כשהרוח משנה כיוון

צעקה הופכת אדמה

ידיו נעות בתנועות מהירות, הודפות סרבנות של מי שאינם ששים לצאת לאור, חושפות כיס אחד ואחריו שני, מרושלים ומכובסים מדי. יש משהו נוגע ללב בגבר לא צעיר המפשפש בכיסי ג'ינס דהוי ועל פניו מרוחה נואשוּת של ילד המחפש אוצר. סוכרייה? ג'ולה? מסרק חסר שיניים? הוא פולט "אוף" רוטן מול ריקוּת כפותיו. היא מתבוננת בו בגניבה, מציעה עזרה, אף שהנדיבות היא אורחת נדירה אצלה, ולרוב לא ממש רצויה. ובכל זאת. "תודה, באמת תודה, הצלת אותי," הוא אומר בפליאה זהירה וגופו משתוחח לעברה בחצי קידה, מחוָוה זרה למקום המחוספס הזה.

"אל תתאמץ להודות לי, מה עשיתי? בסך הכול פתחתי שער."

"שער הגאולה, מבחינתי." הוא מופתע מהדרמטיות שבהתנסחותו וממהר לחייך. עד לאותו רגע לא התחברה גאולה לערוגותיו, שתי פיסות אדמה שצירף לאחרונה לחייו. הוא פוסע לאטו ב"גינה לתושב" שבשולי הפארק, והאישה הגואלת נועלת מאחוריהם את שער הכניסה במפתח שלה. הוא מבקש להסביר את פיזור דעתו. "יצאתי עצבני מהבית, לא בדקתי אם לקחתי את המפתח. זה כמעט לא קורה לי, אני תמיד כל כך מאורגן, יש הטוענים שיותר מדי, אבל הבוקר, לא יודע, התחיל עקום. עוד ריב עם בת הזוג שלא מוביל לשום מקום. ככה זה אצלנו." באחת נהפך הרצף לגמגום הססני. זה קורה לו כשהוא נוגע באישי והמבוכה משתלטת. הוא משלח מבט מרופרף הצדה ולאחור ומגלה שהנמענת נעדרת. היא הלכה איתו מהשער ולאחר כמה צעדים כנראה חתכה ימינה לשביל ונעלמה במרחבי היָרָק. מוזר, להתאייד ככה, בלי מילת פרידה, נימוס בסיסי. איך זה שלא שם לב? ואולי התנפל עליה עם מונולוג הבוקר? תמיהה מלווה את הליכתו אל רצועות האדמה המרוחקות שלפני כמה חודשים שכר מהעירייה, והוא עדיין לומד את סוד עיבודן. הוא מהרהר בגשם שירד בלילה, עיקש ומתארך, האם הכה בקצוות הבצל הירוק שאך החלו לצוץ? ומיהו האדם המבורך שבמוחו נבט הרעיון הנפלא של מיני־גינה פרטית שכזאת? האם ביקש חיבור לטבע במנות קטנות? האם כמוהו היה איש חסר נחת שחיפש סיבה טובה לצאת משקיעה במיטה, כזו שתרגיע את מחשבותיו החופרות בשלושת המ"מים שניכס לעצמו: מי אני, מה יהיה איתי, (עד) מתי, ועבודת אדמה היא תשובתו?

מספיק כבר עם טפטופי הרחמים העצמיים, סנט בעצמו והאיץ את הקצב, מתאמץ להתגבר על מגושמותו ועל כובד מגפי הגומי, שהבוץ עשה אותם למשקולות על רגליו. איכשהו, בדרכן, המשקולות מועכות מעט את חיטוטו הסיזיפי, מכריחות אותו להשפיל מבט אל הצעד, לחשוב עליו ולתכנן בקפדנות היכן כף הרגל עומדת לנחות. רק לא לשקוע. עלים מצהיבים הפזורים כתכשיטים על משטחי בוץ משמיעים רחש דריכתו, והלחן נעים לו. שמש חורפית מציצה מבעד לעננים וליטופה מרגיע. גופו מתרפה. המחשבות מתרווחות בראשו, איבריו מתיישבים במקומם, הוא מזרים בהם נשימות, לחץ הדם מתאזן והוא מתמלא נחת למראה ערוגותיהם הפורחות של אנשים שרגליהם נטועות בקרקע וידיהם מתפלשות בתוכה. זה העניין, זאת המהות, הכי לא מגדלי הבטון והזכוכית המקיפים את גן העדן הקטן והנסתר הזה. את עיניו תופס שיח לְפופית כחלחל המתלפף על עץ דקל כאומר, "אני לא מתכוון לוותר לענק הזה, הביחד שלנו אפשרי". הוא נעצר, מלטף עלים ירוקים זעירים התלויים על ענפי השיח, שקועים בגדילתם. פרודות שמחה נאחזות בו.

