בלגור -  החמור שבא לגור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלגור -  החמור שבא לגור

בלגור - החמור שבא לגור

עוד על הספר

תלמה‏ אדמון

תלמה אדמון (נולדה ב-25 באוקטובר 1950) היא עיתונאית, סופרת, עורכת ומתרגמת. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ב 2002. לאחר שהשתחררה מהצבא עסקה בכתיבה ובעריכה בעיתונים את ומעריב. בין השנים (1995־2005) ערכה את המדור "ספרות וספרים" של העיתון מעריב. במקביל עסקה כל השנים גם בכתיבה ספרותית. ספרה "מכתבים לעמוס" זיכה אותה ב-2007 בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"ז.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/552pxb6b

תקציר

בָּלָגוּר מספר על קשר רגשי שנוצר בין משפחה המתגוררת בכפר, לבין חמור תועה, שהגיע לפתע אל השדה הסמוך לביתם. דווקא הצעיר שבילדי המשפחה, בן חמש, המייצג את האהבה הטבעית לכל החי, הוא שמעורר וסוחף את הוריו ואחיו בדאגה לחמור. מתוך הסיפור עולים ערכי אנוש קריטיים לחיי נפש בריאים: סולידריות ומחויבות רגשית ומעשית בין בני משפחה, חמלה ודאגה לבעלי חיים, סקרנות וחקר של העולם הסובב, הצומח והחי, הסיפוק האישי שבמתן סיוע והצלה לכל האחר, בין אם הוא בעל חיים או אדם.

אִמָּא אָמְרָה שֶׁכְּדַאי לְהָבִיא גֶּזֶר מֵהַבַּיִת, וְאָח־אֶמְצַע רָץ וְחָזַר מִיָּד עִם שְׁנֵי גְּזָרִים. אֶחָד מֵהֶם נָתַן בְּיָדוֹ שֶׁל אָח־קָטָן. שְׁנֵיהֶם הֶעֱבִירוּ אֶת הַגְּזָרִים דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁבַּגָּדֵר וְהַחֲמוֹר מָשַׁךְ גֶּזֶר אַחֲרֵי גֶּזֶר בִּשְׂפָתָיו וּבְשִׁנָּיו, וְגָרַס אוֹתָם בְּפִיו בְּרַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁהִצְחִיק אֶת שְׁלָשְׁתָּם.
אַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ שְׁלָשְׁתָּם אֶת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם וְלִטְּפוּ אֶת מִצְחוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר. "זֶה נָעִים," צָוַח אָח־קָטָן בְּחֶדְוָה. אִמָּא וְאָח־אֶמְצַע הִמְהֲמוּ בְּעֹנֶג. שְׁלָשְׁתָּם חִיְּכוּ כִּי הַשָּׁכֵן הֶחָדָשׁ מָצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם.
"אֵיךְ נִקְרָא לוֹ? צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שֵׁם," אָמַר אָח־אֶמְצַע.
"קוֹרְאִים לוֹ בָּלָגוּר," אָמַר אָח־קָטָן בִּרְצִינוּת. "זֶה הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בָּא לָגוּר פֹּה".

תלמה אדמון, ילידת קיבוץ פלמחים, מתגוררת במושב שדמה. כותבת מאז שהומצאו הנייר והעיפרון. הייתה כתבת מוספים במעריב וערכה את המוסף לספרות בעיתון. ערכה ותרגמה ספרים בהוצאות שונות. ספריה: נועה כבר גרה כאן, צריף עף ברוח, אגמים, מכתבים לעמוס, אלה של החתולים, שלי בוחרת מתנה, המון דודות, בוקר ראשון באירופה, בלגור.

פרק ראשון

1

״אִמָּא, יְצוּר שֶׁהוּא לֹא פָּרָה בָּא לָגוּר!״ צָעַק אָח־קָטָן כְּשֶׁנִּכְנַס הַבַּיְתָה בִּדְהָרָה.

אִמָּא הִפְסִיקָה לְצַיֵּר פְּרָחִים עַל הַדַּף הַגָּדוֹל שֶׁלָּהּ. הִיא הִפְנְתָה מַבָּט אֶל אָח־קָטָן: ״קֹדֶם כֹּל לֹא צוֹעֲקִים בַּבַּיִת הַזֶּה,״ הִיא אָמְרָה, ״וְשֵׁנִית כֹּל, עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?״

״עַל יְצוּר שֶׁהוּא לֹא פָּרָה וְהוּא בָּא לָגוּר פֹּה!״ אָח־קָטָן צָעַק שֵׁנִית, וּפָנָיו הָיוּ מְשֻׁלְהָבוֹת מֵהִתְרַגְּשׁוּת וּמֵהַחֹם שֶׁבַּחוּץ.

