הצמה של סבתא

פונדק השמש

אני זוכר במדויק את הרגע שבו סבא שלי התאהב. בעיני הוא היה קשיש מופלג - אדם מעל גיל חמישים - וסודו החדש, המתוק, הִכה אותי בגל של תדהמה מהולה בשמחה לאיד. עד אז חשבתי שהבעיה היחידה של סבי וסבתי היא אני.

הנחתי שאסור שסבתא תגלה משהו. גם הדברים הכי קטנים, למשל כשסבא היה מפורר את הלחם בארוחת הערב, הביאו אותה לאיומי רצח עליו.

הייתי כמעט בן שש וכבר הייתי בקי מאוד באהבה. עוד בגן הילדים ברוסיה התאהבתי בשלוש גננות בזו אחר זו, ולפעמים אפילו בכמה גננות במקביל. בבניין הדירות בן תשע הקומות שגרנו בו לפני שהיגרנו לא היתה ילדה אחת מתחת לגיל שמונה שלא הייתי כרוך אחריה, ולו רק לזמן קצר. כשסבתא הבחינה במבטים הממושכים שנתתי בחצאיות ובזנבות הסוס המתנפנפים ברחוב, היא סוככה על עינַי בכף ידה. "אם תמשיך לבהות ככה, ייפלו לך העיניים מהראש. ואז בחיים לא תמצא אישה."

במחאה שקטה על נבואה זו התאהבתי מיד באישה שמעולם לא ראיתי. מצא חן בעיני שם שהופיע על שלט: רוזה זילברשטיין. כשחזרתי הביתה שרתי לעצמי שוב ושוב את חמש ההברות של שמה, עד שסבתא שמעה מה אני מזמר ופקדה עלי להפסיק עם השטויות תכף ומיד כי גם ככה אנחנו חיים בזמנים קשים.

כעבור זמן קצר הגענו לגרמניה כפליטי מִכְסָה, וסבא פגש את אהבת חייו.

בשיכוני הפליטים, כפי שציינה סבתא בזעף, היינו מוקפים ביהודים. האנטישמיות שלה מעולם לא היתה סוד: "זה לא בגלל ישו או משהו כזה. יש לי סיבות אמיתיות, סיבות אישיות." היא ממש נקרעה מבפנים כשנאלצה להימנע ממילות גנאי מסוימות בעת חיכוכים עם השכנים, ומיד אחר כך שבה לחגוג את העובדה שהצליחה להעניק לנו גישה לפריבילגיות של המערב הנכסף תוך ניצול לרעה של עובדות לא מדויקות. "שלא תחשוב שאנחנו באמת יהודים," הזהירה אותי, ובינתיים מיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום. "לסבא שלך יש דוד, ולדוד יש גיס. הגיס הזה נשוי לאישה יהודייה. זאת הסיבה שאנחנו פה. ככה זה. אל תשאל!"

הנהנתי במרץ, כאילו האמנתי במשהו מדבריה או לפחות הצלחתי להבינם. מעולם לא פגשתי שום דוד של סבא שלי, ובוודאי לא את אשתו של גיסו. באופן כללי השתדלתי לא לפנות לסבתא שלא לצורך, שכן אף פעם לא יכולתי לדעת מראש אילו מהשאלות שאשאל ירגיזו אותה. אני כבר בקושי זוכר את המעבר שלנו בגבול, אבל עדיין זכורה לי היטב האכזבה המיידית של סבתי.

שיכוני הפליטים היו מלון לשעבר עם טיח מתקלף, ומעל הכניסה עדיין התנשא שלט שכתוב בו "פונדק השמש". בימי שישי בערב מיהרו רוב הדיירים לבית הכנסת, שאחרי התפילה הוגש בו כיבוד בשפע וגם בחינם. בכל יום שישי היתה סבתא מגהצת את מכנסי הכחולים וגוזזת את ציפורני כדי שלא תצטרך להתבייש בי. היא הרגישה מאוימת מהילדים היהודים באמת.

