דגנרט

א.

הגוף מתעוות כשמדברים, זה מה שהפתיע אותו, שזה מדבק, שזה לא מובן מאליו, שהגוף נאנק כדי לומר משהו, וגם כשהוא שותק, הגוף הדומם ממשיך להיאנק; שהדברים נדבקים במחלת הדיבור, בפטפטת, ושבעשור השישי לחייו, גרוש או אלמן פלוס שניים, הוא צריך לשנות את החיים היחידים שיָדע ויֵדע, גם אם הוא לא יודע איך לעשות זאת.

עם הטלוויזיה דלוקה, מרעישה ברקע, הוא החל לזרוק את מה שהיה בהישג ידו; שלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, מיכה שטרית, ענבל פרלמוטר, אתניקס, משינה, אייל גולן, זוהר ארגוב, יוני רכטר, סשה ארגוב, מתי כספי, שוטי הנבואה, נושאי המגבעת, דויד ברוזה, יהודה פוליקר, תמוז, גזוז, שוקולד מנטה מסטיק, בצל ירוק, החלונות הגבוהים, הפרויקט של רביבו, חוה אלברשטיין, קורין אלאל, איציק קלה ועוד, בלי לנסות להבין את ההיגיון שערם אותם על המדפים או שגרם לו לשלם עבורם בעבר. המוזיקה כבר לא העניקה לו חיבור לצדדים העלומים של החיים, כבר לא תפסה אותו בהפתעה או עוררה זיכרון; הוא היה משוחרר ומבולבל, ורק בקצב של פלסטיק פוגע בפלסטיק בתוך קרטון המיועד לרחוב הוא הצליח למצוא משהו מהפליאה או מהזיכוך שמצא בעבר בשירים שאהב כל כך.

למרות שזה היה יום רגיל, יום ככל הימים, יום שבו הוא התעורר בבוקר בלי להתעכב במיטה יותר מדי, ללא אותם הרהורים אכזריים לגבי מה יוליד היום — הוא ידע שזו סופה של תקופה. הוא לא ידע אם תקופה אחרת תחליף את התקופה הזו. ואולם הסוף היה ברור, מובטח כמעט, מכריע. על הברכיים, הוא סקר את המדפים ושלף וזרק, אלבום אחרי אלבום, בשמחה ובחיוך. שמחה שזכר כצפונה בשירים שהוא שמע פעמים רבות; אבל הפעם, בלעדיהם. שכן, בסופו של דבר, מה שלא הניח לו להסתפק במה שהחיים הניחו בפניו כעובדות, הייתה איזו שקיקה עמומה, הבטחה לאושר כלשהו.

אושר שחמק ממנו מתישהו או אושר שהתחמק ממנו איכשהו; הוא לא ידע.

בטלוויזיה סיפרה השדרנית על חניכת "מיצג השנה": שעון חול שאמור לייצג שנה שלמה. מיצג שהחול שבו הוא חול של שנה, ושתחלוף שנה כשחלקו העליון יתרוקן מחול. כאילו השנה יכולה להיות מוצגת ולחלוף גם יחד, והזמן החולף הוא רק חול נופל; כאילו ניתן לכלוא את השנה בתוך זכוכית חסינה ולהציג אותה לראווה ללא פחד, וכל האנשים יכולים להתאסף מול השעון ולראות את אותו הזמן בדיוק דועך מצד אחד לשני. בקיצור: כאילו לחיים יש שני צדדים בעודם נחיים ואפשר להביט בהם ללא חשש או סכנה. ראש העיר עמד מאחורי השדרנית, לצד יריעת בד גדולה, מחויך ובטוח בעצמו, לבוש בחולצה מכופתרת כחולה ובג׳ינס, והמתין לרגע שבו יסיר את היריעה ויחשוף את הזמן. רגע לפני שחשף את שעון החול הוא אמר: ״בעוד שנה מהיום דברים יראו אחרת, העיר תהיה אחרת, טובה יותר, חדשה יותר. יש לנו הרבה פרויקטים לחידוש פני העיר. השעון הזה הוא הצהרת כוונות, הצהרה שהדברים יראו אחרת ביום שבו החול בחלק העליון ייגמר. אני שמח להכריז על שנה של שינוי.״ הוא משך את היריעה וזז הצידה באינסטינקט כדי לא להימחץ תחתיה; אבל החול כבר נפל מבעוד מועד, חצה את המעבר הצר שבין שני הצדדים ונערם בתחתית השעון — במקום שבו התנועה נדמית תלויה במגע בין הגופים, בין גרגרי החול עצמם, ואילו החוסן והקביעות של כוח המשיכה משניים בלבד.

ב.

הוא ידע להכין אוכל, לא לבשל.

