איינשטיין בזמן ובמרחב

פתח דבר

ב-29 במאי 1919, בשמי האי פּרינסיפֶּה, הירח חלף על פני השמש וצל נפל על העולם. זאת היתה ראשיתו של ליקוי חמה מלא. מדען אנגלי, שחיכה בדיוק לרגע הזה, הציץ מבעד למצלמה האסטרוגרפית שלו וצילם את האירוע. ובעיר סוֹבּראל שבברזיל, מדען אחר צילם את אותו האירוע והפיק בקדחתנות תמונות רבות ככל האפשר בדקות החשיכה המועטות. שני המדענים ביקשו לתעד עיקום של אור כוכבים ומאמציהם הוכתרו בהצלחה.

חודשים ספורים לאחר מכן, נציגי החברה המלכותית - במשכנה דאז בבית ברלינגטון שבלונדון - הכריזו על התוצאות האלה ובכך שמטו את הקרקע מתחת להבנה המקובלת של הכבידה. התצלומים שלכדו שתי המשלחות הראו שכאשר הגיע לקרבת השמש אור מכוכבים במרחק של 153 שנות אור, ממרכז קבוצת שור, הוא שינה את מסלולו - וכתוצאה מכך הכוכבים האלה סטו ממקומותיהם הרגילים בשמים. לשינוי המקום הזה היה רק הסבר מדויק אחד: נוכחותה של השמש עיוותה את המרחב עצמו. תורת היחסות אומתה זה עתה. ענק הפיזיקה אייזק ניוטון הובס ואת מקומו תפס אלברט איינשטיין - מדען שהיה כמעט אלמוני מחוץ לגבולות גרמניה.

איינשטיין, שהתגורר אז בברלין ושרק בגיל 40 החל הצבע האפור לבצבץ בצדעיו, התבשר על התוצאות של משלחת הליקוי שעה קלה לפני שפגש סטודנטית בשם אילזה שניידר. במהלך שיחתם מסר לה את המברק שבישר לו על הצלחת התיאוריה שלו. היא הבינה עד כמה עליה לשנות את האופן שבו תפסה את היקום ואת חוקיו ומרוב התרגשות לא הפסיקה לברך את איינשטיין על הישגו הגדול, אך הוא רק אמר לה באדישות, "ידעתי שהתיאוריה שלי נכונה."

אבל, שאלה, מה אם האסטרונומים שצפו בליקוי לא היו מבחינים בעיקום האור, או שהיו מבחינים בו אבל לא בשיעור שחזתה תורתו?

"הייתי משתתף בצערו של אלוהים," ענה. "התיאוריה נכונה."

שנתיים מאוחר יותר סייר איינשטיין באמריקה כדי לעזור לגייס כסף למען הרעיון הציוני - הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הוא כבר היה מפורסם מאוד, ובכל עיר שבה ביקר התקהלו סביבו אלפים. קהל של מעריצים נשא אותו על הכתפיים, הוא פגש את הנשיא, ובסנאט אפילו התקיים דיון על הקושי להבין את תורת היחסות. שנה לאחר מכן זכה בפרס נובל לפיזיקה וערך סיור הרצאות באסיה. ביפן פגש את הקיסר ואת הקיסרית והמונים המתינו כל הלילה ליד בית המלון שבו התאכסן בתקווה לראות אותו יוצא אל המרפסת. בטוקיו נשא הרצאה בת ארבע שעות שתורגמה ליפנית. היא היתה לדעתו ארוכה מדי, וכדי להקל על מאזיני ההרצאה השנייה הוא קיצר אותה לפחות משלוש שעות. כשנסע ברכבת לעיר הבאה, שם לב שמארחיו טרודים ומודאגים ושאל אותם אם משהו אינו כשורה. כן, הם ענו, מארגני ההרצאה השנייה נעלבו עד עמקי נשמתם כי היא היתה קצרה יותר מההרצאה הראשונה. מאותו רגע ואילך לא היסס איינשטיין להאריך בדיבורו, ואיש משומעיו לא התלונן על כך.