״הוּא סְתָם מְדַבֵּר שְׁטוּיוֹת, כָּרָגִיל,״ אָמַר בְּשֶׁקֶט אָח־אֶמְצַע, שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בִּקְרִיאַת סֵפֶר.

״וְאַתָּה סְתָם חֲמוֹר!״ צָעַק אָח־קָטָן בַּשְּׁלִישִׁית.

אִמָּא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ: ״תַּפְסִיקוּ שְׁנֵיכֶם, וַחֲמוֹר זֹאת לֹא קְלָלָה, זֶה שֵׁם שֶׁל בַּעַל חַיִּים.״

הִיא הוֹשִׁיטָה יָד לְאָח־קָטָן. ״בּוֹא נִרְאֶה אֶת הַיְּצוּר שֶׁלְּךָ,״ אָמְרָה.

הֵם יָצְאוּ מִן הַבַּיִת, חָצוּ אֶת הַגִּנָּה, וְאָח־קָטָן הוֹבִיל אֶת אִמָּא אֶל הַגָּדֵר שֶׁגּוֹבֶלֶת בִּשְׂדֵה הַבּוּר. בְּאֶמְצַע הַשָּׂדֶה עָמַד מִישֶׁהוּ. הוּא לִחֵךְ אֶת הַקּוֹצִים הַיְּבֵשִׁים. כְּשֶׁקָּרְבוּ אִמָּא וְאָח־קָטָן, הֵרִים הַמִּישֶׁהוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְהִבִּיט בָּהֶם בְּעֵינַיִם עֲגֻלּוֹת.

״חָמוּד שֶׁלִּי, הַיְּצוּר שֶׁלְּךָ הוּא פָּשׁוּט חֲמוֹר,״ אָמְרָה אִמָּא.

״חֲמוֹר זֹאת לֹא קְלָלָה,״ אָמַר אָח־קָטָן, ״חֲמוֹר הוּא בַּעַל חַיִּים.״

״אַתָּה סְתָם תֻּכִּי,״ נִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵיהֶם קוֹלוֹ שֶׁל אָח־אֶמְצַע. גַּם הוּא יָצָא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַיְּצוּר.

״גַּם תֻּכִּי הוּא בַּעַל חַיִּים,״ אָמְרָה אִמָּא, ״לְמַעֲשֶׂה, בַּעַל־כָּנָף.״

שְׁלָשְׁתָּם עָמְדוּ סָמוּךְ לַגָּדֵר וְהִתְבּוֹנְנוּ בַּחֲמוֹר הָאָפֹר, שֶׁהִמְשִׁיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם. אַחֲרֵי זְמַן מָה הוּא הֵחֵל לִצְעֹד לְעֶבְרָם. הוּא הָיָה חֲמוֹר צָעִיר, שֶׁכִּמְעַט בָּגַר מִשְּׁנוֹת הָעַיִר שֶׁלּוֹ.

״הוּא עֲדַיִן כִּמְעַט עַיִר,״ אָמְרָה אִמָּא בְּרֹךְ.

״אָמַרְתְּ שֶׁהוּא חֲמוֹר,״ תָּהָה אָח־קָטָן.

״נָכוֹן, עַיִר הוּא גּוּר שֶׁל חֲמוֹרִים, כְּמוֹ תִּינוֹק שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וּלְאִמָּא שֶׁלּוֹ קוֹרְאִים אָתוֹן.״

״הַרְבֵּה מִלִּים שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,״ אָמַר אָח־קָטָן.

״עַכְשָׁו אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ,״ אִמָּא הִנִּיחָה יָד נְעִימָה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אָח־קָטָן.

הַחֲמוֹר הָלַךְ וְקָרַב אֲלֵיהֶם עַד שֶׁהִגִּיעַ לַגָּדֵר. הוּא רִחְרֵחַ בָּאֲוִיר כְּדֵי לָדַעַת מִי הֵם אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.

״מְעַנְיֵן לְמִי הוּא שַׁיָּךְ...״ הִרְהֲרָה אִמָּא בְּקוֹל.

״נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לְעַצְמוֹ,״ אָמַר אָח־אֶמְצַע.

״נִרְאֶה לִי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק,״ אָמְרָה אִמָּא.

״נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל,״ אָמַר אָח־קָטָן.

אִמָּא אָמְרָה שֶׁכְּדַאי לְהָבִיא מֵהַבַּיִת גֶּזֶר, וְאָח־אֶמְצַע רָץ וְחָזַר מִיָּד עִם שְׁנֵי גְּזָרִים. אֶחָד מֵהֶם נָתַן בְּיָדוֹ שֶׁל אָח־קָטָן. שְׁנֵיהֶם הֶעֱבִירוּ אֶת הַגְּזָרִים דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁבַּגָּדֵר וְהַחֲמוֹר מָשַׁךְ גֶּזֶר אַחֲרֵי גֶּזֶר בִּשְׂפָתָיו וּבְשִׁנָּיו, וְגָרַס אוֹתָם בְּפִיו בְּרַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁהִצְחִיק אֶת שְׁלָשְׁתָּם.

אַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ שְׁלָשְׁתָּם אֶת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם וְלִטְּפוּ אֶת מִצְחוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר. ״זֶה נָעִים,״ צָוַח אָח־קָטָן בְּחֶדְוָה. אִמָּא וְאָח־אֶמְצַע הִמְהֲמוּ בְּעֹנֶג. שְׁלָשְׁתָּם חִיְּכוּ כִּי הַשָּׁכֵן הֶחָדָשׁ מָצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם.

״אֵיךְ נִקְרָא לוֹ? צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שֵׁם,״ אָמַר אָח־אֶמְצַע.

״קוֹרְאִים לוֹ בָּלָגוּר,״ אָמַר אָח־קָטָן בִּרְצִינוּת. ״זֶה הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בָּא לָגוּר פֹּה.״

לֹא הִתְעוֹרֵר כָּל וִכּוּחַ בְּעִנְיַן שְׁמוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר. בָּלָגוּר קָרְאוּ לוֹ מֵאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה.

תלמה‏ אדמון

תלמה אדמון (נולדה ב-25 באוקטובר 1950) היא עיתונאית, סופרת, עורכת ומתרגמת. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ב 2002. לאחר שהשתחררה מהצבא עסקה בכתיבה ובעריכה בעיתונים את ומעריב. בין השנים (1995־2005) ערכה את המדור "ספרות וספרים" של העיתון מעריב. במקביל עסקה כל השנים גם בכתיבה ספרותית. ספרה "מכתבים לעמוס" זיכה אותה ב-2007 בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"ז.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/552pxb6b

עוד על הספר

בלגור - החמור שבא לגור תלמה‏ אדמון

1

״אִמָּא, יְצוּר שֶׁהוּא לֹא פָּרָה בָּא לָגוּר!״ צָעַק אָח־קָטָן כְּשֶׁנִּכְנַס הַבַּיְתָה בִּדְהָרָה.

אִמָּא הִפְסִיקָה לְצַיֵּר פְּרָחִים עַל הַדַּף הַגָּדוֹל שֶׁלָּהּ. הִיא הִפְנְתָה מַבָּט אֶל אָח־קָטָן: ״קֹדֶם כֹּל לֹא צוֹעֲקִים בַּבַּיִת הַזֶּה,״ הִיא אָמְרָה, ״וְשֵׁנִית כֹּל, עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?״

״עַל יְצוּר שֶׁהוּא לֹא פָּרָה וְהוּא בָּא לָגוּר פֹּה!״ אָח־קָטָן צָעַק שֵׁנִית, וּפָנָיו הָיוּ מְשֻׁלְהָבוֹת מֵהִתְרַגְּשׁוּת וּמֵהַחֹם שֶׁבַּחוּץ.

״הוּא סְתָם מְדַבֵּר שְׁטוּיוֹת, כָּרָגִיל,״ אָמַר בְּשֶׁקֶט אָח־אֶמְצַע, שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בִּקְרִיאַת סֵפֶר.

״וְאַתָּה סְתָם חֲמוֹר!״ צָעַק אָח־קָטָן בַּשְּׁלִישִׁית.

אִמָּא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ: ״תַּפְסִיקוּ שְׁנֵיכֶם, וַחֲמוֹר זֹאת לֹא קְלָלָה, זֶה שֵׁם שֶׁל בַּעַל חַיִּים.״

הִיא הוֹשִׁיטָה יָד לְאָח־קָטָן. ״בּוֹא נִרְאֶה אֶת הַיְּצוּר שֶׁלְּךָ,״ אָמְרָה.

הֵם יָצְאוּ מִן הַבַּיִת, חָצוּ אֶת הַגִּנָּה, וְאָח־קָטָן הוֹבִיל אֶת אִמָּא אֶל הַגָּדֵר שֶׁגּוֹבֶלֶת בִּשְׂדֵה הַבּוּר. בְּאֶמְצַע הַשָּׂדֶה עָמַד מִישֶׁהוּ. הוּא לִחֵךְ אֶת הַקּוֹצִים הַיְּבֵשִׁים. כְּשֶׁקָּרְבוּ אִמָּא וְאָח־קָטָן, הֵרִים הַמִּישֶׁהוּ אֶת רֹאשׁוֹ וְהִבִּיט בָּהֶם בְּעֵינַיִם עֲגֻלּוֹת.

