המוכמנים

פרק 1

1 במרץ 2012, ברביקיו אחרון לפני החזרה לארץ. דניאלה ורבקה במטבח מארגנות את הסלטים ואת התוספות. הן כבר מתורגלות בעשייה ומדברות בעיניים. דניאלה, הישראלית בחבורה, מתקתקת את העבודה. היא עם תספורת קָארֶה, גבוהה ורזה כדוגמנית ועיניה תכולת וגדולות. יש בה הרבה שמחת חיים. מוקי וגידי על המנגל, גם הם חבר'ה שמחים, שרים בקולי קולות בעודם מנפנפים מעל המנגל. אפשר לחשוב שהם חוגגים את יום העצמאות. הילדים מתרוצצים בחצר הגדולה של גידי ורבקה כהן, במלבורן אוסטרליה.

"עוד בירה?" גידי שואל את מוקי.

גידי גבוה, בנוי לתלפיות, מעט שחום ורעמת שיער על ראשו. הגיל עדיין לא נתן את אותותיו בו.

"כן, בכיף. אני עוד אתגעגע לבירות האלה".

גידי מגיש למוקי פחית ופותח עוד אחת לעצמו.

"איך החודש הזה עבר מהר", אומר מוקי, ולוגם לאט מהבירה. "נתגעגע אליכם. ונראה לי שעידו יתגעגע מאוד לשרה".

"גם לנו — לי, לרבקה ולשרה — היה כיף גדול", גידי אומר.

"תורכם לבקר".

מוקי מנפנף במרץ, מניע את כתפיו הרחבות ימינה ושמאלה בחיוך של מיליון דולר ובבלורית מתנפנפת.

"שנתחיל לשים את הבשר?" הוא שואל.

"נראה לי שכן. רגע, אשאל את הנשים".

גידי הולך למטבח, שם דניאלה ורבקה צוחקות בקול רם.

"שנתחיל לשים את הבשר?"

"כן, אנחנו מוכנות, אדוני המפקד", רבקה עונה ולא מפסיקה לצחוק.

רבקה היא הנפש התאומה של גידי, עם תלתלי זהב ועיניים ירוקות. השיפוץ הקליל באף מוסיף לה חן. גידי חוזר למנגל.

"נראה לי שהבנות חיסלו בקבוק יין, הן מה זה מאושרות ביחד", הוא אומר למוקי.

"מגיע להן שייהנו".

הם יושבים בחצר המטופחת, כל אחד במקומו הקבוע בדרך כלל. השולחן עמוס בסלטים ובשתייה קלה וחריפה. הארוחה האחרונה ביחד כוללת סטייקים, צלעות ונקניקיות רגילות וחריפות; הבירות והיין זורמים, וכולם מאושרים, אך גם עצובים קצת מכך שהחופשה אוטוטו נגמרת.

השעה כבר שמונה. בבית, דנה בת השמונה נרדמת על דניאלה. מוקי נושא אותה לחדר ומשכיבה במיטה. הוא מנשק אותה ואומר:

"לילה טוב, מלאך שלי".

שרה בת השבע עשרה נמצאת בחדרה עם עידו בן השש עשרה וחצי, צמד חמד שכל הזמן נמצאים ביחד. עידו גבה קומה, ופצעי בגרות מסגירים את גילו. עיניו סקרניות ומשקפי עיגולדים מקנים לו מראה של חנון שמדליק את שרה עוד יותר. שרה היא העתק מושלם של אימה בצעירותה.

שרה נהיית רצינית.

"אני מגלה לך משהו, אבל אתה נשבע לי שאתה לא מגלה לאף אחד את הסוד הזה".

"נשבע", עידו מרים את יד ימינו כבשבועת צופים.

הוא נדרך, פניו חיוורות. מה יכול להיות הסוד של שרה? היא קמה, נועלת את דלת החדר ואומרת:

"נשבעת!"

"כן".

מבטו של עידו רציני, הוא לא מבין את הדרמטיות שלה. שרה מוציאה מהמגירה מטען לטלפון סלולרי, ושואלת אותו:

"אתה יודע מה זה?"

"מטען לסלולרי, מה?"

"ומה עוד?"

"מה 'מה עוד'?"

"זה מטען לסלולרי וגם מקליט".

"מה הכוונה מקליט? מה את צריכה להקליט?"

שרה מחברת את המטען לאוזניות, ונותנת אותן לעידו.

"תשמע".

עידו מקשיב לשיחה של זוג מבוגרים. הוא פוער את עיניו לרווחה ושואל:

"מי?"

"ההורים שלי".

נשימתו של עידו נעתקת. הוא מסיר מייד את האוזניות ומכסה את פיו בכף ידו.

"מה, את מקליטה את ההורים שלך?" שרה מהנהנת. "למה? ממתי את מאזינה להורים שלך?"