היה זה ערב ראש השנה, נשבר החום של אב ואלול, הרוחות הקרירות של תשרי החלו לנשוב בסוף היום. הלחות ירדה, תל אביב נעשתה נעימה מחדש בערבים. החלונות היו פתוחים, הרוחות חדרו לחדרים, חצו את הדירה ואפשר היה להימצא בפנים בלי מזגן מדי פעם. הוא הלך למטבח, הדליק את האור, הביט על המקרר, על השיש, על השולחן הקטן שעליו אכל לבד לרוב, על הקירות ועל הארונות התלויים; הוא פתח את הארונות והמגירות, הסתכל על הצלחות, על הכוסות, על הקערות, על הסכינים ועל המזלגות, על הכפיות ועל הכפות, על הצלוחיות, על הכיור. הוא שב והביט בחלל הזה, במרחב הזה, המטבח, ומשפתיו המתעוותות נמלטה בלחישה עדינה המילה ״רֵמונט״, מילה שבלבלה אותו.

הוא חשב שמעולם לא הגה את המילה הזו, ״רֵמונט״, ושהיא הגיעה אליו כשארית מחיים אחרים. סבתא שלו הייתה אומרת ״רֵמונט״ בכל פעם שהתכוונה לסייד. אימא שלו אמרה ״רֵמונט״ בכל פעם שהתכוונה לצבוע את הדירה. הוא נהג לומר ״לסייד״ או ״לצבוע״, ותמיד הוסיף ״צריך״, כאילו מדובר בדרישה גופנית של הדירה עצמה. אם כן, עכשיו, "רֵמונט" נדמה לו כהד מחיים אחרים — אמנם אין לזה שום משמעות, אבל זה בהחלט נמצא כאן, והוא ללא ספק אמר את זה.

הוא הסתובב במטבח, הוא לא היה בטוח מה להכין לארוחת החג או מאיפה להתחיל. הוא פתח את המקרר וסגר אותו. הוא התיישב על הכיסא ואז קם. הוא העביר יד על השיש, בחן את האצבעות, הן היו דביקות. הוא העביר יד על דלתות הארונות ושוב על השיש, ותהה למה הוא חוזר ועושה את מה שעשה לפני רגע.

הוא שפשף את העיניים. הוא פתח את הברז, שטף את הידיים והרטיב את הפנים. הוא קימט את המצח, כאילו זה עוזר לחשוב, להתרכז. קביעוּת מסוימת החלה לחמוק ממנו, להישמט תחתיו, קביעות כלשהי הגיעה לסיומה, והוא רק ניסה לחסות בצילה רגע נוסף, להיאחז בה בפעם האחרונה. הוא הוציא את הטלפון מהכיס כדי לבדוק את השעה, וראה שנותרו עוד כמה שעות עד שהם יגיעו. יש לו זמן להכין אוכל, לא הרבה, אבל יש לו זמן. הוא הכניס את הטלפון לכיס וחזר אל המקרר. הוא עשה קניות כדי להכין אוכל, אבל לא זכר מה בדיוק הוא תכנן להכין. הוא בחן את חומרי הגלם במקרר והחומרים סירבו להתחבר, להתמזג, אפילו בדמיון, לכדי אוכל שיהיה ראוי לארוחת חג או לקיבה אנושית.

הוא צריך לזרוק גם את כל מה שנמצא במטבח. הוא דחה את זה למחר. לכל דבר יש שעה משלו, זמן משלו — עוד לא הגיע הרגע של המטבח.

הוא השלים עם כך שיקנה אוכל בחוץ, במסעדה כלשהי. הוא לא ידע איזו. הכורח לבחור העיק עליו. אולי מדובר באותה בחירה כמו מה לבשל, מה להכין, מה לעשות, באותו מנגנון אכזר ויפה של חירות שפעל עליו בעדינות מוחצת והוציא אותו מדעתו בהדרגה.

הוא עמד במרכז המטבח והביט. רֵמונט, אב, אלול, תשרי; מאיפה כל המילים האלה הגיעו? אולי הן רוחות עתיקות שתמיד סבבו אותו, שתמיד היו סמוכות, אבל הוא התרחק מהן בלי להבחין בכך שהן נותרו שם עבורו. בה בעת הכתה בו ההבנה כי גם כשהיה בשיאו הקולינרי והכין מנות רבות שלבים, הוא בסך הכול הכין אוכל, בסך הכול התאים את עצמו לאיזה מנגנון מעורפל ולשילובים מסוימים בתוכו, אבל הוא מעולם לא בישל, מעולם לא הסב חומרים למשהו אחר לגמרי.

הוא כיבה את האור במטבח ויצא.

ג.

