ההיגיון שבחוסר ההיגיון

מטרת הספר

ספר זה עוסק בסוגיית חוסר ההיגיון, או הפעולה הלא רציונלית לכאורה, שמאפיינת את החברות האנושיות. זה תחום רחב שמעסיק סופרים, עיתונאים, פוליטיקאים, כלכלנים ועוד — למעשה את כולנו, בצורה זו או אחרת — מאז ומעולם. נראה כי רק מעטים ניסו להבין את הנושא לעומקו. הכלכלנים הקלאסיים התחמקו מהבעיה כשהניחו מודל של אדם רציונלי, שפעולותיו מונעות על ידי שיקולי רווח והפסד. בעשרות השנים האחרונות קמו מולם שורה של פסיכולוגים שהציגו מחקרים המצביעים על התנהגות לא רציונלית של אנשים בסיטואציות מגוונות. החוקרים הציגו בפני קבוצות של אנשים מצבים שונים שבהם הייתה להם יכולת להרוויח בצורות שונות, וראו שהרוב בחרו לפעול בצורה לא רציונלית, כלומר לא בדרך שתיתן להם את התשואה הגבוהה ביותר, או את ההסתברות הגבוהה ביותר לזכות.

אין לי טענות כלפי מחקרים אלו וכלפי התיאוריות הפסיכולוגיות שנוצרו בעקבותיהם, אלא על היעדר עומק מספיק של העיסוק בתחום. הדרך הרציונלית, שאליה משווים החוקרים את התנהגות האנשים, נכונה רק אם האנשים מבודדים לחלוטין מהעולם החיצון, מתחילים את חייהם רגע לפני הניסוי וחדלים להתקיים ברגע שניצלו את כל הרווחים שהשיגו. שאלת ההתאמה של הניסויים לעולם האמיתי רחוקה מלהיות טריוויאלית. בפרט, הפסיכולוגים מתעלמים מההקשרים החברתיים שעשויים להיות מכריעים בהחלטותיהם של האנשים, שהרי איש אינו חי לבד. יש גם מידה לא מבוטלת של יהירות בתפיסתם. טענותיהם אומרות: ״אם בני האדם מתנהגים בצורה המנוגדת למה שהמודל שלי מצפה, סימן שהם חסרי היגיון״, במקום לחשוב על האפשרות, ״אם בני האדם מתנהגים בצורה המנוגדת למה שהמודל שלי מצפה, כנראה המודל שלי לא מספיק טוב. יש להמשיך לחקור״. הבעיה העיקרית היא שהפסיכולוגים אינם יורדים לעומקם של דברים. הם אינם מנסים להבין את הסיבות העמוקות שגורמות לבני אדם להתנהג בצורה מסוימת. התייחסותם אל בני האדם היא כאל נתון.

אף פסיכולוג לא יכתוב ״כול מן אללה״ בפרק המסקנות של המחקר, אבל למעשה הדבר משתמע מתוך הדיון במחקרים. הפסיכולוג אינו שואל את עצמו כיצד בני האדם נוצרו ומדוע נוצרו בצורה מסוימת. למי שמאמין כי בני האדם נוצרו כגחמה של כוח עליון שאת סיבותיו בן תמותה לא יבין, זה מספיק בהחלט. אבל מי שמאמין כי בני האדם הם תוצר של חוקי הטבע, והתפתחו בתהליך אבולוציוני שנמשך מיליארדי שנים, אינו יכול להסתפק בזאת. עליו לחפש את התשובה בתהליכים שיצרו את האדם ובכללים השולטים בו היום.

בני האדם הם תוצר של תהליכים ארוכים ומסובכים של ברירה טבעית. אנו נוהגים לחשוב על עצמנו כעל פסגת האבולוציה (או נזר הבריאה, למאמינים בבריאה אלוהית), אבל למעשה ההיסטוריה שלנו אינה מפוארת כל כך. בני האדם שייכים לפרימטים, מחלקה פרימיטיבית ולא מצליחה במיוחד, שכמעט כל חבריה מוגבלים לאזור הטרופי. קופים זכו להצלחה בצמרות העצים של יערות הגשם, אך מעבר לתחום מצומצם זה קיומם כמעט אינו מורגש. בני האדם היו היחידים מבין הקופים שפשטו לכל האזורים האקלימיים. הם החלו לעשות זאת כבר לפני שני מיליון שנה, אך ההשפעה המשמעותית שלהם החלה רק לפני כ-70 אלף שנה, כאשר כישורי הציד המפותחים שלהם הפכו אותם לסכנה ממשית לרוב החיות הגדולות. גם אז, חבורות בני האדם לא היו שונות בהתנהגותן מלהקות זאבים. שינוי אמיתי התרחש באלפי השנים האחרונות, כאשר בני אדם פיתחו חקלאות, עברו ליישובי קבע והקימו מסגרות חברתיות גדולות ומדינות.

