חרמש טיכו

ים ומעיין

עגמומי, הייתי מכנה את מצב רוחי.

הבטתי באנשים אשר בימים הקרובים, לא אוכל להימלט מהם וכבר הצטערתי על שהתפתיתי: שייט בים התיכון, לשבועיים, בהנחה ל"כוחות הביטחון".

הגשם לא הטריד אותי במיוחד, רק משבי הרוח, התיזו עליי טיפות אחדות. אבל אני לא מסוכר, כפי שהיה מי שאמר לי, מזמן.

רן אברוצקי, הציע לי "לצאת לחופש". כך הוא תיאר זאת. "לאור המצב", כך אמר, כדאי שאעלם ל"זמן מה". רן אברוצקי, הטוב והמיטיב. נשמה.

מה יכולתי לעשות? להישאר? רן אברוצקי אמר: "תצא, תעלם, עד שהעניין יירגע."

איזה יירגע ואיזה נעליים.

"תוריד פרופיל לזמן מה." הציע אברוצקי, חברי ורעי, כאח לי. דבר לא נעלם, חוץ ממני, רק למספר ימים.

'זוגות, זוגות, בני ארבעים, חמישים, שישים. תיבת נוח. שניים, שניים יעלו לתיבה,' אמרתי לעצמי, בניסיון שווא, להעלות בדל חיוך על שפתיי-ללא הצלחה.

התור, נע לאיטו. לא מיהרו לשום מקום. עלה בי זכר הבדיחה על שני הפרים, המבוגר והצעיר. אך גם בדיחה תפלה זו, לא העלתה חיוך על שפתיי.

"שמי אליקי." אמרה והציגה עצמה כאחראית על "הפנאי, התרבות וכול בעיה אחרת שתצוץ."

אליקי זו, בניגוד לאליקי, אשר כיכבה בסרטים היוונים בשנות ה - 60, והייתה דגם בלונדי של חתולת רחוב בעלת חוכמה עממית, נדמתה קירחת מרחוק ורק משהתקרבת הבחנת בניצני השיער השחור.

"ומי שלא יכול בלי ספר, יש לנו גם ספרייה."

היא אמרה זאת בנימה שהיה בה כדי להעיד, כי מי שזקוק לקריאת ספרים, סובל מהפרעת אישיות, זו או אחרת. מכול מקום, "נורמלי - הוא לא."

סביבי נשמעו מכול עבר פרצי צחוק. מה יש פה לצחוק?

עגמומי. כבר אמרתי.

גבר לבוש במכנסיים קצרים נדחף לעברי. הוא היה גבוה ורגליו ארוכות ושעירות. אליקי התייחסה אליו, מראה בכך שהיא מכירה את "הנוסעים הקבועים" ונותנת להם יחס אישי. היא הציגה אותו כ: "נוסע מתמיד". הוא ניסה להצטנע, והמשיך ללכת בלי לעצור, מבלי להסב את פניו אחור. קיבלתי רושם כי הוא אינו מרוצה מתשומת הלב שהורעפה עליו. מאוחר יותר, שמתי לב כי היה לו מבטא צרפתי בולט. גם לאשתו, או זו שהייתה עימו, היה מבטא צרפתי. גם היא, לא נראתה מאושרת מתשומת הלב אשר הופנתה כלפיהם.

מולי, היו שתי נשים שהסתודדו ופטפטו ביניהן, ודבריה של אליקי לא ממש עניינו אותן. הן היו לבושות באופן סולידי, בגוונים נעימים לעין.

מימינן, עמדה אישה ממושקפת, ידה הייתה מונחת על כתפי גבר שעמד מימינה, ולא הפסיק להעביר משקל גופו מרגל לרגל. לבסוף לא התאפק ושאל את אליקי, "איפה השירותים כאן?"

אליקי חייכה, והגיבה: "דונטה פישתה קונטרה ונטו".

"קודם כל צריך לזכור כי-אסור להשתין נגד הרוח."

הגבר רץ לשירותים, ואשתו, קצרת הרואי, נותרה במקומה, בוהה בחלל.

סקרתי בחוסר עניין את שאר הנוסעים, אשר, מרגע זה, נגזר עליי להיות במחיצתם שבועיים.

