בימים ההם

הקדמת המחבר

אני מכור לתנ"ך.

התחלתי לקרוא בספר הספרים המופלא הזה בגיל צעיר מאוד. בכיתה ג סיימתי אותו בפעם הראשונה, ומאז אני לא יכול להפסיק. אין פלא שמדובר ברב המכר הגדול ביותר בכל הזמנים. היופי, החוכמה והאמת שנגלים בפניך בכל פרק ופרק משלושים ושישה הספרים שמרכיבים את יצירת המופת הזו הם לא פחות מנשגבים.

לשאול אותי מה הספר הכי אהוב עלי מכל ל"ו המופלאים האלה זו באמת שאלה בלתי אפשרית. אבל אם הייתי צריך בכל זאת לספק תשובה על לפחות שלושת הגדולים, היו אלה בראשית, תהילים ומגילת אסתר.

בראשית הוא הכי מתבקש. הספר הראשון, היסודי והמכונן של התנ"ך. סיפורי הבריאה, המבול, האבות והשבטים הם קלאסיקה מוכרת ואהובה על מיליארדי אנשים כבר אלפי שנים.

תהילים הוא יצירת מופת. שירה צרופה שמדברת וחודרת לך לנשמה. לא סתם מהווים מזמורי הספר את החלק העיקרי בסידור התפילות היהודי, הפעילות היומיומית שמחברת את נפש האדם עם אלוהיו. זה שנים שאני מקפיד להשלים את קריאתו של הספר הארוך בתנ"ך בכל חודש, על בסיס קריאה יומית קבועה של פרקיו.

מגילת אסתר היא הקסומה והמסתורית מכולם. הקסם הגדול ביותר שקשור בה הוא כמובן חג הפורים, שקריאתה של המגילה בציבור היא האלמנט המרכזי שבו. אני די בטוח שסקר מקיף בקרב העם היהודי יעלה שחג פורים הוא האהוב מכל חגי לוח השנה העברי. חג גדול לילדים, אבל לא פחות מזה גם למבוגרים. חג של משתה, שמחה, צחוקים, תחפושות מגניבות, וכיף משוחרר ואותנטי.

אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שהמגילה הזאת מספקת גם קסם מסוג אחר. קסם של גילוי מסתורין. אין שנה שבה לא גיליתי סוד נוסף החבוי בין דפי המגילה. עוד חידוש. עוד רובד. עוד חידה לפצח.

אפילו שמה מעיד על כך: מגילת אסתר היא מסע שלא נגמר של גילוי הנסתר.

החל משמה של גיבורת הסיפור ועד להיעדרו הבולט של שם גיבור הסיפור, כל מה שקשור בספר הנהדר הזה, שחותם את סדרת חמש המגילות של התנ"ך, קשור במסתורין, במסרים עמוקים, בתובנות אמוניות והיסטוריות סודיות.

בהתאם, זכתה מגילת אסתר להיקף עצום של פרשנויות, מדרשים ואגדות מצד חכמי ישראל שבכל הדורות. מסכת מגילה בתלמוד הבבלי, שהיא לא במקרה המסכת האהובה עלי בש"ס, עמוסה בפירושים נהדרים ואגדות עמוקות על המגילה. מדרשי אגדה כמו אסתר רבה ומדרש אבא גוריון, שרבים מהם כולנו מכירים מימי הגן העליזים. התרגום הייחודי בארמית ולצדו התרגום השני. רש"י כמובן והאבן עזרא. המהר"ל והאלשיך. ועוד רבים שכתבו ספרי פרשנות, מחזות ורומנים על בסיס המגילה מימי הביניים ועד לימינו אלו.

הסיפור שלפניכם נצמד ללוז העלילה המקורית המופיעה בכתבי הקודש, והוא נאמן לרוח הפרשנות החז"לית. הוא כתוב בשפה משוחררת למדי, אבל נשען במידה רבה על טקסטים מקראיים ועל מדרשים מוכרים יותר ופחות של חז"ל, על רפרנסים לאירועים קשורים בתנ"ך ועל הֶקשרים היסטוריים.

