סבא, השמיע קול

בשם ה׳ נעשה ונצליח

פרולוג

תמוז תש"ע (2010)

אילו הוא היה יודע שאני עוקבת אחריו ברבע השעה האחרונה, הוא לא היה כל כך נינוח. אנשים הרגילים לחיות במעקב מרגישים את המבטים הדוקרים האלו. הם לא מרשים לעצמם להשתהות יותר מחמש דקות באותו מקום. מנקרים מהדלפק קרואסון שהתייבש מהבוקר, לוקחים מיץ קר בבקבוק, חוטפים לתוך שקית נייר ובורחים הלאה. הוא, לעומת זאת, התענג על קפה הפוך בספל פורצלן, מנקה בכפית את שאריות הקצף, שפעם היה קפאין בצורת לב.

הרוגע שלו מבלבל אותי. אני אמורה לאסוף ממנו מעטפה חומה, כזו שצריך להשקיע מאמץ והרבה רוק כדי לסגור אותה. מעטפה שבטח תיקרע במהירות בידיי הרועדות תחת עיניה העיוורות של סבתא. מוזר, הוא אפילו לא מסתכל לכיווני, עד שאני שומעת אותו קורא, "גיברת..."

אני לא מאמינה! המרגל שחזר מהחום מדבר עברית. זו היתה עברית במבטא ערבי כבד, לא דומה למבטא המקומי. היא נשמעת כמו משהו רחוק ומעורפל, ניב שרוח מדבריות שחקה אותו והפכה אותו שָׁקט ומתון.

אני מסתובבת והנה צצה המעטפה החומה, אפילו מהוהה יותר ממה שדמיינתי. כתמים של דיו פזורים עליה, והמרגל דוחף אותה לכיווני, "נראה לי שזה שלך." אני רק מהנהנת, כי תמיד הגרון מתייבש לי כשאני מדברת עם מרגלים. אני דוחפת אליו מעטפה, ובה מסודרים חמישים שטרות של מאה דולר כל אחד. הוא פותח את המעטפה, סופר שטר אחר שטר בהנאה, ככה, באמצע בית הקפה התל־אביבי, ואז מחייך והולך.

אני מחכה חמש דקות ויוצאת אחריו, מחפשת את האוטו שלי בחניון הסמוך, כדי להגיע כמה שיותר מהר לסבתא. אני בטוחה שחניתי בקומה מינוס שתיים, שורה שתים־עשרה, ברווז כחול. אבל רק אחרי עשר דקות של חיפושים אני מוצאת את האוטו בקומה מינוס שלוש, שורה שש־עשרה, איגואנה ירוקה.

זה אמור להיות זריז. שלושים דקות בז'בוטינסקי לא בשעות הלחץ, ואני בפתח תקווה, העיר אשר המציאה את המושג פריפריה, ועומדת מאחוריו בלי להתנצל. אפורה, שקטה, עם נגיעות קלות של ירוק, כי לא באנו לכאן ליהנות. אחרי תל אביב היא נראית לי אי של שפיות ורוגע. האחות הבכורה שלא עושה מעצמה עניין. קמה בכל בוקר, אוספת לאבועגילה עם קליפס ומתקדמת.

עוד שלושה רמזורים ואני אצל ההורים. שם, במרכז הסלון, יושבת סבתא. הכול כבר מוסכם בינינו. אנחנו נחכה שהסלון יתרוקן מאנשים, ואפילו לנה המטפלת תיפרד לשלום, ואז נוכל לפתוח את המעטפה.

יש אנשים שנבחרים למשימות, ויש משימות שבוחרות אנשים. כזאת אני, בעלת מקצוע חופשי מאוד. אנשים כמוני נשאבים, כמו קורבנות ידועים מראש, למשימות פתטיות על גבול ההזויות. משימות המנוהלות, לא פחות ולא יותר, על ידי סבתא כריזמטית ועיוורת ממרכז סלון בית בפתח תקווה. תוסיפו לכך את העובדה שאני רווקה, כן, כן, במובן העצוב של המילה, ריקה מזוגיות ומילדים, ומיד תקבלו דגם משופר של מגנט למשימות שאף אדם עם חיים נורמליים, משפחה וילדים, לא יסכים לבצע.