^^^

חזרתי לתא שלי. לקחתי את אחד מששת הספרים שהבאתי עימי ועליתי למועדון. מצאתי מקום באזור המבודד ביותר והרחק מהבר. בבר עמדו לשרותינו שני צעירים כבני שלושים.

פתחתי את הספר, לחצתי על הדף, כדי שיתאפשר לי לקרוא בנוחות. שקעתי לאחור והתחלתי לקרוא. קראתי בשקט וללא הפרעה כרבע שעה.

"מה תשתה אדוני?" שאלה הברמנית, שבגדי צוות הספינה הלמו אותה.

"ספרייט, בבקשה, עם קרח."

"בטח, אגיש לך בעוד רגע."

בעודי ממתין שיוגש לי הספרייט, הגיעה לאוזניי קטע שיחה משולחן בו ישבו שני זוגות.

"... מארג' עיון, ירו עלינו, ולפני שהבנו מה קרה, חטפנו אר. פי. ג'י. "הזלדה" התפוצצה והתהפכה ושנינו נזרקנו החוצה."

"די!" אמרה האישה שישבה לידו. "אנחנו בחופשה, רינה ואני שמענו את זה כבר אלף פעם ומנור היה שם אתך, לא?"

"טוב," השתכנע הגבר, "אז ספרי לנו את על נלי."

האישה נעה במבוכה ואמרה, "עזוב את זה, לא צריך לדון בזה עכשיו, נלי יכולה לחכות."

"אז מה? כבר אי אפשר לדבר כאן על כלום?" תמה בעלה.

"אני מציע שנשחק קלפים." אמר הגבר השני. מנור, כך מסתבר היה שמו.

הוא ניגש אל אחד הדיילים וביקש חפיסת קלפים. ומרגע זה, רק הקריאות שלהם נשמעו.

אך אני כבר יצאתי מהריכוז, והתקשיתי לחזור לקריאה, למרות ששיחתם נקטעה.

מה אני עושה על הספינה הזו. חוץ מלברוח? הספינה הייתה מרחב צר מאוד לבריחה.

"ספרייט עם קרח!" אמרה הברמנית והניחה כוס ובקבוק על השולחן, וחזרה לעמדה שלה בבר.

מזגתי את הספרייט ולגמתי לאיטי. מבטי סוקר את המתחם בפיזור דעת.

"אפשר?"

היא נראתה כבת שלושים, גופה מוצק, שרירי. שערה השחור פזור על כתפיה. יפה היא לא. אולי נחמדה.

היא הניחה את הכוס שלה על השולחן.

"מעיין." הציגה עצמה.

בדיוק זה מה שמרתיע אותי. הישירות.

"אני לא רואה שיש בעיה עם מציאת מקום ישיבה." אמרתי, והצבעתי על האולם הריק.

"אתה לא מדבר עם נשים?"

החלטתי לזרום-"חרמש". הסגרתי את השם, שניתן לי על ידי הוריי.

"חרמש, כן אני כבר יודעת, מאליקי."

"חרמש טיכו." הוספתי.

כמה בדיחות, כמה הערות, ספגתי בשל שם משפחתי -ד"ר טיכו,1 רופא עיניים, ד"ר מיקרוב – ובקישור אסוציאטיבי - השוטר אזולאי – ששייקה אופיר כיכב בסרט על שמו, והציג גם את המערכון הנהדר על ד"ר טיכו. והיה, מי שהעיר - "אני רואה שהאף שלך במקום.2"

"חרמש טיכו? אתה קרוב של אלברט ואנה?"

"אף אחד לא יודע מה מקור השם טיכו וחרמש, זה ראשי תיבות."

"ראשי תיבות?"

"כן, חכם, רחמן, מקסים - ששון, או שנון: עדיין לא החלטנו."

"מעיין, מבורך." אמרה והושיטה ידה. עיניה שחורות כפחם.

היא לקחה את הספר שהיה מונח על ברכי הפגועה, הדואבת. "זה מה שאתה קורא?"

"כן."

"אתה קרימינולוג?"

"לא! שוטר."

