הגדעונים

הקדמה

הספר שלפניכם הוא ספר היסטוריה המתאר את קורות יהודי אתיופיה מתקופת הגלות ועד לחזרתם לארץ ישראל, שאותה עזבו לפני כ־2,500 שנה. שמו של הספר, "הגדעונים", נועד להזכיר את ממלכת שבעת הגדעונים שמשלו לסירוגין באתיופיה מהמאה החמישית לספירה ועד למאה ה־17. הספר מעניק לקורא הצצה נדירה להיסטוריה בת 2,500 שנה, היסטוריה אשר הייתה חבויה. זהו בעצם ספר ראשון מסוגו, החושף ממצאים חדשים על שושלת הגדעונים, ובפרט על תקופת השופטים ועל תקופת שלטונם של הקיסרים, כמו הקיסר תיאודורוס וקיסר יוהניס הרביעי. במשך אלפי השנים שעברו נשכחו פרשות חשובות בתולדות יהודי אתיופיה, שאת חלקן מבקש מחבר הספר להעלות מתהום הנשייה. הספר ייחודי גם בכך שהוא מספר את סיפור עלייתם ארצה של בני העדה האתיופית בשנות ה־80 של המאה ה־20, הן על סמך חווייתו האישית של המחבר והן כפי שליקט ואסף מפי אחרים שעימם שוחח. זהו סיפור רצוף מכשולים, ויש בו פרקים שלמים שהושתקו עד כה וטרם נחשפו לקהל הרחב מפאת הקושי שבדיבור עליהם.

היסטוריונים רבים שכתבו על אודות יהודי אתיופיה הסתמכו על כתביהם של המיסיונרים שהגיעו למדינה החל מן המאה ה־15. הספרים שכתבו האירופאים הללו לוקים בחסר, וכך גם ספריהם של תושבי אתיופיה, אשר כתבו כדי לרצות ולרומם את הקיסרים ששלטו בתקופתם. הסופרים הללו הוכרחו להלל, לשבח ולפאר את הקיסרים, ואילו הסיפורים האמיתיים נדחקו לקרן זווית.

על פי מקורות רבים, עד המאה ה־17 הייתה ליהודים שליטה במחוז הצפוני של אתיופיה. הם ניהלו אוטונומיה לפרקים וזכו להשתתף בסיפורי גבורה רבים שאת חלקם עדיין נושאים עימם בני העדה. היהודים יצרו במקום חברה מפותחת, שתרומתה לכלל אתיופיה לא תסולא בפז. כל אלה לא הוזכרו כראוי. סיפורי הגבורה של מלכי היהודים עברו מפה לאוזן, ורק מעטים מהם נכתבו בידי היסטוריונים, כשהדגש היה כמובן על המלכים האתיופים. חוסר התיעוד של מה שידעתי שהוא פרק חשוב בתולדות העם היהודי, לא נתן לי מנוח. חשתי שמוטלת עליי האחריות לעשות מעשה: ללקט את החומרים ולספר את הסיפור.

כשעליתי ארצה, הרגשתי שאני מגשים את חלומם של קדושי הקהילה וגיבוריה. חשתי בר־מזל על שנפלה בחלקי הזכות לראות את ארץ הקודש ואת ירושלים, בניגוד לאותם גדולי הקהילה שנכספו אליהן. ירושלים הייתה משאת נפשם של יהודי אתיופיה. אליה התפללו ואליה קיוו להגיע במשך אלפי שנות גלותם. על מנת לעבור מרחק של שלוש שעות טיסה נזקקו לחכות כ־2,500 שנה.

ב־1908 ביקר ד"ר יעקב פיטלוביץ בכפר מריינה. חברי הקהילה, שידעו שהוא בא מירושלים, היו בטוחים שלפניהם ניצב המשיח ולא אדם בשר ודם. על מפגש זה כתב ד"ר יעקב פיטלוביץ: "כאשר התקרבנו לזוז, ראו עינינו מראה מפתיע. יהודים ממרינה מיהרו להגיע לכאן עם עלות השחר כדי להודיע לכוהנים הגדולים על בואנו. עתה יצאו כולם לקראתנו בתהלוכה חגיגית, לצלילי כלי נגינה, בריקודים, בשירת מזמורים ובאמירת תפילות. לקבלת פנים כזאת לא זכיתי בשום מקום אחר באתיופיה. היא נגעה עד עומק ליבי והעלתה דמעות בעיניי. אחדים מן היהודים דימו אותי בהתלהבותם למשיח, כרעו והשתחוו לפניי. הם שאלו אותי אם אני באמת המשיח והפצירו בי לא להסתיר את הדבר בפניהם. הם רצו לדעת מהיכן אני בא, כדי להיווכח אם אין אני מלאך שירד מן השמיים. אחרים היו בטוחים כי הנני שגרירו או שר צבאו שר ישראל ובאתי לאתיופיה לגאול את אחי מעול העבדות ולהחזירם למולדת העתיקה, ירושלים, כדי לחבר אותם עם אחיהם היושבים שם. בלי הרף העתירו אליי בקשותיהם לבל אתנכר להם ולבל אסתיר מהם את כל האמת. 'תן בנו אמון', אמרו היהודים, 'הרי כל בני ישראל אחים הם ואנחנו גם כן בני ישראל אנו. כולנו נלך איתך כאיש אחד לכל מקום שתוליכנו. עליך רק לצוות ואנחנו הולכים אחריך" (פיטלוביץ, "מסע אל הפלשים", 1959, עמ' 80).