הגנים שלנו כמעט זהים לגנים של הציידים־לקטים שנדדו בעולם לפני כמה אלפי שנים, והמבנה החברתי התפתח מתוך המבנים הפרימיטיביים של התקופה הקדומה. חשוב מזה, גם היום, בחיים הנוחים והרחוקים מהטבע, כללי הברירה הטבעית תקפים וקיימים. איננו חסינים מפני היכחדות, שיכולה לבוא מידי בני אדם אחרים, מאסונות טבע או מהשינויים שבני האדם כפו על הטבע. אנחנו גם צריכים לשמור על המערכת החברתית, שבלעדיה אין לנו קיום.

אם הברירה הטבעית היא אשר יצרה אותנו וכלליה שולטים בנו, הרי שלמעשה לא ייתכן חוסר רציונליות אמיתי. כל פעולה שהיא בבחינת נזק בלבד או חוסר יעילות הפוגע בחברה האנושית, מן ההכרח שתוכחד על ידי הברירה הטבעית. לכן גם מה שנראה לנו כחוסר רציונליות, למעשה יש לו סיבות טובות. הסיבות הללו הן נושא ספר זה.

★ ★ ★

מתוך עיקרון בסיסי זה אני מנסה לפתח תיאוריה חברתית שנותנת הסבר, בגבולות מסוימים, להתנהגות האנושית. אין לי יומרה להסביר הכול. אשתדל לא להגיע לרמת היהירות הרגילה של הסוציולוגים והפסיכולוגים. ברור לי כי דברים רבים יישארו בלי הסבר, וגם מה שאסביר יהיה שנוי במחלוקת. דבר זה נכון אפילו לתיאוריות במדעי הטבע, ועוד יותר מזה לכל תיאוריה במדעי החברה.

מדעי החברה, כולל כלכלה, אינם יכולים להיחשב מדע מדויק. לפי פופר,1 תיאוריה יכולה להיחשב מדעית כאשר היא ניתנת להפרכה. למשל, הרעיון שאלוהים קיים אינו יכול להיחשב מדעי כי אין לנו כל דרך להפריכו. מדעי החברה נמצאים בעמדה נחותה מפני שקשה לעשות ניסויים מבוקרים על חברות אנושיות. אפשר לעשות ניסויים בפסיכולוגיה, המטפלת באנשים בודדים או בקבוצות קטנות, אך לא בסוציולוגיה. אנחנו יכולים רק לאסוף מידע על תוצאות פעולותיהן של החברות, ובשל ריבוי המשתנים קשה להסיק ממנו מסקנות חותכות.

העובדה שכלכלנים משתמשים בנוסחאות מתמטיות לחישוב תוצאות של צעדים כלכליים אינה הופכת כלכלה למדע מדויק. מתמטיקה היא יצירת מוחם של בני אדם והיא משמשת כלי עזר למדעים. מתמטיקה אינה מדע פיזיקלי, כי אינה נוצרת מתוך תוצאות ניסויים. כל תיאוריה מתמטית מתבססת על מספר אקסיומות, שמהן מפתחים בניין אדיר של משפטים שהוכחו מתוך האקסיומות. מתמטיקה היא נכונה כאשר משפטיה הוכחו מעבר לכל ספק מתוך האקסיומות. מאחר שאנחנו חופשיים ליצור אקסיומות כרצוננו, וניתן לבנות משפטים מתוך האקסיומות עד אין־סוף, הרי שמספר התיאוריות המתמטיות הוא אין־סופי. מתוך האין־סוף הזה אנחנו בוררים את התיאוריות המתמטיות שמצאנו אותן שימושיות. מתמטיקה אינה הופכת תיאוריות לנכונות, אלא רק תוצאות של ניסויים.