"שנה בערך".

"למה?"

"לפני שנה וחצי בערך... אתה יודע שחליתי בסרטן".

"כן, ההורים סיפרו לי".

לא ניכר על שרה שעברה טיפולי כימותרפיה והקרנות. היא שובבה, ערמומית, וחיוכה רחב ומלא ביטחון.

"אני כל הזמן שואלת את ההורים מה קורה איתי, ונראה לי שהם מְחַרְטְטִים אותי תמיד. העניין הוא שהרגשתי ממש חרא, כל הזמן כאבים ובחילות, והם אומרים לי שתוצאות הבדיקות טובות ויש שיפור בעקבות הכימותרפיה. שתבין, הם כל הזמן מדברים עם הרופא, שהוא חבר שלהם. הוא שולח להם מיילים על תוצאות הבדיקות, ואני די ממודרת. מה שהכי הרגיז אותי הוא שאני שומעת מרחוק שהם מדברים על המצב שלי עם הרופא. פעם הצלחתי לשמוע שהם אומרים שהתוצאות לא טובות ושהם מודאגים מאוד. כששאלתי אותם מה קורה ואם יש בעיה עם הבדיקות שלי הם הכחישו, ואמרו שוב שהבדיקות בסדר גמור".

שרה לוגמת מבקבוק המים שלצידה, ואז ממשיכה לדבר:

"די, נמאס לי. הבנתי שהם לא מספרים לי את האמת, והחלטתי להקליט אותם כדי להבין מה קורה איתי. לא כיף להקשיב בסתר להורים שלך, אבל לא הייתה לי ברירה. רק כשהתחלתי להקליט אותם הבנתי עד כמה המצב שלי חמור. גיליתי שהבדיקות האחרונות שעשיתי היו ממש לא טובות, וכנראה שאצטרך עוד ניתוח ועוד סבב של כימו והקרנות. האמת, לא רוצה להגיד להם שאני יודעת את האמת, אחרת הם ייזהרו ולא ידברו ביניהם בחופשיות. בקיצור, מה שבטוח — לא כיף לחיות בשקר כל הזמן. מאז שהתחלתי להקשיב להם גיליתי עוד כמה דברים שהם הסתירו ממני".

"מה למשל?"

"הם רצו להתגרש", שרה אומרת. "אבא שלי רוצה לחזור לישראל, ואימא שלי לא מוכנה. על זה הם כמעט התגרשו".

"ועכשיו הם בסדר?"

"כן", שרה נאנחת. "למה אני צריכה לגלות יום אחד בהפתעה שאנחנו חוזרים לארץ או שההורים שלי מתגרשים? למה לא שואלים אותי מה אני חושבת? מה יש לי לומר, אם אני רוצה לחזור לישראל או להישאר באוסטרליה. זהו, החלטתי שיהיו לי פחות הפתעות בחיים. אם הם חושבים לעשות צעדים קיצוניים שקשורים גם אליי, שיעדכנו וישאלו אותי קודם".

"ואוו, פתחת לי את העיניים פתאום", עידו אומר. "מעניין אם גם אצל ההורים שלי יש הפתעות שאני לא יודע".

"שתבין, אם אני שומעת שהם מדברים דברים אישיים שבינו לבינה אני מפסיקה להקשיב, זה לא נעים", שרה מחייכת ומשפילה את מבטה.

מחשבות רבות עוברות בראשו של עידו, ושרה קוטעת לו אותן.

"אם תרצה לדעת איזה מטען לקנות דבר איתי. אפשר להזמין באי־ביי או באמזון, אולי גם בחברות אחרות. זה לא עולה הרבה כסף. כדאי גם שתתחיל להרגיל את ההורים שלך שכמה שפחות ייכנסו לחדר שלך חופשי. אתה כבר בן שש עשרה וחצי, תסגור את הדלת מתי שבא לך. תרגיל אותם שאתה כבר גדול וחשובה לך הפרטיות".

"אימא שלי כל יומיים נכנסת לחדר, מסדרת ומנקה. היא לא יכולה בלי".

"אם אתה רוצה פרטיות תנקה ותסדר אתה את החדר שלך, שלא תהיה לה סיבה להיכנס שוב ושוב. ותדאג לנעול כשאתה רוצה שלא יהיו לך הפתעות".

