הנחלה

בִּתהּ של מי 

אני מציבה את כד האפר על שולחן המרפסת בשעה שאנחנו פורקים את התיקים מהמכונית

מוזגת טַליסְקֶר בכוס

להרף עין

אני רוצה לפתוח את מכסה כד האפר ולמזוג קצת לתוכו

אַתְּ זו שלימדה אותי לשתות ויסקי

במקום זאת אני משיקה כוסות עם שמש הערב

כר הדשא לפני הבית צהוב מפרחי שן הארי

שיחי לילך והלב המדמם ליד מחסן עצי ההסקה

כל זה עכשיו שלי

כי אַתְּ אינך

 

אני, שגרה הרחק מכאן

ואיך אוכל

איך אסתדר

והיער והאדמה

איני יודעת דבר

לא מכירה דבר

ואיני שייכת לאיש

 

כשאַתְּ אוכלת את ריבת הדומדמניות האחרונה שאִמך הכינה

רק אז אַתְּ כבר לא בת של אף אחד

 

החווה מעולם לא הייתה

גן העדן הקיצי שלי

כפי שהיה שלך

כשהיית קטנה

היו לך זיכרונות מכאן

קשרי חברוּת עם

אנשים בעלי חיים אדמה

שם הלכת לערב ריקודים

שם הקמת אוהל עם בת דודך הצעירה

שם השתתפת בתחרויות גלישה בשלג

הצבעת, הקשבתי בחצי אוזן

מעולם לא גרת כאן

אבל היית שייכת למקום הזה

 

אני אפילו לא יודעת איפה מפתח המרתף

למה הרדיאטור משמיע נקישות מוזרות

מתי באה הספרייה הניידת

למי צריך להתקשר כדי לתקן את הגג

 

אבל

השארת רשימה,

הוראות

לקראת האפשרות

שבמקרה

יבוא יום שיהיה בהן צורך

שלושה חודשים לפני מותך

היית פה

וכתבת ביומן

תודה על הכול חווה יקרה

 

המקום הזה היה חשוב לך

אני רוצה להבין מדוע

 

השְגָרות שלך טבועות בקירות

בזהירות לפני שאֶת שלי

מזיזה

מעבירה

מתאימה

מבקשת סליחה כשאני משנה סדרים במטבח

היו לך שיטות משלך

אסור היה להמירן

אחרת היית רותחת מזעם

אני מנסה להתנחם במחשבה שתשמחי

שאני כאן

(כי תשמחי נכון?)

אני מוציאה את בגדייך מהארון

איני מסוגלת להיפטר מהם

מעבירה אותם למחסן

הניצב בחוץ צבעו מתקלף וזגוגית חלונו שבורה

יהיה עליי לטפל גם בזה

 

אוכל להשתמש במגפי הגומי שלך

ובמעיל הישן של דוֹרִיס

תרמיל הגב של אוֹטוֹ מהמלחמה תלוי על וו

ליד מַעְגילַת העץ הפשוטה שהשנה 1683 חקוקה עליה בספרות עקומות

ומקדח יד עם ידית מקֶרֶן

הסדין במיטה מדיף עדיין את ריחך

והמונוגרמה של סבתא רקומה עליו

 

זו הפעם הראשונה שאני מסתובבת באזור

בלעדייך

בלי דור מבוגר יותר

הניב המקומי מוּכּר לאוזניי אבל לא שגור בפי

 

כשיש תקר במכונית

אני מתקשרת למוסך הכפר

(רשמת את המספר על פתק ותלית ליד

הטלפון הקווי)

האיש מעברו האחר של הקו אומר

"את נמצאת בנֵוָבָּקָה, נכון?"