למרות סלידתה מהרעיון, סבתא מעולם לא העלתה בדעתה לדלג על השבת. היא כיבדה אותה בעל כורחה בכך שהתייפתה לקראתה: את צמתה הצבועה באדום כרכה סביב ראשה כמו נחש, ושמלתה המנוקדת נהפכה לבגד חגיגי הודות לפרח מלאכותי שהצמידה לצווארון. מאחורי הביטחון העצמי שהציגה לראווה הרגשתי בה פחד עמוק להיחשף כמתחזה ולהישלח בחזרה אל ברית המועצות המתפוררת.

לעומת שיכוני הפליטים שכה אכזבו את סבתא בעליבותם, בית הכנסת החדש והנוצץ הצליח לחלץ ממנה מילה או שתיים של יראת כבוד. היא הביעה הערכה מפורשת כלפי העובדה שהנשים ישבו בנפרד מהגברים בזמן התפילה: "אני שמחה לא לראות את הפרצוף החמוץ שלו לרגע." היא ניסתה לקשור קשרים עם השכנות שהכירה בשיכונים וגררה אותן לשיחות ארוכות ליד המזנון הקר. אחר כך היתה לוקחת לעצמה מנה זו או אחרת בלי שאיש ישים לב - כך לפחות היה לה נדמה.

למחרת בבוקר היתה מוציאה מהמפיות חביתיות מגולגלות או כיסוני בצק ממולאים ומגישה אותם לסבא. לי היה מותר רק להסתכל: אנשים זרים עם טלפיים מטונפים נגעו באוכל, ולכן הוא לא היה ראוי למאכל בשבילי. בזמן שסבא אכל, היא היתה משחזרת את השיחות מליל אמש. מרבית המכרים החדשים של סבתא זכו למבט ביקורתי: אנשים שעזבו את מולדתם היו חשודים בעיניה, כל עוד לא היה מדובר בה עצמה.

"אבל יש גם אנשים הגונים," היא אמרה פעם אחת, וסבא ואני זקפנו אוזניים. "הכרתי אישה מקסימה. קוראים לה נינה והיא מורה לפורטה־פיאנו. גרה פה עם הבת שלה. הבת בגיל של מקסי, אבל נורמלית. אין לה בעל, לבת המזל, היא מגדלת את הממזרה לבד. אתה מכיר אותה, צ'ינגיס, פעם סחבת לה במדרגות שקית עם תפוחי אדמה. בשביל מה היא צריכה כל כך הרבה תפוחי אדמה אם הן רק שתיים? אני שוברת פה את הגב, אבל בשביל אחרות אתה תמיד מוכן לשחק את הג'נטלמן."

ידו של סבא רעדה קלות, ומילוי הבשר הטחון והעירית טפטף על הצלחת.

שרלטן

בגרמניה סבתא לקחה אותי בפעם הראשונה לרופא ילדים. למעשה, הסבירה לי בדרך לשם, זאת הסיבה האמיתית שעברנו: כדי שיוכלו להביא אותי לטיפול אצל רופא הגון, שאולי בכל זאת ייתן לי - ובעיקר לה - תקווה שאגיע לגיל מבוגר, גם אם פירוש הדבר הוא שסבתא תישא בעול במשך עוד עשורים רבים.

היא הביאה את התיק הרפואי שלי, שהיה כרוך בכריכת עור ונראה כמו כתב יד אבוד של אחד הקלאסיקונים הנשכחים. הוא היה מלא אבחנות, בדיקות דם ושתן שהודבקו בין הניירות והערות בלתי קריאות שרשמו כל מיני רופאים מומחים שסבתא הלכה אליהם להתייעצות ונתנו לה חוות דעת סותרות. לפעמים נפלו מהתיק פתקים ומרשמים, וסבתא אספה אותם במהירות ותחבה אותם בחזרה בין הדפים.