אני אוהב את זה, הוא מודיע לעצמו, אף פעם לא חשבתי ששיח אחד - לא יפה במיוחד, לא בולט במרחב - מסוגל להרחיב כך את הנפש. נשימותיו נדיבות, הוא מתמלא באנרגיית עבודה. רק שלא יֵרד גשם הבוקר ואספיק להפוך את האדמה, לתת אוויר לזרעים שזרעתי לפני כמה ימים וללמוד אותם.

הוא מתכופף אל הבצל והצנוניות, נוגע בהם בתנועות מעוגלות, זרם חמים של חדווה משייט בזרועותיו. עיניו סוקרות את הערוגה השנייה ונפערות, מתקשות להאמין למראה המתגלה. התירס מכורסם כולו. קיבינימט, מישהו עשה כאן עבודת השמדה יסודית. צלילות הראייה מתערפלת, המחשבה מתעמעמת כמו ברגע הירדמות והמילים חסומות. הוא מנער ראשו, מתרומם, מיישר גב, מרגיש כחרדון שהיה לדרקון, מבוהל מהזעם המפעפע בתוכו ומתַרגל נשימות מתחתית הבטן אל קצות הנחיריים, דורש התרגעות. מבטו משוטט בחיפוש אחר הפושע, אך הזיהוי נכשל. גם עקבות לא השאיר, המחבל. רטינתו מתעבה ומוליכה אותו אל ערוגות שכנות. הוא מתעכב, מתבונן, נוגע באדמה, בוחן אם שתיליה נפלו גם הם קורבן לכרסום משחית, ואין בנמצא עדות מפלילה.

עיני הרדאר שלו נעות במהירות ומתעכבות על האישה הרכונה אל האדמה, שערה בצבע השָׂרף, שזור פסים לבנים, קלוע לצמה הנחה כאיור על גבה. היא מרוכזת בחלקתה, נראית כחקלאית שורשית ומקצועית, אחת שאפשר להתייעץ איתה בעניין תירס אכול. הוא פוסע לעברה, כשמתקרב מזהה שזו ההיא עם המפתח משער הכניסה ובולם, חושש להטריד את זו שהיתה שם לרגע והתפוגגה. הוא משנה נקודת תצפית ומתגלות לו שפתיים חשוקות ועיניים מצומצמות לכדי חריץ כחלחל בפנים בהירות, זרועות כתמי עודף שמש. בפתאומיות היא קוטעת מלאכתה, מתיישבת, מזיזה גופה מימין לשמאל, קדימה ואחורה, עד שהיא ננעצת באדמה. היא מיישרת את שמלתה הצהובה, אגנה הרחב מעט ורגליה הדקות ניטעים היטב, כאילו כוח הכבידה כולו רובץ עליה. באצבעות כסוסות מתוחות לפנים היא מהדקת עפר סביב הצמחים, משקה במשפך פלסטיק אדום כמות מים קבועה לכל צמח, וכשהיא מסיימת היא מתיישרת ונעמדת. זקיפותה מתוחה ורצינית כאחת שיודעת בדיוק מה היא עושה. הוא מוטרד מהאפשרות שתבחין בו, מסיט עיניו ומכווץ את עצמו, מעגֵל גב, מצליב זרועות על ברכיו הכפופות, משקיט נשימות וממשיך להתבונן בה. פניה ממוקדות בערוגותיה. עיניה אדישות, מנותקות. לפתע היא מרימה מעדר הזרוק בקרבתה, מורידה ועודרת. הקצב מתגבר. גופה נע עם המעדר בכוריאוגרפיה מושלמת. האישה והמעדר חוצבים את האוויר והוא נענה להם. נדמה לו שהוא צופה בריקוד של שני כוחות טבע הנתונים בסחרור, ולא ברור מי מפעיל את מי. היא באקסטזה, זורמת בתוך תנועותיה והן בה. קיום סביבתה מבוטל. המעדר מתרומם מעל ראשה, היא מנופפת בו כמה דקות עד שהוא שב ונוגע באדמה שמתחתיו. היא נשענת על כלי החפירה, כתפיה רועדות באינרציית הטלטלות, כפות ידיה מאוגרפות, עיניה שלוחות למרחק, מרוכזות בעצים הסבוכים שבקצה הגינה העירונית - נדמה לו שלרגע מבטה מושפל, מכוּון לשורשיהם. הד נשימותיה מגיע אליו, פרועות, מהירות, בלתי נשלטות. המראה מזכיר לו טקס פגאני באמזונס שראה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". האם האישה המעשית־עניינית משער הכניסה היא מסוממת כבדה? לא, לא נראה לו. ברור שהיא שונה, אחרת. שמאנית? מיסטיקנית? מתַקשרת? אולי משהו רפואי רע קורה לה, והקרקע ממש נשמטת לה מתחת לרגליים? ואולי זאת חיוניות בלתי נכנעת, נלחמת מלחמה מסתורית. חוץ ממנו אין כאן אף אחד. האם לגשת אליה? לא, לא להידחף, לא להציק. אבל היא נראית מוזר, ולו יש את תירוץ התירס.