אבל הי, בשביל זה נוצרנו, האנשים הרווקים, ואנו לא בוחלים בשום אמצעי שיביא אותנו לנקודת הקצה. החל מדייטים מהגיהינום וכלה בלשתות שוב ושוב מגביע היין של החופה של החברה האחרונה שמתחתנת. זה נשמע מריר ואולי זה מריר, אבל יותר בכיוון של שוקולד מריר. כי אפשר להגיד שאנחנו, הרווקים, מנסים להפיק את המקסימום מהמצב.

לכן אנחנו מקפידים לישון שמונה שעות מלאות בלילה בלי להתעורר לתינוק בוכה, מטיילים ברחבי העולם, לומדים שפות אקזוטיות, אבל גם במעין סוג של מזוכיזם, מקפידים לנחות בערבי חג בארץ כדי ליהנות מאיחוד משפחות מלא.

ולא, לא דיברתי על רווקים תל אביבים חילוניים. כי רק על עצמי לספר ידעתי. רווקה דתייה מפתח תקווה, פשוטה ושמרנית כמו המרצפות האפורות ברחוב חובבי ציון.

למרות שכשחושבים על זה לעומק, לא נולדתי רווקה. הייתי ילדה פעם ונערה, ואחר כך בחורה צעירה, עם מבט מלא צחוק בעיניים, ואולי בשנות השלושים לחיי החלפתי את השם לרווקה. זאת אומרת, הסביבה החליפה. לא, לא את השם הראשון, אלא את השם השני. משהו בסגנון: הנה עידית, היא רווקה.

אבל מספיק עם התנצלויות: עידית. גובה ממוצע, עיניים חומות צוחקות, עוסקת בעסקי האוויר ועובדת במשרד פרסום. עכשיו אפשר להתרווח אחורה, או במקרה שלי לצאת מהאוטו ולעלות במדרגות כשמעטפה חומה צמודה לי לבטן.

אני עוד לא מספיקה לפתוח את הדלת, כשקולה של סבתא כבר משיג אותי, "יא בינתי, למה לקח לך כל כך הרבה זמן? דאגתי."

אני נכנסת לסלון, ורק אחרי נשיקה בקודקוד העטוף במטפחת ורודה עם עיטורי פרחים סגולים, אני מגישה לה את המעטפה.

סבתא מסמנת לי להיות בשקט ויוצאת למסע איטי בין החדרים כשהיא נשענת על ה"הליכות ביתה", כך היא קוראת להליכון שלה. אחרי עשר דקות היא חוזרת לסלון ומסמנת לי לפתוח.

בידיים רועדות אני מנסה לפתוח את המעטפה, אשר אינה מתמסרת בקלות, ואחר כך קורעת בזהירות את הנייר החום.

למול עיניי הרואות ועיניה הסומות של סבתא, מתגלים מסמכים בערבית ותמונות מצהיבות. "מה את רואה, יא בינתי?" היא שואלת, ואני מתארת לה דף כתוב בערבית צפופה. זה נראה נייר רשמי של עירייה מקומית, ואליו מוצמדת תמונת פספורט של נערה צעירה. בתמונות נראות משפחות יהודיות בלבוש טריפוליטאי מסורתי, הכול בצבעי שחור־צהוב. אבל אם אעצום את העיניים, אני יכולה לראות בדים סגולים עם פסים כסופים מוטלים ברישול על כתפי הנשים, ומטפחות לבנות דקות מכסות את ראשן, עוטפות ברפיון צוואר וכתפיים. הנערה מתמונת הפספורט נמצאת שם, מחייכת באומץ למצלמה ונצמדת לאישה מבוגרת יותר המערסלת תינוק בזרועותיה.