הערך המוסף המרכזי שאני מקווה שתמצאו בו טמון בעיקר בהרחבה, בהעמקה ובפיתוח של עלילת הסיפור התנ"כית, המוצגת במגילה עצמה בקיצור נמרץ. זו מגילה עתירת רמזים, סודות וקריצות לאירועים היסטוריים, שאותם אני מנסה לחשוף כאן בפניכם. יש בסיפור עיבוד של מדרשים ופירושים של רבותינו, ויש בו חלקים שמבוססים על חידושים שהתגלו לי במהלך עיון ממושך במגילה לאורך השנים. לרובם הגדול של חידושים אלו יש שורש או רמז בחז"ל. חלקם מחוזקים בתובנות של חולין. אבל כולם מסתדרים עם השכל הישר ועם ההיגיון הפנימי של המגילה.

עם זאת, בסופו של דבר מדובר ברומן. ועוד הראשון שלי. לכן הרשיתי לעצמי גם קצת דמיון חופשי, כל עוד הדבר תרם לדעתי לאיכות הסיפור והמסר, והסתדר מבחינה הגיונית עם המציאות.

כדי לעשות סדר בין פרשנות האירועים המבוססת על מקורות מוסמכים לזו שנבדתה ממוחי הקודח, הספר עשיר בהפניות למקורות ולהערות המרוכזות בסופו. שם תוכלו למצוא את המקור שעליו מבוסס הקטע או לכל הפחות הסבר לרציונל שמאחוריו.

אני רוצה לחזור ולהדגיש את אלמנט ההֶקשרים ההיסטוריים של ספר זה. כשאני אומר היסטוריה אני מתכוון להיסטוריה על פי המסורת של חז"ל, לא זו המקובלת, שכולנו למדנו בבית הספר. זה חשוב מפני שבדיוק בתקופה שבה עוסק הספר קיים פער רציני מאוד בין שתי הגישות. זו מחלוקת מורכבת ומעניינת, אך אם צריך לסכם אותה בשתי מילים: חז"ל צודקים.

כאשר מבינים את זה - מבינים גם את החידוש הגדול ביותר, בעיני, של הסיפור הזה: אסתר לא רק הצילה את העם היהודי משואה, היא גם זו שאחראית על בניין בית המקדש השני.

למי שמעוניין בהרחבה ובהעמקה של הסוגיה ההיסטורית הקשורה לימי עלילת המגילה אני ממליץ לקרוא את הפרק "בעקבות הזמן האבוד" שנמצא בנספח "דברי הימים" שבסוף הספר. גם אם אינכם מקבלים את הקביעה הנחרצת שלי לטובת נכונות התִארוך היהודי של ימי מלכות פרס ומדי, עדיין כדי ליהנות מהספר אני מבקש מכם לזרום איתי ולהסתכל על הדברים במשקפי ההיסטוריה של חז"ל.

האלמנט ההיסטורי של הספר בא לידי ביטוי גם בקפיצות בזמן בין חמישה־עשר הפרקים שייקחו אתכם לאירועים מימים שקדמו לעלילת שושן. בפרקי מנהרת הזמן האלה תפגשו את משה ויהושע, שמואל ושאול, ירמיהו ודניאל, ועוד כמה מגיבורי התנ"ך. כל האירועים הללו קשורים קשר הדוק לסיפור המגילה עצמו, והם חלק מחשיפת הרמזים והסודות שלה.

לסיום, בחלקו השני של הנספח ההיסטורי תוכלו למצוא סדרה של לוחות זמנים מדויקים החובקים את עלילות העם היהודי - מיציאת מצרים עד חורבן בית שני. אני מקווה שתמצאו בהם כלי שימושי שיעשה עבורכם סדר בתולדות ישראל.

קריאה מהנה.

פרק א
גלות 

שנת 3328.

11 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון.

לשכת הגזית, ירושלים.¹

במרכז חצי גורן עגולה שיצרה חבורת צעירים עומד איש זקן ועצוב. בגדיו פשוטים ואפורים, פניו חרושי קמטים ושערות ראשו וזקנו לבנות משיבה מוקדמת מדי, אבל גווֹ זקוף ועיניו יוקדות בלהבה שיונקת ישירות מנשמתו הגדולה והסוערת. כשהוא פונה לחבורה המביטה בו ביראת כבוד, קולו חד, רם וברור.