לפני שמבשילה בו החלטה הוא קולט שהרגליים הן שמנהלות אותו, נושאות אותו לעברה. הוא מתקדם, נעצר קרוב אך לא צמוד מדי. היא עודרת, הפנים ותנועות הגוף רגועות כעת, ממוקדות במלאכת האדמה. נראה לו שהאישה חזרה לעצמה. כעבור דקה או שתיים הוא שומע את קולה נקרע: "אדמה זונה בת זונה, רוצחת שכמותך". הוא מתאבן. ההלם מהפנט אותו אליה. גופה שוב מתנועע בקצב מכות המעדר המתרומם ונוחת, בס עבה נצעק מגרונה, מתנפל ונושך את האוויר, "רוצחת בת זונה אוכלת חיים את". הוא תוהה אם גם היא פגועת תירס וכועסת על האדמה שהכזיבה, אך צעקת ה"בת זונה" נהפכת לשאגה מנקבת של מכשפה שנכנסה בה הרוח - האפשרות שזו אישה שרותחת על העולם בגלל תירס נדמית לו עלובה. השאגות "כלבה, זונה זוללת, בדמיהם חיִי" דוקרות אותו. הוא מנסה להרכיב משמעות למראות ושומע רק המהום עיסת מילים מנותקת מהקשר. האם זהו הרגע הנכון להעלות את התירס האכול שלו? אולי תיתן עצה טובה ואולי שאלתו החקלאית תנחית אותה בחזרה על ערוגותיה? הוא צועד שני צעדים קטנים לכיוונה ומבחין בזעם היושב גם בעיניים, לא רק בלשון. הן מתרוצצות ימינה ושמאלה, תנועותיהן סוערות. הזרמים שברגליו מקרבים אותו אל גינתה. "מה קרה, זקוקה לעזרה?" הוא לוחש בהיסוס. היא מסתובבת אליו, עיניה הכחולות־אפרפרות המימיות פעורות כשני בורות, זרועותיה מאטות, מורידות את המעדר, הוא מתנועע ומתייצב, תנועות הגוף הצורח מתמתנות. היא מתבוננת בו, מבטה מרוכז, הבורות מתמלאים, עפעפיה מצטמצמים כנזכרת שראתה אותו מתישהו. "נפגשנו בשער," הוא אומר, לא מאמין שהעז, הבקיע את פרטיותה ודיבר. היא מצביעה באצבע המורה על האדמה, הוא שומע את קולה חמור אך מרווח, משבצת בקפידה כל מילה. "היא לקחה לי את הילד," מדויקת כשריקת הרוח היא מסתובבת, מפנה אליו את עורפה, גבה מעט שחוח והליכתה ההחלטית מעלימה אותה מטווח ראייתו. הוא רוצה לרוץ אחריה אך הגוף לא נענה לו, רוצה לקרוא לה ולא יודע את שמה, אפילו "היי" סתמי אינו מתיישב על לשונו - הלוע מתמלא בסלעי לבה רותחת. חולשה מתפשטת בו, הוא נזרק לישיבה על האדמה בתקווה שהאישה תשוב ותשתף אותו במה שעבר עליה. יש לו תחושה מוזרה של גוף נע בחלל בלי כאן ובלי עכשיו; הזמן מחק את עצמו והוא ממתין, לא יודע לְמה בדיוק. הוא מסוגל רק להכיר בכך שהזרה שפגש היתה לזרה עוד יותר, בלתי מפוענחת, מסקרנת. ברור לו שהוא לא רוצה להתנתק ממנה. היא תחזור, הוא מתנחם, האדמה מחכה לה.