לדידי, הכמיהה הזו לירושלים היא תמצית סיפורם של יהודי אתיופיה. בהגיעי לארץ הנחתי את הסיפורים שהכרתי בצד וניסיתי לגבש זהות חדשה – ישראלית. לעיתים חשתי שנכון יהיה להסיר מעליי את המטען שנשאתי עימי וללבוש אדרת חדשה – תרבות שונה מזו שהכרתי. כך, סברתי, יקל עליי להשתלב בארץ ובחברה.

עד מהרה נוכחתי כי טעיתי. משמעות המשפט "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל" הובנה לי במלואה. עם סיום שירותי הצבאי פניתי ללימודי הוראה במכללת וינגייט. בתקופה זו הבנתי את גודל טעותי, והתחלתי להקדיש את זמני ומרצי לחיפוש אחר ההיסטוריה האבודה שלי ושל קהילתי.

הספר הוא פרי עמל של כמה עשורים, ובעצם חושף את שלא נגלה עד כה. הספר מחולק לכמה פרקים. הפרק הראשון מספר את ההיסטוריה היהודית עד למאה ה־17. לאחר מכן מסופר על המאות ה־19-18 ובמסגרתן על "תקופת השופטים". כמו כן מתוארים חיי הקהילה במאה ה־20 תחת השלטון באתיופיה, ולבסוף סיפורים אישיים על עלייתם של יהודי אתיופיה דרך סודאן.

הספר יוכל להיות לעזר למי שרוצים להעמיק בהבנת ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, ובפרט אקדמאים, מורים ובני הקהילה המעוניינים לדעת על עברם.

אתיופיה נמצאת באזור המכונה "קרן אפריקה", במזרח יבשת אפריקה. היא גובלת באריתריאה, ג'יבוטי, סומליה, קניה, דרום סודאן וסודאן. המדינה, שלה עבר מפואר וחשיבות היסטורית עולמית, מתנהלת כיום כפדרציה של 11 מדינות, שבירתה היא אדיס אבבה. אוכלוסיית אתיופיה מונה כיום כ־100 מיליון נפשות. במשך אלפי השנים שבהן התקיימה אתיופיה כישות מדינית ועד היום, היא הורכבה מקבוצות רבות, המגוונות מבחינה אתנית, לשונית ודתית.

באתיופיה ניתן למצוא כ־70 שפות שונות ושפע של ניבים מקומיים. השפות המרכזיות באתיופיה הן שפת הגעז העתיקה, השפה התיגרית – או תיגריניה – ואמהרית. מקורן של שפות אלו הוא שמי, מהמזרח הערבי.

מקור השם "אתיופיה" הוא בתקופה היוונית הקלאסית. "אתיופוס", שפירושו "ארץ צרובי הפנים", הוא כינוי ששימש את היוונים לתיאור האזורים באפריקה שמדרום למצרים, ומאוחר יותר התייחס לממלכת אקסום האתיופית, שמרכזה בצפון אזור תגראי באתיופיה של ימינו. שם נוסף שבו הייתה ידועה הארץ הוא "חבש" על שם שבטי החבש שהיגרו לאזור מחצי־האי ערב. הללו התערבבו עם האוכלוסייה המקומית, ומתהליך זה התהוו התרבות והמדינה הממוסדת באקסום. השבטים המהגרים הביאו עימם את שפת היסוד האתיופית – געז, שהיא כאמור שמית. השם "חבש" מבליט אפוא את המרכיב השמי בתרבות האתיופית. החל משנת 1936 נקבע השם "אתיופיה" באופן רשמי.