הסיפור הבא מעיד עד כמה היה מפורסם באותה עת. שני סטודנטים אמריקאים הכניסו מכתב למעטפה, רשמו עליה רק "פרופ' אלברט איינשטיין, אירופה" ושלחו אותה בדואר. הם התערבו ביניהם אם המעטפה תגיע ליעדה או לא. המעטפה הגיעה לאיינשטיין ובלי שום עיכוב בהשוואה למעטפות שנשאו כתובת מלאה.

כשאיינשטיין שמע על כך, הוא רק אמר, "שירות הדואר פשוט מעולה!"

20 שנה לפני כן, ב-1902, אלברט זה עתה עבר להתגורר בברן שבשווייץ. הוא היה בן 23, עם פנים קצת עגולות, וקרן אנרגיה בלתי נלאית ודריכות נינוחה. חבר שפגש אותו בפעם הראשונה בברן התרשם מיד מ"עיניו הקורנות הגדולות". הוא המתין להצעת עבודה מהסניף המקומי של משרד הפטנטים השווייצרי - משרה שהודות לעזרה מחבר "נתפרה" במיוחד עבורו. למרות זאת, מצבו היה רחוק מלהיות מזהיר. היה לו מעט מאוד כסף והוא נאלץ לפרסם מודעה בעיתון מקומי שבה הציע את שירותיו כמורה פרטי לפיזיקה ולמתמטיקה. תלמידיו היו מועטים ושכרו היה דל. הוא התלונן שהיה מתפרנס בקלות רבה יותר מהופעות רחוב עם הכינור שלו. הוא אכל מעט מאוד. חברתו מילֵבָה מאריץ' (Marić) ילדה את בתו פחות מחודש לפני שעבר לברן. אילו התגלה קיומה של ילדה מחוץ לנישואים הוא היה מאבד את משרתו במשרד הפטנטים. אלברט ומילבה התאמצו להסתיר את ילדתם מפני כולם, כולל משפחתו של איינשטייין. הוא ידע שהוא חייב להינשא - או האמין שהוא רוצה להינשא - אך טרם אזר את האומץ לעשות זאת. הוריו הבהירו לו זה מכבר שאינם מחבבים את מילבה והוא ידע היטב שהם יתנגדו לנישואיהם.

נוסף על כך, אף על פי שהמשרה במשרד הפטנטים היתה בשורה משמחת, היה בקבלתה משום הודאה בכישלון. בשנתיים שעברו מאז עזב את האוניברסיטה איינשטיין הגיש מועמדות למשרות אקדמיות רבות ברחבי אירופה וקיבל שוב ושוב תשובה שלילית. המשרה במשרד הפטנטים היתה צורך קיומי, אך היא המחישה היטב את כישלונו האקדמי, את אי־יכולתו לעסוק בתחום שאהב ואת כניעתו לצורכי השעה.

איינשטיין המשיך לחפש משרה אקדמית גם בחמש השנים שבאו לאחר מכן, עד שהצליח לבסוף להשיג משרה בתחתית הסולם האקדמי. בשלב מסוים במהלך חיפוש העבודה המשפיל, שהיה מלווה בדחיות מרובות, החליט איינשטיין המדוכדך להנמיך ציפיות והגיש את מועמדותו למשרת הוראה בבית ספר תיכון. לשם כך שלח לבית הספר את מאמריו המדעיים, כולל עבודת הדוקטור שלו ומאמריו על קוונטים של אור ועל תורת היחסות הפרטית, כמסמכים תומכים. על משרה זו התמודדו 21 מועמדים ואיינשטיין לא נכלל ברשימה הסופית שמנתה שלושה מהם.