פשוט גאוני, אני חושבת. האישה היחידה שיכולה לזהות את המצולמים בתמונה היא סבתא שלי, עיוורת מהתנוונות בוגדנית ואיטית של עצב הראייה. אבל סבתא לא נותנת לאבחנה הרפואית לעצור אותה, והיא מבקשת ממני לתאר לה את הנוכחים, ואז שולפת את השמות אחד לאחד, ואני מעתיקה לי את סדר הדמויות וכותבת שֵׁם אחרי שם, עד שמגיעים לנערה ההיא, היפהפייה.

"זאת רזאלה," סבתא אומרת בעצב, "שתיחטף על ידי ערבים שלושים יום אחרי שצילמו את התמונה, ויחתנו אותה עם אבא של קדאפי." שתיקה. "זאת אמא של קדאפי. את מבינה, יא ראליה, יקרה שלי, מה יש לנו כאן? מסמכים שמוכיחים שאמא של קדאפי היתה יהודייה."

1

חצי שנה קודם לכן

סבתא ניהלה קרב מאסף. מבינה כי השנים שבהן שקעה בכורסה במרכז הסלון לא עשו לה טוב. אישה כמוה, שסללה כבישים בארץ ישראל, ועבדה בניקיון אצל השכנזיות של הרצליה פיתוח, לא יכולה לשבת רגל על רגל גם כשהעיוורון טווה את קוריו בין עפעפיה. הזמן קצר ויש עוד דברים שצריך לטפל בהם. סבא יהושע, עליו השלום, לא יסלח לה על ששקעה במסכנות הזאת.

היא יכולה להתנצל בפניו בשיחות הליליות השקטות שניהלו, הוא בעולם שכולו טוב והיא בעולמנו. עטופה בשמיכה המסתירה מעט את הפנים, שלא יראה כמה היא הזדקנה בחמישים השנים האחרונות מאז עזב אותה. מתנצלת מול דמותו אשר נותרה צעירה, נערית ועם מבט תקיף. מעין בונוס למי שהלך בטרם עת. "יהושע, יא ראלי, יקר שלי," היא תתנצל בפניו, "אין לי כוח, והעיניים כבר לא לוקחות אותי לשום מקום." הוא, בתמורה, ייתן לה נאום חוצב להבות בערבית, והיא תתרצה. למחרת היא תקום במלא המרץ, תהלך בבית חסרת סבלנות ותרעיש בהליכון עד שאמא תקום ותתקשר אליי, ותעיר אותי מוקדם מדי.

אפשר להגיד שכל שעה בבוקר מוקדמת מדי. לא בגלל שאני עצלה או טיפוס של לילה, אלא כיוון שאני בפחד עצום מהמפגש עם הרגע הזה. פוקחת את העיניים תוך מלמול צרוד של: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך." הנשמה שלי חוזרת מלילה ארוך, מכוּוצת מהמחשבה שבשבילי שום דבר לא השתנה. נטילת ידיים של בוקר, זרם מים קרים בשלוש השפרצות על יד ימין ושמאל לסירוגין, שטיפת פנים, ואני בחזרה במשחק.

"עידיתה," הטלפון מסבתא מפריע לי באמצע טקס האיפוס. "מתי את מגיעה לפה, יא בינתי? אני צריכה את העזרה שלך."

"איזו עזרה, סבתא?" אני מנסה להתחמק, יודעת שאצלה עזרה לא מסתכמת בקפיצה למכולת. "אנחנו צריכות לדבר, עידית, יש לי הרבה שאלות."

"יש לי הרבה שאלות" אצל סבתא זה שם קוד ל — יש לי הרבה משימות להטיל עלייך, ואם תתעלמי או תתחמקי, את נכדה בלי לב, ואילו סבא שלך היה בחיים, היה מתבייש בך.

אני מציעה לה, כמובן, לבדוק מול הנכדות האחרות מי פנויה, אבל היא מסרבת ואומרת שתחכה לי עד שאגיע, ואם צריך, היא תחכה בעיניים פקוחות כל הלילה. סבתא יודעת איך לגרום לי להרגיש רע. היא רק תגיד את הביטוי האבסורדי "עיניים פקוחות", כדי שאתקפל מול עיוורונה ואקפוץ אליה לאחר יום עבודה.

מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? אני שואלת את עצמי בנהיגה מייגעת בכל הפקקים של תל אביב. עייפות התנחלה לי בשכמות ובצוואר, ואני מרגישה שהיא הגיעה לכאן כדי להישאר. שלושה רמזורים ירוקים ואני מרוצה שאני על הגל הירוק, והנה עבודות בכביש וחץ מהבהב, המעביר את כולם לפקק בנתיב הימני. ברסלבר אחד מצא נקודה טובה גם בפקק הזה ועבר בינינו בחיוך בעודו מקרקש בקופת צדקה. במכונית לידי יושב גבר במבט נחוש ומסרב לפתוח לדוס את החלון, ואני מדמיינת אותו אומר לעצמו, "שילך לעבוד! פרזיט!" שלפתי עבורו שקל מתאי הבלגן מתחת לרדיו, הוא השאיר לי בתמורה מדבקת "תן חיוך הכול לטובה". משתלם.

השעה תשע בערב ואמא כבר בחלוק, עייפה מיום שהתחיל בשבע בבוקר בנסיעה לקברי צדיקים בצפון. הסעה שיצאה מרחבת העירייה ביוזמת האגף לתרבות תורנית. על הסיפון אימהות לבנות מעוכבות חיתון בגילֵי עשרים ואחת ואמא אחת שלי, אמא לבת מעוכבת חיתון הנושקת לארבעים.

"שיתקבלו התפילות, אמא," אני מנסה לעודד אותה. "אמן," היא לוחשת לי בקול חלוש ממלמול פרקי תהילים.

היא מופתעת מהגיחה המאוחרת, ואני מסבירה לה בחיוך עייף, "זו סבתא, היא איימה שתחכה לי בעיניים פקוחות כל הלילה עד שאגיע."

אמא שולחת מבט תוהה לכיוון סבתא ומפנה לנו את הסלון, כאילו מדובר בישיבה סודית בבור בקריה.

"את יודעת, יא בינתי," היא פותחת את הישיבה, "יש כמה דברים שעד שאני לא אסיים אותם, אני לא יכולה ללכת."

אני מכירה את הרשימה הזאת בעל פה, אבל עדיין נותנת לה למנות אותה שוב.

"את עוד לא התחתנת, ובלי לראות אותך מתחת לחופה אני לא עוזבת את העולם הזה. דיברתי הלילה עם סבא יהושע, והוא אמר לי שאני לא עושה מספיק. ׳יהושע יא כיבדי, יקר שלי,׳ אמרתי לו, ׳הפה שלי יבש כבר מתפילות. ממלמלת מבוקר עד ערב.׳ סיפרתי לו על כל הפעמים שאת מתלבשת, מתאפרת, נפגשת עם בחור וחוזרת ואומרת זה לא מתאים. עד מתי, אמרתי לו, היא יכולה להמשיך ככה? ממה הבנאדם עשוי? מברזל? מה עשתה הילדה הזאת שככה מגיע לה? ודווקא כשכבר מוצא חן בעיניה מישהו, הוא אומר שלא מתאים. הלב שלי כבר נסחט, אמרתי לו. כמו שמו לי פלפל חריף בפנים והוא עולה בלהבות.

"אני רואה את הפרצוף שלך," סבתא עוצרת בדרמטיות, "שואלת, בשביל זה הבאתי אותך עד כאן? בשביל לדבר איתך על הכאב שאת לא מתחתנת? ואת, כל מה שאת רוצה זה ללכת הביתה לישון. ככה את מכירה אותי, יא בינתי?

"אז דיברנו אתמול סבא שלך ואני," סבתא ממשיכה, ומערבבת עולמות עליונים עם תחתונים בלי בעיה, וגם אני כבר התרגלתי, ואפילו לא מרימה גבה כשהיא מפרטת לי שיחות עם שוכני עפר. "וסבא יהושע, שהיה תלמיד חכם, אמר לי שאני יודעת מה צריך לעשות כדי שאת תתחתני. ככה אמר לי, ׳את יודעת מה את צריכה לעשות.׳ חשבתי שמדבר על סגולה. ארבעים יום כזה או ארבעים כזה, והוא אמר לי, ׳השידוך רחוק כי אני רחוק.׳ זה מה שאמר וזהו, לא הסכים לדבר איתי מילה יותר."