תפיסת העולם שאני מציג קשורה קשר הדוק עם עולם המציאות, ואינה מהווה רעיון תיאורטי. בעיניי, רעיונות תיאורטיים הם חשובים מאוד, אבל בסופו של דבר חשיבותם נמדדת על ידי תרומתם לחברה. אין פירוש הדבר שאנו מפתחים תיאוריות במחשבה על השימוש שנבצע בהן. למעשה, כל התיאוריות פותחו באופן עצמאי על ידי הוגי דעות שחשבו רק על היופי או על הנכונות של התיאוריה, ואילו אנחנו מעניקים משקל לתיאוריה על פי השימוש שעשינו בה.

נקודת המוצא הראשונה של ספר זה היא השוויון מלידה של בני האדם. כמובן, כל אדם נולד עם כישרונות מסוימים, אך אלו מפוזרים במידה שווה בכל הקבוצות האנושיות. דבר זה אינו מובן מאליו אפילו בימינו, כשרעיון השוויון הוא הרעיון השליט. אחת מנקודות החולשה של כל הניתוחים המלומדים היא הנטייה לראות במצב הנוכחי חזות הכול, דבר המעודד תפיסות גזעניות גלויות או מוסוות. אשתדל לא ליפול לתוך המלכודת הזאת, אלא להציג את הדברים במסגרת היסטורית רחבה. יהודים נוטים לנפנף בגאווה ברשימה הארוכה של מקבלי פרס נובל יהודים ובהישגים הטכנולוגיים של אומת ההיי־טק. הם יכולים לעשות זאת בזכות בורותם של רוב האנשים בהיסטוריה. לפני 300 שנה העם היהודי היה מאובן חי, שתרומתו לעולם אפסית. לפני 1,000 שנה היו אלו הערבים שהביטו בבוז על אירופה מצפון לים התיכון וראו בתושביה ברברים נחותים, שלא יצלחו אלא לשמש עבדים ושפחות. אומות רבות עלו ושקעו במהלך ההיסטוריה, ולפעמים עלו מחדש, והוכיחו כי כל אומה יכולה, בתנאים הנכונים, להיות אומה מובילה.

עלייתן ושקיעתן של אומות הן תוצר של אבולוציה חברתית, הפועלת במקביל לאבולוציה הגנטית, ובמידה מרובה בצורה מנותקת ממנה. האבולוציה החברתית אינה משפיעה על הגנים, ולכן אומה שוקעת יכולה לעלות מחדש, ולהפך. אבולוציה חברתית היא תוצר של גורמים מסובכים הכוללים גורמים טבעיים (אקלים, אוצרות טבע, מבנה טופוגרפי), השפעות של אומות אחרות, מקורה של אומה וההיסטוריה שלה, ועוד. חלק קטן מספרי ההיסטוריה עוסק בניסיון להסביר את התהליכים שהביאו ליצירתן של אומות כפי שהן, ואת הסיבות להצלחתן או אי־הצלחתן.

קשה לשנות קבוצות גדולות של אנשים החיים ביחד, לא מעט בשל שמרנותם של אנשים, משני הצדדים. נושא השמרנות הוא אחד הנושאים שאדון בהם. כרגע אסתפק בטיעון שהשמרנות מגינה על המבנה החברתי מפני התפרקות. בה בשעה, השמרנות נוטה להנציח את המצב הקיים ולהקשות על החלת השינויים. לכן קשה מאוד להשיג שוויון גם כאשר מושקעים בזה משאבים רבים. אפרו־אמריקנים בארצות הברית שוחררו מכבלי העבדות לפני יותר מ-150 שנה, וקרוב ל-60 שנה עברו מאז בוטלו החוקים המפלים בין שחורים ולבנים. ועדיין, השוויון רחוק מאוד. ישראל מתמודדת עם הבעיה מאז הקמתה, וגם היא רחוקה עדיין מהיעד. חשוב לא לראות בפערים אלו גורם קבוע, אלא תוצר של תהליכים היסטוריים שיכולים להפוך כיוון בעתיד.