קל לחשוב על חייו של איינשטיין כנחלקים לשתי מחציות: לפני אישור תורת היחסות הכללית ולאחריה, כלומר לפני שנעשה מפורסם ואחרי כן. בהתאם לגישה זאת, בצעירותו היה בלתי מוערך אך מבריק, ואילו לעת זקנתו היה נערץ אך משעמם. יש בכך מן האמת. איינשטיין הגיע לעיקר הישגיו לפני שהתפרסם ולמשך חלק ניכר מחייו המוקדמים נותר אלמוני למדי. הוא הזדקק לתשע שנים כדי לקבל משרה של מרצה זוטר ואפילו אז לא היה המועמד המועדף לאותה משרה.

ויש אמת בטענה שאיינשטיין, לאחר שזכה לתהילה, פרסם רק מעט מאמרים ראויים לציון. את מאמרו החשוב באמת האחרון, כנראה, כתב כ-20 שנה לפני מותו. ואפילו מהמאמר הזה נעדרה הרוח פורצת הדרך שאפיינה את עבודתו המוקדמת. איינשטיין לא ניסה, למשל, להסביר בו תופעה לא מוכרת כלשהי או לנסח מחדש תחום מחקר, אלא כתב מאמר שמרני על רקע הפקפוק שלו בפיזיקה החדשה של מכניקת הקוונטים. במאמר זה ניסה לתקוף את הפיזיקה הקוונטית באמצעות רעיון ה"שזירה", תופעה שעשויה להתרחש - הסביר - בהתאם לחוקי מכניקת הקוונטים, אך נראתה לו בלתי אפשרית לחלוטין במציאות. אחת מסגולותיו המעניינות ביותר היתה להיות צודק אפילו כשהוא טועה. במקרה של השזירה, לימים הוכח שזאת אכן אחת מאמיתות היסוד של היקום.

איינשטיין הקדיש חלק ניכר מ-30 שנות חייו האחרונות לפיתוח "תיאוריית שדה מאוחדת" - תיאוריה של הכול, שאמורה להקיף את כל חוקי הטבע, החל בתנועות גרמי השמים, דרך מגנטיות וכלה במתרחש בתוך האטום. עמיתיו המדענים, לעומת זאת, הפגינו התעלמות הולכת וגוברת ממאמצים אלה וראו בכך שריד מן העבר ועבודה שאין סיכוי שתצליח.

אך דמותו של איינשטיין מורכבת ומעניינת הרבה יותר ממה שמשתמע מהנרטיב הזה של ימי תהילה ולאחריהם דריכה במקום. הוא לא מביא בחשבון עובדות פחות ידועות, כמו ההכרה המקצועית וההצלחה שזכה להן בגרמניה עוד לפני שפרסם מילה כלשהי על תורת היחסות הכללית. הוא גם מתעלם מתמיכתו בעם היהודי ומהתפתחות הפציפיזם שלו. בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה, היבטים אלה באישיותו לא דרכו במקום כלל וכלל. הוא הקדיש חלק גדול מהונו לסיוע ליהודים להימלט מגרמניה ולהגר לארצות הברית וכמו כן עזר לייסד את הארגון שהפך לוועדת ההצלה הבינלאומית (IRC).

התהילה שזכה לה איינשטיין עלולה להקשות הערכה אובייקטיבית של חייו. היא יוצרת ציפיות גבוהות מדי לדברים יוצאי דופן, וכך קל לפספס את החיים המדהימים שהיו לו הלכה למעשה. הם היו כרוכים בהצלחה מסחררת שכמעט אי־אפשר לדמיין. בתוך שנה אחת - בעצם, חצי שנה, ממרס ועד ספטמבר 1905 - הוא הגיש את עבודת הדוקטור שלו, הוכיח באופן מתמטי את קיומם של אטומים, ניסח נימוקים לטובת הרעיון המודרני שהאור מורכב מחלקיקים (ובכך הניח את הבסיס למכניקת הקוונטים) וניסח גם את תורת היחסות הפרטית - ובתוך כך שם קץ למאות שנים של אורתודוקסיה מדעית וגילה, בעצם במקרה, את השקילות בין אנרגיה לחומר, המונצחת במשוואה E = mc2. הוא עשה את כל זה בזמנו הפנוי, בעודו עובד שישה ימים בשבוע כפקיד במשרד הפטנטים, בלי גישה לספרייה ועם תינוק בן שנה בבית.

