אני כבר לא הפחד - מתוך כשהרוח משנה כיוון

זאת לא אני, זה הגוף שהיה שלי ועכשיו גוש. בשר. טחון. לא, אני לא מתכוונת לוותר לו.
ידה השמאלית לפתה את הימנית הכי חזק שיכלה. את כף רגלה הצמידה בכוח למזרן, ללשון הורתה להשתבלל בחלל פיה ועל השפתיים להינעל, שחלילה לא יברח שריר הדיבור. לילי, עשי בדיוק כמו שתרגלת בחודש האחרון עם תמי הפיזיותרפיסטית. את יכולה, בטוח שאת יכולה. היא התאמצה לתדלק שרירים רופסים, ונכשלה. הלשון חצתה את מחסום השפתיים, השתחלה החוצה, תלויה בזווית הפה כבגד מתפרע על חבל כביסה. גופה הגביר את קצב תנועתו. תוקפני, עקשן, נטול רמזי נטישה. לילי סימנה אפס התחשבות מצדו ולראשונה הודתה שמשהו גדול ממנה לוקח עליה בעלות. "גוף זר מתגורר אצלי בגוף ואני מקולפת יכולות מולו". היא החזירה עיניה אל מוסף הספרות שנהגה לפתוח בו את סוף השבוע, התרכזה במדור השירה, התפעמה מהמילים הנעות בתוך מוזיקת הברותיהן ובונות לה בית. פתאום חולשה. שתי הידיים מעוכות כאטריות מבושלות מדי, דף נע מימין לשמאל ובחזרה, ולאות משתלטת. זה שוב מתחיל. רק לא לאפשר לגוף לשבש את התרחבות הנפש, שיננה והמשיכה בקריאה, זוחלת מאות לאות. "מכה ריסקה בי את האהבה. הותרת בי כתמייך", השורה המודפסת התעכבה במוחה. היא קראה שוב, נשמה רווחים, פס סחרור הקיף את ראשה והגוף התגעש. עיניה נעצמו, העיתון נשמט והמילים היו לערימה גרוסה. מחוץ לזמן הגוף היא נבלעה אל כיס אוויר ושייטה בימים אחרים.