המרפאה הגרמנית היתה צבעונית ומוארת. הזיכרונות מהפּוֹליקליניקה הסובייטית, עם שמשות החלונות שנאטמו בצבע והכרזות הנזפניות בנושא היגיינה, נראו לי פתאום כמו חלום בלהות. על שטיח מלוכלך נערמו הרים של צעצועים. ידעתי שאסור לי לגעת בשום דבר. כל מה שסבתא לא חיטאה בעצמה היה שורץ חיידקים מיסודו. אבל המראה עדיין שימח אותי. הסייעת של הרופא שקלה ומדדה אותי, וזיכתה אותי בחיוך שגרם לי לבעור מחום בנקודה מסוימת בצוואר.

אחר כך, למגינת לבה של סבתא, נאלצנו לחזור אל חדר ההמתנה. הוא היה מלא בילדים בגילים שונים, וכולם הפיצו מחלות. כמה מהם השתעלו, אחרים התעטשו, ואלה שלא משכו תשומת לב עוררו בסבתא את ההשערה שהם סובלים מפריחות מידבקות שהוסתרו בזדון מתחת לבגדים. היא משכה אותי אל חיקה בבהלה, אפילו שבהחלט הייתי גדול מדי בשביל לשבת עליה. אבל היא השפילה אותי בפומבי כל כך הרבה פעמים, שכבר נעשיתי חסין בפני כמעט כל מבוכה.

"אם הייתי יודעת מראש שהמצב פה יצא משליטה, הייתי באה עם מסכה," אמרה סבתא וניסתה לכרוך את הצעיף שלה כך שיכסה לי את הפה והאף. הצעיף חנק אותי וגירד נורא. "שב בשקט לרגע, סבתא זה לא טרמפולינה."

"אני נחנק," נאנקתי.

"אסתמה?!" היא גיששה בתיקה אחר המַשאף שהביאה איתה ליתר ביטחון כשחצינו את הגבול, בלי שהתכוננה לשחרר אותי מאחיזת החנק של הצעיף.

למרבה המזל, באותו רגע קראו לנו להיכנס. הרופא היה גבר, עובדה שעוררה בסבתא תקווה מכיוון שלפחות בעניינים רפואיים היא נתנה יותר אמון בגברים. היא הטיחה את התיק הרפואי שלי על השולחן. "ברונכיטיס כרוני, סינוסיטיס כרוני, גסטריטיס כרוני, קוצר ראייה בדרגה בינונית, דיסטוניה וגטטיבית, אלרגיה, עיכוב גדילה, מלמול, רפלקסים מאוחרים, התפתחות מאוחרת, טראומה בינקות. אבל תראה בעצמך." היא דיברה אך ורק רוסית.

הרופא רכן קדימה וקימט את מצחו. הוא סוכך ביד אחת על ראשו מפני שטף הדיבור של סבתא ופשט לעברי את היד האחרת. לאחר ששקלתי את העניין בקצרה, אחזתי בידו. מתוך כל המילים בגרמנית שכוּונו אלי הצלחתי לסנן כמה שכבר הכרתי, נשכבתי על מיטת הטיפולים והפשלתי את חולצת הטריקו למעלה.

הרופא התיישב לידי והאזין בסטטוסקופ. בכל פעם שסבתא פתחה את הפה, הוא הרים את ידו. הוא האיר בפנס לתוך אוזני. לחץ לי בכל מיני נקודות בגרון וטפח לי על הגב. את המחווה האחרונה פירשתי כסימן של עידוד.

"מה?" אמרה סבתא, כשהחווה לעברנו בידו. "מה זה אומר - להתראות? מה הכוונה בריא?"

הסברתי לה מה אמר כשכבר עמדנו ברחוב ואחרי שהיא תחבה את התיק הרפואי בחזרה לתיקה.

"מנין לך לדעת?" היא שאלה. "מי לימד אותך את זה? רק הגענו לפה, ואתה אידיוט."

משכתי בכתפי. הרגשתי בתוך אגרופי את דובון הגומי הדביק שהורשיתי לקחת מהקופסה כשנפרדנו לשלום.

"שרלטן," אמרה סבתא שלי. "אפילו לא עשה לך צילום רנטגן. אני כבר מעדיפה שהנשים השיכורות אצלנו יבדקו אותך. מה יש לך ביד? אתה לא רואה את המיקרובים שדבוקים לזה? אתה רוצה להיות חולה? תן לי."