ואם זה לא מספיק, עשר שנים לאחר מכן הציג איינשטיין את תורת היחסות הכללית, שבאמצעות סדרה בודדת של משוואות שהפגינו רמת דיוק מדהימה הצליחה לתאר את החוקים השולטים בשמים זרועי הכוכבים. כמעט לבדו, הוא גילה דרך חדשה לתפוס את המרחב - דרך שתיארה במדויק את מסלולו של כוכב חמה סביב השמש, את תנועתם של שני כוכבים המקיפים זה את זה ועוד אלפי סיטואציות. תורת היחסות הכללית הצליחה כל כך בתיאור אופן הפעולה של היקום, שהיא חזתה אמיתות שאפילו איינשטיין עצמו סירב לקבל. הוא חשב שהיקום הוא סטטי, ואילו תורתו דרשה שהיקום יהיה במצב של התפשטות, והיא שצדקה. תורת היחסות התעקשה על קיומם על עצמים מוזרים בחלל שהם כל כך צפופים, עד ששום דבר אינו יכול להימלט מכבידתם. איינשטיין סבר שמדובר בתקלה מתמטית שאפשר להתעלם ממנה, אך לימים התגלה שהעצמים האלה, שנקראים חורים שחורים, הם אמיתיים מאוד.

לא רק בחייו המוקדמים אלא גם בשלבים מאוחרים יותר של חייו, איינשטיין חווה קשיים שהיו דרמטיים כמעט כמו הישגיו. איינשטיין ומאריץ' נאלצו למסור לאימוץ את בתם הבכורה, עובדה שהעיבה מאוד על יחסיהם. מאוחר יותר, גירושיו הכואבים הובילו ליחסים מרים ועצובים עם שני ילדיו הנותרים, הנס אלברט ואדוארד. מצבו של אדוארד הידרדר במיוחד: בגיל 20 הוא איים להתאבד ומאוחר יותר לקה בסכיזופרניה ובילה חלק ניכר משארית חייו במוסדות פסיכיאטריים. איינשטיין היה יעד לשני ניסיונות התנקשות, ואחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בעקבות הביטוי הקיצוני ביותר לאנטישמיות שחווה בימי חייו, עזב את גרמניה והשאיר מאחוריו את ביתו, את רכושו ואת חבריו.

אבל עם כל ההתפתחויות הדרמטיות האלה, איינשטיין היה מבחינות רבות אדם רגיל לגמרי. אופיו לא התיישב עם האמונה הרווחת שגאונות וטירוף הם שני צדדים של אותו מטבע. הוא לא נטה להתבודד, אלא רכש חברים בקלות והיטיב לנהל את הקשרים שטווה. הוא לא היה כלל משוגע לדבר אחד, אלא התעניין במוזיקה, באמנות ובפסיכולוגיה ונטל חלק פעיל וקולני בפוליטיקה של זמנו. בתקופות שונות, הוא ייסד את הארגון הפציפיסטי ליגת המולדת החדשה, כיהן בוועדה לשיתוף פעולה אינטלקטואלי של חבר הלאומים והשתייך להנהגת ארגון אמריקאי שנלחם במעשי לינץ'. הוא גם לא ניחן בשלווה סטואית כפי שרבים טוענים. כשעבודתו המדעית ספגה התקפה הוא נהג להגיב בחמת זעם, לעתים בפומבי, ובדרך כלל ללא שיקול דעת.

יתר על כן, הגאונות של איינשטיין היתה פחות מיסטית מכפי שאפשר לחשוב. הוא היה ללא ספק גאון - מגדולי המוחות המדעיים בכל הזמנים. מי שקורא את כתביו המדעיים איננו יכול להתרשם או לטעון אחרת (אחד מהישגיו הצנועים יחסית, למשל, היה פיתוח תיאוריה של תהליך הפליטה המאולצת, שעליה עתידה להתבסס המצאת הלייזר). אבל הוא לא היה אבטיפוס של גאון בעל השראה וטרנסצנדנטי, ששכלו מנותק באופן כלשהו מהעולם הגשמי. אחת מתכונותיו הכובשות והעקביות ביותר היתה יכולתו להיות שקוע לחלוטין בעבודתו.