עכשיו השיחה מתחילה להיות מעניינת. אני רוכנת לכיוון סבתא, והיא מיטיבה את המטפחת לראשה ומנמיכה את הקול, "הוא רוצה שאני אחזיר אותו לפה. להיקבר בירושלים הוא רוצה."

"סבתא," אני לוחשת בחזרה, "את יודעת שזה בלתי אפשרי! סבא קבור בלוב וזו מדינת אויב."

"את חושבת שאני לא יודעת את זה?" היא אומרת לי, "ניסיתי להסביר לסבא, אבל הוא שתק. ואז אמרתי, אם הוא בעולם האמת, ודאי אמר לי דבר נכון, ובטח יש דרך להגיע אליו ולהעלות את העצמות שלו. כי ככה בעיניים שלי ראיתי אותו אומר לי את המשפט הזה."

הסלון מתמלא בשתיקה שלי ושל סבתא ובחושך סמיך, שגם האור הקטן שליד המטבח לא מספיק כדי לגרש. אני חושבת, מה הזוי יותר, סבתא לנכדה רווקה שמדברת עם המתים כדי לחתן אותה, או נכדה לסבתא עיוורת שחושבת איך לשמח את המתים?

אני קמה מהכורסה ואומרת לסבתא שאחשוב על זה ושתיתן לסבא קצת מנוחה עם הדיבורים עליי, ובכלל שאולי לא כל גאולה
צריך לדחוף בכוח ויש כאלו שפשוט מגיעות בקצב שלהן, לאט־לאט. כל כך הרבה קלישאות אני זורקת לסבתא, ולמרות שאני קולטת
את המבט המזלזל שלה, אני ממשיכה תוך כדי נסיגה מחושבת לאחור, לכיוון הדלת, לא נעתרת לכוס תה עם עוגיית כעכה או עם בוטנים. התיק כבר על הכתף והמפתח בהיכון ולילה טוב וחלומות מתוקים.

אבל כמו נכדה טובה, כשאני מגיעה הביתה, אני יושבת מול המחשב ומתחילה לחפש את העצמות של סבא. בטח בתוך אוטוסטרדת המידע מסתתר גם סבא אחד יהודי שקבור במדינה מוסלמית.

השעון מראה שתיים בלילה, ובינתיים לא עליתי על שום רמז. בבניין ליד נשמעים קולות בכי של תינוק שהתעורר ומחכה לבקבוק ולידיים עוטפות. אני עוצרת את עצמי מלרוץ לשם ולהעיר את ההורים העייפים. והנה אחרי דקה, רגיעה ושקט ברחוב, והגב שלי שהיה דרוך לקראת עוד משימה הזויה, מתרפה לו בכיסא המחשב.

אני רואה שגלעד זמין באימייל ושולחת לו הודעה.

"מה קורה, גלעד?" אני מקלידה, "למה ער בשעה כזאת?"

"את בעצמך", הוא עונה, "מה קרה לילדה החרוצה שישנה מוקדם וקמה מוקדם???"

גלעד הוא חבר טוב, אבל רציונליסט. אני עדיין לא מרגישה בטוחה לספר לו על השיחה האחרונה שלי עם סבתא, אבל צריכה ממנו כיוון, קצה חוט, איך אני מתחילה את המשימה הזאת, שסופה ארון קבורה העושה את דרכו לירושלים.

"תגיד", מקלידה ומוחקת, ושוב, "תגיד, אם מישהו מחפש מידע על משהו שקרה לפני חמישים שנה במדינה מתפתחת, איך הוא מוצא אותו?"

גלעד לא עונה לי. כנראה קם להכין לעצמו קפה, מבין שזו לא שיחת המה נשמע הרגילה. הוא בטח לוגם מהקפה תוך כדי גירוד זיפי הזקן, שצמחו לו בשבוע המילואים האחרון, או שהוא מלטף את פיצי, הכלב המעורב הענקי, שהוא אימץ לפני שנה כגור קטן ורזה מצער בעלי חיים.