הוא מקפל את רגליו למרכז הבטן בתוך הג'ינס הדהוי, מטמין ביניהן את ראשו, ממלמל את מילותיה שנצעקו לפני רגע לאוויר. כשכאב נשלח מהאגן לאורך הגב ועד לקצה העורף הוא מזיז עצמו בזהירות, משנה תנוחת ישיבתו, משלח צוואר עגורי ארוך, עיניו משוטטות כמצלמת רחפן חטטנית, ומשאינו רואה את האישה ההיא הוא מחליט לנטוש. נעמד בקושי, עיניו ממשיכות בשיטוט, מחפשות עקבותיה, מדווחות על אינותה. אישה נבלעה באדמתה. הוא מסתובב נטול כיוון במרחבי הגינה העירונית, מבין שהוא הולך לאיבוד ולא אכפת לו. הוא מסמן את הגדר כנקודת יעד וכשמגיע אליה מגלה שאין שום פתח יציאה. הגדר סוגרת עליו והחשש לאבד כיוון מתגבר. הוא מבחין בדמות בקרבת מקום ורץ לעברה, מזהה גבר בבגדי חאקי, מתחנן שילווה אותו אל השער וישחרר אותו מהמקום הזה. הגבר תוקע בו מבט חוקר, מופתע מחוסר האונים, אך נמנע מתשאול. הוא מוליך אותו בשתיקה אל מחוץ לגדר.

לביתו הגיע בשארית הכוח, ללא קצה של מושג איך עשה את הדרך משולי הגינה אל מרכז העיר. המקלחת היא הזיכרון הראשון שלו ברצף הזמן הקטוע, הכי ארוכה והכי שורפת שגוף יכול לשאת. אחריה נפל למיטה, קרירות הסדינים המתוחים העניקה לו שינה מהרגועות שזכורות לו. בלי חלומות וסיוטים, על הבטן, רגליים פזורות וראש קבור בכרית. שעות ללא תזוזה, באותה תנוחה. כשהתעורר גילה שהוא עירום. לא הצליח לקום. כאב ראש חד הצמיד אותו למזרן, מקדחת טורבו קודחת בולען במרכז המוח, לא מרפה, רק מעמיקה: מה התכלית של זה? לאן זה אמור להוביל אותו? ומאיפה הגיע למיטה? הזיכרון שהיה לפני דקה זכוכית מאובקת, הצטלל. הוא היה בגינה, בדק את הערוגות, פגש צרחת אישה שילדהּ נלקח ממנה. למה התכוונה? מי היא? הוא רוצה לדעת. חייב. והתירס האכול. פרטי אירועי היום שהגיחו לקדמת הראש סימנו בבירור שאינו הוזה, הדברים אכן קרו איפשהו ליד ערוגתה. החיבור לרצף הזמן מעמעם את קדיחת הבולען.

כעת הוא כופה על גופו לזוז, מתרומם בקושי. הראש שוב מסתחרר. המיטה ריקה, רק הדממה נוכחת ובתוכה קווים דקיקים משרטטים את קיומו. חמש וחצי בבוקר ומיקה כבר לא בבית, בענייניה החשובים כרגיל, מצילה את העולם, פועלת־צדק שכמותה. לא שמע כשקמה ויצאה. והוא, מה תכנן לעשות היום? אין לו קצה ידיעה. הגוף מנצח ונופל שוב למיטה, מאפשר לעיניים להיעצם, משליך את השמיכה על הפנים, מתכרבל. האפלולית נעימה לו, כמו בקבר. לא, הוא לא משתגע. לא מושפע ממנה. לגמרי לא. מרפה שרירים, מניח לנמנום לגרור אותו אליו.