יום אחד, כשהיה מרצה זוטר בציריך, ביקר אותו בביתו אחד הסטודנטים שלו, הנס טאנר. הוא מצא את איינשטיין בחדר העבודה שלו, כשהוא רכון על ערימה של מאמרים ושקוע במשוואות. בידו הימנית כתב משוואות ובידו השמאלית החזיק את אדוארד. הנס אלברט שיחק בעליזות על הרצפה בלבנֵי צעצוע וניסה למשוך את תשומת הלב של אביו. "חכה רגע, כמעט גמרתי," אמר איינשטיין, מסר לטאנר את אדוארד וחזר למשוואות שלו. לימים סיפר הנס אלברט שבכי של תינוק מעולם לא הסיח את אביו מעבודתו. נראה שהעבודה העניקה לו תחושת מטרה ונחמה כאחת. אחרי שיברון הלב הראשון שלו הוא כתב ש"עבודה אינטלקטואלית מאומצת" וחקר הטבע יעזרו לו להתגבר על קשיים לאורך כל חייו. ברגעים אחרים של מצוקה עזה - אחרי מות אלזה, אשתו השנייה, או כשצפה במאבקו של אדוארד בדיכאון - נהג לחזור על דבריו: עבודה היא הדבר היחיד שנותן משמעות לחיים.

גם במרוצת חייו, הדימוי של איינשטיין נקבע בידי האופן שבו הציבור פירש אותו, למשל הסברה שהוא אדם כמעט קדוש שתהילתו לא פגעה בעליונותו המוסרית. אחרי מותו, הלן דוקאס, מזכירתו הוותיקה ומנהלת העיזבון שלו, המשיכה לעודד את הסברה הזאת והיא נותרה מקובלת בקרב רבים עד עצם היום הזה. אך מאישיותו של איינשטיין לא נעדרו היבטים מטרידים או מרתיעים. כפי שחושף יומן המסע שלו מ-1922, הוא החזיק בדעות גזעניות כלפי רבים שפגש במהלך סיורו באסיה, וכך גם כשסייר באמריקה הדרומית ב-1925. והוא הפגין זלזול מתמיד בנשים. גם לבני משפחתו לא תמיד התייחס בחביבות: הוא נהג ברשעות כלפי אשתו הראשונה, לעתים התנכר לילדיו והִרבה לבגוד בנשותיו. הוא גם התעקש תמיד להשיג את שלו. פעם אחת ביטל חופשה עם בנו בן העשרה רק משום שהעז לומר משהו שאיינשטיין לא אהב. לעתים קרובות הגיב בכעס וברשעות קטנונית למשהו, או למישהו, שהגבילו את תחושת החירות שלו.

ועם זאת איינשטיין היה חביב על הבריות, בין השאר הודות לשמחה ולחוסר הגינונים העליז שהיו חלק מאישיותו. בחופשותיו נהג להאיץ את סירתו לעבר סירות אחרות ולסטות מהדרך ולמנוע תאונה רק ברגע האחרון. הוא תמיד צחק במצבים כאלה, אף שמעולם לא למד לשחות. הוא קרא ל"רשימות האוטוביוגרפיות" שלו - שמבין החיבורים שכתב היו הדבר הכי קרוב לתיאור ממצה של חייו - "מודעת האבל שלי", ואפילו בהן כמעט לא הזכיר את עצמו. לאחר שרופאו אסר עליו לעשן, החליט שכל עוד הוא לא קונה את הטבק הוא לא עושה שום דבר רע והחל ללקט טבק וסיגריות מכל מקור אפשרי, בין אם מידידיו ובין אם מהרחוב.