אני יושבת מתוחה כאילו כל עתידי תלוי עכשיו בתשובה שגלעד יקליד לי. אם יגיד, אין אפשרות, אני חופשייה לגורלי וסבתא תצטרך לחפש דרך אחרת לחתן אותי או להנציח את זכרו של סבא. ואם כן?...

גלעד עונה, וקוטע את חוט המחשבה שלי.

"מוזר שאת שואלת", הוא מקליד, "בדיוק השבוע הצטרף לחברה שלנו מידען, איש שהוא פריק של מידע". הוא ממשיך ומסביר לי, "הוא הציג לנו מצגת על המידע המטורף שזמין ברשת, והדוגמה שהוא נתן היא מידע שמצא על משפחה יהודית במצרים מתחילת המאה העשרים".

"איזה סוג של מידע, לדוגמה", אני שואלת, מנסה לא להיכנס לאופוריה בגלל המרחק הגיאוגרפי והמנטלי הקטן בין לוב למצרים.

"הכול", גלעד עונה, "הזוי, אני אומר לך! תעודות זהות, ציון מקומות הקבורה, שמות של השכנים הערבים, בתי ספר. כאילו מדובר במשפחה שחיה בחולון באמצע שנות התשעים".

"מה הרקע שלו?" אני שואלת.

"הוא היה בצבא במודיעין. אבל למה את מתעניינת?" הוא מסתקרן.

השעה כבר רבע לשלוש, ושיחה על סבתא והקשר הספיריטואלי שלה לסבא שלי המת נראית לי פתאום כבדה כל כך. אני מנסה להתחמק, והפגישה מחר בבוקר עם לקוח חדש נותנת לי סיבה מספיק טובה לענות לו בקלילות, "מאוחר... אעדכן אותך בהמשך".

גלעד קולט את הכבדות והעייפות שלי, והוא לא לוחץ. יודע שבקרוב הוא ישמע גרסה מלאה של הסיפור.

"אני לא מאמין", הוא מחזיר לי, "כמעט שלוש! חייב לקום מחר בשבע... ל"ט".

אני לא מצליחה להירדם. משימה כזאת באמצע החיים עושה לי משהו בגוף. עקצוץ של התרגשות. זיכרון הוא דבר חמקמק, אני חושבת לעצמי. איך אפשר לשמר אותו כשאין לך את הריח המדויק שלו ואת השעה שהוא קרה ביום ואת השפה שבה הוא נלחש או נאמר? סבתא מנסה להעביר לי זיכרון חי של סבא, ומה שאני מצליחה לראות זו רק תמונה. כשהיא תלך לעולמה, אוכל להרגיש חלקים ממנה. חיה בצבעוניות עזה, בשמלה כחולה עם פרחי תכלת ומטפחת כתומה. משוטטת בחדרי הבית עם מוט של מטאטא שהיה ההליכון למתחילים שלה, מנסה להביט קדימה בקצוות האחרונים של עצב הראייה. עומדת במבט מרוכז ונחוש מול כיור הכלים, משפשפת סיר אלומיניום בצמר פלדה עד שיבריק לעומתה. רצף הזיכרונות מסבתא פתאום מפחיד אותי. למה אני עוסקת בתסריטים של סוף? סבתא שלי עיוורת אמנם, אך כרגע מלאת רוח קרב לקראת משימת חייה.

המחוג נע לאיטו לשעה חמש, ועיניי נעצמות בתודה לשינה קצרה.

"הלו," אני מנפצת בקבוק לק בגישוש אחר הטלפון הנייד שלי. "כן, כן, בוקר טוב, סבתא. למה כל כך מוקדם?"

"מוקדם?!" סבתא המומה, "כבר שבע וחצי, יא בינתי, מתי רצית לקום? חצי יום כבר עבר."

אני לא מספרת לה על ליל השימורים שעברתי כדי למצוא רמזים על סבא. אולי היא תשכח שגייסה אותי למשימה, וזה יהיה עוד חלום על סבא שיצא מפרופורציות.