אף כי שם המשפחה שלי אינו זהה לשלך

ולאף אחת מאִתנו לא קוראים נֵוָבָּקָה

 

כשאני נכנסת למאפייה

להזמין סְמוֹרְגוֹסְטוֹרְטָה להגיש למשתתפים בלוויה

האישה מאחורי הדלפק אומרת

"רואים הבת של מי אַת"

עוד לפני שהספקתי לומר מה מבוקשי

כשאני נוסעת העירה וקונה מזרנים חדשים

לילדים

האיש בחנות הרהיטים מבקש לדעת איך ייתכן

שיש לשלחם לנֵוָבָּקָה

"בטח הכרתי את אֵוָה־סְטִינָה בטח"

עבדתם יחד בקיץ 1967

 

חוטים נמתחים לכל עבר

שורשים שמעולם לא הייתי מודעת להם כשהיית אִתי

כאילו חסמת את הדרך

אבל עכשיו הם נראים לי, ברורים כשמש

עכשיו, כשאני המבוגרת

זו שתמשיך

לאחוז בחוטים

עד שהדור הבא יתפוס את מקומי

 

ידו של בן העשר בידי

כשכד האפר מוטמן באדמה

בת השש כורעת ברך ליד הבור

עוקבת במבטה אחר סבתא

הנעלמת

בעָפָר

 

משהו באדמה כאן

מכיר אותך

ולומד עכשיו להכיר אותי

 

מרחרחת באוויר

 

אני הולכת בין דפי ההיסטוריה

בדרך שאבות אבותיי פילסו

על פני הגַלעֵדים שהקימו

אסמים שמילאו בחציר

צריפי ייבוש שהקימו

שדות שעיבדו

שנה אחר שנה אחר שנה

עקבות חייהם

מתכסים עשבים

שוקעים

נסתרים תחת ענפים, שיחים וטחב

 

אני משוטטת בליל יוני בלי חושך

וטעם טליסקר בפי

באוויר ניחוח חציר קצוץ

תפוחי אדמה טריים

זפת מזוקקת ושלג של אמצע החורף

 

צעדיי נשמעים באדמה

והיא מאזינה

והיא לוחשת

אני מכירה את צעדייך

אני יודעת בתהּ של מי את

המאה ה-17

הכול חיים ויחיו

והכול נותנים מחייהם לכול והכול מעניקים מאורם לכול

והכול מסתירים את אורם מהכול ומתקיימים מהכול וחיים על חשבונם

וזה לא דבר טוב ולא דבר רע

ככה זה וזהו 

ג וּ נָ ר   אֵ קֶ לֶ ף

נֵוָבָּקָה

לחייל מחציה המערבי של ממלכת שוודיה־פינלנד ניתנה הבטחה לחוות אריסים קטנה במזרח הממלכה כשכר על שירות נאמן לכתר. הוא חצה את הים באונייה לעיר הצעירה גַמלָקַרְלֶבּי, שט לאורך נחל והגיע לכפר קטן. לא הייתה שם כנסייה, והכפר כולו, שהתפזר על פני שטח גדול, מנה רק חמישה־עשר בתי אב. הוא ביקש הוראות הגעה והאנשים שפגש דיברו בשפתו השוודית, אבל היו גם כאלה שדיברו פינית.

בפינה המזרחית של המחוז השתרעה הנחלה שהייתה עתה שלו ולשימושו. הוא ידע שאת בקתת המגורים עצמה יהיה עליו לבנות בכוחות עצמו, אבל זה לא הטריד אותו כלל. היער שחצה היה עבות וחשוך, שונה בתכלית מהיערות הנשירים שבא מהם. כאן היה שפע של עצים לבניית בקתה מפוארת. צמרות העצים רחשו כמו הים שחצה כשיצא למלחמה. מזלו שפר עליו במלחמה, הוא זכה באמונם של הקצינים והחיילים ובכבודם. אבל הוא לא נולד להרוג ולבזוז. הוא נולד לאחוז באֵת, במעדר ובמחרשה. הוא חש את כלי העבודה בידו בעודו פוסע.

