגות זו פונה לרגשות המונהגים, קשובה לצורכיהם ומשתמשת ברטוריקה הפונה אל לבם. מנהיגות זו שואפת לשנות את המונהגים ולגרום לשינוי ברגשותיהם, בערכיהם, במוסריותם, באמות המידה שלהם ובמטרותיהם, כדי שישאפו להשיג מטרות גבוהות יותר מן הצפוי (בר־חיים, 2017).

החוקר ג'רי יוקל (Yukel) מנסח קווי פעולה למנהיגות מעצבת:

• פתח חזון מאתגר ומושך בשיתוף העובדים

• חבר את החזון עם אסטרטגיה להשגתו

• פתח את החזון ופרט אותו על מרכיביו, ותרגם אותו לקווי פעולה והתארגנות

• הבע ביטחון, נחישות ואופטימיות בקשר לחזון ויישומו

• ממש את החזון בצעדים מתוכננים ובהצלחות קטנות בדרך ליישומו המלא.

• עצב והבלט באופן קיצוני את ערכי הארגון התומכים בחזון (אמיר לוי, "ניהול ומנהיגות - שינוי וחדשנות", הוצאת רימונים, 2008).

נוסף על תובנות מודרניות אלו, נוכל לקבל שיעור מאלף על מנהיגות ממינויו של יהושע בן נון כמחליפו של משה רבנו. אנחנו פוגשים בדמותו של משה רבנו בספר במדבר, בפרשת פנחס. כשהקב"ה מצווה אותו: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב). משה רבנו מבקש לדאוג לעם ישראל למנהיג הבא. בהמשך, הפרשה מתארת את תהליך מינויו של יהושע למנהיג העם במקומו של משה. שבע נקודות מעניינות משתקפות בתהליך זה ומלמדות אותנו על תכונותיו של מנהיג.

א. מחויבות ומסירות נפש לשליחות

מה עושה מנהיג ברגע שהוא שומע שהוא מסיים את תפקידו? ויותר מזה, שהוא עוד מעט "נאסף אל עמיו"? האם אפשר בכלל לדמיין זאת? על משה רבנו אומרת התורה:

"עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ... ונאספת אל עמיך". וברגע זה, כשמשה שומע את הבשורה הוא חושב על עם ישראל, על הצאן: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, יז).

הבקשה למחליף באה ממשה דווקא - וכך אומר רש"י (בפירושו על במדבר כז, טו): "להודיע שבחן של צדיקים, כשנפטרין מן העולם מניחים צרכן ועוסקים בצרכי ציבור".

רוח זו של משה, שטרוד בצורכי הציבור גם ברגעיו האחרונים, יש בה ממסירות הנפש, מהעדפת צורכי העם על מצבו האישי. כך כותב הרב סולוביצ'יק במאמרו על שליחות: "האדם מתקדש בקדושת 'צלם אלוקים' כדי לקיים ולמלא את שליחותו באמונה ובלב שלם. הקדושה לא נמדדת לפי מידת ההישגים ההיסטוריים, אלא לפי גודל מסירות הנפש של היחיד. יתירה מזו, השליחות האנונימית עטופה כולה בקדושה עילאית" (הרב י"ד סולוביצ'יק, "ימי זיכרון", הוצאת הוצאת אלינר, ירושלים 1986).

אני זוכר מפגש עם כשלושים קומונריות של מחוז ירושלים בימי שליחותי כמזכ"ל בני עקיבא, אחרי לימוד משותף של המאמר הזה במלואו. קומונרית של סניף עולים במבשרת נעמדה לפני כולן ואמרה בהתרגשות: "קיבלתי תשובה על שאלה שהציקה לי. לפעמים בשבת מגיעים למפקד ולפעילות שלושה חניכים. שאלתי את עצמי, האם 'שווה ההשקעה' להישאר עבור שלושה חניכים בסניף? והנה למדנו... שהקדושה לא נמדדת לפי מידת ההישגים... אלא לפי גודל מסירות הנפש של היחיד..." זו דוגמה לשליחות כמעט אנונימית.

