קעקוע מנטלי - מתוך תשע דרכים להיפרד

ליום השנה שלנו קניתי לזואי במתנה קעקוע מנטלי זוגי: זיכרון אחד משותף שנצרוב, ונוכל לחזור ולחוות מחדש מתי שנרצה. תמיד חששתי שאני רגוע מדי בשביל זואי. הנחתי שבחורה עם עבודה מטורפת כמו שלה צריכה מישהו שחי על הקצה כמוה. אחרי הכול, לא כל יום אתה פוגש מישהי שעובדת בניקוי חלונות של גורדי שחקים. האמת היא שככה הכרנו, כשהיא ניקתה את חלונות המגדל שבו אני עובד. זואי בדיוק סיימה לנקות, עמדה למטה, ליד הספסלים הלא מקורים בכניסה, הסירה את הרתמות שמתחברות לסרבל שהיא לובשת ושומרות שלא תיפול, והייתה ספוגה כולה במים ובקצף. שאלתי אם היא צריכה עזרה והיא אמרה שתשמח להתנגב קצת, אז הגנבתי אותה לשירותים בקומה שלי. כשהיא סיימה היא שאלה אם אני רוצה לאכול איתה צהריים. הייתי די המום מזה, בכלל לא העזתי לקוות שיפהפייה כמוה תשים עליי. וככה באמצע יום העבודה חתכתי ללאנץ' עם בחורה שאף אחד בחברה לא מכיר, להפתעת המתכנתים שהסתכלו עליי מהקיוביקלס שלהם כשחזרתי, מפוהקים ומנומנמים אחרי הארוחות העסקיות שבלסו.

ביומיום העבודה שלי מאוד מאורגנת. אני עובד ב־QA, בקרת איכות תוכנה, בחברת סטארט אפ. התפקיד שלי הוא להשתמש בתוכנה באופן מסודר ולנסות למצוא בה באגים שהמתכנתים צריכים לתקן למורת רוחם.

זואי נהגה לומר שהעבודות שלנו די דומות בסך הכול, ששנינו צריכים לעשות פעולות קבועות בסדר שאסור לסטות ממנו, ולמצוא לכלוכים. אני לא יודע עד כמה אני מסכים איתה. בכל זאת, אני לא תלוי בין שמיים וארץ כל היום, ואם אני טועה אני לא עלול ליפול ולהימרח על המדרכה, אלא מקסימום לגרום לכך שגרסה תקולה של התוכנה תגיע ללקוחות.

בכל מקרה, כשנתתי לה את השובר לקעקוע המנטלי הזוגי בערב יום השנה שלנו, קלטתי שהיא מופתעת ושמחתי. רציתי להוכיח לה שגם אני יכול לעשות משהו קיצוני, פראי כזה, שאין ממנו דרך חזרה. לשמחתי היא הסכימה. אחרי שהיא פתחה את המעטפה בהתרגשות, התנשקנו נשיקה ארוכה ואז נשכבנו על השטיח בחדר שלה, בדירה שריח עז של גרניום מהאדניות שהשותפה של זואי מגדלת, עומד בה תמיד. ניסינו להחליט איזה זיכרון משותף לקעקע — לאיזה רגע שחווינו יחד נרצה להיות מסוגלים לחזור תמיד, כדי לחוות אותו עוד פעם בצורה מוחשית ממש, בעזרת הצריבה הנוירולוגית וציוד המציאות המדומה.

המשך העלילה בסיפור המלא