מבחינה טופוגרפית, אתיופיה היא מדינה עם הרים, עמקים ומישורים רבים. האופי המחורץ של הרמות האתיופיות שיחק תפקיד חשוב בהיסטוריה הפוליטית והתרבותית של הארץ. גושי ההרים המבודדים היו מכשולים טבעיים למנהיגים פוליטיים שביקשו לאחד את הארץ ולפולשים מבחוץ שניסו לכבוש אותה. תנאי הקרקע והאקלים המגוונים באזורים השונים של אתיופיה אפשרו את קיומם הנפרד של קבוצות ועמים, ששאפו לעיתים קרובות לשמור על עצמאותם אל מול השלטון המרכזי. בקרב דוברי שפה אחת התחזקו לעיתים מגמות של פירוד פוליטי וחברתי – על פי אזורים, דתות, משפחות בולטות ועוד. אחת הבעיות המשמעותיות של אתיופיה לאורך ההיסטוריה ועד היום היא הנטייה לבצורות קשות מדי תקופה. היעדר תשתיות נאותות או ניהול נכון של תקופות הבצורת הביא למשברים סביבתיים חמורים ולרעב במחוזות שונים במדינה.

תרומתם של יהודי אתיופיה למדינה ולהתפתחותה הייתה רבה, וניכרה בתחומי הכלכלה, החברה, הממשל והדת. על אף תרומתם האדירה של היהודים כמעט בכל תחומי החיים, לא הצליחו תושבי אתיופיה להתגבר על הדעות הקדומות כנגדם. הטענות שהיהודים "הרגו את ישו" וכי היהודים אשמים בכל הרע שפקד את אתיופיה קנו להן אחיזה, ומסיבה זו טושטשו הישגים אדירים ותרומה של אלפי שנות חיים באתיופיה.

היהודים שהתיישבו באזור הצפוני של אתיופיה ניהלו אוטונומיה. הם הקימו צבא, כלכלתם שגשגה וכך גם חיי החברה, הדת והפוליטיקה. הם ידעו עליות ומורדות. המאבקים בינם ובין השלטון המרכזי הסתיימו סופית במאה ה־17.

היהודים היו שותפים מלאים במלחמה יחד עם השלטון המרכזי כנגד אויבים מבחוץ, מפני שהרגישו שותפות גורל עם יתר האתיופים. בעלי מקצוע, למשל נפחים, נטלו חלק מרכזי בהספקת כלי המלחמה הדרושים לקרב. לדוגמה: במלחמת אדוואה (1896), כשהאיטלקים נלחמו נגד צבאו של הקיסר מניליק השני, היהודים השתתפו בלוחמה וגם היו ספקים חשובים של כלי נשק. אך לא רק נשק סיפקו היהודים; חלקם עסקו באריגה והלבישו את המלכים, את אנשי הכנסייה ואת האזרחים; נשים שעסקו בקדרות יצרו כלי בית וסיפקו אותם לכלל האזרחים באתיופיה.

תרומתם של היהודים לא הוזכרה כראוי בספרי ההיסטוריה של אתיופיה. הסופרים השקיעו את מרב זמנם ומרצם כדי לרצות את הקיסר. היה עליהם לפאר, לרומם ולקלס את הקיסר; לעשותו לקדוש שיש לסגוד לו ולהישבע בשמו. בספרים אלה מתואר הקיסר כשליחו של האל וכמחולל ניסים אשר משמיד את אויביו בעצם נוכחותו. אי לכך, על כל אזרח לסגוד לו; כל מי שישרת אותו יבורך, וכל היוצא נגדו – יקולל. הספרים שנכתבו עברו תחת עיניהם של המלכים, והם דאגו להשמיט קטעים או להוסיף על פי רצונם.

בכרוניקה של הקיסרים כתוב כך: "ביום השני ויבואו סמוך לגבעה. אז ירדו נגדם גיבורי היהודים ויחרפו את אנשי תיגריי וירדפו אחריהם עד השיפוע ולא אבד מהם אף איש אחד. למחרת ביום השלישי, הוא הרביעי לחודש תחסאס, חודש דצמבר, קם הקיסר וישאג כאריה, וירד אל המקום אשר שם צבאותיו וחתים, וילך בעקבותיהם. כראות אותו היהודי המתקומם על ה' ועל משיחו, פחד ורעדה נפלו עליו, עד אשר פתח את פיו ואמר: הנהו לו כאשר היה לאחיו".

טקלה צדיק מקוריה כתב שהיהודים ושבט אגאו רעדו מפחד בשל הופעת הקיסר. "כשם שעשן מתפזר על ידי הרוח כך גם אויביהם מתפזרים בהתייצב מולם".¹ הכנסייה, שנתמכה בידי המלכים, הייתה גורם חשוב בשמירת שלטונו של הקיסר. היא דאגה לפאר אותו ולתארו כאל־אנושי. כך, כשספרי ההיסטוריה מגויסים לשמירה על השלטון, נשכחה עשייתם הברוכה של היהודים מבין דפיהם.

1. טקלה צדיק מקוריה, היסטוריה של אתיופיה, 1961, עמ' 3 (באמהרית).