המג"ד

מבוא

מוטקה (מטיאש) מירון, אדם שעבר תהפוכות רבות בחייו, מי שניצל בנס בשואה שפקדה את יהודי אירופה, בכלל זה את הונגריה מולדתו, מי שחלום נעוריו היה להופיע כזמר על בימות אירופה בזכות קולו הנדיר, הלך בעקבות הציונות ועלה למדינת ישראל. בראשית דרכו במדינה הצעירה היה ברזלן בענף הבנייה, ובגיוסו לצה"ל בגיל מבוגר הגיע לחיל התותחנים.

מוטקה, חסר כל רקע צבאי בעברו, נחשף לעולם חדש ומרתק - התותחנות. בזכות אישיותו הפך לדמות מיוחדת בחיל התותחנים ולמג"ד 334, שהיה באותם ימים תחת פיקוד חטיבת גולני.

בהובלתו כמג"ד, זכה הגדוד להכרה מבצעית והפך לגורם משמעותי בקרבות מול האויב הסורי במערכה על מקורות המים. מרגמות ה־120 מ"מ המתנייעות הפכו לגורם שהעניק לצה"ל עוצמת אש - והכול בזכות המפקד שתרם יותר מכל אחד אחר בתקופתו לעיצוב תורת הלחימה של חיל התותחנים.

מוטקה היה מפקד שהאמין שתותחן חייב להיות מקצוען בתחומו, אשר מוּנע ברוח הביטוי שהנחיל לתותחנים - "פגז ראשון במטרה".

זכיתי להיות סגנו בגדוד 334 ומצאתי מפקד וידיד נערץ על ידי פיקודיו, שזכה להערכה גם מצד מפקדיו, בתוכם מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, דוד "דדו" אלעזר.

מוטקה מירון היה דמות אבהית לחייליו, בתוכם רבים מהעלייה החדשה שהגיעה לישראל בראשית שנות ה־50. הוא הכיר בבעיות הקיום של משפחות החיילים, ותמיד היה כתובת עבורן.

מוטקה, בזכות המוניטין שלו ולמרות גילו המבוגר, היה צפוי לקידום בחיל, והוא זה שבחר לבסוף להשתחרר משירותו בצה"ל. לא היה זה מקרי שדור הקצינים הצעירים שנמנו עם חניכיו המשיכו בדרכו כמפקדים בחיל. הרבה בזכותו הגיעו אחדים מהם, בתוכם גם אני, לפיקוד על חיל התותחנים.

גם בחייו האזרחיים המשיך מוטקה לשמש מנהיג ומוביל שזוכה להערכה מכל עבר. כך היה כשמונה לתפקיד מנכ"ל האוניברסיטה העברית, עת תרם לפריחתה, לשגשוגה ולפיתוח הקמפוס בהר הצופים, שאליו חזרה האוניברסיטה אחרי מלחמת ששת הימים.

במהלך חייו ליווה מוטקה את גדוד 334 - "הגדוד שלו" - וכך גם חשנו אנחנו, פקודיו, ביחס אליו. בכל אחד מאיתנו היה חלק ששייך למוטקה, וזאת בזכות הדוגמה האישית והערכים שהנחיל לנו - מקצוענות, אהבת החיילים ודאגה להם.

זכיתי להיות תלמיד של מורה דרך ומנהיג למופת, ומעל הכול - מג"ד תותחנים נדיר שהטביע את חותמו על חיל התותחנים.

תת־אלוף (מיל') אברהם בר־דוד, קצין תותחנים ראשי לשעבר

הקדמה

במחצית שנות ה־60 של המאה ה־20 התקבל בישראל מידע מודיעיני חסוי. המרגל הישראלי אלי כהן, מגדולי המרגלים בתולדות הביון הישראלי, חשף את תוכנית ההנהגה הסורית להטות את מי הירדן באמצעות הסטת זרימת מי נהרות הבניאס והחצבני לשטחה של סוריה, וזאת בניסיון לייבש את מקורות המים שזרמו לירדן ולכנרת.

אלי כהן, שנחשב בבירה הסורית למקורב לשלטון, פגש בנשף שנערך לכבוד עליית מפלגת הבעת' לשלטון בסוריה את מוחמד בן לאדן, מהנדס מים ותשתיות בכיר במקצועו, שמונה על ידי הנשיא אמין אל־חאפז כפרויקטור של מפעל הטיית מי הירדן. המהנדס הסורי חש בטוח בקרבת אלי כהן, יקיר השלטון, וחשף בפניו את התוכנית המלאה. הוא הזמין אישית את אלי לסייר עמו בשטח שבו תוכנן לקום מפעל הטיית המים והסביר שאפשר יהיה לפגוע במתקן רק בהפצצה אווירית, כיוון שהשטח סביבו ממוקש ומאובטח בכוחות צבא גדולים.