איינשטיין כנראה הצליח להותיר רושם של אדם חביב על הבריות בזכות אופיו הידידותי כל כך. הוא לא רק נהג לחייך ולהתייחס באדיבות לזרים, אלא גם הפגין נאמנות, חיבה וכנות כלפי מי שחיבב. לכן קשה למצוא - מחוץ למשפחתו, חשוב מאוד להוסיף - אדם שהכיר ואותו ולא חיבב אותו. בין אם מדובר באוטוביוגרפיה של צ'רלי צ'פלין ובין אם בריאיון עם ברטראנד ראסל לעת זקנה, ביומניו של רוזן גרמני, במכתביה של מלכת בלגיה או בספרי הזיכרונות של עמיתיו לעבודה - אי־אפשר שלא להיתקל בתחושת האושר של אלה שפגשו את איינשטיין על עצם ההיכרות עמו. לאור החיבה העזה שעורר כלפיו, קשה להימנע מלהתייחס אליו כאל חבר קרוב: להרגיש עונג בחברתו ולהביע מידה כלשהי של סלחנות לכישלונותיו ולחסרונותיו.

ספר זה הוא ביוגרפיה המורכבת מפרקים קצרים היוצרים פסיפס, שכל אחד מהם נכתב בסגנון שונה ועוסק ברגע או בהיבט מסוים בחייו של איינשטיין. כל פרק כזה יכול להיות אנקדוטה, הסבר על תורתו המדעית או ציטוט ממכתביו. פיסות בודדות אלה אמורות ליצור יחדיו תמונה של חייו, שבדרכה הייחודית מייצגת אותם כשם שביוגרפיה מסורתית עושה זאת. כשבניתי את הפסיפס הזה לא התכוונתי להגן על שמו הטוב או לטעון שתכונה כלשהי היא שמאפיינת אותו יותר מכול. אותי מעניינת יותר אי־העקביות הטבועה בחיינו, כמו גם המניעים חסרי הפשר, נעדרי ההיגיון והסותרים השולטים במעשינו כל הזמן.

כיום איינשטיין הוא סמל ולא סתם אדם. דמותו מסמלת דברים גדולים ממנו עצמו: קדמה מדעית, שכל, תקופה בהיסטוריה. שכלו יוצא הדופן מרומם את דמותו בעינינו, כאילו הוא מייצג את מה שיכולנו כולנו להשיג - ודימוי זה מתווסף למוסריות הבולטת שלו, להיעדר ההקפדה על הופעה או על בגדים, להיעדר התאווה לפרסים, לאדישותו לדעתם של אנשים אחרים עליו ולחתירתו העקשנית לאמת ולשלום. הוא נהפך, בקיצור, לסמל של ה"טוב".

בחינה של תולדות חייו מראה שגאונותו לא העיבה על אנושיותו ושהוא לא היה שונה מאנשים אחרים במידה קיצונית או מייאשת. כשפרסם ב-1929 ניסיון נוסף לניסוח תורת שדה מאוחדת, בכנסיות בכל ארצות הברית נישאו דרשות שעסקו בהשלכותיה התיאולוגיות, ו"הניו יורק טיימס" שלח כתבים לכנסיות שונות בעיר. הכומר הנרי הווארד (Howard), מהכנסייה הפרסביטריאנית בשדרה החמישית, השווה את תורת איינשטיין המעודכנת להטפותיו של פאולוס הקדוש על אחדות הטבע. אבל האמת היתה שהתיאוריה הזאת לא היתה טקסט קדוש כלשהו, תוצר של שכל אלוהי למחצה, אלא סתם תיאוריה מדעית שגויה. זמן קצר לאחר מופע הראווה הזה, אלברט נטש את הנוסח הזה של תיאוריית השדה המאוחדת, כשם שנטש את כל שאר גרסאותיה.

חייו של איינשטיין מזכירים לנו שלהפיק את המרב מעצמנו אין פירושו להיות טהורים וללא רבב. הטוֹב שבו לא היה מצב של הוויה, היבט של הגאונות שלו, אלא חתירה מתמדת. ומשום כך הוא ראוי להערכה על אחת כמה וכמה.