"נו, הצלחת לחשוב איך אנחנו מעלים את העצמות של סבא?"

היא לא תרפה עד שתוודא שגם אני בעניין כמוה.

"התחלתי לברר, סבתא, ותדעי לך שזה מאוד לא פשוט, אפילו משימה בלתי אפשרית."

"אין משימה בלתי אפשרית אצל ריבונו של עולם. בעולם הזה שלכם הצליחו לשים אדם בירח, נכון? אז אנחנו נצליח להביא את סבא."

"אנחנו, סבתא, באמת נחמד שאת אומרת אנחנו, כשכל העבודה הולכת ליפול על הכתפיים שלי." אני חייבת להגיד את זה. היא יוצאת למלחמות דון קישוט שלה על חשבוני, סנצ׳ו פנסה, הפנויה לכל משימה.

"למה את אומרת ככה," סבתא נעלבת. "כל התפילות שלי זה לא עבודה? וחוץ מזה, התקשרתי לתת לך את הטלפון של האחיין של דוד מימס, יש לו משרד חקירות."

אני המומה. בזמן שישנתי סבתא כבר התחילה לחפש פתרונות, מפעילה את קרובי המשפחה, מרימה טלפונים, ואני חשבתי שהשיטוט שלי בגוגל הוא שיא המאמץ. היא מבקשת מלנה להכתיב לי, במבטא רוסי כבד, את מספר הטלפון של רועי חקירות, האחיין של מימס, וכשלנה מסיימת סבתא לוקחת את השפופרת ומוסיפה, "והוא גם רווק," ומנתקת.

"הוא גם רווק" זה אולי התיאור הבסיסי ביותר אצל סבתא, וזה המידע הכי חם. בשבילו היא תעיר אותי גם בחמש בבוקר. נמצא הרווק האחרון שעוד לא יצאת איתו, ולא סתם מהרחוב, אלא בן העדה. מכירים את המשפחה, והם משפחה טובה. סבתא שלו חיה בשכנות ובאותה חצר עם סבתא שלי. את התפינה שלה, היא תגיד, הריחו עוד מקצה הרחוב. הסירים שלה היו מבריקים, והיא כל היום היתה מנקה את הרצפות במטאטא זרדים קשיח. עם רזומה כזה של הסבתא, הנכד בטוח מוצלח. אני מתפתה לאבד את מספר הטלפון, אבל יודעת שאצטרך לתת דיווח. באנחה אני דוחפת אותו לתיק השק הגדול שלי, בתפילה אילמת שייעלם במהלך היום.

קפה חם בכוס זכוכית גדולה, ועכשיו אני מוכנה להתמודד עם העולם. שני סמסים מצלצלים ברצף: # הפגישה הבוקר מבוטלת ננסה לקבוע מועד אחר לשבוע הבא. # סליחה על ההתראה הקצרה.

הלקוח הפוטנציאלי שהייתי אמורה לפגוש היום, פוטר כרגע. הוא לא יודע את זה, אבל רווקה כמוני, שמוכנה לשאת התנהגויות יוצאות דופן משידוכים פוטנציאליים, היא בעלת אפס סבלנות למבטלי פגישות עסקיות ברגע האחרון. אותם אנשים שהרגע נכנסה להם שיחה מפרזידנט אובמה והם פשוט לא יכולים לעמוד בלוח הזמנים שנקבע להם. הם מסמנים למזכירה שלהם על מכשיר הטלפון בהתרגשות ובתנועת שפתיים: "זה אובמה, או־ב־מ־ה" ובו־בזמן בתנועת יד הם מורים לה לבטל את כל הפגישות הבוקר. כי ככה זה כשבצד השני של הקו יושב אובמה עם הרגליים על שולחן העבודה.

אני לא יודעת למה אני עצבנית כל כך. אולי בגלל שהתפנה לי המון זמן הבוקר, ואני אצטרך לעשות עם עצמי משהו מועיל כמו להתקשר לאחיין של דוד מימס.

המשך הפרק בספר המלא