גופה נרתע, לאחור. היא נצמדה בגבה לכורסא, הניחה את הספר, הושיטה ידיה ואמרה, "תאסור אותי!"

"באיזו אשמה?" שיתפתי עצמי, להפתעתי, במשחק שלה.

"באשמת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובטח תמצא עוד משהו עסיסי."

לקחתי את כפות ידיה, בידיי, סגרתי את אגודליי על שורשי כפות ידיה.

"הנה, את אסורה."

רב פקד טיכו, שועל הקרבות שלעולם אינו מסמיק. האדון חרמש, מסמיק תמיד. הסומק עלה בלחיי, הרגשתי כמו עכבר מעבדה, אשר חתול מביט בו בעניין.

היא השאירה את כפות ידיה בידיי. וכך ישבנו זמן מה מבלי להגיד מילה. לבסוף, גברה אי הנוחות שלי, על רצוני להמשיך ולאחוז בידיה, והנחתי להן.

"הידיים שלך חזקות מאוד."

"הכאבתי לך?"

"לא, אבל הידיים שלך חזקות."

"ומה אתה עושה?"

"אני עורכת דין."

"ובאיזה מחלקה אתה?" הוסיפה.

"יחב"ל." פלטתי, כדי למלא את החלל המאיים, המביך אשר נוצר.

"זו לא היחידה הכי, הכי, במשטרה?"

"כן, אחת מ... הכי, הכי."

"ואתה? מה אתה שם?"

"רב פקד, ואני בחופשה."

היא תפסה במרפקי והחלה להקים אותי.

"בוא, עוד מעט ארוחת צהריים."

קמתי, בזהירות. מנסה להסתיר, ממנה ומהעולם את מה שלא היה ניתן להסתיר.

הכנסתי את ידיי לכיסים, כדי למזער את הבולטות. ידה על מרפקי.

היה לה ריח נעים, למעיין. יכולתי להתרגל אליו, לריח ולעיניה השחורות. אפילו לישירות, אם הייתה נותנת לי זמן להתרגל. הלכנו, ידה על מרפקי.

"אם זה בסדר מצדך, ביקשתי מאליקי שתושיב אותנו באותו שולחן."

זה היה בסדר: "בסדר." פלטתי.

אליקי, כך התברר, הייתה בחורה יעילה, אפילו שהייתה לה קרחת.

מעיין אמרה כי אליקי הזיזה את הזוג בעל המבטא הצרפתי מהשולחן שלנו. הם "נוסעים מתמידים" והיא משתמשת בהם, כשצריך, בתור "פקק". היא מפצה אותם, כמובן, כי הם על הספינה בתכיפות של כל שתיים, שלוש הפלגות.

היינו שמונה זוגות סביב השולחן – אם נחשיב את מעיין ואותי כזוג.

מזגו יין. אני לא מכניס אלכוהול לפי. לעולם. אפילו לא במסיבות או חגים. אף לא טיפה. מספיק אלכוהוליסט אחד במשפחה.

מולי ישבו שתי הנשים, שראיתי בסיפון העליון. מבין שברי שיחתן, קלטתי שהן גיסות. הן היו נתונות בעולמן הסגור, האחת נשואה, לאח של השנייה, שנהרג בתאונה לפני שנה.

חשתי בנוכחותה של מעיין לצידי. מעיין אכלה בשקט, בריכוז, בתאוותנות, בחושניות.

הייתה לי תיאוריה: אם רואים כיצד מתנהל אדם בשתיים מתוך שלוש הפעולות הבאות: נהיגה, אכילה ומין. ניתן לשער כיצד ינהג האדם ברכיב השלישי, הנעלם.

מעיין אכלה בחושניות, בתאוותנות. רציתי לראות אותה נוהגת.

"אתה לא אוכל?" שאלה, תוך כדי הגשת המזלג העמוס פטריות לפיה.

"אני לא כל כך רעב." השבתי.

"מחלת ים?" שאלה מעיין. לא חשבתי על זה, אבל, זה יתכן.

"זו ההפלגה הראשונה שלך?"

"כן, ושלך?"