"אחותי, פתחת לי את העיניים", עידו אומר.

~~~

למוחרת מגיע זמן הפרֵדה, נשיקות וחיבוקים רבים, וגם לא מעט דמעות. גידי מסיע את בני משפחת בן־דוד לשדה התעופה במלבורן, ובכניסה לשדה שוב חיבוקים ונשיקות לפני ירידתם מהרכב.

"תודה על הכול, היה אירוח נפלא. אנחנו מחכים לכם בארץ", אומרת דניאלה.

גם הילדים נפרדים מגידי ומודים לו.

"אחשלי, היה עשר. החודש עבר בצ'יק. נתגעגע, ומחכים לכם בארץ", אומר מוקי תוך חיבוק חם.

אחרי המסלול המייגע שצריך לעבור הם התיישבו לחכות לעלייה למטוס. מצפה להם דרך ארוכה לארץ, עם עצירה בהונג קונג, ומשם טיסה לישראל.

"עוד לא המציאו מטוס מהיר וקיצורי דרך", גדי רוטן.

כבר במטוס, כשהוא מנתק לאט לאט את גלגליו מהקרקע, הנוף מלמעלה הולך וקטן ככל שנוסקים ונכנסים לעננים. ריבועי האדמה הירוקים והחומים מתכווצים ומעוררים את השאלה התמידית שאין עליה תשובה — מי חרש את החלקות בכזה דיוק? כך הם מתרחקים ממלבורן האהובה, עם הרבה חוויות וגעגועים.

"ואוו, אין עליהם. איזה אירוח, נקווה שנוכל להחזיר להם באותה רמה", אומרת דניאלה.

"נחזיר להם אחלה אירוח, רק שיבואו".

דנה כבר רדומה, ודניאלה נשענת על מוקי. עידו, עם האוזניות, שקוע בעולם של מחר רוב הטיסה. הוא חושב, בוהה ומעכל את מה שסיפרה לו שרה, ותוהה אם להוריו יש סודות ממנו. הוא שואל את אביו:

"איך הכרתם, אתה וגידי, ונהייתם כאלה חברים טובים?"

"לפני עשרים שנה התגייסנו לצבא והלכנו לגולני. עשינו טירונות ביחד, ואחרי כן שנינו המשכנו לקורס מ"כים. הדרכנו טירונים באותו בסיס טירונות, ואחרי שנתיים בערך עברנו ליחידה מבצעית ביחד".

"מה, את הכול תכננתם כך שתהיו ביחד, עוד לפני שהתגייסתם לצבא?"

"לא הכרנו לפני הצבא".

"אז איך זה שעשיתם הכול ביחד ונהייתם כאלה חברים?"

"תבין, ילד, בצבא... בעיקר במסלול קרבי, אתה עובר כל כך הרבה מכשולים קשים, ואתה פוגש אנשים חדשים שמעולם לא הכרת. אתה עובר איתם את כל המכשולים, ואז מגלה חברים חדשים. אחד עוזר לשני, וכך נוצרות חברויות שהן לכל החיים, כמו עם גידי. אם הוא בצרה או אני בצרה, אחד יעזור לשני לפעמים יותר מאח, ככה זה. כשתתגייס תבין מה זו אחוות לוחמים".

"מגניב", מגיב עידו.

"החברות ביני ובין גידי התהדקה אחרי שהיה לנו קרב עם מחבלים בבקעת הירדן. אנחנו התפצלנו לשתי קבוצות, אני בקבוצה אחת וגידי בקבוצה אחרת. בקרב הזה חיסלנו שישה מחבלים, אבל גם לוחם שלנו נהרג. זה שנהרג היה מהקבוצה של גידי. התחילו שמועות על מי נהרג, ומישהו אמר שהוא חושב שזה גידי. בסופו של דבר זה היה חייל אחר, וגידי רק נפצע בראש מרסיס של רימון. אני הייתי גמור מהשמועה שגידי נהרג. כשראיתי אותו עם התחבושת על הראש היה לי קשה, חשבתי שהפציעה קשה. בסופו של דבר היה לגידי הרבה מזל, הפציעה הייתה קלה. כל הקטע הזה של השמועה והפציעה רק חיבר בינינו עוד יותר. הוא החלים די מהר, והחברוּת רק הלכה והתהדקה".

עידו מקשיב לאביו בתשומת לב רבה, ומוקי ממשיך לספר:

"עוד כשהיינו בצבא תכננו את הטיול של אחרי צבא. שנינו היינו באותו ראש, לנסוע למזרח, להודו ולעוד כמה מדינות באזור. חופש, סְתַלְבֶּט, להשתחרר קצת ממה שעברנו בצבא. תכננו לנסוע לשנה בערך. טיילנו במזרח חצי שנה ופגשנו מלא ישראלים, רובם באו כמונו, לטיול אחרי צבא. אתה יודע, מכירים חברים חדשים וכל אחד מספר איפה הוא הספיק לטייל. היו שני חבר'ה שסיפרו שהיו באוסטרליה ונהנו שם מאוד. נדלקנו ואמרנו — יאללה, טסים לאוסטרליה. הבדיחה אצלנו ביחידה הייתה שמי שרוצה לברוח ושלא ימצאו אותו, שיברח לאוסטרליה".

מוקי צוחק מהבדיחה של עצמו.

"טסנו לאוסטרליה והתחלנו לעבוד בחקלאות, לעשות קצת כסף. בעל החווה גם נתן לנו מקום לישון, כך חסכנו כסף של שכירות. באחת השבתות גידי ואני הלכנו ליריד אוכל בשוק. שם ראינו מישהי שמוכרת ג'חנון כמו בארץ, עם ביצה קשה, חריף ועגבניות מרוסקות. התחלנו לדבר איתה, ומסתבר שהיא יהודייה שלפני שנים התנדבה באחד הקיבוצים בארץ. התפתחה שיחה. בקיצור, גידי נדלק עליה, זו הייתה רבקה. בערב הם כבר יצאו ביחד והתאהבו. נשארנו באוסטרליה כשלושה חודשים, והקשר בין גידי לרבקה התהדק. היא הזמינה אותנו כמה פעמים לארוחות בבית של ההורים שלה, משפחה ממש טובה, והיה כיף. חזרנו לארץ, אבל גידי התגעגע לרבקה וחזר לאוסטרליה. אחרי כמה חודשים הם התחתנו, והוא נשאר שם. הקשר עם גידי כבר לא כמו פעם, הוא חי בקצה העולם ואני בקצה אחר. אנחנו נפגשים... אתה יודע, בערך פעם בשנתיים, בארץ או אצלו באוסטרליה. אפשר לומר שיותר בארץ. אבל אנחנו מדברים כמעט כל יום בצֶ'ט, וכך שומרים על קשר. רבקה עצמאית, יש לה משרד משלה. היא יועצת זוגית. גידי נכנס לעסקי הנדל"ן עם אבא שלה".

"מה זה נדל"ן?" עידו שואל.

"קנייה ומכירה של בתים, משרדים ומגרשים. לאבא של רבקה יש משרד גדול במלבורן, והם עושים עסקים טובים".

עידו חוזר לאוזניות שלו, ומוקי נזכר בסיפור שלו עצמו. הוא התגייס למשטרה בגיל עשרים ושלוש, וכיהן בתפקידי מודיעין ובילוש. כיום הוא בדרגת רב־פקד, בתפקיד ראש מחלק איסוף ביחידה המרכזית בתל־אביב. הוא אחראי על כל קציני ורכזי המודיעין ביחידה המרכזית, ומטפל בפרשיות פליליות חמורות. הוא קנה לעצמו שם של קצין מתוחכם ומפולפל.

מוקי הכיר את דניאלה, סטודנטית למשפטים, כשהיה בן עשרים וארבע. היא צעירה ממנו בשנה וחצי. הם גרו יחד כשנה ואז התחתנו. דניאלה סיימה בהצטיינות תואר במשפטים, ועשתה התמחות בפרקליטות בתל־אביב. בסיום ההתמחות נשארה לעבוד כפרקליטה מן המניין בפרקליטות המחוז, והיא נחשבת פרקליטה מקצועית בתחום הפלילי — חריפה עם טביעת עין חדה. ברזומה שלה כמה הצלחות מרשימות בפרשות פליליות שהסעירו את המדינה.