והיא, שהיטלטלה ברוח הקוצפת, חזרה לערוגתה. מנערת ראשה בחוזקה כמעיפה מעליה ערימות זרדים. היה כאן איזה גבר שניסה לשאול משהו. יותר היא לא זוכרת, רק את העיניים החמות והדאוגות שלו. קילוחי מראות עולים ונעלמים, ג'ינס, כובע כחול מרופט, תרמיל, עמידה יציבה, התבוננות רחוקה וגב מתעגל. היא הסתובבה, התרחקה מהערוגות שלה. לאן הלכה ולמה ואיך חזרה? האם דיברה? מה פשר הערפול שירד עליה, סמיך כמו מרק עדשים משלשום. העיקר שעגבניות השרי הקטנטנות עדיין כאן. הכול כל כך מוזר. מה קרה לי? איפה איבדתי אותי? אם תפגוש את הזר אולי תשאל. עוד מעט מחשיך, היא תנכש קצת מסביב, תפזר שק דשן אורגני, תניח להן להאדים בשקט, בקצב שלהן. עגבניות השרי הנפלאות האלו מנהלות רומן עם השמש, מספיגות אותה בתוכן, כמו היריון. מפונקות שכמותן, תובעות אהבה מדויקת, עשויה מתשומת לב אינסופית, וכשהן מרגישות איתנות מספיק הן מטפסות על הכלונסאות כילדות שובבות, אדומות לחיים. זהו, מחר תקלטר, ועכשיו היא חייבת לצאת מכאן ולשתות משהו חריף. לפעמים הנשמה דורשת שריפה הגונה שתזכיר שאכן היא חיה וקיימת.

היא מתנתקת ממגע הקרקע, מדוושת על אופניה במהירות ונעצרת בבר הסמוך לביתה. הברמן הצעיר משהה מבט בוחן על פניה. "לפי העיניים העייפות־עצובות שלך אני יודע בדיוק למה את זקוקה", וקולו פסקני וקשוח כמפקד פלוגת טירונים. היא מציעה שישנה את שמו ואת שם המקום שלו ל"בר סמכא", הוא תולה בה מבט הפוסק, "אין לי ראש למשחק המילים הנודניקי שלך", ומרוקן בנדיבות ג'ק דניאלס לכוס. היא מרוקנת אותה בשוט, מודיעה כי ארבעים אחוזי אלכוהול מחקו חמישה אחוזי תוגה, ונוטשת בלי להמתין להתייחסותו. היא מתנדנדת אל מיטתה, ולפני שבולעת כדור כנגד הידרדרות הנפש מבטיחה לברר מחר מי הגבר ההוא שתקוע כענן עמוס בזיכרונה ומסרב להתפנות.

הוא עדיין רובץ במיטתו, מזיז את השמיכה מפניו, חריצי עיניו נפתחים בקמצנות והוא מזהה עקבות שהותיר כאב הראש במצח וברקות. הוא מנסה לעיין בספר שכתב נזיר בודהיסטי על הרִיק, ונזכר שהוזמן להשתתף בפאנל על מיינדפולנס. תגובתו המיידית היתה ביטול, דיון עם עצמו העלה הזדמנות להצבת סימן שאלה בעניין הסיבות לפופולריות הגואה של המושג בקרב הבורגנות המערבית. הוא בעד הקשבה מודעת לעכשיו, הרפיית הלעומתיות לעתים, ודי מחבב את גישת ה"ככה זה" הצנועה והלא מתיימרת כאמצעי להקטנת רעשי החיים. אלא שהוא מתעב אופנות שמאמצות רעיון ומשטיחות אותו, ועוד יותר את הנהייה העדרית אחריהן. ובכל זאת, האפשרות להשמיע את דעתו מפתה אותו להשיב להזמנה בחיוב. הוא מחליט לא להחליט עדיין, חוזר לקרוא, לא מצליח לצלול פנימה ומניח את הספר לצדו. הריקות הנזירית מתמלאת בהרהורים טורדניים: כיצד אי־קיום נהיה ממשי? איך קורה שהתירס האכול, אַיִן גמור, קיים ומוחשי כל כך בראשו עד שהוא כמעט יכול לגעת בו? איך אי־קיום מפעיל אותו? לא ייתכן שככה זה. חורף יוצא דופן בזעפנותו הטיח לארץ כמויות גשמים שגורמות לו להסתגר בביתו, אבל הוא רוצה להיות שם, על אדמת הגינה האורבנית שוודאי היתה לערימה בוצית. הוא חושב על מיקה ועליו. הלוואי שהיה לו קצת מהלהט שיש לה. אין סיכוי שמיקה תאפשר לגורמים חיצוניים ושוליים כמו מזג אוויר לשבש את תוכניותיה הצודקות. דכדוך ואכזבה מבצבצים והוא נותן להם לעשות בו כרצונם, מפסיק להציק לעצמו.

המשך הפרק בספר המלא