הוא לן ביער, אבל המשיך בדרכו לפני עלות השחר. בשעת בוקר מוקדמת הוא הגיע לגבעה שעליה יבנה את חוותו הקטנה. הירח המלא ריחף נמוך מעל צמרות העצים, חיוור בשמי האביב הבהירים. הוא עלה עוד לפני השמש. החייל המשוחרר עמד שעה ארוכה והביט סביבו. היער היה עבות ופלג זרם לרגלי המדרון, רחב ומפכה מי שלגים. בעיני רוחו ראה היכן יעמוד הבית, והיכן יעבד את השדה הראשון שלו. מים הוא יביא מן הפלג. יש פה כל מה שאדם כמוהו זקוק לו. נחלתו היא קרקע בתולה, והוא היה מוכן ומזומן לכפות את עצמו עליה ולזרוע בה את זרעו ולהפרותה. הוא יהיה חרוץ כמו חודש מאי ויקום לפני הזריחה לעשות את מלאכתו. נֵוָבָּקָה, זהו שמה של החווה הקטנה, כי היא תיבנה על הגבעה היחידה באזור שקוע ובו ביצות רבות. במחוז הזה רבים שמות המקומות שהם שילוב של פינית ושוודית, ולעיתים גם שפות נוספות. ובהתאם למסורת מעתה ייקרא החייל המשוחרר על שם נחלתו. מַטְס מַטְסוֹן רַסְק היה כעת מַטְס מַטְסוֹן נֵוָבָּקָה.

מַטְס נֵוָבָּקָה היה גבר נחוש וחרוץ. הוא חטב אשוחים תמירים ובנה את חוותו בראש הגבעה, היה בה חדר אחד עם אח מפוארת שחיממה את החדר גם בימי החורף הקרים ביותר. הוא בירא חלקת אדמה בסמוך לבקתה. זרע בה את הגידול הראשון שלו, שהיה צנוע, אבל הוא ידע שמעתה יהיה אדון לעצמו. יעצב את חייו כרצונו, חיים שבהם הוא הקובע, לא קצינים ומלכים. לעולם לא ימלא עוד פקודות, לעולם לא יסכן שוב את חייו בגלל גחמותיו של אדם אחר. הוא ינצל את חייו כראות עיניו. הוא הפיק הנאה מכל מהלומת גרזן ומכל הנפת אֵת ומוט ברזל מחודד.

אבל לא היה קל להשתלט על היער. הוא גילה התנגדות. העצים היו עתירי שרף, צמיגיים ולכן קשים לחיתוך. וגדמי העצים סירבו להישלף מהאדמה, ככל שמַטְס ניער וטלטל. הקרקע הייתה כולה סלעים, סלעים ועוד סלעים. הוא סחב אבנים ובנה גלי אבנים סביב השדה הקטן שלו ובערבים נרדם וחלם על אבנים. הוא חפר ועקר שורשים ונאחז באדמה הסלעית בכוחות חיוניים מאין כמותם.

הוא היה שבע רצון בבדידותו, למען האמת הוא העדיף אותה אחרי האחווה הכפויה של חיי הצבא. אבל עכשיו התעוררה בלִבו כמיהה חדשה: הוא חלם על בן שיעזור לו בעבודתו. אולי שני בנים, שניהם חזקים וחסונים, ובעזרתם היער ודאי יסור למרותו. עם בנים לצידו הסלעים כמו יתרוממו מתוך האדמה הבוצית ויתעופפו לדרכם.

אך לא היו לו בנים ולא רעיה, ובמקום הנידח הזה שרר מחסור בנשים. בכפר הקרוב ביותר היו רק שני בתי אב ואף אישה שהגיעה לפרקה. למַטְס לא היה זמן להתרוצץ בין השווקים ובמקומות אחרים שבהם אפשר אולי למצוא אישה מתאימה.

לפתע נזכר שלא הרחק משם הייתה בִיצה שבה כמעט לא צומחים עצים. היא השתרעה צפונית לחלקה שלו והוא לא שׂשׂ לשוטט בקרבתה. הוא היה משוכנע שמישהו מתבונן בו בכל פעם שהתקרב לביצה. זו לא אמונה תפלה בסגנון קתולי לומר: ביער חיים אנשים אחרים ולא רק חיות וציפורים. תושבי הכפר שמרו אִתם על יחסי שכנות טובים או שמרו מהם מרחק, בהתאם לרוח התקופה והמנהגים שהוכתבו מלמעלה. לפעמים היו מקריבים להם קורבנות, בחשאי, שכן הדבר מנוגד לתורת הכנסייה. אבל לפעמים לא היה שום גורם אחר לפנות אליו בבקשה לעזרה בגירוש מחלה או במניעת בצורת ורעב.

