נוסטלגיה? - מתוך כשהרוח משנה כיוון

שם אלכסוני נגע בחלונות, על הזכוכיות זהרה מחרוזת טיפות שקופות. חיוורון בוקר נגס בשיירי לילה. קר. מיכאלה שיפרה התחפרות בתוך הקפלים ונרדמה שוב. קשה לה עם יקיצות. צלצול עיקש ניתק את כף ידה ממסתור השמיכה, מחפשת עקבות נייד מטריד. על הצג מספר חסום. לענות, לא לענות? אין לה סבלנות לעוד משאל טלפוני על תפקוד חברת החשמל וכאלה. התחמקות פוגשת סקרנות. "הלו" מלרעי חמור ששיגרה נענה ב"היי" מתנחמד מדי. זה הטון שהופך את האצבעות שלה לטופרים.
"אמממ, מיכאלה? זוכרת את הקול מפעם? אומרים שקול הוא האחרון שמזדקן, אני נתי. נתנאל בתעודת הלידה. פעם היינו יחד בנוער העובד." הישנוניות תבעה את חלקה, אך רחש פעפוע מילים המחביאות פסי ביישנות בתולית גרם לה להודות שהיא מחבבת את סגנונו של הדובר לפזר סימני דרך. היא השיבה שזוכרת בקושי, הוא חילץ "נו ברור, הרי עברו המון שנים וגם הן רובצות בתוך ערפל." היא נאנחה. בבת אחת לבשה הביישנות שכבת מגושמות מעושה. "ערפל לא יכול להיות ברור," פסקה, "ונורא מוקדם ואני עוד במיטה, לפני האספרסו הראשון, ואגב, מזמן אני כבר לא נוער והיום לא עובדת, זה היום החופשי שלי, אם לא אכפת לך. עכשיו העבר ההוא לא הכי מתאים לי." הוא לָאט שתמיד היתה מושחזת, לפעמים דוקרת. היא התכווצה. לא נעים כשעל הבוקר דוקרים אותך במושחזותך. את הגמגום המתרגש שלו החליפה ענייניות עמוסה בפרטים. "בטח שמעת על פגישת המחזור המתוכננת בעוד חודשיים. המארגנים החזירו אותי למקום שהייתי משויך אליו תמיד אצל החבר'ה - ועדת תרבות - והציעו להחיות בסרט קצר את 'פעם היינו'. התלהבתי ולקחתי. אז אני הולך על זה הכי ברצינות שאפשר." שמעתי נכון? הוא אמר את המילה חבר'ה? זאת שקבוע עושה לי להתגרד? ואותי אף אחד לא הזמין לאירוע כי באמת מה לי ולכל זה, חשבה ולרגע התחשק לה לשפוך עליו את פח הזבל הרגשי המסתער עליה ובלמה. הסתפקה בגניחת מיאוס ששוחררה למתחת־השמיכה. הוא המשיך, היא הקשיבה מרופרפת. "בשבועות האחרונים נברתי באלבומי ילדות ומצאתי תמונה מעולה: את, דרור, אני ועץ השקמה הסבוך בכניסה לצריף של התנועה. היינו בני שש־עשרה בערך. זוכרת? לכבוד המפגש אני רוצה לשחזר אותנו. אותה שלישייה, אותה תנוחה, לא אותו גיל. חשבתי על הזמן שיושב בין השנים והוא בעיני הגיבור האמיתי של הצילום. מה דעתך?"