בָּנַי, אמר ירמיהו הנביא, התכנסנו כאן כי אנחנו צריכים לצאת שוב לאנטיוכיה.²

איש לא דיבר, אבל ניכר כי השאלה עומדת על דל שפתיהם.

הוא סקר אותם במבט. זו הסנהדרין^א הצעירה ביותר בתולדות עם ישראל, הזכיר לעצמו. קצת מגוחך עבור מוסד שחבריו נקראו תמיד בשם זקנים, אבל הזקנים הכזיבו.

זה אחר זה עברו הזקנים האלה לצד האפל. האופל הגדול של אחת־עשרה שנות טירוף מערכות כללי ששררו בממלכת יהודה בלע אותם אל תוכו. הרֶשע, השחיתות ופריקת העול של המלך יהויקים העירו מחדש את שדֵי העבודה הזרה, הניאוף ושפיכות הדמים.³ שדים שהשתוללו בעיר בעשרות שנות שלטונו של המלך מנשה - הרָשע שבמלכי בית דוד - ושנדמה שהודברו בידי נכדו הצדיק יאשיהו, קמו לתחייה בימיו של הנין:

בן מַעֲשֵׂיָה ובן קוֹלָיָה.⁴ צדיקים ואנשי מעשה, שהיו מקהילים קהילות ברבים, נהפכו לנביאי שקר.

יַאֲזַנְיָהוּ בן שפן וסיעתו.⁵ עטופים בטלית ומעוטרים בתפילין ביום - ובלילה מתכנסים לטקסי קטורת ופריצוּת פגאניים בחדרים סודיים בבית המקדש.

שמעיה הַנֶּחֱלָמִי. חנניה בן עַזּוּר.⁶ והרשימה ארוכה. ארוכה וכואבת.

הם רקובים מן השורש, ידע ירמיהו. כל האליטה הישנה הזאת, על זקניה, כוהניה, שריה ויועציה. אין בלבם גרם של אמונה. מתפללים, צמים ומקריבים קורבנות באדיקות, אבל מבחינתם אלוהי ישראל הוא רק עוד אל בהיכל האלילים הגדול שבשמים. וכל העבודה הזרה הזאת, לא היה לו ספק, היא רק כדי לתת הֶכשר להגשמת כל תאוותיהם.

כמה ניסה להחזיר את כולם בתשובה. כמה נבואות דיבר אליהם מדם לבו. בכמה אותות ומופתים הוכיח אותם כדי שישובו מדרכם הרעה. לשווא.

הם ביזו אותו. השתיקו אותו. הכו אותו. רדפו אותו - ואפילו ניסו לרצוח אותו.

אבל הוא לא פחד מהם.

הברכה האלוהית המיוחדת שזכה לה שלושים שנה קודם לכן, כאשר הוטלה עליו המשימה כפוית הטובה להיות נביא הפורענות הגדול, התקיימה במלואה. הוא לא ידע ולו רגע אחד של פחד.⁷

פחד לא, אבל רגעים של עצב, אכזבה וייאוש היו לרוב. ובכל זאת, עכשיו, כשהוא מסתכל בצעירי הסנהדרין שסביבו, הוא חש גם רגש אחר. רגש של תקווה.

הזקנים הרקובים הם העבר. הצעירים האלה כאן הם העתיד.

הוא הביט בזה שהיה קרוב אליו מכולם. ברוך בן נריה הסופר.

