ארתור

כל לילה אני חולם אותו הדבר. כלומר לא כל לילה. פעם בשבועיים או נגיד שלושה. בכל אופן זה חלום שחוזר על עצמו.
ובחלום רואים את הדבר הבא:
אני יושב על ספסל, אוכל סנדוויץ’. נדמה לי עם טונה. לא מתחייב. ואז מתיישב לידי איש עם מכנסי ג’ינס קצרים. לא ברור איך הגיע. אם היה שם כל הזמן או צץ פתאום. והאיש הזה, שרירי כזה עם שיער קצוץ, שואל אם בא לי לשחק שש בש. שואל יפה. ובכל זאת, בהרגשה שלי, תוך כדי חלום, הפניה לא ממש מקובלת. לא יודע להסביר. אז אני מנסה למצוא תירוץ. אין לי שש בש, אני אומר לו. לי יש, הוא מסמן עם העיניים, אל מתחת לבית השחי שלו. אל לוח שש בש שלא יודע מאיפה בא. בעצם עזוב, אני מסרב להוא מהחלום. הפעם בלי תירוצים. ואז האיש מחייך. חיוך של מבסוט. אומר סליחה וזה. ושניה אחר כך הוא כבר לא שם. ומהחלום לא ברור אם עזב ברגל או שמישהו, איזה חבר או משהו, בא לקחת אותו. כי כשהוא לידי בספסל, אין עליו כלום, אפילו לא מפתחות של אוטו.
מהחלום הזה אני מתעורר קצת מרוקן. בלי חשק ללכת לעבודה. לא שיש לי חשק בדרך כלל. רק שזה חלום כל כך סתמי, שאני לא טורח לנסות לפענח אותו. אפילו לא מספר את זה לאף אחד. בואו, זה לא שלמשועמם מהחלום יש איזו בשורה גדולה. או עילה להתלונן עליי. וגם לי, סך הכל, אין טענות אליו.
ואז חלה תפנית בעלילה:
בערב אני פותח חדשות, ורואה כתבה על מעצר עבריין צמרת. סיפור של חיסולי חשבונות או משהו כזה. ותוך כדי מראים את הפרצוף של העצור, אזיקים מאחורי הידיים, סביבו חבורת שוטרים. צועק לאחד מהם, “אל תיגע בי” וכאלה. ובכל זאת דופק חיוך למצלמה. חיוך של מבסוט. ואז, בשניה, אני קולט: הבן אדם שנעצר זה ההוא, המשועמם מהחלום, שכבר יותר משנה רוצה לשחק איתי שש בש. וזה כמובן הלם. כי אני מבין שיש לי איזה עניין לא פתור עם מישהו, שמתחת לתמונה שלו בטלוויזיה כתוב: ארתור קמרוני, מראשי העולם התחתון.