הכוכב של ג'וי

1

קוראים לי ג'וי אפלבלום, ואני כמעט בת אחת־עשרה. פעם המשפחה שלי נדדה ברחבי העולם ממקום למקום, אבל אז הפסקנו לנדוד וחזרנו לאנגליה, לרחוב גני הדולב 48, שם סבא שלי גר. סבא הוא אבא של אמא, וקוראים לו תומס א' בלייק. הבית שלו קטן ומסודר ועומד ברחוב עם המון בתים קטנים ומסודרים. חמישתנו מצטופפים בו כמו סרדינים בקופסת שימורים — אם סרדינים היו מדברים כל הזמן על נימוסי שולחן ובקופסת השימורים היה תור אינסופי לשירותים.

לדברי אחותי הגדולה, קלוד, הכתובת האמיתית שלנו היא שורש ריבועי של שומקום. היא אומרת שאם לא נעוף מכאן בקרוב היא פשוט תתפוצץ, וכולנו מאמינים לה. סבא אומר שהוא מעדיף שהיא לא תתפוצץ על השטיח שלו, כי בגלל אבא וכוס הקפה שלו הוא רק עכשיו החזיר את השטיח מניקוי.

כשעברנו לגור כאן, הרבה דברים השתנו אצלנו.

בפעם הראשונה בחיים קלוד ואני הלכנו לבית ספר אמיתי במקום ללמוד בדרכים.

אמא ואבא התחילו לחפש עבודות ודירות ורופאים ורהיטים, ועוד כל מיני דברים קבועים שאי אפשר לארוז במזוודה ולקחת כשצריך לעזוב.

פעם הבית של סבא היה שקט כל כך שהוא יכול היה לשמוע אפילו סיכה נופלת, והיום הבית רועש עד כדי כך שהוא לא יכול לשמוע את עצמו חושב.

הכרנו חברים חדשים, ועשינו בלגן ורעש. וגם עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, החיים עדיין מלאים בצדדים חיוביים וביתרונות והפתעות.

קלוד אומרת, "את הרי היית מרגישה ככה גם אם היינו שקועים עד צוואר בבִיצה מלאה תנינים באמצע מונסוּן."

אחותי חושבת שיש לי עדשות ורודות מאחורי האישונים.

אבא אומר שהוא לא רוצה לדעת מה יש לקלוד מאחורי האישונים.

מה שבטוח הוא שאנחנו מופצצים בהרבה דברים חדשים ומרגשים. הם מנצנצים כמו כוכבי שביט שרק עכשיו התגלו בשמיים.

יש לי מורה חדש ותחביב חדש לגמרי, והתחלתי ללמוד שפה שבכלל לא ידעתי על קיומה.

ב־ו'3 יש עכשיו ילדה חדשה שהיא אפילו יותר חדשה ממני.

למורה הקודמת שלנו, גברת האנטר, יש ברך חדשה ואמיתית לגמרי.

לקלוד יש לפחות שתי מטרות פוליטיות חדשות. והיא עסוקה בלכעוס על המצב בעולם ולעמוד על העקרונות שלה ולהילחם במדכאים ולהשתתף בצעדות. אחותי זועמת עשרים וארבע־שבע, ולראשונה, אמא ואבא אומרים שיש לה זכות לכך, והם גאים בה מאוד.

יש לה גם חבר חדש, ומילה אהובה חדשה: פרטיות — שמסתבר שאין לה מזה בכלל. אבא אומר שהוא לא יודע איך היא מוצאת זמן לאהבה כשהיא כל כך עסוקה בכעס שלה, וקלוד מרימה את ראשה כמו לוחמת ופוערת עיניים גדולות במיוחד — זאת הדרך שלה להגיד זה לא עניינך.

לסבא יש עניין חדש בגינון בזכות החברה החדשה שלו, גברת הֶדה וולף. יחד הם הפכו את חצר הבטון האחורית שלו לגן עדן פרחוני מלא ציפורים וזמזום של דבורים. זה מהפך די גדול, ואני לא מדברת רק על הגינה. פעם סבא היה נקי ומקובע ואפרורי, והיום הידיים שלו תמיד מלוכלכות מבוץ, הלחיים ורודות והאצבעות שלו ירוקות במיוחד. זה כאילו לקחו את סבא הישן וגררו אותו בתוך שיחים, אבל במובן הטוב. פעם הוא בילה את רוב זמנו על כיסא בלי לזוז, והיום הוא בעיקר חופר או קוצץ או רוכן מעל שתילים עם ישבן מזדקר לשמיים. והוא גם שורק הרבה. הוא אומר שהדה וולף העניקה לו הזדמנות לחיים שניים, והוא מודה לי, כי אני זו שהכרתי ביניהם.

אני מסתכלת על החתול של סבא, עם הקולר החדש והנוצץ ועצמות הלחיים הגבוהות במיוחד והמבט שרואה למרחקים.

