מסיבת פרידה - מתוך תשע דרכים להיפרד

"ואני רוצה את דודו פישר, לא איזה זייפן," אימא אמרה בעודה לוגמת מהקפה נטול הקפאין שלה. "זה לא מספיק חם," רטנה וסימנה למלצרית שתבוא אלינו.

"נו אימא, באמת, לא נראה לי שהוא צעיר ממך בהרבה, לכי תדעי מה יהיה איתו עד שיגיע הזמן למסיבה שלך," מחיתי.

"אי אפשר לדעת, אני אישה חולה!" היא קבעה.

"כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאוסטאופורוזיס קל לא נחשב למחלה סופנית?" השתדלתי לשמור על קור רוח בזמן שהמלצרית התייצבה ליד השולחן שלנו ושאלה מה נרצה להזמין.

כל שבוע נפגשנו ככה, אימא ואני, באותו בית קפה ברחוב שקט בתל־אביב, ובכל שבוע היא התעקשה שנתכנן יחד את "הפרויקט שלה" — מסיבת הפרידה מהחיים. היא לא הייתה חולה במיוחד, לא באופן אובייקטיבי לפחות, אבל אחרי שאבא שלי מת לפני כשנתיים, בתום תקופה ארוכה ומייסרת עם אלצהיימר, היא החליטה שלא תחכה לרגע האחרון. מסיבה לא ברורה היא הגיעה למסקנה שבשלב כלשהו האלצהיימר, או לכל הפחות דמנציה חריפה, יגיעו גם אליה.

אחרי שהיא ראתה אותו מפסיק לזהות אותה ואותי, גוסס ומחזיר ציוד בעליבות במוסד הגריאטרי שבו שהה באחרית ימיו, היא החליטה לתכנן לעצמה טקס פרידה מהחיים. "מה, לדן בן אמוץ מותר ולי אסור?" התריסה מולי.

זה הפך להובי שלה, שלאט לאט השתלט על הכול עד שנהיה הדבר היחיד שדיברה עליו. נכון, היא המשיכה ללכת לבריכה ולפלדנקרייז, לצבוע שורשים אצל הספר הקבוע שלה פעם בשבועיים ולהיפגש עם החברות הבודדות שנותרו לה, אבל אפילו איתן היא דיברה בעיקר על "המסיבה שלה". בפגישות שלנו בבית הקפה היא חפרה והנחיתה עוד ועוד הנחיות מדויקות לקראת האירוע הגדול שתוכנן עם חברת הפקות בשם "מסיבת פרידה".

"לא נראה לך שחברה שמתכננת טקסי פרידה מהחיים ונקראת ככה זה קצת מפוקפק?" שאלתי אותה כשהעלתה את הרעיון לראשונה.

"אל תתחכם, אינגלה, זה לא הזמן לבדיחות," היא פסקה ולקחה כדור סותר חומציות לפני שלגמה מהקפה.

"כל המסיבה הזאת שלך היא בדיחה אחת גדולה," סיננתי, אבל אימא הבהירה שההחלטה סופית.

המשך העלילה בסיפור המלא