~~~

עידו תלמיד כיתה י"א, מצטיין בביולוגיה ובכימיה. הוא אוהב לחקור ולהבין תופעות טבע, ומשתתף בחוג אסטרונומיה. הוא מגלה עניין רב במערכות השמש והכוכבים.

יערה, המחנכת שלו, אוהבת ומעריכה אותו, וכשצריך להמליץ על ילד מחונן לפרויקט כזה או אחר, עידו תמיד בראשה. הוא מעריך את יערה, ולא פעם מקשיב לה יותר מאשר להוריו. קשיחותה מחד גיסא והאימהוּת שלה מאידך גיסא גורמות לו לסמוך עליה ולא להירתע, גם כשהיא בתפקיד המורה הקשוחה. לא פעם הוא יד ימינה, הנציג המקשר בינה ובין התלמידים. התפקיד הזה מיטיב גם עם עידו, הוא מרוצה ממעמדו בכיתה ומהיחס שלו הוא זוכה מהמחנכת ומהתלמידים, בכל הקשור ללימודים. למרות היותו חנון אוהבים אותו. לא פעם סייע לתלמידים שנכשלו במבחנים לשפר את ציוניהם לקראת מבחן חוזר ובהכנת שיעורי הבית. באסֵפת ההורים האחרונה התמוגגו מוקי ודניאלה מהמחמאות שהרעיפה יערה על בנם.

חברתית, עידו לא הכי מחובר לחבר'ה בכיתה, ולא מוזמן למסיבות נחשבות. הוא נחשב חנון ו"ילד טוב ירושלים", שאף פעם לא ימרוד או יעשה מעשה אסור. לכן מעורבותו התקשורתית בסיפור הרצח הכתה בתדהמה את בני כיתתו ואת מוריו.