נקודת מוצא שנייה היא היחסיות של הערכים ותפיסות עולם. כל דבר שהוא נכון, אינו נכון בצורה מוחלטת עד אין־סוף. לכל דבר יש מעטפת שבה הוא נכון, ומעבר למעטפת זו הוא עלול להזיק ויש לנטוש אותו. טענה זו היא חילול הקודש במובנים רבים. אנו גדלים על ערכים שאמורים להיות מוחלטים, כמו צדק, קדושת חיי אדם ושלום. בה בשעה כולם יודעים, בלי לומר זאת בקול רם, שהרבה פעמים העקרונות היפים לא עובדים. בעצם, פעמים רבות אנחנו מחללים אותם בגלוי ואפילו ללא הצדקה. אנו נוהגים במכוניותינו במהירות מופרזת, בעת שאנחנו עייפים ותוך זלזול בכללי זהירות בסיסיים, מתוך ידיעה ברורה שאנחנו מסכנים את חיינו וחייהם של אחרים. אנחנו דוחים כללים של צדק ומשפט כאשר הם אינם משרתים את ענייננו. לעולם לא נודה כי הכללים אינם מוחלטים. איש לא יעז לומר, ״יותר חשוב ללכת לים מאשר לשמור על חיי אדם״, אבל כולנו מתנהגים לפי הכלל הזה. במישור הגבוה ביותר, כולם מקבלים כהכרח את הצורך לוותר על כללי הצדק למען מטרות פוליטיות חשובות.

ההצהרה כי ״יצר האדם רע מנעוריו״ היא תירוץ קלוש שאינו מסביר דבר. מדוע יצר האדם רע מנעוריו? ללא הנחה של פעולה אלוהית שאדם אינו אמור להבינה, יהיה קשה להסביר זאת. יצר האדם אינו רע מנעוריו. בני אדם פועלים על סמך צרכים ואמונות שהתפתחו עם השנים. גם העקרונות המוסריים הנעלים שלנו התפתחו מתוך צרכים מסוימים. הבעיה היא ששום עיקרון אינו יכול לכסות כל מצב. הסטייה מתוך העקרונות היא למעשה אילוץ. אנחנו יכולים להיות מוסריים יותר או פחות, אבל לעולם לא נצליח לשמור על עקרונותינו בכל מצב. כדי להגן על הדמוקרטיה והחופש, למשל, נהיה חייבים לנקוט אמצעים אלימים כנגד אלו שינסו לשעבד אותנו לצורכיהם. ללא אמצעים אלו ייהפכו כל העקרונות היפים לחסרי ערך.

נקודת מוצא שלישית, הקשורה קשר הדוק לשנייה, היא עקרון האיזון בין העקרונות. אין תפיסת עולם פשוטה שיכולה להצליח לבדה. רק איזון בין תפיסות עולם שונות יביא אותנו קרוב למטרותינו. יתר על כן, איש אינו יודע באמת מהי נקודת האיזון הנכונה, והיא גם משתנה לפי המקום והזמן. תפיסה זו היא העומדת בבסיס הרעיון הדמוקרטי. אילו הייתה איזו דרך נכונה לניהול מדינה, לא היה טעם בבחירות. היינו עושים מבחן כדי לבחור את האנשים הבקיאים ביותר בשיטה ומניחים להם לקבל את ההחלטות. הדמוקרטיה מתקיימת על סמך ההנחה שאין תפיסת עולם שמתאימה תמיד, וגם אם היא קיימת, איש אינו יודע מהי.

נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הפשרה. במערכת הדמוקרטית חוברים מספר אישים או מפלגות, שכל אחד או אחת מהם משוכנע שהוא לבדו יודע את הדרך הנכונה, ומה שמציע האחר יוביל לאבדון. הם מתווכחים ביניהם ומגיעים לפשרה שאינה מספקת איש. אחת הסיבות לכך שהדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר נעוצה בכך שהשיטה הטובה ביותר היא פשרה בין דרכים שונות. הדבר מוצא ביטוי גם בעיקרון הדמוקרטי של איזון בין רשויות שלטון בלתי תלויות.