מסרתי את דובון הגומי לסבתא והיא הכניסה אותו לפה.

יום הולדת

חיוכה של הסייעת במרפאה דלה מזיכרוני את הסיבה לכך שהחיים יפים, למרות הכול: בכל מקום יש נשים. השבועות הראשונים בגרמניה חלפו על פני כמו ערפל, ועכשיו הרגשתי כאילו התעוררתי מחדש.

חשבתי על נשים בכל פעם שהרגשתי כאילו טלפיים קפואים עוטפים לי את הלב. סבתא התחילה להכין אותי אל מותי הצפוי עוד משלב מוקדם. מאחר שהזמן החומק ממני העלה בי צמרמורת, רציתי לספוג אל תוכי את מרב היופי האפשרי. כל מה שקשור בנשים היה נפלא בעיני. הרזות נראו לי זריזות ושבריריות כמו עכבישים ארוכי רגליים, והחסונות קרנו אלי בחום וברכּוּת. כשנשים היו גבוהות, הערצתי את חוזקן, וכשהן היו נמוכות, הצטערתי על שאינני יכול להגן עליהן. לא עלה בדעתי שגם סבתא שלי היא אישה.

בכל יום הולדת שחגגתי בירכה אותי סבתא במילים: "איזה פלא, תודה ליושב במרומים ותודה לי, הוא שוב הצליח להחזיק מעמד." היא נתנה לי במתנה גרביים וכפפות שסרגה בעצמה, ואחר כך הציגה בפני עוגה ענקית, מראה שתמיד גרם לי לשקוע בייאוש. כבר ידעתי מה עומד לקרות, עוד לפני שסבתא הכריזה: "תראה, סבתא שלך לא חסכה לא בכסף ולא במאמץ. היא עבדה בפרך כל הלילה. עם קרם שוקולד, שלוש שכבות. הביצים הכי טריות שאפשר להשיג. תראה אותה, תסתכל מכל הצדדים. מה אתה אומר? יש לה טעם נהדר, אתה חייב להאמין לי."

האמנתי לה מיד ואפילו לא שאלתי אם אפשר לקבל פרוסה. התשובה היתה כל כך מוכרת לי, שכבר יכולתי לענות לעצמי: "כבר אין לך צורך בלבלב? זה אוכל לאנשים נורמלים בלבד. שב ותאכל עם העיניים, זה גם ככה בריא יותר. גם להריח מותר." היא העבירה אצבע על צלחת העוגה והחזיקה טיפת שמנת מתחת לאפי.

מעולם לא היו לי חברים, וזה נראה לי נורמלי כי גם לסבא וסבתא לא היו חברים. ברוסיה סבתא בדרך כלל היתה מזמינה ליום ההולדת שלי שכנה אקראית או שתיים, והן אף פעם לא הגיעו פעם נוספת. יום ההולדת השביעי שלי חל באחד החודשים הראשונים שלנו בשיכונים. תהיתי את מי סבתא תזמין הפעם כדי שלא תצטרך לאכול את עוגת יום ההולדת שלי לבד עם סבא.

הגרמנים היו חשודים בעיני סבתא מלכתחילה, ויתר על כן, היא לא הכירה שום גרמנים - חוץ מרופא הילדים ואב הבית, שאיתם ניהלה חילופי דברים מצערים. "אנחנו צריכים להישאר עם היהודים," היא הסיקה, וכמקבלת עליה את הגזירה הזמינה את השכנה המקסימה ששוחחה עִמה בבית הכנסת על הסטרפטוקוקוס שלי. "קוראים לה נינה. אתה זוכר? נ־י־נ־ה. מאוד מנומסת, אצבעות עדינות, לא פלא עם מקצוע כמו שלה. אל תבריח אותה, דביל חסר תרבות."