מַטְס שזה מקרוב בא לא היטיב להכיר אותם. הוא לא ידע את שמותיהם ולא הכיר את דרכיהם. כשיצא ליער תמיד נשא עִמו חתיכת פלדה ובמקרה הצורך שר מזמורי תהילים בקולי קולות. היה לו קול עמוק שנישא למרחקים. הכול ידעו כי אנשי היער לא בדיוק מתלהבים מהאל הנוצרי. לא יהיה נכון לומר שמַטְס פחד, אבל הוא נקט משנה זהירות.

אם רק יוכל לנקז את הביצה ולייבשה תעמוד לרשותו אדמה רכה שאין משובחת ממנה, נקייה לגמרי מגדמים ומשורשים. כך תיחסך ממנו עבודה רבה. הוא כבר ראה לנגד עיניו את השיפון מתבדר שם ברוח. עושר, זו משמעותה של הביצה. במהלך שהותו בנכר הוא למד דבר או שניים על ניקוז אגמים. הוא ידע כיצד לעשות את העבודה, וגם ידע שבהיותו לבדו היא תהיה מפרכת. אך ברגע שגמלה בלִבו החלטה הוא לא חיכה רגע, נטל אֵת ומעדר ויצא לביצה.

היה זה יום קיץ לוהט, נחילי ברחשים ויבחושים זמזמו באוויר מעל גבעולי הגומא. השמיים היו כחולים, כחולים עזים. אף ציפור לא טרחה לשיר. רק נקר אדום־כיפה תופף בקצב כנגד גזע עץ חלול בשולי הביצה. כשהניח את האֵת והמעדר הבחין מַטְס בכמה פרחים קטנים בעלי עלי כותרת זהובים שצמחו לשפת הביצה. הוא מעולם לא ראה פרחים כאלה. הוא סבר שזה סימן טוב. כאן, כאן בדיוק, יבנה את הסוללה הראשונה.

מַטְס החל בעבודה. הוא לא הניח לעובדה שהיא צפויה להיות אין סופית לדלדל את עוצמת אִתּוֹ המונפת או את כוח הרצון שבו עדר במעדר.

הוא עמל והתייגע ואף לא נפנף מעליו יבחושים וזבובים. כשהשמש עמדה גבוה בשמיים וקפחה על ראשו ללא רחם הוא שתה מים ונשכב לנוח זמן מה בצילו של אשוח.

בחלומו באה אליו מישהי, ברייה קוראים לזה, שערה ארוך ונוטף מים ועיניה כעלי כותרת זהובים. הברייה הדיפה ריח ביצה ומים טחובים, ידיה היו מעוקלות ומסוקסות כמו אורן מפותל ובגדיה כמו נארגו מגבעולי כָּריך גָמְאִי. מַטְס הצטלב בחלומו, כי הבין מהי הברייה הזאת. היא עמדה לפני הביצה בידיים מורמות, כמו מגוננת על עצמה. היא סימנה בידה לעבר היער, מחווה מזמינה, רחבת לב. ומייד לאחר מכן סימנה בידה לעבר הביצה בתנועת הדיפה.

מַטְס התעורר מבולבל ונסער, גרונו ניחר. אבל הוא לא היה מאלה שנבהלים בנקל. הוא ראה דברים רבים שחישלו אותו, הקשיחו אותו והקשו את לבו עד שהיה כמו אבן שַחַם. בני ארצו שגזלו ובזזו כל דבר העולה על רוחם: נשים, אוכל, זהב. אין לו כל סיבה לדאוג בגלל חלום.

הוא המשיך במשימתו. אך כעבור ימים אחדים שוב נרדם בביצה, ראשו מונח על גזע ששימש לו ככר. הברייה שבה והופיעה לפניו. עכשיו היא כעסה. עיניה הזהובות ירו ניצוצות. הקרקע התנדנדה תחת רגליהם, כאילו הם עומדים על אדמה טובענית. מַטְס הבין היטב מה היא מבקשת לומר לו. אסור לו לגעת בביצה.

הוא התעורר כמו בפעם הקודמת, ושב לעבודתו. איש לא יבהיל אותו עוד ואיש לא ישלוט בו. הוא אדון לעצמו והוא יכול להניף את המעדר שלו כאוות נפשו! אבל כל הזמן ליוותה אותו אותה תחושה שמישהו מתבונן בו בשעה שהוא עובד.

