ללכת רחוק, רחוק

פרק 1 

נוֹני הסתובב לאיטו ברחובות השכונה. השעה הייתה מוקדמת והוא התהלך ללא מטרה. החופש הזה לא שווה כלום, רטן בינו לבין עצמו. הכול מרגיז. והכול בגלל ליעד המעצבן. ליעד שלא יודע להפסיד. כל הזמן מתבכיין ולא רוצה לשחק בשום דבר חוץ ממשחק הזומבים שלו. זה משחק מטופש שבו הוא תמיד מנצח. כמה אפשר, התלונן נוני. נמאס לו. אתמול שיחקו עד שאמא של ליעד הודיעה שכבר מאוחר מדי, וגם בבוקר, עוד לפני שהיא הכינה להם ארוחת בוקר, ליעד שוב התעקש לשחק בזומבים. למה? כי הוא רוצה תמיד לנצח. אלא שנוני לא אוהב להפסיד כל הזמן. לכן קם ועזב בכעס והשאיר את ליעד עם הזומבים בחשכה הנצחית שלהם. הוא יצא מהבית של ליעד עם הפיג'מה ומברשת השיניים שלו בשקית, והחל להסתובב בשמש הבוקר הצהובה.

בעוד שבוע וקצת חוזרים לבית הספר, ועכשיו הוא סתם מסתובב ברחוב.

אוף.

שעת בוקר ושום דבר מעניין לא קורה.

ההורים, כמו תמיד, בעבודה. אחותו בטח הלכה אל חברה ותחזור רק בצהריים. וגם כשתשוב תסתגר, כמו תמיד, בחדר שלה.

סבא קובי וסבתא דרורה בחוץ לארץ שלהם כבר יותר משבוע, וסבתא אוֹדרי רחוקה, במושב שלה. היא הייתה אצלם בשבוע שעבר בשבת והזמינה אותו לבוא אליה עד שההורים יאספו אותו בדרך לטיול בקיבוץ הגושרים, אבל הוא סירב. בדרך כלל דווקא אהב להיות אצלה במושב. יש שם שני חמורים באורווה, אנטוֹל ופראנס, חכמים נורא, ויש כלבים וחתולים. לפני שנה הוא היה שם עם ליה והיה כיף. ליה התלהבה מהחמורים. היא אמרה שאנטול פראנס היה בעצם איש אחד. הוא חשב שהיא עובדת עליו, אבל סבתא אמרה שזה נכון. שהוא היה סופר חשוב וגם גיבור. בדיוק כמו סבא אמנון, אמרה, שגם היה משורר וגיבור. סבתא אהבה לדבר על סבא אמנון. היא גם הראתה להם את הספר שסבא כתב. ספר שירים, אבל רק למבוגרים. אפילו ליה שניסתה לקרוא, לא הבינה כלום.

כן, היה כיף אז עם ליה, אבל להיות שם לבד שבוע שלם נראה הפעם לנוני יותר מדי.

ועכשיו משעמם לו.

מחר, ניסה לעודד את עצמו, יהיה יותר טוב. ההורים סוף־סוף ייקחו חופשה, וארבעתם ייסעו לטייל.

אבל זה יהיה רק מחר, ובינתיים הוא לבד.

נוני לא אוהב להיות לבד. הוא מתגעגע לליה. אם היא הייתה כאן הם היו משחקים במשהו או סתם צוחקים. ליה מצחיקה. בכל דבר מצאה משהו משעשע. בטח הייתה אומרת שליעד הוא זומבי בעצמו אז לא צריך לכעוס עליו. כמה היא חסרה לו. ליה עם הצחוקים והשכל שלה.

הילדים האחרים שגם הם כאילו חברים, עסוקים.

שחר עוד לא חזר מהטיול בסיני עם ההורים שלו, ולרונן יש תור אצל רופא שיניים. גם אלון ורביד אמרו שהם לא יכולים לבוא. נוני חשד שהם סתם מתנקמים בו בגלל שבעבר העדיף את ליה עליהם. מה אכפת לו. גם עכשיו היה מעדיף אותה, אבל היא איננה. וכעת אף אחד לא פנוי. אף אחד מלבד ליעד. וליעד מעצבן. לכן עכשיו הוא מסתובב משועמם ברחוב. כבר כמעט עדיף בית ספר, חשב במרירות.