"אני מפליגה מפעם לפעם, הפלגתי לארה"ב, חצינו את האטלנטי, ואחר כך, אחרי שנתיים, למזרח הרחוק, ניו זילנד. ואוסטרליה."

שתקתי. מי זה "חצינו?" שאלתי את עצמי.

"אתה בסדר?" שאלה מעיין.

"בוודאי." אמרתי.

"אם סיימת לאכול, בוא נעלה למעלה."

הייתה הופעה, זמרת ולהקה, להטוטן וריקודים. היא לא החזיקה במרפקי. רציתי, אבל לא!

למעיין יש ריח נעים, אם לא הזכרתי.

מעיין ניסתה לשכנע אותי לרקוד. פעם, הייתי ספורטאי פעיל והייתה לי קואורדינציה מושלמת. אך במהלך ריקוד חשתי גמלוני. לא בגלל הצליעה. נוח לי יותר בעמדת הצופה. כדי להיות חוקר טוב לא צריך לדעת, או לאהוב לרקוד. צריך להיות צופה ומתעד טוב.

מעיין משכה אותי לרחבת הריקודים.

'עכשיו, אני אצטרך לחבק אותה.' חשבתי.

היא שמה את ידיה על כתפיי, חיבקה אותי, והחלה מניעה עצמה, גוררת אותי אחריה. מותניה, נעו קלות, מצד אל צד. אף פעם בחיי לא נעתי כך, אף פעם לא הרגשתי קלילות כזו בגופי... אהבתי את זה, פחדתי מזה. חום גופי עלה, אם משום שרקדתי, או מסיבה אחרת.

"תשתחרר." אמרה לי מעיין.

השתחררתי. הגוף שלי נע, באופן עצמאי. לא "עשיתי" כלום. גופי לקח את הפיקוד. נעניתי לו, ולמעיין.

"אתה רואה, זה לא קשה כל כך."

זה לא היה קשה. זה היה טוב. יותר מידי טוב והתחלתי לדאוג.

'רב פקד חרמש טיכו,' אמרתי לעצמי. 'קח את עצמך בידיים לפני שיהיה מאוחר.'

'מאוחר למה?' עלה בי קול אחר. 'זהירות, חרמשי, זהירות, אתה נופל.'

'נופל?'

'כן, חרמשי, נופל בפח בו גברים בודדים, אשר נשים מגלות כלפיהם חיבה, או התעניינות נופלים, היזהר חרמשי.'

'אל תבלבל את המוח.' אמרתי לקול הזה, אשר עלה מתוכי.

למעיין, יש ריח נעים מאוד, אם לא הזכרתי את זה. ראיתי איך היא אוכלת. היא לא יפה, כלומר, לא בובת ברבי. יש לה שתי עיניים (ספרתי), שחורות. שחורות מאוד. והשיער שלה, של מעיין, מגיע עד כתפיה. ויש לה חיוך ושיניים מושלמות, והיא ישירה, ויש לה ריח נעים.

הסתחררתי. מהריקוד.

היא לא הציעה ואני לא הייתי מעלה זאת על דעתי. לא ישנו יחד.

"בוקר טוב." אמרה.

"כן, הבוקר הזה – טוב." השבתי.

גם בבוקר היא אוכלת בחושניות.

עלינו לסיפון העליון. מעיין שכבה, מניחה לשמש לשזוף אותה. קראתי קצת.

בעלה של מיכל כפי שהסתבר לא היה איתה. לא ראיתי אותו גם בארוחת הבוקר, אשר במהלכה היא נתקלה בי עם המגש בידיה, ונפלה עליי מספר פעמים. לא יכולתי להתעלם ממנה.

"סלח לי, העיניים שלי, לא כול כך, וראובן, בעלי, לא מרגיש טוב ונשאר בתא שלנו."

היא הסתובבה כסומא בארובה, ונתקלה בכול מי וכול מה שנקרה בדרכה. במיוחד בי.

סיימנו את ארוחת הבוקר ועברנו למתחם הבריכה, המוקף כסאות נוח. בחרנו מקום מוצל והתמקמנו: אני עם הספר ומעיין מסתפקת בשכיבה נינוחה.

המשך הפרק בספר המלא