המידע המודיעיני שסיפק אלי כהן התאמת לימים על כל פרטיו. החל מ־1964 חשפה ישראל מאמץ סורי להכניס ציוד הנדסי, כולל דחפורים כבדים, לצורך חפירת תעלה באורך 40 קילומטרים להטיית מי הבניאס והחצבני. מאמצי ישראל לעצור את מפעל ההטיה הסורי עלו בתוהו. סוריה, בתמיכת שליט מצרים גמאל עבד א־נאצר והליגה הערבית, אותתה לישראל כי בכוונתה להגן בכל מחיר על המפעל שנועד לייבש את מקורות המים של ישראל בכנרת ובירדן, ובכך לפגוע בהעברת המים למרכז הארץ ולדרומה. בניסיונות לפגוע במתקני המוביל הארצי בהתקפות פדאיון נחשף לראשונה שמו של יאסר ערפאת. תקריות הגבול נהפכו שכיחות יותר ויותר, ומנשק קל עברו המוצבים הסוריים השולטים על הכנרת לירי מנשק ארטילרי ואש טנקים לעבר שטחי החקלאות והקיבוצים שבגדה המזרחית של הכנרת ואל סירות הדייגים באגם.

צה"ל הכניס לזירה טנקים, ולראשונה הוחלט בפיקוד הצפון להפעיל את הארטילריה הישראלית שהיתה אז בממדים צנועים מאוד. בתוך כך נכנס גדוד המרגמות הכבדות המתנייעות, 120 מ"מ, לראשונה, לפעילות מבצעית. היה זה גדוד 334 של חטיבת גולני. מפקדו היה מרדכי (מוטקה) מירון.

מפקד הגדוד חיכה בדיוק לרגע הזה. חודשים של אימונים ותרגילים הבשילו לכשירות מבצעית ולהזדמנות לחשוף את כוח האש של תותחני צה"ל. פגזי ה־120 מ"מ, שנורו בקצב מהיר, פגעו במטרות סוריות בטווח של שישה קילומטרים. תצפיות אוויר דיווחו על פגיעות טובות ועל השמדת מטרות בשטח הסורי. דחפורים וטרקטורים סוריים עלו באש. המג"ד נתן פקודות אש והיה שבע רצון מהביצוע המושלם של סוללות המרגמות הכבדות.

טבילת האש של גדוד 334 עברה בהצלחה מלאה. אלוף הפיקוד ומח"ט גולני החמיאו למג"ד התותחנים על הביצוע, ומאותו שלב היה גדוד התותחנים חלק בלתי־נפרד מהנוף הקרבי של המלחמה על המים.

מוטקה מירון נחשב אז למג"ד התותחנים הבכיר בצה"ל, מפקד לא צעיר, שהמוניטין ואיכות הפיקוד שלו היו שם דבר בצה"ל של שנות ה־60.

סיפור חייו של מוטקה מירון נחלק לשניים: החלק ההונגרי, שבו מעטים בלבד השתמשו בשמו הרשמי מרדכי, וקראו לו בשמו ההונגרי ג'יורי. בחלק הישראלי קראו לו כולם מוטקה, שמו המוכר והידוע. זהו סיפור של אדם עם כישרונות נדירים, שונים כל כך במהותם.

בימים בהם מדינת ישראל לוחמת באויב אכזר, דמותו של מוטקה מירון, המפקד והאדם, ממחישה את ערכי צה"ל - המקצועניות, הדבקות במשימה, ההובלה בראש, הדוגמה האישית והדאגה לחיילים. במלחמה בה המג"דים מובילים את הכוחות, דמותו של מוטקה היא מקור להשראה, דוגמה ומופת למג"ד.

חלק ראשון

זמר האופרה

לדברצן, עיר הולדתו של מוטקה, העיר השלישית בגודלה בהונגריה שכונתה "רומא של הקלוויניסטים", היה מקום מרכזי ברפורמציה של מרטין לותר ושל קלווין במאות ה־16 וה־17 באירופה. היתה בעיר הזו תרבות פרוטסטנטית עתיקה. מאמיני הדת הנוצרית־פרוטסטנטית היו הרוב הגדול בין תושבי העיר. היהודים מנו כעשרה אחוזים בלבד מתושביה. בשנות ה־20 הראשונות של המאה שעברה הם החזיקו במשרות ציבוריות יוקרתיות ביותר ובמקצועות חופשיים כמו עריכת דין ובנקאות, והיו דומיננטיים במסחר ועסקים. חנויות רבות ברחובותיה הראשיים של העיר נשאו שמות יהודיים.