אחרי שעבד שבועות אחדים החליט ללון בקרבת הביצה כדי שיוכל להמשיך לחפור משעת בוקר מוקדמת. הוא התעורר עם עלות השחר, צעיפי ערפל קלילים ריחפו מעל העשב המתבדר בביצה. עגור קרא בקרבת מקום. בעצים סביבו קיכלי גדול וקיכלי רונן פטפטו ביניהם. הנקר השחור הלם במקורו ליד הביצה, כהרגלו. נקר אפור־ראש השמיע את קינתו המלנכולית.

מַטְס לקח בידו את האֵת.

לפתע ראה מישהו מתקרב על פני הביצה, או שאולי רק הערפל הוא שמתנועע כגלים? אם מישהו אכן מתהלך שם, הרי שהוא מתהלך באזור הטובעני ביותר.

מַטְס הצטלב. הידק את אצבעותיו סביב הפלדה שנשא בכיסו.

הערפל נעשה סמיך אף יותר, עתה לבש צורה, צורת חמוקיים אפופה רַכּוּת. הצורה התנועעה הישר לעברו. זו הייתה אישה, שערה זהוב כמו הפרחים הקטנים שנכנעו ללהב האת שלו. היא הייתה ארוכה, פרועה ומשוחררת. זרועותיה ורגליה היו ארוכות ודקות כמו עלי גומא. היא חייכה אליו, ועיניה היו ירוקות כמו טחב. מַטְס חשב שמעולם לא ראה אישה כמותה, אפילו לא בעולם הגדול, שבו ראה, וידע, נשים רבות ויפות. היא לא הוציאה הגה, רק נעמדה מולו במערומיה, במלוא מתיקותה. היא הניחה את ידיה על כתפיו ובאפו עלה ניחוח שופע ואפל. היא דחפה אותו מטה, השכיבה אותו על הטחב, פרמה את מכנסיו והתיישבה עליו בפישוק. חוויה כזאת לא חווה מעולם, אפילו לא עם היצאניות בפראג.

כשבאו שניהם על סיפוקם היא שבה ונעלמה בביצה מבלי לומר מילה. מַטְס גילה שכל כוחותיו אזלו, וגרר את עצמו במאמץ בחזרה לבקתה. בשום אופן לא יכול להמשיך בהקמת הסוללה.

הוא כמובן הבין עם איזו מין ברייה שכב. אבל לא נגרם כל נזק, הצטדק, והבטיח להגן על נפשו הנוצרית ולא להמירה. וזאת אף כי גילה שהוא חושב עליה ללא הרף בחודשי הסתיו, כשקצר את מעט היבול שעלה בידו לגדל, ובמהלך החורף, כשגלש ביער המושלג וצד חיות קטנות וגדולות לקיומו. לעיתים קרובות גלש אל הביצה כי בשטחה קל להבחין בעקבות שהותירו בעלי החיים, כך שכנע את עצמו, אם כי לפחות חלק מהזמן אם לא בכולו הוא תר במבטו אחר עקבות אחרים לגמרי. אך הוא לא ראה שוב את זהובת השיער.

ערב אחד באביב, כשבחוץ התחוללה סופת גשמים, הופתע למשמע מהלומות על דלתו. הוא מישש בידו וּוידא שהסכין נעוץ בחגורתו לפני שהרים את הבריח ופתח.

הוא הביט הישר לתוך זוג עיניים ירוקות כטחב. הוא לא התאפק, נטל אותה מייד בזרועותיו ומשך אותה פנימה, משך פנימה את ניחוחותיה, ניחוחות היער והטחב והאבן. אך לפתע חש שהיא נושאת דבר מה בזרועותיה, דבר מה החוצץ בין גופיהם, הוא השפיל את מבטו וראה שהיא מחזיקה תינוק בידיה.

"הוא שלך," אמרה, "אתן לך את היורש הזה אם תישבע שתניח לביצה לנפשה."

האיכר הביט באגרופים הקטנים השמנמנים, בעיניים הכחולות הגדולות שהביטו בו בסקרנות, ורגש שמעולם לא הכיר הציף את לִבו.

"אני נשבע," השיב, "אֲבָרֵא את היערות ואעבד את האדמה בכל שאר המקומות, רק לא בביצה."