״חָמוּד שֶׁלִּי, הַיְּצוּר שֶׁלְּךָ הוּא פָּשׁוּט חֲמוֹר,״ אָמְרָה אִמָּא.

״חֲמוֹר זֹאת לֹא קְלָלָה,״ אָמַר אָח־קָטָן, ״חֲמוֹר הוּא בַּעַל חַיִּים.״

״אַתָּה סְתָם תֻּכִּי,״ נִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵיהֶם קוֹלוֹ שֶׁל אָח־אֶמְצַע. גַּם הוּא יָצָא כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַיְּצוּר.

״גַּם תֻּכִּי הוּא בַּעַל חַיִּים,״ אָמְרָה אִמָּא, ״לְמַעֲשֶׂה, בַּעַל־כָּנָף.״

שְׁלָשְׁתָּם עָמְדוּ סָמוּךְ לַגָּדֵר וְהִתְבּוֹנְנוּ בַּחֲמוֹר הָאָפֹר, שֶׁהִמְשִׁיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם. אַחֲרֵי זְמַן מָה הוּא הֵחֵל לִצְעֹד לְעֶבְרָם. הוּא הָיָה חֲמוֹר צָעִיר, שֶׁכִּמְעַט בָּגַר מִשְּׁנוֹת הָעַיִר שֶׁלּוֹ.

״הוּא עֲדַיִן כִּמְעַט עַיִר,״ אָמְרָה אִמָּא בְּרֹךְ.

״אָמַרְתְּ שֶׁהוּא חֲמוֹר,״ תָּהָה אָח־קָטָן.

״נָכוֹן, עַיִר הוּא גּוּר שֶׁל חֲמוֹרִים, כְּמוֹ תִּינוֹק שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וּלְאִמָּא שֶׁלּוֹ קוֹרְאִים אָתוֹן.״

״הַרְבֵּה מִלִּים שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,״ אָמַר אָח־קָטָן.

״עַכְשָׁו אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ,״ אִמָּא הִנִּיחָה יָד נְעִימָה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אָח־קָטָן.

הַחֲמוֹר הָלַךְ וְקָרַב אֲלֵיהֶם עַד שֶׁהִגִּיעַ לַגָּדֵר. הוּא רִחְרֵחַ בָּאֲוִיר כְּדֵי לָדַעַת מִי הֵם אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדִים מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.

״מְעַנְיֵן לְמִי הוּא שַׁיָּךְ...״ הִרְהֲרָה אִמָּא בְּקוֹל.

״נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לְעַצְמוֹ,״ אָמַר אָח־אֶמְצַע.

״נִרְאֶה לִי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק,״ אָמְרָה אִמָּא.

״נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכֹל,״ אָמַר אָח־קָטָן.

אִמָּא אָמְרָה שֶׁכְּדַאי לְהָבִיא מֵהַבַּיִת גֶּזֶר, וְאָח־אֶמְצַע רָץ וְחָזַר מִיָּד עִם שְׁנֵי גְּזָרִים. אֶחָד מֵהֶם נָתַן בְּיָדוֹ שֶׁל אָח־קָטָן. שְׁנֵיהֶם הֶעֱבִירוּ אֶת הַגְּזָרִים דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁבַּגָּדֵר וְהַחֲמוֹר מָשַׁךְ גֶּזֶר אַחֲרֵי גֶּזֶר בִּשְׂפָתָיו וּבְשִׁנָּיו, וְגָרַס אוֹתָם בְּפִיו בְּרַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁהִצְחִיק אֶת שְׁלָשְׁתָּם.

אַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ שְׁלָשְׁתָּם אֶת כַּפּוֹת יְדֵיהֶם וְלִטְּפוּ אֶת מִצְחוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר. ״זֶה נָעִים,״ צָוַח אָח־קָטָן בְּחֶדְוָה. אִמָּא וְאָח־אֶמְצַע הִמְהֲמוּ בְּעֹנֶג. שְׁלָשְׁתָּם חִיְּכוּ כִּי הַשָּׁכֵן הֶחָדָשׁ מָצָא חֵן בְּעֵינֵיהֶם.

״אֵיךְ נִקְרָא לוֹ? צָרִיךְ לָתֵת לוֹ שֵׁם,״ אָמַר אָח־אֶמְצַע.

״קוֹרְאִים לוֹ בָּלָגוּר,״ אָמַר אָח־קָטָן בִּרְצִינוּת. ״זֶה הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בָּא לָגוּר פֹּה.״

לֹא הִתְעוֹרֵר כָּל וִכּוּחַ בְּעִנְיַן שְׁמוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר. בָּלָגוּר קָרְאוּ לוֹ מֵאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה.