על החיים המאושרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על החיים המאושרים
מכר
מאות
עותקים
על החיים המאושרים
מכר
מאות
עותקים

על החיים המאושרים

5 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

לוקיוס אנאיוס סנקה

לוקיוס אנאוס סנקה (לטינית: Lucius Annaeus Seneca), שנודע גם בפשטות כסנקה (Seneca) או סנקה הצעיר (3 לפנה"ס – 65 לספירה), היה פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי ב"תקופת הכסף" של הספרות הלטינית.

היצירות המיוחסות לסנקה כוללות סאטירה, ספר על מטאורולוגיה (מחקרי טבע), מאמרים פילוסופיים, 124 מכתבים העוסקים בנושאים מוסריים (מכתבי מוסר), ועשר טרגדיות. אחת מהטרגדיות המיוחסות לו, אוקטביה, בוודאי אינה שלו. הוא אפילו מופיע כאחת מהדמויות במחזה. אחריותו על טרגדיה אחרת, הרקולס באוטה, מסופקת. השיטה של הפילוסופיה הסטואית שסנקה האמין בה הדגישה צעדים מעשיים שעל ידיהם הקורא יוכל לעמוד בפני בעיות החיים. בייחוד הוא האמין כי חשוב מאוד לעמוד בפני העובדה של המוות. השאלה של איך לעמוד בפני המוות היא דומיננטית ברבים ממכתביו. מכתבי מוסר אלה נכתבו לידידו לוקיליוס, מושלה העשיר של סיציליה שהיה משורר ופילוסוף אפיקוראי. במכתבים אלה ניתן לראות תחילתו של סגנון הכתיבה של המסה שבו המשיכו אחריו פלוטארכוס היווני, מישל דה מונטן מחבר "המסות" הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי ורבים אחרים. מישל דה מונטן הושפע רבות מסנקה, ובמסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) הוא כותב: "סנקה מתאמץ ומשתדל לצייד בנשק את המידות הטובות מול האימה, הרפיון והתשוקות הנלוזות... הוא מחזיק בדעות סטואיות ואפיקוראיות, רחוקות מן המצוי והרגיל, אך לדעתי יציבות ומתאימות לחיי הפרט."
הטרגדיות של סנקה אמנם נכתבו בצורת דרמה, אך נועדו כנראה להיקרא ולא להיות מוצגות על במה. הוא לקח מחזות מהתיאטרון היווני הקלאסי, מהטרגיקנים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופאיות בימי הביניים, ולכן הם השפיעו בצורה חזקה על הדרמה הטרגית בתקופת הרנסאנס, ובעיקר על הספרות באנגליה האליזבתנית ועל המחזאים הצרפתיים פייר קורניי וז'אן רסין.

תקציר

ב"על החיים המאושרים", המלווה בשני טקסטים חשובים נוספים, "על הפנאי" ו"על שלוות הנפש", סנקה מצביע על הדרך הטובה להתמודדות עם קשיי החיים ולהשגת האושר הנכסף.
זהו עוד ספר בסדרה "זמן לפילוסופיה" המביאה לקוראי העברית תרגומים חדשים של טקסטים פילוסופיים יווניים ורומיים מכוננים, פרי הגותם של הפילוסופים הגדולים המציעים תשובות מנחמות אפשריות לשאלות קיומיות שאינן מרפות מן האדם בכל הזמנים.
לוּקיוּס אָנַאיוּס סנקה, מאבותיה-מולידיה החשובים ביותר של תורת הסְטוֹאָה, הוא אחד הפילוסופים הגדולים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. בשנת 64, לאחר השריפה הגדולה ברומא ומעשי הביזה של נירון קיסר, לשעבר תלמידו, החליט להתבודד, פרש מחיי הציבור וגלה הרחק מרומא. בשנת 65 נגזר עליו להתאבד משום ששמו נקשר בניסיון ההתנקשות הכושל בחיי הקיסר.

הספר קיים גם בגרסה קולית בתרגום שונה.

פרק ראשון

פרק ראשון: פרק 1

 