כמו יהושע, משרתו של משה שלא מש מן האוהל, כך גם ברוך הטוב והנאמן, לא מש מצדו בכל השנים הקשות האלה. ירמיהו ידע שבלעדיו הוא לא היה מגיע עד הלום. הוא גם ידע כמה מתוסכל ברוך מכך שהוא, בניגוד לרבו הגדול, לא זכה לנבואה.⁸

לא פעם ניסה לפייסו. כשבעוד כמה אלפי שנים יהודים יקראו את סיפורי האבות ומשה רבנו, את קורות דוד והמלכים, את עלילות השופטים ונבואות הנביאים, הם יקראו את מה שאתה כתבת, חזר ואמר לו. הם יראו את העבודה האדירה שעשית בהעתקת כל כתבי היד שעברו אלינו ממשה ועד חזקיהו. הרי מפיך מדַבר הושע. ממעשה ידיך נקרא מעשה יונה. חזיונות נחום וחבקוק שהעלית על הקלף גדולים וטובים לפחות כמו מראֶה נבואה חטוף בחלום הלילה.

אבל זה לא עזר. ודאי לא כאשר אחיו הקטן יותר, שְׂרָיָה, העומד כאן לצדו, דווקא כן זכה להשראת רוח הקודש.⁹

ואם כבר נבואה, מי שהולך להיות נביא רציני ביותר זה הבחור השחרחר הזה, שעומד כאן, ליד שניהם. יחזקאל. כוהן בן כוהן ונביא בן נביא. את אביו, בּוּזִי, הכיר ירמיהו מעבודתם המשותפת בבית המקדש. הוא גם זכה לנבואה. לא משהו שתקראו עליו לדורות, אבל בכל זאת.¹⁰

כך או כך, בנו יחזקאל עומד להיות אחד הנביאים החשובים ביותר בתולדות ישראל. הוא לא דברן גדול, ואפילו די שתקן. אבל כשהוא מדבר! איזה מילים. איזה ביטויים. מרגישים את החשמל באוויר. בן אדם לעניין. יש סיכוי לא רע שבעתיד יוזכר שמו בנשימה אחת עם ישעיהו.

לימינו ניצב מרדכי בן יאיר. חבר הסנהדרין היחיד שאינו משבט לוי או יהודה. הוא מבני בנימין.¹¹ צדיק אמיתי. בעל ייחוס מפואר שמגיע עד שאול המלך. עילוי. בקושי בן שמונה־עשרה - וכבר יודע שבעים שפות על בוריין.¹²

כן, חשב לעצמו ירמיהו. נסתרות הדרכים שבהן מגלגל אדון המעשים את עולמו. אם דוד המלך לא היה עוצר את אבישי בן צרויה לפני ארבע מאות שנה מלהסיר את ראש סב סבו מרדכי הימיני לא היה פה איתנו היום.¹³

את הרשימה סוגרים הצעירים שבצעירים. בקושי בר מצווה. אבל כבר עכשיו אפשר לראות שמדובר בנערים יוצאי דופן. ארבעת ילדי הפלא: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. טובי מראה ומשכילים בכל חוכמה, יודעי דעת ומביני מדע. קטנים בַּשנים - וגדולים בתורה. טהורים מכל שמץ עבירה או רוע.¹⁴

הזקנים הכזיבו, אבל נוער כזה, צדיק ומבריק, לא ראתה ממלכת יהודה מאז ימי שלמה המלך.

ועדיין, השאלה שטרם נשאלה מחייבת תשובה.

נְבוּכַדְנֶצַּר שוב בדרכו לכאן, אמר הנביא לסנהדרין. אנחנו צריכים לפגוש אותו שוב.

מה קרה? שאל ברוך בחשש. הרי רק לפני חודשיים הוא עלה על ירושלים, בזז אותה והרג את יהויקים. האם הפעם באמת נגזרה הגזירה והגיע זמנו של המקדש להיחרב?

אני לא באמת יודע, ענה ירמיהו בכנות. בימים אלה נראה שהתקשורת של נבוכדנצר עם אבינו שבשמים טובה יותר משלי. נצטרך לפגוש אותו באנטיוכיה ולהבין. אתם זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שפגשנו אותו שם? שאל הזקן. גם אז חששנו כולנו שזה הסוף, אבל כל מה שהוא ביקש זה נקמה ביהויקים. נקווה שגם הפעם לא מדובר חלילה על חורבן גמור, ניסה הנביא לשדר מעט תקווה.