אני טוען כי הרעיון של איזון בין רשויות שלטון הוא מקרה פרטי של מערכת רחבה יותר של איזון הקיים בטבע ובמערכת החברתית, איזון שנובע ממיליארדי שנים של ניסיונות. האיזון הזה דינמי. מדי יום הוא עומד במבחנים חדשים ומשתנה בהתאם. מדי יום אנו מחפשים, במודע או שלא במודע, את הפשרה הנכונה ביותר לצרכינו. האיזון הזה חל על כל העקרונות שלנו, גם אלו שאנו רואים בהם עקרונות מקודשים. לכללים מקודשים יש משקל כבד בהרבה משל אחרים, והם דוחקים את נקודת האיזון הרחק ממנה. אולם שום כלל אינו שולט לחלוטין על החלטותינו.

אני מודע לכך שרעיון האיזון קשה להבנה. אנשים מעוניינים לשמוע דרך ברורה שתוביל אותם, ולא משהו שמשתנה ממצב למצב. כאשר אני אומר שההיגיון אינו יכול להנחות אותנו לבדו, הקוראים עלולים להבין כי ההיגיון מיותר. אם אדבר על מגבלות הצדק, עלולים להבין שאין צורך בו. זו בהחלט אינה הכוונה. מעצם מהותו של ההיגיון יש להבין כי רוב האנשים צריכים להשתמש בו רוב הזמן, אבל אסור שכולם יהיו הגיוניים כל הזמן. גם הצדק חשוב מאוד — אך יש מקרים שבהם צריך לוותר עליו. זה לא פשוט, אבל המסר המרכזי של ספר זה הוא שהעולם מסובך מכפי שהוא נראה, ופתרונות פשוטים יתאימו רק לתחום מצומצם.

★ ★ ★

אחד מעקרונות היסוד היפים שלנו, שאקדיש לו חלק ניכר מהספר, הוא עקרון האמת. האמת מקודשת כאמת בלי קשר, כביכול, לשאלה אם היא מועילה. כמובן, איש אינו פועל לפי עיקרון זה במדויק. אנשים מספרים שקרים לבנים, והונאת בני זוג לסקס היא כמעט נורמה. למרות זאת אנחנו מצפים, או מעמידים פנים שאנחנו מצפים, שפוליטיקאים והיסטוריונים יאמרו אמת. אנחנו מצפים שספרי ההיסטוריה יציגו את האמת ההיסטורית ושמדענים יגלו את האמת על חוקי הטבע. באופן כללי אנו מצפים לאמירת האמת, מפני שהיא אמת ולא מפני שהיא מביאה תועלת.

האמת אכן חשובה. לא נוכל לתכנן מכונית, מטוס או כל מכונה אחרת אם לא נדע את חוקי הטבע השולטים בהם. לא נוכל לקבל החלטות כלכליות, צבאיות או אחרות אם לא נדע את המצב לאשורו. הממשלה לא תוכל לפעול אם הפקידים הממונים לא יעבירו לה מידע מדויק על המצב במדינה. פקידים המזמרים באוזני השליט את הזמירות הערבות לאוזניו, במקום את האמת, הם סימן היכר למשטר כושל.

הטעות הבסיסית, על פי התפיסה שאני מציג, היא להניח שאמירת האמת באה מפני שהיא אמת. למעשה, המידע שאנחנו מעבירים בא לתמוך במערכת שלנו. כאשר אנחנו מדברים על ניהול כלכלי, תכנון מכונה ודברים דומים, האינטרס שלנו מחייב את אמירת האמת, אבל נקודת המוצא היא הצורך ולא האמת כערך עליון. ההבדלים מתבלטים כאשר אנחנו דנים בנושאים היסטוריים, שבהם אמירת האמת אינה כה חיונית, ופעמים רבות מנוגדת לערכינו. רובנו מאמינים במיתוסים שניתן להפריכם בקלות, ואעסוק בכך בפרק על אידיאולוגיות.

כדי להבהיר את הנושא אדון בהתייחסות החברתית לשתי תפיסות עולם אנטי מדעיות, שקונות להן חסידים רבים:

1. הארץ שטוחה. השמש, הירח והכוכבים קבועים בכיפת הרקיע במרחק כמה אלפי קילומטרים. מסעות החלל לא התקיימו מעולם, ואינם אלא קונספירציה של ממשלות מסוימות.