הכול רוצים לחיות באושר, אחי גאליו,[1] אך הם מגששים באפלה כשיש צורך להבחין מה מביא לידי חיים מאושרים. כלל לא קל להשיג חיי אושר, עד כדי כך שאדם, אם יסטה מדרכו, עשוי להתרחק מהם בה במידה שהוא מבקשם בהתלהבות גדולה. וכאשר הדרך מובילה לכיוון ההפוך, המהירות עצמה גורמת להתרחבות הפער.
לכן ראשית עלינו להציב בקַדמת הבמה את השאלה: מהו הדבר אשר אנו מבקשים? שנית, עלינו לבחון באיזו דרך נוכל להגיע אליו במהירות הגדולה ביותר, ובהולכֵנו בדרך זו — בתנאי שהיא נכונה — נבין כמה התקדמנו מדי יום וכמה אנו קרובים אל המטרה שתשוקתנו הטבעית מכַוונת אליה. אכן, ככל שנשוטט אנה ואנה ולא נלך בעקבות מדריך אלא בעקבות השאון וההמולה הצורמים של מי שקוראים לנו ללכת בדרכים שונות, נכלה את חיינו בטעויות — והחיים קצרים הם אפילו אם נעמול ימים כלילות כדי להשיג חוכמה יפה.[2] לכן יש להחליט לאן פנינו מועדות ובאיזו דרך נבחר, ואל לנו להתחיל ללא מדריך אשר חקר את תוואי המקום שלעברו אנו מתקדמים, משום שנסיבות מסע זה אינן דומות לנסיבות של מסעות אחרים; באלה אפשר להימנע מטעויות, אם נבחר שביל מסוים ובמהלך הדרך נבקש מתושבי המקום הוראות כיוון, אולם במסע זה הדרכים הסואנות וההומות ביותר דווקא מוליכות שולל. אם כן, דבר אינו חשוב יותר מכך שלא נעקוב אחר העדר ההולך לפנינו, כדרך הכבשים, ונצעד לא לאן שצריך אלא למקום שכולם צועדים. אין דבר המסבך אותנו בקשיים גדולים יותר מהסתגלותנו לדעה הרווחת; אנו חושבים שהדברים המקובלים על דעת הכלל הם הטובים ביותר; את הנפוץ אנו רואים כמופת ואיננו חיים בדרך ההיגיון אלא בדרך החיקוי. מכאן נוצר אותו ערב־רב של בני אדם הנופלים זה על גבי זה. כאשר המון אדם דוחקים זה בזה בהמולה גדולה ואלימה — אין אחד שנופל בלי לגרור איתו אדם אחר, וכך הראשונים שנופלים חורצים את דינם של הבאים אחריהם; אפשר לראות דבר זה בכל היבט בחיים. אין אדם השוגה אך ורק ביחס לעצמו אלא הוא הסיבה והמקור לשגיאתו של הזולת. הרי לכרוך עצמך באלה ההולכים לפניך זה דבר מזיק, וכל עוד כל אחד מאיתנו מעדיף לבטוח באחר ולא לשפוט בעצמו, לעולם אין הוא מגלה עמדה שיפוטית בנוגע לחיים, הוא שֹם תמיד את מבטחו באחרים, והשגיאה עוברת מיד ליד, קושרת אותנו בסבך ומאיצה את אובדננו. בהולכֵנו אחר דוגמאות האחרים אנו מתכלים; נמצא מרפא רק אם ננתק עצמנו מן ההמון. ואכן, בניגוד מוחלט להיגיון, ההמון ניצב ומגן על איוולתו. לכן קורה מה שקורה בבחירות: אותם אנשים אשר בחרו במועמדים מסוימים לשמש פְּרָאיְטוֹרים[3] תמהים שהם נבחרו, לאחר שחלפה לה הפופולריות ההפכפכה. אנו מהללים ומגנים את אותם הדברים עצמם; זוהי תוצאתה של כל החלטה — לפעול על פי דעת הרוב.

לוקיוס אנאוס סנקה (לטינית: Lucius Annaeus Seneca), שנודע גם בפשטות כסנקה (Seneca) או סנקה הצעיר (3 לפנה"ס – 65 לספירה), היה פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי ב"תקופת הכסף" של הספרות הלטינית.

היצירות המיוחסות לסנקה כוללות סאטירה, ספר על מטאורולוגיה (מחקרי טבע), מאמרים פילוסופיים, 124 מכתבים העוסקים בנושאים מוסריים (מכתבי מוסר), ועשר טרגדיות. אחת מהטרגדיות המיוחסות לו, אוקטביה, בוודאי אינה שלו. הוא אפילו מופיע כאחת מהדמויות במחזה. אחריותו על טרגדיה אחרת, הרקולס באוטה, מסופקת. השיטה של הפילוסופיה הסטואית שסנקה האמין בה הדגישה צעדים מעשיים שעל ידיהם הקורא יוכל לעמוד בפני בעיות החיים. בייחוד הוא האמין כי חשוב מאוד לעמוד בפני העובדה של המוות. השאלה של איך לעמוד בפני המוות היא דומיננטית ברבים ממכתביו. מכתבי מוסר אלה נכתבו לידידו לוקיליוס, מושלה העשיר של סיציליה שהיה משורר ופילוסוף אפיקוראי. במכתבים אלה ניתן לראות תחילתו של סגנון הכתיבה של המסה שבו המשיכו אחריו פלוטארכוס היווני, מישל דה מונטן מחבר "המסות" הצרפתי, פרנסיס בייקון האנגלי ורבים אחרים. מישל דה מונטן הושפע רבות מסנקה, ובמסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10) הוא כותב: "סנקה מתאמץ ומשתדל לצייד בנשק את המידות הטובות מול האימה, הרפיון והתשוקות הנלוזות... הוא מחזיק בדעות סטואיות ואפיקוראיות, רחוקות מן המצוי והרגיל, אך לדעתי יציבות ומתאימות לחיי הפרט."
הטרגדיות של סנקה אמנם נכתבו בצורת דרמה, אך נועדו כנראה להיקרא ולא להיות מוצגות על במה. הוא לקח מחזות מהתיאטרון היווני הקלאסי, מהטרגיקנים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. מחזותיו של סנקה נקראו רבות באוניברסיטאות אירופאיות בימי הביניים, ולכן הם השפיעו בצורה חזקה על הדרמה הטרגית בתקופת הרנסאנס, ובעיקר על הספרות באנגליה האליזבתנית ועל המחזאים הצרפתיים פייר קורניי וז'אן רסין.