אני חושב שזה קשור ליְכָנְיָה, אמר מרדכי בנחרצות. לדעתי, נבוכדנצר מתחרט שהמליך את בנו של המלך שמרד בו. זו באמת טעות פוליטית מצדו. הרבה זוגות עיניים ננעצו בכעס בנער, אבל מרדכי התעלם מהם והמשיך: הדבר הנכון מבחינת הבבלי הוא להמליך מישהו אחר. ההימור שלי הוא התלמיד שלך לשעבר, רבנו.

ירמיהו ידע למי מתכוון מרדכי. התלמיד המדובר היה מתניה, בנו של המלך יאשיהו ודודו של המלך הנוכחי. מתניה היה דומה יותר לאביו הצדיק מאשר לאחיו המרושע, והוא היה תלמידו הקרוב של ירמיהו במשך שנים רבות.¹⁵

חכם עדיף מנביא, הזכיר לעצמו ירמיהו. הנער כנראה צודק.

ייתכן, מרדכי, ייתכן, השיב הנביא. מתניה הוא אולי הסיכוי היחיד שיש לעם הזה להינצל מגזר הדין שאני מזהיר מפניו במשך כל כך הרבה שנים. אם אכן זה הסיפור ומתניה יצליח להתעלות לגודל השעה, אזי לא אבדה תקוותנו. אני מצדי, נאנח ירמיהו, עשיתי את המקסימום. גם אתם. מה שדרוש לנו עכשיו הוא שגם ההנהגה הפוליטית של העם תירתם למשימה היחידה שיכולה להציל את ממלכת יהודה, את ירושלים ואת בית המקדש - חזרה בתשובה שלֵמה.

חברי הסנהדרין שתקו בתגובה. בעיניהם יכול היה ירמיהו לקרוא את דעתם האמיתית על מה שאמר הרגע. ישועה מהפוליטיקאים? מהשרים? מהכוהנים? הרי מושחתים כאלה לא תמצא אפילו בצור. חוץ משניים־שלושה צדיקים, יתר שרי הממלכה נראו כאילו שִׁעתקו אותם מסדום ועמורה. סוררים וגנבים. אוהבי שוחד ורודפי שלמונים. רומסי יתומים ואונסי אלמנות.

באמת. מתניה הוא זה שיעמוד מולם? הבחור רק בן עשרים ואחת. נכון, הוא איש טוב.¹⁶ הוא גם היה תלמיד טוב. הוא מכיר היטב את התורה ואת ההיסטוריה שלנו. והוא מאמין בקשר המיוחד שיש לעם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. אבל ירמיהו הכיר אותו מספיק כדי להודות שהאופי שלו, איך לומר, אינו מהחזקים שיש.

בנַי היקרים, אמר פתאום בקול. אני לא יודע אם אכן יוכתר מתניה למלך. אני לא יודע אם הוא יעמוד בלחצים ובאתגר האדיר הזה. אני גם לא יכול להבטיח לכם שהבית הזה שאנחנו עומדים בתוכו עכשיו ימשיך לעמוד על תִלו. שמעתם ממני מספיק נבואות פורענות כדי להבין מה עלול לקרות.

אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לכם. כל העולם כולו - הארץ, השמש, הירח והכוכבים וכל חוקי הטבע שעליהם הם עומדים - יחדל להתקיים לפני שהקדוש ברוך הוא ינטוש את עם ישראל!¹⁷ גם הבית הגדול והקדוש הזה הוא בסך הכול עץ ואבן. מוטב שזעמו של הקב"ה יישפך עליהם ולא על בניו ובנותיו. כל עוד קיימים יהודים כמוכם, כל עוד יש מי שיישא את הלפיד שירד מהר סיני הלאה בשם העם היהודי, יש לנו תקומה. וזה לא משנה אם זה יהיה בירושלים או בבבל, בקרתגו או בעֵילָם.¹⁸

הנביא ירמיהו הסתובב ויצא מהלשכה ואחריו יצאו כולם.

שבועיים אחר כך, באצטדיון מרוצי המרכבות של אנטיוכיה, מוקפת באלפי פרשים כַּשְׂדִּיים^ב מקורחי ראש ומקועקעים עד צוואר, עמדה הסנהדרין הגדולה של העם היהודי בפני המלך נבוכדנצר וכרעה ברך.