2. העולם נוצר על ידי אלוהים בשנה הראשונה לספירה היהודית, ונותר כמו שהוא מאז. האבולוציה אינה אלא קונספירציה של מדענים. המאובנים נוצרו על ידי אלוהים בעת בריאת העולם כדי להעמיד את אמונתנו בניסיון.

לעובדה שהארץ היא כדור יש השלכות מעשיות מאוד. אנו משתמשים במידע הזה מדי יום: כאשר אנחנו מנווטים בתוכנת ניווט שמשתמשת בלוויינים, כאשר אנחנו בודקים מה השעה, כאשר אנחנו מחשבים מתי יגיעו עונות השנה השונות. הוודאות המדעית של המידע הזה היא ברמה גבוהה ביותר. היקף כדור הארץ כבר חושב בדיוק סביר על ידי היוונים, לפני יותר מ-2,000 שנה. הקפת העולם הראשונה בוצעה לפני 500 שנה. כיום ידוע היקף כדור הארץ ומשך סיבובו בדיוק של מטרים וננו־שניות, וכך גם באשר לגרמי השמיים הקרובים. אנחנו גם מכירים ברמת דיוק גבוהה את מחזורי השינויים של סיבוב הארץ סביב השמש, זווית נטייתה ועוד.

לעומת זאת, תורת האבולוציה אינה נושא שאנחנו משתמשים בו ביום־יום. היא חשובה לתחומים מסוימים בביולוגיה. רמת הוודאות המדעית הקשורה לאבולוציה נמוכה לאין ערוך מזו הקשורה לנושא סיבוב הארץ. אף כי מעטים הם המדענים שדוחים אותה, הרי שהמידע עליה דל לאין שיעור מהמידע על הגדלים האסטרונומיים. אנחנו מכירים רק חלק זעיר מהיצורים שחיו בעולמנו בעבר. שלבי התפתחותם של רוב בעלי החיים, אפילו של האדם, ידועים רק באופן חלקי. לוחות הזמנים מעורפלים ועם טווחי חוסר ודאות גדולים. אנחנו מתקשים לקבוע אפילו את שלבי ההתפתחות והתאריכים של אירועים אבולוציוניים שאירעו בתקופה האחרונה. מועד הופעתו של נגיף האיידס חושב בחוסר דיוק של עשרות שנים.

אם האמת בלבד הייתה אמת המידה שלפיה אנו מגיבים על רעיונות מסוג זה, ניתן היה לצפות כי המאמינים בארץ השטוחה יעוררו זעם גדול ויגייסו את הציבור הרחב והמדענים למאבק חסר פשרות, בעוד שאלו הדוחים את תורת האבולוציה יעוררו תגובה מתונה בהרבה. במציאות, ההפך הוא הנכון. מאמיני הארץ השטוחה, אם בכלל מתייחסים אליהם, מתקבלים בנימוס מחויך וכמעט אין מאבק נגדם. לעומתם המאמינים בבריאה על ידי האל מעוררים זעם גדול והתגייסות ציבורית ומדעית למאבק נגדם.

ההתייחסות השונה אינה קשורה כלל ועיקר למידת האמת המדעית, אלא להשפעה החברתית של האמת הזאת. מהרעיון שהארץ שטוחה לא משתמע דבר. אילו היו המאמינים בארץ השטוחה מפסיקים להשתמש בתוכנות ניווט ולטוס למרחקים, הייתה לאמונתם משמעות. אבל איש מהם אינו עושה זאת. כולם ממשיכים ליהנות מהישגי המדע, בלי להאמין בו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל חבורת תימהונים בלתי מזיקה, מפני שהם חבורת תימהונים בלתי מזיקה.

לא כך הדבר עם המאמינים בבריאה. האמונה עצמה אינה משמעותית יותר מהאמונה בארץ השטוחה, אבל היא מהווה כמעט תמיד חלק מאמונה דתית שמחייבת את מאמיניה לצורות התנהגות בולטות, למשל שמירת שבת, מגבלות על המאכלים, תפילות והפרדה בין המינים. לאמונה הדתית יש השפעה עמוקה על חיינו, ולכן הלא־דתיים נמצאים במאבק תמידי עם הדתיים על דמותה של החברה. המאבק נגד האמונה בבריאה, גם אם היא עצמה אינה כה חשובה, הוא חלק קטן ממאבק הרבה יותר רחב.