עוד על הספר

על החיים המאושרים לוקיוס אנאיוס סנקה

פרק ראשון: פרק 1

 


הכול רוצים לחיות באושר, אחי גאליו,[1] אך הם מגששים באפלה כשיש צורך להבחין מה מביא לידי חיים מאושרים. כלל לא קל להשיג חיי אושר, עד כדי כך שאדם, אם יסטה מדרכו, עשוי להתרחק מהם בה במידה שהוא מבקשם בהתלהבות גדולה. וכאשר הדרך מובילה לכיוון ההפוך, המהירות עצמה גורמת להתרחבות הפער.
לכן ראשית עלינו להציב בקַדמת הבמה את השאלה: מהו הדבר אשר אנו מבקשים? שנית, עלינו לבחון באיזו דרך נוכל להגיע אליו במהירות הגדולה ביותר, ובהולכֵנו בדרך זו — בתנאי שהיא נכונה — נבין כמה התקדמנו מדי יום וכמה אנו קרובים אל המטרה שתשוקתנו הטבעית מכַוונת אליה. אכן, ככל שנשוטט אנה ואנה ולא נלך בעקבות מדריך אלא בעקבות השאון וההמולה הצורמים של מי שקוראים לנו ללכת בדרכים שונות, נכלה את חיינו בטעויות — והחיים קצרים הם אפילו אם נעמול ימים כלילות כדי להשיג חוכמה יפה.[2] לכן יש להחליט לאן פנינו מועדות ובאיזו דרך נבחר, ואל לנו להתחיל ללא מדריך אשר חקר את תוואי המקום שלעברו אנו מתקדמים, משום שנסיבות מסע זה אינן דומות לנסיבות של מסעות אחרים; באלה אפשר להימנע מטעויות, אם נבחר שביל מסוים ובמהלך הדרך נבקש מתושבי המקום הוראות כיוון, אולם במסע זה הדרכים הסואנות וההומות ביותר דווקא מוליכות שולל. אם כן, דבר אינו חשוב יותר מכך שלא נעקוב אחר העדר ההולך לפנינו, כדרך הכבשים, ונצעד לא לאן שצריך אלא למקום שכולם צועדים. אין דבר המסבך אותנו בקשיים גדולים יותר מהסתגלותנו לדעה הרווחת; אנו חושבים שהדברים המקובלים על דעת הכלל הם הטובים ביותר; את הנפוץ אנו רואים כמופת ואיננו חיים בדרך ההיגיון אלא בדרך החיקוי. מכאן נוצר אותו ערב־רב של בני אדם הנופלים זה על גבי זה. כאשר המון אדם דוחקים זה בזה בהמולה גדולה ואלימה — אין אחד שנופל בלי לגרור איתו אדם אחר, וכך הראשונים שנופלים חורצים את דינם של הבאים אחריהם; אפשר לראות דבר זה בכל היבט בחיים. אין אדם השוגה אך ורק ביחס לעצמו אלא הוא הסיבה והמקור לשגיאתו של הזולת. הרי לכרוך עצמך באלה ההולכים לפניך זה דבר מזיק, וכל עוד כל אחד מאיתנו מעדיף לבטוח באחר ולא לשפוט בעצמו, לעולם אין הוא מגלה עמדה שיפוטית בנוגע לחיים, הוא שֹם תמיד את מבטחו באחרים, והשגיאה עוברת מיד ליד, קושרת אותנו בסבך ומאיצה את אובדננו. בהולכֵנו אחר דוגמאות האחרים אנו מתכלים; נמצא מרפא רק אם ננתק עצמנו מן ההמון. ואכן, בניגוד מוחלט להיגיון, ההמון ניצב ומגן על איוולתו. לכן קורה מה שקורה בבחירות: אותם אנשים אשר בחרו במועמדים מסוימים לשמש פְּרָאיְטוֹרים[3] תמהים שהם נבחרו, לאחר שחלפה לה הפופולריות ההפכפכה. אנו מהללים ומגנים את אותם הדברים עצמם; זוהי תוצאתה של כל החלטה — לפעול על פי דעת הרוב.