סבא שלי הוא שפתח לנינה את הדלת וזז הצִדה בשתיקה כדי לתת לה להיכנס לדירה הקטנה שלנו, שהיתה מורכבת משני חדרי מלון מחוברים, כי המשפחה הקטנה שלנו הוגדרה "זוג נשוי עם ילד ממין זכר". לרגע עבר בו רעד, והוא נראה כאילו רצה להתערב ברגע האחרון ולמנוע ממנה להיכנס למסדרון הקלוש ואל תוך חייו. אבל אז הוא עשה את הצעד המכריע הצִדה. היא נכנסה וכתפה התחככה בו כשחלפה על פניו.

נינה נראתה כאילו מישהו צייר אותה בעיפרון. היא הביאה עִמה חבילה קטנטונת ויפהפייה, וסבתא לקחה אותה מידיה ומיהרה לאחסן אותה במקרר. אחרי האורחת נכנסה לחדר ילדה שנראתה כמו העתק מוקטן של אִמה.

"ילדה מקסימה," אמרה סבתא לפני שהאורחות הספיקו לפצות את פיהן כדי לברך אותי ליום ההולדת. היא דחפה אותי בגב כדי שאפנה מקום. "מהר, להתיישב! התה מתקרר. צ'ינגיס!" היא דחפה את סבא הדומם הצִדה. "מה אתה עומד סתם, תביא עוד כיסא. בת של נינה, את שבי כאן על הספה. זהירות עם התה. כוויות זה הסוג הכי גרוע של פצעים שאפשר לסבול. האידיוט שלי מקבל ממני תה רק אחרי שהוא מתקרר." היא הניחה בשבילי על אדן החלון ספל תה מלא עד מחציתו.

הן היו האורחים הראשונים שלנו על אדמת גרמניה. מאחר שהמטבח היה קטן מדי, סבתא ערכה שולחן בחדר הגדול מבין השניים. השולחן היה צמוד אל הספה שאני והיא ישנו עליה בלילה. "עכשיו שבי לך, נינה יקרה. צ'ינגיס, אתה חירש? שב כאן."

ישבנו סביב השולחן, וסבתא דיברה. כשהשיחה נסבה עלי, דבר שקרה לעתים קרובות, חשתי במבטה המודאג של נינה ובמבט השמח לאיד של בתה.

"אני לא יודעת איך אשלח אותו לבית הספר, נינה יקרה. כאן הם רוצים שילדים ילכו לכיתה א' כבר מגיל שש, ממש צער בעלי חיים. איך אפשר לתת ליצור כזה לצאת מהבית? אני לא יכולה לקחת על זה אחריות. הוא בקושי מסוגל לעכל משהו, והילדים בכיתה יעשו ממנו קציצות, מה את חושבת?"

"אני מקווה שלא," אמרה נינה ברוך. לא העזתי להביט לכיוון של סבא.

"את הרי פדגוגית, בוודאי יש לך ניסיון עם ילדים עם מוגבלויות נפשיות וגופניות." סבתא התבוננה באורחת במבט נוקב.

"לצערי לא," אמרה נינה. הרגשתי דקירה: היה מוצא חן בעיני אילו היא היתה מנסה לחלוק על סבתא, דבר שכמה אנשים אכן העזו לעשות בהיכרות הראשונית עם המשפחה שלנו בכך שהביעו פליאה על ההערכה של מצבי הנפשי והגופני. האמיצים שבהם אפילו רמזו שאין לי שום בעיה נראית לעין, וסבתא היתה פוטרת את הטענות האלה ב"כאילו יש לך מושג!"

"מה אתה יושב לך כמו גולם, צ'ינגיס? אני אפיתי, במו ידי. מצרכים מאיכות מעולה. לא הזבל מהקונדיטוריות. אני חלילה לא רוצה להרעיל אף אחד."

עקבתי במבטים עגמומיים אחר פרוסות העוגה הגדולות בעודן נודדות אל הצלחות ולאט־לאט נעלמות. על השולחן לפני נחתה צלוחית ובה ערימה קטנה וירקרקה, שעטתה בהדרגה צבע חום. התה שלי המשיך להתקרר על אדן החלון.

"אל תשימו לב אליו, נינה יקרה ובת של נינה. גיררתי תפוח למסכן, לצערי הוא לא יכול לעכל שום דבר אחר. לא חסרות לי צרות!"