שמה של דברצן הלך לפניה כמרכז תרבות חשוב בהונגריה. עיר עם אוניברסיטה יוקרתית וארבע גימנסיות ברמה גבוהה, בתוכן אחת יהודית, חיי תרבות עשירים, מוזיקת צ'רדש בבתי הקפה הרבים, תזמורות קלאסיות, מקהלות ואופרה.

זאת ועוד, בזכות האדמה הפורייה שבסביבתה היתה דברצן מרכז חקלאי גדול, שהיה מקור עיסוקם של חלק גדול מתושביה.

הקהילה היהודית בעיר נחלקה לשלוש קהילות משנה - "הספרדית" שהיתה חרדית קיצונית ומרבית הנמנים עמה היו צאצאי גירוש ספרד, לימים חברים בקהילת נטורי קרתא בבתי הונגרין במאה שערים שבירושלים; יהודים מקהילות יהודיות אחרות לא הורשו להיכנס לבתי הכנסת של "הספרדים". כשליש מיהודי דברצן נמנו עם הקהילה האורתודוקסית, שהיתה הליברלית ביותר, וזיקתה למסורת היהודית היתה בעיקר בחגים היהודיים הגדולים פסח וראש השנה; לקהילה זאת היה בית כנסת יפה ובית ספר עממי משלה. הקהילה היהודית השלישית נמנתה עם זרם ה"סטטוס קוו אנטה", קהילה שמרנית שהקפידה על שמירת המסורת היהודית, על השבת, חגי ישראל והמסורת היהודית.

"חוקי היהודים" של השלטון ההונגרי

"חוקי היהודים", שהראשון בהם חוקק ב־1920, אשר הפלו בצורה קיצונית את היהודים, השפיעו רבות על מעמדם ומצבם של יהודי דברצן. תושבי העיר הנוצרים אימצו את החוקים האנטישמיים בהתלהבות יתרה. יהודים נושלו ממשרותיהם הבכירות, ומדי שנה לקראת פסח חזרו והופצו האשמות אנטישמיות, שלפיהן היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים כחלק מפולחן החג. בכל ערב פסח סופר בהבלטה סיפור עלילת הדם על רצח נערה נוצרייה בת 14 בשם אסתר סימוסי, שבוצע כביכול ב־1 באפריל 1882 בידי יהודים במחוז הכפרי טיסה אסלר, ועל שימוש בדמה בסדר הפסח היהודי. הפרשה גרמה לגל אנטישמיות ברחבי הונגריה, לפוגרום נגד יהודים בסלובקיה, שהיתה אז תחת שלטון הונגרי, ולבחירת 17 צירים אנטישמים לפרלמנט ההונגרי.

בעקבות פרשת מותה של הצעירה, הועלו בפרלמנט ההונגרי הצעות לביטול כל חוקי האמנציפציה שהעניקו זכויות למיעוט היהודי. העדות היחידה על רצח הנערה היתה של צעיר מקומי שטען כי ראה מבעד לחרך בבית הכנסת את שוחט הכפר עורף את ראשה של הנערה ואוסף את דמה לתוך כלי. גופת הנערה נמצאה אחרי כמה חודשים ולא התגלו בה כל סימני אלימות, ודאי לא שחיטה. ממצאים אלה לא שכנעו את דעת הקהל הנוצרית, והעלילה על רצח הנערה, כביכול לצורך הפולחן היהודי של ערב פסח, פשטה ברחבי הונגריה, ובכל שנה בפסח עלתה, כאמור, מחדש. הסיפור התגלגל למחוזות רחוקים והזויים, אלא שלצד סופרים אנטישמים שטיפחו את העלילה, קמו גם סופרים ידועי שם ואמיצי לב, ובראשם ויקטור הוגו הצרפתי והסופר היהודי־ציוני ארנולד צווייג, שיצאו כנגד העלילה. בסופו של דבר, בית משפט מקומי זיכה את כל הנאשמים היהודים בפרשה, אבל האגדה חסרת הביסוס כבר נהפכה חלק מהפולקלור הלאומי בהונגריה. עיתונים מכובדים במדינה אף נהגו להזכיר לקוראיהם את האירוע מאפריל 1882 בכפר טיסה אסלר, במדורי "החדשות של אתמול".