הדלת נפתחה והם נכנסו. הם היו צעירים והוא הבחין בזה, הם כבר לא היו הילדים שלו, ומשקל הזמן היחיד שנח עליהם היה במבטו. הם נעו בקלילות משועממת וחייכנית. הם עברו ליד השולחן הערוך לארבעה שלא נפרסה עליו מפה, אלא רק הונחו עליו צלחות, סכינים, מזלגות והאוכל בכלים החד־פעמיים מקרטון — בדיוק כמו שקיבל אותם מהמסעדה שבה הזמין את הטייק־אווי. גאיה הסתכלה על השולחן ואמרה:

״לא אמרת שאתה מכין בעצמך?״

״אמרתי, אבל בסוף קניתי. יותר טוב, יותר פשוט. וגם יותר טעים.״

״ולמה לא שמת מפה?״

״כי לא שמתי מפה. זה משנה משהו? חג שמח גאיה המתוקה.״

״חג שמח אבא. תכיר, זה הוד, ידיד שלי, הוא יצטרף אלינו היום, כמו שאמרתי לך.״

״שלום, נעים להכיר, אני סמי. לא שמעתי, מה השם שוב, עוז?״

״הוד. אהלן, מה שלומך? תודה על ההזמנה.״

״בכיף, בכיף. בואו נשב ונפתח יין ונאכל, האוכל מתקרר. היי ילד, מה שלומך?״

״אני בסדר אבא. מה קרה פה? מה זאת הערימה הזאתי של דיסקים בקרטון? למה המדפים ריקים?״

״אני מסדר קצת את הבית, עושה רֵמונט. צריך לעשות קצת שינויים מדי פעם. אתה רוצה אותם? אם לא אני מניח אותם למטה ברחוב ומישהו ייקח אותם...״

״גם אם הייתי רוצה אין לי איפה לנגן דיסקים אבא, אז לא צריך, תודה. מה זה רֵמונט?״

״רֵמונט זה שיפוץ, שינוי. אני הולך להכניס קצת שינויים בבית.״

״מה קרה אבא, אתה במשבר אמצע החיים? מה זה השינויים האלה? אפילו אחרי שאימא עזבה לא שינית פה כלום.״

״לא משבר ולא כלום. החלטתי שהגיע הזמן לשנות קצת. הבנתי שחלאס, אי־אפשר יותר עם איך שהבית הזה נראה. או אולי כן משבר, אבל לא משבר אמצע החיים. לא יודע. אה... בכל מקרה שבו, שבו, אני הולך להביא את היין.״

״יוני, אני חושבת שהוא משתגע. מה נעשה תגיד לי? אין לי זמן לשטויות האלה.״

הוא נכנס שוב למטבח, הפעם הוא ידע מה הוא צריך. הוא נטל את בקבוק היין שהכין מראש על שולחן האוכל הקטן, הוציא את הפותחן מהמגירה, הסיר את העטיפה שכיסתה את פקק השעם והבריג את החולץ. הוא הגיע עד סוף הדוקרן והחל לחלוץ את הפקק, אבל הקצה התחתון של הפקק נשבר. הוא הבריג את החולץ עקום. הוא סינן ״בן זונה״, שלף את הפקק השבור מהפותחן, הבריג שוב את החולץ, בעדינות, משתדל שלא יפלו ליין יותר מדי רסיסי שעם וששארית הפקק לא תחליק פנימה; הוא השעין את הפותחן על דופן הפיה, משך באיטיות האיטית ביותר שבה הוא יכול למשוך, ולבסוף, כששמע את האוויר משתחרר עם שארית הפקק, נשם לרווחה וחזר לשולחן עם הבקבוק.

״אז איך זה שאתה לא בכוננות הערב, אבא? מה קרה?״

״את רואה מה זה, גם אני לפעמים לא עובד. וחוץ מזה ביקשתי. כולם שותים, כן?״

הוא מזג לכל אחד כוס וכשסיים התיישב ליד יוני, מול גאיה והוד. החדר היה נעים, צונן, שררה בו מחדש תחושה של חיים. זה עצבן אותו. המחנק שחש בבוקר עוד לא שחרר את אחיזתו העלומה; משהו בכל זאת נמשך ונמתח ועיכב אותו מלהגיע כל כולו לכאן ועכשיו, לערב הזה. הוא נותר דרוך, לחוץ, וקיווה שהיין יעזור.