אני אומרת, "טוב, האמת היא שבאסטר הכיר ביניכם."

גברת וולף גרה בבית מספר 57. באסטר, החתול של סבא, נהג ללכת לבית שלה כדי לאכול ארוחת ערב ולישון שם, ועכשיו גם סבא עושה כמוהו.

קלוד לא רוצה לדבר על זה.

אבא התחיל לעבוד במרכז קהילתי גדול מדרום לבניין סאנינגדֵייל במֵדוֹאוּ אֶסטֵייט, השכונה שבה גר בֶּני, החבר הכי טוב שלי. המרכז עבר שיפוץ והוא כמו חדש. למרכז הקהילתי החדש קוראים עכשיו "הבית השני שלי", והוא ישמש מרכז יום לקשישים, פעוטון וספרייה ובית קפה — הכול במקום אחד, סביב חצר אחת. אבא הוא השף התפעולי שם. זה אומר שהוא האחראי.

"בדיוק כמו בבית," הוא אומר, וכולם מגלגלים עיניים. אפילו סבא.

כשאבא מדבר על העבודה החדשה שלו, אני רואה כמה הוא אוהב אותה. צוות "הבית השני שלי" מעלה מופע שנקרא "קסם קהילתי", ואבא ממש רוצה שנבוא לצפות בו. וכולנו נלך ליום הפתוח החגיגי בסוף החודש. סבא יביא את הדה וולף כבת זוגו, וכל המשפחה של בני תגיע, מה שאומר שגם סֵם, החבר החדש של קלוד יבוא, כי הוא אחיו הגדול של בני.

לקלוד יש חיוך חדש, ואמא קנתה לעצמה שמלה חדשה. אבא אומר ששני הדברים האלה מקסימים ומפתיעים. הוא קורא לזה שחר של עידן חדש, מה שגורם לקלוד להיראות כאילו היא רוצה לקבור את עצמה באיזה פח.

גם הילדה החדשה ב־ו'3 נראית כאילו היא רוצה להיקבר בפח. היא בטוח לא נראית כמו מישהי שרוצה להיות בבית הספר. ואני מזדהה איתה, כי אני עדיין זוכרת את ההרגשה הזאת. אני חושבת שהיא מאוד חידתית ומסתורית. בני חושב שהיא עליזה כמו רכבת שדים ונלהבת כמו בור באדמה. אבל אני דווקא מרגישה שהיא עומדת להגיח מבעד מה שמאפיל עליה ולהתגלות בתור חברה חדשה. אמרתי לבני שאני כמעט משוכנעת בזה. אני מקווה שהתחושה הזאת היא לא חלק ממה שקלוד התחילה לכנות החיים על הכוכב של ג'וי. זאת הדרך של אחותי להגיד שאני לא יודעת כלום על העולם האמיתי וגם אופטימית מדי ביחס לאנשים ולחיים בכלל. אני מחזיקה אצבעות שהילדה החדשה לא חושבת כמוה. רק קלוד יכולה לגרום למילה חייכנית להישמע נוטפת רעל.

חוץ מזה אני כמעט בטוחה שלא נישאר בגני הדולב עוד הרבה זמן.

אני חושבת ששמעתי את אמא ואבא מדברים על זה. אני לא אמורה להקשיב לשיחות שלהם, אז אני לא יכולה לדעת בוודאות, אבל אם זה נכון, אנחנו שוב בתזוזה, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה. ארבעתנו טובים מאוד באריזת החפצים שלנו, בפרידה מהדברים הישנים ובקבלת דברים חדשים. כל חיי עשינו את זה, וזה תמיד הפתיע וריגש. אבל עכשיו, לראשונה, אנחנו מכים שורשים, כמו הוורדים החדשים של סבא, ואנחנו כבר בכלל לא הזרעים המתעופפים ברוח שהיינו פעם.

אני מחפשת רמזים נוספים בנושא, אבל מנסה בינתיים לא לדבר או לחשוב או לדאוג לגבי זה, כי יש לי כל כך הרבה דברים חדשים אחרים לעסוק בהם. בליבי אני נזכרת בצדדים החיוביים של החיים הקודמים שלנו בדרכים. ויש אלפים כאלה, כמו למשל: כל מה שצריך נמצא במזוודה אחת, והשירים שאבא שר ליד המדורה, וההתרגשות של אמא משקיעות השמש, וכל המאכלים המיוחדים, והדגים המעופפים שנדבקים לסירה באמצע הים הכחול.

אם נעזוב, סבא יקבל בחזרה את הבית השקט והמסודר שלו. אני תוהה אם הוא יתגעגע אלינו ולכל הבלגן בגני הדולב 48, או שהוא יערוך מסיבה ויחגוג. קשה להבין את הגרסה החדשה והמשופצת של סבא.