בשדה החינוך השליחות האנונימית היא מעשה יום־יומי. משפטים ששמעתי מתלמידים: "המורה גילה הצילה את חיי"; "בלי המורה מיכאל, שהיה פנוי לכל בקשה לעזרה בלימודי המתמטיקה, יום ולילה, כשהוא 'לוקח אותנו אישית' לעבור עמו את מבחני הבגרות, לא הייתי לומד באקדמיה..."; "למדתי באולפנית, גדלתי במשפחה שלא היה בה אוכל לקחת מהבית לקראת יום הלימודים. בקפטריה, בהפסקה של עשר, היו קונים אוכל גם באמצעות כרטיסים שרכשו מראש. לא יודעת כיצד, היה מי ששילם עבור הכרטיס שקיבלתי, כך במשך שנים..." המפגשים הפשוטים, הרגילים, כשצוותי החינוך חיים בתחושת שליחות "שגרתית", עושים את עבודתם באהבה ובמסירות גדולה, מי שיודע להתבונן, יראה את הקדושה העילאית.

ב. שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד

נדייק במדרש תנחומא על הפסוקים הללו, המתאר את דבריו של משה בפני ריבונו של עולם בשעת מיתתו: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד ואין בשל בניך דומה זה לזה. כשאני מסתלק מהן בבקשה ממך... מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו. מנין? ממה שקראו... יפקד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר". כמה חוכמה ועומק בבקשתו הפשוטה לכאורה של משה. תכונת המנהיג הנראית לו כמרכזית ביותר היא היכולת לזהות כל אחד ואחד מבני ישראל. לא רק לזהות אלא להכיר לעומק, לדעת מה מתאים לכל אחד, מה האות המיוחדת בתורה של כל איש מישראל. והתכונה הזאת היא תכונה אלוקית. כמו שהקב"ה "אלוקי הרוחות", כך מבקש משה למנות מנהיג בעל מידה דומה. היכולת לפני הכול לזהות את השונות האנושית, להכיר את בני האדם שעמך ומשם גם לקבל, לשמוע ולהעצים את מגוון הנפשות, את הדעות השונות, את הכישרונות ואת סגנונות האופי השונים, זוהי המנהיגות האמיתית. שלמות החיים הציבוריים תהיה רק בריבוי הכוחות השונים המקושרים למגמה כללית אחת. "איש אשר רוח בו" לא ירצה להעמיד חברה אחידה בעלת אותה דעה לכולם. "איש אשר רוח בו" ידאג להבעת הרוחות כולן, כל דעה במקום הגבוה שלה, וכל תכונה בנקודה המזוקקת שלה.

משה רבנו לומד מהקב"ה כיצד לרוחו של כל אחד ואחד יש זיקה לכלל, לרוח אחת כללית שהיא "עדת ה'".

במעשה החינוכי, ההיכרות האישית היא לחם חוקנו. כיצד ניתן לקיים חינוך בעל ערך אם לא נזהה כל אחת ואחד? המנהל - את מגוון המורות והמורים שעמו, המורה - את תלמידיו והוריהם וכן הלאה. יתרה מזו, זיהוי השונות, הייחודיות וההיכרות המעמיקה הוא גם שלנו, אנשי החינוך, מול עצמנו. נראה שרק אדם אשר מזהה ו"סובל" את חלקיו השונים והמפותלים, יוכל לזהות ולסבול לכל אחד ואחד לפי דעתו.

כהשלמה לבקשה של משה על מנהיג שילך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אומר הקב"ה שיהושע הוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". יש סכנה שמי שקשוב לכולם, מי שנכנס לנעליו של כל אדם מישראל, יגיע חלילה למצב שאין לו חוט שדרה משלו. אומר הקב"ה למשה: אתה ביקשת "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת" - דבר זה אפשרי רק אצל מנהיג שיש לו עמידה אישית, אדם בעל דעה ברורה ועמדה רוחנית איתנה. כך כתב הסבא מנובהרדוק:

והמנהיג זקוק לזה לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו; והשנית, לפתור לכל אחד כפי עניינו. ועל אדם ממין הזה שיש בו יכולת משני הדברים שאל מאת ה' ואמר "יפקוד ה' אלֹקי הרוחות לכל בשר" [...] והשיב לו ה': "קח את יהושע איש אשר רוח בו". ביאורו, שיש בו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג גם כן על הציבור, כי בהיות רוחו כל כך חזק, עד שיכול למשול על טבעו וסודותיה ולפתור לעצמו כל שאלותיו ותביעותיו על פי ההשקפה האמיתית, ואינו מפחד מכל הרוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הציבור, ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו (מדרגת האדם, פרק ג).