הלוואי שהיה מוצא חבר.

הלוואי שליה לא הייתה נעלמת לו פתאום סתם ככה, מהיום למחר. היא והמשפחה שלה.

יום אחד, אחרי חופשת פסח, היא לא באה לבית הספר. גם לא למחרת, ולא אחר כך. הוא חשב שאולי היא חולה, אבל היא לא ענתה גם בטלפון. הוא הגיע לבית שלה, צלצל בפעמון ודפק בדלת — שום דבר. הבית היה סגור. גם למחרת. הוא אף פעם לא היה בבית שלה. בעצם פעם אחת היה, אבל גם אז לא ממש נכנס. היא אמרה שסבתא שלה גרה איתם כי אין לה מקום אחר, ולא נוח להיות אצלם. הם תמיד נפגשו בחוץ, בגינה, ובעיקר בבית שלו. כשהגיע לחפש אותה ראה כמה מכתבים זרוקים על הרצפה. כשצלצל ודפק בעקשנות, שכנים מרוגזים יצאו אליו. "תלך מפה, ילד," אמרו, "אף אחד לא גר פה."

תעלומה. איך יכול להיות שמשפחה שלמה נעלמת ככה פתאום? היא אף פעם לא הזכירה שהם עוברים למקום אחר. אפילו לא ברמז. בפעם האחרונה ראה אותה בחגיגת יום ההולדת שלו, בחופשת פסח. היא הביאה לו במתנה את הספר הסיפור שאינו נגמר. נוני אוהב ספרי פנטזיה, אבל המתנה שלה קצת אכזבה אותו. היא ראתה שהוא מאוכזב ומיהרה לומר ששווה לו לקרוא את הספר אפילו שכבר ראה את הסרט. הוא באמת התחיל לקרוא את הספר כבר בחופשה, אבל לא הספיק לדבר איתה עליו. כשחזרו ללימודים היא כבר לא הייתה.

בבית ספר היו כל מיני דיבורים. שאבא שלה היה בסכנה, שהוא היה חייב לברוח. אמרו משהו שלא הבין. משהו על הגנת עדים. נוני ניסה לברר. שאל את אמא, את אבא, אפילו את סבא קובי ואת סבתא דרורה. כולם אמרו שזה משהו מסובך ואי אפשר לדעת בדיוק. שאם מישהו נמצא בסכנה כי הוא עומד להעיד במשפט נגד פושע, אז הפושע מאיים, ולכן צריך להגן על העד. להסתיר אותו. זה היה הסבר מוזר.

"אני לא מבין," רטן, "למה לא מכניסים את הפושע לכלא וזהו? למה מישהו טוב צריך להימלט?"

שיר, אחותו הגדולה, אמרה בשקט כמגלה סוד, שאבא של ליה בטח עשה משהו רע והיה חייב לברוח. נוני לא האמין.

"את מדברת שטויות," התרגז.

אבל היא דווקא השיבה בנימה מפייסת, "לא אמרתי שום דבר רע על ליה שלך, אז אל תקפוץ כמו צפרדע נפוחה. זה רק אבא שלה."

זה לא נשמע הגיוני. גם אם נניח שאבא שלה עשה משהו רע, למה כל המשפחה נעלמה?

אבל עבר שבוע, ועוד שבוע ועוד חודש, וכל החופש הגדול, ושום דבר. כאילו משפחת למדן אף פעם לא הייתה.

בהתחלה זה הטריף אותו. אחר כך, כשהזמן עבר, הוא בעיקר התגעגע. היא חסרה לו. אף פעם לא תהיה לו חברה כל כך טובה. גם מצחיקה וגם חכמה, וגם כזאת שיודעת מה נכון ומה צריך לעשות.

עכשיו הוא לבד ומשועמם.

הלוואי שהיה קורה משהו.

פתאום נוני הבחין במודעה משונה תלויה על עמוד חשמל. דף שנתלש ממחברת חשבון, מודבק בתחתית העמוד, מתחת לכל שאר המודעות. על המודעה היה גם מספר טלפון.