האישה הייתה מרוצה מתשובתו והלכה לדרכה.

הבן גדל במהירות ונראה כמו ילד רגיל בכל המובנים, למעט העובדה שהיה חסון וחזק להפליא. יושבי החוות הסמוכות כמובן תהו מנין הביא לו פתאום האיכר החדש בן. הוללות ופירותיה לא היו דבר נדיר או חדש, מה שלא היה שכיח הוא אדם המטפל לבדו בצאצאו. בתחילה, כשמַטְס ביקר בחוות השכנות וביקש חלב וקצת בגדים לתינוק, ריכלו עליו לא מעט. אבל הוא אמר שאִמוֹ של הילד מתה, וכשהבריות ראו באיזו מסירות הוא מגדל את בנו, דעכה הרכילות לאִטהּ. מַטְס הביא את בנו לגַמלָקַרְלֶבּי, שם הייתה הכנסייה הקרובה, וביקש להטבילו בשם הנריק.

מַטְס טיפל בהנריק כאֵם אוהבת. הוא האכילו במזון המשובח ביותר, והם ישנו יחדיו באותה מיטה. הנריק צמח במהירות, מהר מילדים אחרים. לא חלפו שנים רבות והוא כבר החל לעזור למַטְס בעבודות החווה. הם זרעו שיפון, שעורה ולפת, ועד מהרה קנו גם פרה ונהנו מחלבה. לעיתים נדירות, כשמַטְס נזכר בביצה, היה חושב עליה בהכרת תודה, על המתנה שקיבל.

אבל משהנריק היה לגבר צעיר, כמעט בוגר, וגובהו כשל אביו, החלו מחשבותיו של מַטְס להשתנות. לעיתים קרובות יותר ויותר הן היו מובילות אותו לביצה. איזה אוצר חבוי שם, הישר מתחת לאף! איזו אדמה חקלאית משובחת יוכל לעבד שם! היא שלו, הביצה, וזכותו לעשות בה כרצונו.

אביב אחד, משזרעו את השדות סביב הבקתה, לקח מַטְס את האֵת ואת הנריק ויצא לביצה במטרה לייבשה.

בלילה הראשון ליד הביצה ישן מַטְס שינה ערבה ונטולת חלומות, אבל עם עלות השחר הנריק נראה מדוכדך וקודר. מַטְס שאל אותו מה קרה.

"אימא באה אליי בחלומי. היא אמרה שאתה מפר את ההבטחה שהבטחת לה. על איזו הבטחה מדובר, אבא?"

מַטְס נפנף את שאלתו של בנו בביטול. הם המשיכו במלאכתם, ובהיותם שניים העבודה התקדמה במהירות.

בלילה שלאחר מכן מַטְס שוב ישן שנת ישרים, אבל הנריק התעורר בלב דואב. "אימא אומרת שאם תתעקש להפר את הבטחתך, היא תיקח ממך את מה שנתנה לך." הוא אחז בידי אביו. "אבא, ייאוש נוראי לופת את לבי. מה הבטחת לאמא?"

אבל מַטְס שוב התייחס בביטול לבנו המודאג ואמר שאין להאמין לחלומות. הם הוסיפו לחפור ולעבוד תחת שמש חמימה של ראשית הקיץ, שהזכירה למַטְס את התקופה שבה בנו בא לעולם, בנו רחב הכתפיים שהולך עכשיו לצידו. הבן שייך לו. הוא זרע את הזרע, ולכן גם הפרי שלו. הוא זקף את גבו וכמו בפעם הקודמת השקיף על פני הביצה בעודו מוחה את הזיעה ממצחו. כאן תצמח ממלכתו, כאן ינץ זהבהּ, כאן יקים בית קבע שבנו יירש יום אחד.

בפאתי היער תופף נקר שחור ללא הרף.

באותו לילה הפריעו חלומות את שנתו של מַטְס. הברייה שעיניה זהובות שבה וביקרה אותו. כמו לפני חמש־עשרה שנה היא לא אמרה דבר במילים, אבל הצער והכעס שלה מילאו את חלומו, והסתחררו סביבו כמו סערה קודרת המכלה הכול. הברייה הושיטה אליו את ידיה דמויות הטפרים, זעמה שצף וחדר אליו מבעד לאפו ופיו ועיניו, והוא הרגיש שהוא עומד להיחנק.

הוא התעורר מתנשם ומתנשף. המקום שבו שכב בנו היה נטוש. מַטְס זינק ממקומו וסקר במבטו את הביצה הדוממת, שהייתה אפופה באור דמדומים קליל. הוא קרא להנריק, אך איש לא ענה. הוא נתקף אימה והקיף את הביצה בריצה, קרא וצעק, אבל איש לא ענה. בנו נעלם ולא הותיר אחריו זכר. מַטְס נפל על ברכיו וזעק בקול שהדהד מעל הביצה ובמעבה היער, מתחנן שישיבו לו את ילדו - הוא יעשה כל שיבקשו ממנו, הבטיח, אם רק יחזירו לו את הדבר היחידי שאי־פעם אהב.

הביצה הייתה קודרת ושקטה. הציפורים לא שרו, אף נקר לא תופף. נשמע רק זמזום אלפי היתושים צמאי הדם.

האיכר שב לבקתתו אדם שבור. הוא לא התקרב עוד לביצה. הוא לא האריך ימים: הצער והגעגועים עשו מה שאפילו המלחמה לא עשתה, הם שברו את רצונו ואת כוחותיו עד שלבסוף לא היה מסוגל עוד לעבד את האדמה. הוא התרחק משכניו והתקיים מיין שרף שזיקק בעצמו ומבעלי החיים שצד ביער. הוא מת בטרם עת, בודד ומריר.

הבקתה נותרה ריקה והיער החל לפלוש לחלקות השדה הקטנות. היער זריז. הוא שולח זַלזַל או שניים, אי־אֵלו קנוקנות גישוש, שנה לאחר מכן הזלזל כבר מגיע לגובה אדם והתרבה פי כמה, עד מהרה בקושי ניתן לראות שפעם השתרע שם שדה שמישהו חרש ושׂידֵד וזרע.

 

חלפו שנים אחדות. הכפר לגדת הנהר צמח והתפתח. אדמת השפלה הייתה קלה יותר לעיבוד והניבה יבול איכותי יותר מהקרקע הסלעית בחוות יער קטנות. הזפת שזוקקה ביער נשלחה בסירות, ואִתה גם עורות בעלי חיים, חמאה ושקי שיפון כתשלום מיסים. היו דגים בשפע, ובימות החורף אפשר היה ללכת או לגלוש לאורך הנחל עד לגַמלָקַרְלֶבּי השוכנת לחוף הים.

בבקתה קטנה, שקועה למחצה באדמה לגדת הנחל, גרה אישה זקנה עם בִּתהּ הצעירה, אֶסְטְריד יוֹהַנסְדוֹטֶר. האם הייתה חמורת סבר ויראת אלוהים, היא לימדה את בִּתהּ את הקטכיזם של מרטין לותר ואת התפילות, וחינכה אותה בתוכחה לציית למצוות האל. כשגילתה כי הנערה לומדת בנקל ומשננת בעל פה, ונוסף לכך ניחנה בקול צלול ויפה, לימדה את אסטריד את כל המזמורים שהכירה. אסטריד אהבה לשיר, וכשהתכלה מאגר המזמורים היא פנתה לכל אנשי המחוז שהכירו שירי עם ובלדות, ולמדה מהם. אך היא עשתה זאת ללא ידיעת אִמהּ, כי בעיני הזקנה העיסוק בדברים אלה הוא חטא הגַשמיוּת. באמצעות השירים רכשה אסטריד ידע רב על העולם, ידע שאִמהּ לא התכוונה להקנות לה, והרבה ממנו עסק בטרולים, בבריות החיות מתחת לאדמה וביושבי היער הבלתי נראים. עד מהרה הם היו מוּכּרים לה כמו השליחים בברית החדשה ואִמוֹ הקדושה של המשיח. אסטריד נודעה כנערה שתמיד שרה: כשכיבסה את בגדיה בנחל, כשרעתה את עדרי הצאן של הכפר תמורת תשלום זעום, כשהתרחצה בסאונה וכשטאטאה את הבקתה.

המשך הפרק בספר המלא