סבא ישב שם בשתיקה. תהיתי אם זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מביט באדם בכזאת עוצמה, או שפשוט מעולם לא הסתכלתי עליו כי הנוכחות של סבתא השתלטה תמיד על כל חושי. הרגשתי שיהיה חסר נימוס מצדי להמשיך להתבונן ברגשות של סבא, ולכן הפניתי את תשומת לבי אל הילדה, שהיתה בעלת פנים חביבות ועגולות אבל בדיוק התחילה לבעוט בי מתחת לשולחן.

"את אישה מאושרת, נינה, כי את רווקה וגם כי יש לך ילדה נורמלית. תראי כמה היא מקסימה. כל כך שקטה ומנומסת," אמרה סבתא, בזמן שהתאמצתי להזיז את השוקיים שלי מחוץ לטווח בעיטה.

"גם הבן שלך עושה רושם של ילד נחמד," אמרה נינה.

"הבן שלי? איזו מחמאה. אין לי בן, אף פעם לא היה לי בן. אני אישה זקנה, עברתי את גיל הבלות. היצור הזה הוא הנכד שלי. איזה דברים עברתי איתו. אצלי כל שנה בחיים נחשבת שנתיים."

נינה שתקה בעצב.

"אבל תראי אותו," הצביעה סבתא על סבא, "הקשיש הזה עדיין נראה כמו נער. אלה הגנים האסייתיים. הם פשוט לא מזדקנים. העור שלהם פשוט הרבה יותר עבה משלנו, הלבנים, את מבינה? בשלב מסוים הם פשוט מתפגרים. זה הלב. צ'ינגיס, אולי תגיד משהו."

סבא ישב זקוף מאוד. שטף הדיבור של סבתא טפטף ממנו כמו גשם קל של קיץ.

"ובכמה אחוזים את יהודייה, נינה? רבע? שמינית? את נראית מקסימה מדי."

נינה לגמה מהתה. משהו בפניה השתנה. נבהלתי, כי בהתחלה היא נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. היא אחזה בספל שלה זמן רב ליד הפה, ובשלב מסוים התחלתי להבין שהיא מנסה לבלום התקף צחוק.

"מאה אחוז," היא אמרה והניחה את הספל שלה בדממה. היא חייכה אל סבא שלי, והייתי בה בעת מוקסם ומזועזע כשהבחנתי שסומק עז מתפשט במעלה לחייו הכהות. מעולם לא ראיתי אותו מסמיק, והחזקתי אצבעות מתחת לשולחן בתקווה נואשת שסבתא שלי לא הבחינה בכך.

"עוד נראה אם תצליח לשרוד גם עד השנה הבאה," אמרה סבתא בערב, כששכבנו זה ליד זה על הספה והיא הידקה את השמיכה מכל הצדדים תחת גופי השברירי, כדי שלרוח הפרצים לא יהיה סיכוי לפגוע בי גם בשלושים מעלות בצל. חגיגת יום ההולדת שלי עשתה אותה סנטימנטלית, וחששתי שעכשיו היא תחבק אותי, או גרוע מכך, תנשק אותי. כדי להסיח את דעתה של סבתא מגילויי החיבה המאיימים להתגשם, נעזרתי במשחק שכבר הוּכח כיעיל: "ומה אם לא? תהיה לי לוויה יפה?"

החישוב שלי התברר כמדויק: עיניה של סבתא התחילו לנצוץ. "הכי יפה," הבטיחה בלהט.

"כמו שהיתה למאיה היקרה?"

"לפחות."

הייתי מרוצה. מאיה היתה הילדה הטובה שסבתא גידלה לפני. בזיכרונה של סבתא נשארה מאיה ילדה נצחית, אמנם גדולה ממני, אבל לעולם לא מבוגרת. הסיפורים שלה על מאיה היו קצרים ומבולבלים. לפעמים נטרתי למאיה על שהיתה ישות כה מלאכית, אחרי הכול עוד מהרגע הראשון שלי עלי אדמות הייתי קללה בדמות אדם, וההשוואה אליה לא היתה נעימה.

המשך הפרק בספר המלא