למחירה

ילדה, כמעת בת שמונה

לפעמים טובה

פרק 2

נוני כבר ראה ברחוב מודעות למכירת חפצים. שולחן עם כיסאות, מאוורר או מקרר ישן. אבל ילדה? אף פעם לא שמע דבר כזה. מוזר מאוד, חשב. וכתב היד נראה כתב יד של ילד. או ילדה.

הוא עיקם את פניו. ילדה קטנה. פחחח... לא משהו שהיה רוצה לקנות. מי בכלל מוכר ילדה? ורק לפעמים טובה. ומה בשאר הזמן? היא מפלצת? מה אפשר לעשות עם ילדה קטנה? נכון, גם ליה ילדה, אבל היא בגילו. והוא כבר גדול. בעוד חצי שנה בערך, לפני פסח, הוא יהיה בן אחת־עשרה.

אבל הוא היה משועמם, לכן תלש את הפתק עם מספר הטלפון. אם היה לו טלפון נייד, היה מתקשר, אבל הוא שכח אותו בבית.

כשהגיע הביתה, הבית היה ריק. כפי ששיער. הוא הביט בפתק המקומט שבידו. מה יכול להיות, חשב, ומיד התקשר.

"זה בקשר למודעה," אמר בקול הכי בוגר ורציני שלו.

"יופי," נשמע קול ילדותי. אה... זאת היא בעצמה, הבין נוני.

"הילדה," אמר בביטחון, "מה היא יודעת לעשות?"

"לשחק מחבואים," השיב הקול.

נוני רצה להגיד שלשחק מחבואים זאת לא חוכמה. כל אחד יודע. מה עם משחקי מחשב? אבל אז הקול המשיך:

"היא יודעת להמציא דברים. לדבר עם ציפורים. להיות לא נראית."

הוא היסס רגע. מה, כמו בספר דָנידין הרואה ואינו נראה? זה הצחיק אותו. או כמו גלימת ההיעלמות של הארי פוטר? היא בטח משקרת. סתם ממציאה הכול. הרי כרגע אמרה שהיא ממציאה דברים. אבל... מה יש לו להפסיד.

"כמה היא עולה?" שאל.

"היא לא עולה," השיב הקול הילדותי, "היא... היא יורדת."

"אז... כמה היא יורדת?"

"שלוש קומות. יוצאת לכניסה."

"איזה רחוב?" שאל נוני, "איזה בניין?"

"רחוב האֵלָה עם עלי השלכת," אמרה הילדה.

נוני הכיר את רחוב האלה. ליעד התגורר שם. אבל מה זה עלי השלכת?

"איפה זה?" שאל.

"קצת מול החנות עם הדבורה הזוהרת. ליד החנות עם השׂערות על הרצפה," הסבירה.

רחוב האלה עם עלי השלכת, תהה נוני. איפה זה? ומה זאת הדבורה הזוהרת? והשערות על הרצפה? איזה מין כתובת זאת?

פתאום נזכר: פעם קנו לו חומר נגד כינים. חומר מיוחד שאינו שורף. זה היה בבית מרקחת עם שלט של דבורה מוארת. ליד החנות הייתה מספרה. הוא זכר מטאטא עם ערימה של שיער סמוך לדלת הכניסה. שם, בדיוק שם, ליד אחד העצים בשלכת, ראה את המודעה על עמוד החשמל. זה היה ברחוב האלה. עכשיו ברור. הוא פתר את החידה והיה מרוצה. נוני אוהב לפתור חידות. הוא חזק בחידות. חבל שהוא לא יכול לשתף את ליה. היא הייתה יודעת להעריך את זה.

"מתי?" שאל.

"עכשיו."

הוא רצה קודם לשתות וללכת לשירותים. וגם ייקח לו קצת זמן לחזור לשם. הוא היסס רגע.

"אפשר עוד חצי שעה?"

"טוב," הקול נשמע קצת מאוכזב, "אם זה יהיה חצי שעה קצרה..."

"יהיה," הבטיח נוני.