מי שמושל ברוחו, מי שאין לו נגיעה אישית, מי שאיתן בתורתו - מתוך המקום הזה, של מנהיגות עצמית, הוא יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. באופן דומה מדגיש בעל "העמק דבר": "רוחו היינו דעתו, עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או לאחרים".

ג. מנהיגות מאפשרת

ה"כלי יקר" האיר כיוון נוסף על אופיו של המנהיג: "על ההנהגה המדינית לתיקון המצב אמר 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם', לומר שבנחת ינהלם ולא ילך עימהם בכפיה. וזה הדבר אשר לא סמך עליו כי אם ידו אחת, לומר שבהנהגה זו, לפי שעם קשה עורף הם ודרכם לבעוט במנהיגיהם, על כן תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. והוא יצא ויבוא לפניהם והם אחריו ילכו מעצמם, ולא כמי שאוחז בידו ומוליכו בחזקת היד". יש מנהיג שכופה את דעתו, ש"תופס אותם חזק" וגורר אותם לאן שהוא מבין, ויש מי שנותן להם יד תומכת ומחנכם בנחת רוח, "והם הולכים מעצמם".

המחנכת לאה קיבלה לחנך את כיתה י, "הכיתה המאתגרת בבית הספר", כיתה מורכבת שמרבית המורים מתקשים ללמד בה. בישיבה הפדגוגית של הכיתה נשאלה: "איזה מעשה קסם את עושה כך שהכיתה בהקשבה מלאה ולומדת ברוגע?" השיבה לאה שהיא מדברת בשקט, נכנסת בנחת רוח, מכינה את השיעור כך שהתלמידים יהיו פעילים, יובילו ויצמיחו את עצמם. תנועת הנפש של האמון ומאור הפנים הניעו את הכיתה למחוזות של שמחה בלמידה ובשיח מיטבי המתלווה אליה.

ד. "אחרי" — "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" — דוגמה אישית

לאחר נפילתם של אל"מ אריק רגב וסגנו סרן גדי מנלה במרדף אחרי מחבלים בבקעה בשנת 1968, כתב רב־אלוף חיים בר־לב (בתוך: תת־אלוף יצחק ארד [עורך], "אלף הימים 12 יוני 1967-8 באוגוסט 1970", מטכ"ל, קצין חינוך, ראשי משרד הבטחון): "אני סבור שהליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה, היא בראש ובראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית... אני מאמין כי העובדה שיש לנו צבא המצמיח מפקדים כאלה אשר מהווים דוגמא אישית בהגשמה עצמית ובהעזה שלהם, מעצבים את דמות הצבא ומטפחים את רוחו - היא אחד הגילויים הנפלאים של ייחוד עם ישראל בארצו". לא רק משה מנהיג באמצעות דוגמה אישית. נחשון בן עמינדב קופץ ראשון למים, "יורד למים תחילה", ועם ישראל אחריו. גם על יעקב המתכונן למפגש עם מחנה עשיו, נאמר "והוא עבר לפניהם", וביאר רש"י: "אמר, אם יבוא אותו רשע, ילחם בי תחילה".

וכך מופיע במדרש ספרי לפרשת פנחס:

אשר יצא לפניהם — במלחמה, ואשר יבוא לפניהם — במלחמה. לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות והם באים לבסוף, אלא כשם שעשה משה [...] וכשם שעשה יהושע [...] וכשם שעשה פינחס (ספרי במדבר פינחס, פסקה קלט).

המשך הפרק בספר המלא