התואר "המלך נבוכדנצר" עלול להטעות. יש בו הנחה סמויה שמדובר במלך בשר ודם. משהו אנושי במעטה מלכותי.

האמת היא שלא היה בו כמעט שום דבר אנושי.¹⁹ פרצוף שחור ומצולק עם ניבים של טיגריס ושיער של זאב. אפילו האריה שכרע ליד כיסאו, קשור ברצועה רוחשת שהיתה למעשה נחש קוברה ארוך, נראה לידו קצת כמו חתול.²⁰

זו לא היתה הפעם הראשונה שירמיהו פגש את התִפלץ. גם לא השנייה. בכל פעם מחדש הוא נדהם מהעובדה שטיפוסים רכרוכיים כמו יהויקים והשרים שלו העזו בכלל למרוד במלך הזה. ועל מי הם סמכו? על הנמושות מארץ הנילוס. הגיבור הכי גדול של צבא מצרים לא היה מוצא פה מקום בתור עוזר טבח, חשב.²¹

קום ירמיהו, קום. קרא המלך, משועשע. אנחנו נפגשים יותר מדי לאחרונה, מה מביא אותך הלום?

המלך לעולם יחיה, ענה הנביא הזקן, מזדקף לאִטו. באנו הנה לשאול את כבוד מלכותו: האומנם הגיע זמנו של בית המקדש להיחרב?

המלך צחק בקול. תגיד, איש זקן, אמר. לא נפגשנו בדיוק פה לפני שלושה חודשים ושמעתי ממך את אותה שאלה בדיוק?

אמת, אדוני המלך.

ומה עניתי לך אז?

ענית, רוממותך, שלא. תנו לי את יהויקים המורד ואלך, כך אמרת.

כן. זה מה שאמרתי, חייך המלך חיוך רחב ומפחיד. ואתה צִיַתָּ כמו גדול. אני אוהב אותך, ירמיהו, אמרתי לך את זה כבר? אתה יודע על איזה צד מרוחה החמאה. חבל שלא מקשיבים לך יותר שם בירושלים. בשם מְרוֹדַךְ, איזה סתומים מנהלים אצלכם את העסק?

עכשיו תקשיב. חזרתי כי הבן של המנוול הבוגדן הזה לא מתאים לי. יש אצלנו פתגם בכַּשְׂדִּית: מכלב רע לא יוצא גור טוב. אז באתי לקחת את הגור איתי חזרה לבבל.

אל תדאג, כבוד הנביא, הוסיף נבוכדנצר בלעג. אני לא מתכוון לעשות לגור מה שעשיתי לאבא. לא. הוא יֵשב אצלי בכלוב עד שאחד משנינו ימות.²² ואני לא מתכוון לקחת רק אותו. למדתי את הלקח. כל המי ומי, כל השמנה והסלתה, יבואו איתי. החָרָש, המסגר, גיבורי החיל. כולם.²³ ונתחיל בחבר'ה הנחמדים שהבאת איתך לפה. יש לי תחושה טובה לגבי הצדיקים האלה. נראה לי שאמצא להם שימוש טוב בארמון בבבל.²⁴

אתה, המשיך המלך והקשיח את קולו, תבוא איתי לירושלים כדי לאסוף את יכניה וכל האליטה וכל האוצרות. אתה יכול לקחת איתך את המשרת שלך. כשנגיע לשם אכתיר את התלמיד שלך מתניה למלך, ואני מצפה ממך ליישר את הבחור, שומע? חשבתי גם לשנות לו את השם לצדקיהו.²⁵ מה אתה אומר?

ירמיהו הרכין את ראשו בהסכמה כנועה. הוא הסב את פניו לאחור וראה את תלמידיו הצעירים מוקפים בחיילים ונגררים משם בכוח. הוא ידע שלא יראה אף אחד מהם שוב. שפתיו מלמלו לעברם ברכה אחרונה:

מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ: כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב, וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ: (ירמיהו לא, ט־י)