״טוב, לחיים ובתיאבון!״

״גאיה אמרה לי שאתה עובד בטלוויזיה.״

״לא ממש בטלוויזיה. בחברה שמספקת שירותים לחברות טלוויזיה. אני צלם. צלם שטח, אני מגיע לאירועים או לאן שצריך.״

״אה, מגניב.״

״אולי. אני עושה את זה כבר המון זמן. מדי פעם אני מצלם דברים אחרים, סרטים ותוכניות, אבל זה הולך ונעשה נדיר. כבר אין לי כוח. לא לגחמות ואשליות של צעירים ולא לאגו ולחשיבות העצמית של המבוגרים. אני מעדיף פשוט להגיע, לצלם וללכת. בלי ווג׳עראס. זאת עבודה לפני הכול, ואולי גם אחרי הכול. אתה מכיר את גאיה מהלימודים, לא?״

״כן, יש לנו כמה קורסים ביחד.״

״יפה, יפה. ואיפה ההורים שלך? או שאתם לא עושים חגים יחד?״

״עושים, בטח שעושים. הם בחו״ל.״

״הבנתי...״

״האוכל מצוין.״

״תגיד את זה לשף.״

הארוחה המשיכה, בקבוק היין נגמר, הוא פתח עוד אחד, והיין עזר, כי היין עוזר, אבל הוא חשב — מתוך הבלבול שהיין יצר במחשבותיו, מבין קטיעות הרצף הקטנות בכל פעם שנעצמו עיניו מעצמן — שזה משונה שהוא שותה כדי להתמודד עם הילדים שלו, זה היה אמור להיות להפך, בכל מקרה, אצלו זה היה להפך; כשהוא ביקר את ההורים שלו הוא היה מביא יין כדי לעבור את הערב, כדי להחיש אותו ולהקל עליו, על עוצמת השאלות, על המבטים, על התגובות המוכרות, על חוסר־הנחת שהיה מלווה אותו מרגע שידע שהוא הולך להגיע אליהם לארוחה ועד שהם סיימו לדבר והוא יכול לקום וללכת. ועכשיו, שנים אחר כך, הוא עושה את אותו הדבר כדי לפגוש את הילדים שלו. אולי בכל זאת שום דבר לא מגיע לקיצו. אין סוף בעולם, הדברים סובבים את עצמם והאדם נאלץ לפגוש את עצמו, את ההשפלה של היותו מי שהוא בכל פעם מחדש.

הם סיימו לאכול ופינו בזריזות את השולחן: כל הקופסאות נזרקו לפח, הצלחות והסכו״ם הוכנסו למדיח. הוא הוציא עוגה שקנה. הוא פרס וחילק לכל אחד פרוסה. הוא אכל בפיזור נפש, גרף בעצלתיים חתיכות עם המזלג והכניס אותן לפה בחוסר עניין.

״מה יש לך?״

״כלום, כלום. הכול בסדר מותק. טעים לך?״

״טעים מאוד.״

והם, הצעירים, המשיכו בשיחה שלהם. אולי זה בכל זאת היין. אולי הוא מעולם לא הגיע לשום מפגש כי תמיד הגיע איתו היין, וקיבל זכות ראשונים. בסך הכול עדיף ככה. על כל פנים, הם נראו שמחים, וגם הוא הרגיש טוב, באופן עקום אולי, שעוד לא הצליח להבין אותו, לגעת בו או להגיע אליו. אבל הוא הסתכל עליהם, על גאיה ועל יונתן, והוא לא ראה בהם את עצמו — הדבר שימח אותו הערב. הוא שמח על כך שהם הגיעו לארוחה, גם אם היא תהיה האחרונה שלהם יחד.

הקינוח נגמר, הם הכניסו בזריזות את הצלחות והכוסות שנותרו למדיח והתארגנו ליציאה. הם עמדו בדלת ונפרדו ממנו לשלום, גאיה ויונתן נתנו לו נשיקה, הוד לחץ לו את היד. הוא סגר את הדלת אחריהם. הוא פנה למטבח להפעיל את המדיח. הוא נכנס והדליק את האור, התכופף מתחת לכיור להוציא טבלית והניח אותה במקום המיועד בדלת המדיח, כששמע לפתע את הדלת נפתחת. הוא צעק ״מי שם״. הוא ניגש וראה את הוד.

״היי, תקשיב, אמרתי לגאיה ששכחתי את הטלפון פה, אבל למעשה רציתי לשאול אותך אם נוכל לשבת איזה יום, יש לי איזה משהו לדבר איתך.״

״מה קרה? קרה משהו? משהו עם גאיה?״

״אה, לא קרה כלום, בעיקרון... בעיקרון לא קרה כלום. אבל אשמח לדבר איתך, בלי שנגיד לגאיה. תיתן לי את המספר שלך?״

״אה... כן, כן, בטח. הנה תרשום.״

הוא נתן להוד את המספר, והוד פנה אל הדלת, והוא חזר למטבח, מבולבל, ולא הבין למה הוא שם עד שראה את הטבלית מונחת במדיח. הוא סגר את המכסה, בחר בתוכנית הקבועה, לחץ הפעל, כיבה את האור ויצא לסלון.