אל תוך רקע היסטורי זה נולד גיבור סיפורנו.

גאורג (מרדכי) מטיאש נולד בדברצן, הונגריה, ב־9 באפריל 1924, הילד השלישי במשפחתו של אריה - "פאל" כפי שכונה - מטיאש, שם משפחה הונגרי, אך נפוץ גם במשפחות יהודיות רבות במדינה. מרדכי נקרא עד לעלייתו לארץ בשם החיבה ג'יורי, שנגזר משמו הרשמי גאורג. אחותו הבכורה אילונקה נפטרה בגיל שש, וכל אשר ידע עליה נודע לו מסיפורי הסבתא רבקה. שמה של האחות השנייה היה קתלין איווה. ב־1932 נולדה אחותו מאריה, מאריקה, ושנתיים אחר כך נולד יאנוש, שכונה יאנצ'י.

אריה האב, שהיה סוחר ומומחה בתחום הטקסטיל, עבד כמנהל חנות אופנה יוקרתית במרכז העיר. המשפחה, שחיה ברווחה יחסית, התגוררה בסביבה מעורבת של יהודים ונוצרים. בקצה הרחוב שבו גרה המשפחה היתה כנסייה פרוטסטנטית.

ג'יורי הילד בלט בעיקר בשירה. היה לו קול צלול ונפלא וכישרון משחק שבזכותו קיבל תפקידים ראשיים בהצגות בית הספר. אמו רבקה, שאליה היה קשור במיוחד, החדירה בילדי המשפחה את חשיבות הלימודים והחינוך.

בשנות ה־30 הראשונות אריה, אבי המשפחה, פוטר מעבודתו כמנהל חנות האופנה. פיטוריו השפיעו ישירות על הכנסת המשפחה, שנהנתה עד אז גם משכירות משנה של דיירים בביתה. המשפחה החלה לנדוד בין בתים בעיר, כל אחד מהם ברמה נמוכה מקודמו. המצב הכלכלי רק הלך והידרדר, והאב נאלץ לעבוד כשכיר אצל יהודי בשם זילברשטיין, עם עגלה שהיתה נוסעת לירידי אופנה, שבהם היה האב מציע את מרכולתו. ג'יורי הצעיר נלווה אל אביו בחלק ממסעותיו. השפלה אחת נצרבה בו במיוחד כאשר אביו ביקש ממנו ללכת לגבות חוב בסך חמישה פאנגו, המטבע ההונגרי, מאחד מלקוחותיו. הילד חש בושה ומושפל כשהלך לבקש את פירעון החוב הזעום. או אז הבין לראשונה לאיזה שפל כלכלי נקלעה משפחתו.

סבתא רבקה התגוררה בבית המשפחה והיתה דמות חשובה ודומיננטית. היא זאת שהקפידה במיוחד על אורח חיים יהודי ולא השלימה עם כך שחתנה אריה, "פאל", הקפיד פחות על המסורת היהודית. הסבתא היתה אחראית במידה רבה על המטבח הביתי ודאגה באהבה רבה לנכדיה שהיו קשורים אליה מאוד.

ג'יורי זכר נסיעות לחופשה מדי פעם אצל דודיו מצד אביו. זה היה סגנון חופשות נפוץ באותה עת - נסיעות לבודפשט עם דודתו ומפגשים משפחתיים קבועים עם קרובי אביו שבדברצן. משפחת האב היתה משפחה מתבוללת - וסבתא רבקה לא עודדה את הקשר עמם.

חוויית ילדות אחרת שלו היו הביקורים אצל ה"שויחט" השכונתי, שם שחטו עופות ואווזים. ה"שויחט", כך הילדים היו מכנים אותו, היה יהודי שהקפיד על כשרות, ואם מצא פגם בעוף הוא סירב לשחוט אותו. את שומן האווזים נהגו לאחסן ולייצר ממנו שמן. אף שמשפחתם היתה משפחה יהודית שהקפידה על חגי ישראל, הם לא התנגדו לקבל מעשֵֹר של בשר חזיר משוחט טריפה מוכּר להם, בשר שאותו נהגו לקרר במרווח בין שני חלונות.

האֵם רבקה היתה גיבורת ילדותו של ג'יורי. היא נולדה בכפר קטן, ניראצ'אד, בקרבת דברצן, ובילדותו אחיה של האם ומשפחתו התגוררו עמם. קרובים נוספים מהכפר, בני משפחת קליין, היו מגיעים לביקורים - ואף גרו פרק זמן בשכירות משנה בדירתם יחד עם ילדיהם הקטנים.