ההתייחסות שלנו לאמת כפופה לצרכים שלנו ולא להכרה באמת כערך עליון, בדיוק כמו ההתייחסות לערכים חשובים אחרים, והיא מהווה הדגמה טובה לתפיסה שעומדת במרכז הספר.

★ ★ ★

לתפיסה שהצגתי יהיו בוודאי מתנגדים רבים, שיראו בה תפיסה בלתי מוסרית ולכן פסולה, או לא נכונה. התפיסה המדעית, אפילו אם אנחנו מדברים על תחום לא מדויק ולא ממש מדעי כמו מדעי החברה, רואה את האמת המדעית כמשהו העומד בפני עצמו, בלי קשר לתפיסות עולם של אנשים, לרבות מוסר. העובדה שתיאוריה בלתי מוסרית אינה מצמצמת את נכונותה. לכן אני יכול פשוט לנפנף טענות אלו כלא רלוונטיות. אבל אענה עליהן.

טענה שבוודאי תעורר זעם כמנוגדת למוסר היא הרעיון שהעקרונות הנעלים שלנו — קדושת חיי אדם, אמת, שוויון ועוד — אינם מוחלטים, יש להם גבולות והם כפופים לצורכי החברה. כנגד טענה זו אוכל לתת שתי תשובות עיקריות. ראשית, איש אינו פועל בדיוק לפי העקרונות היפים, גם לא אבירי המוסר הגדולים. לכן אני יכול לטעון כי אני פשוט מציג את הדברים כפי שהם, בעוד שאלו הדורשים מוסר בכל מחיר מתנהגים בצביעות, ובכך חוטאים לכללים שהם עצמם מקדמים. תשובה שנייה מתייחסת ליישום העקרונות בעולם המציאות.

אין כל ביטחון שאם נעמיד את העקרונות הגדולים בראש סדר העדיפויות שלנו, אכן נשיג את העולם האידיאלי שלנו. האם באמת נקבל חברה חופשית אם ניתן חופש לכל אחד? אולי נקבל אנרכיה? אנרכיה ידועה כאויב הגדול של הדמוקרטיה. אנרכיה היא החלום של כל מי ששואף להיות דיקטטור. היא מעוררת שאיפה לשליט חזק ונכונות לוותר על החירות בתמורה לסדר.

זה מקרה אחד שבו עלינו להתפשר על עקרונותינו כדי לשמור עליהם. יש מקרים רבים כאלו. על מנת לשמור על החירות, אנחנו זקוקים לשוטר חזק. בשביל השלום צריך צבא שירתיע את האויב מלתקוף. בשביל פרטיות אנחנו צריכים לשקר או לסרב לספק את האמת, והרשימה עוד ארוכה. הניסיון לדבוק בעקרונות בכל תנאי לא רק שאינו מועיל, אלא עלול להיות הרסני.

בקרב אידיאליסטים, בעיקר קנאי החוק הבין־לאומי וזכויות האדם, נפוצה האמונה בדבר ״מדרון חלקלק״, שגורסת שאם נתחיל לוותר על כללי הדמוקרטיה וזכויות האדם, נידרדר במדרון עד לדיקטטורה, אך הבסיס ההיסטורי של הטענה רעוע למדי. היו מדינות שעברו מדמוקרטיה לדיקטטורה, אך אלו היו מדינות שבהן הדמוקרטיה לא הכתה שורש. מדינות דמוקרטיות שהטילו ממשל צבאי במצב חירום לא הפכו לדיקטטורות. בריטניה בשנות מלחמת העולם השנייה הייתה מדינת משטרה שבה לא התקיימו בחירות. כשהסתיימה המלחמה, הושבה הדמוקרטיה על כנה. גם ישראל לא הפכה לדיקטטורה למרות העובדה שהיא במצב חירום מאז הקמתה.

רעיון שני שבוודאי יעורר התנגדות הוא התפיסה שכללי המוסר הם תוצר של צרכים ואינם עומדים בפני עצמם. רעיון זה עשוי להיראות כחילול הקודש בעיני טהרנים אידיאולוגים, הרואים במוסר חוק מוחלט שאינו כפוף לכל שיקולים מעשיים. מעבר לזאת, קיים החשש שאם נראה מוסר מצידו המעשי, נוותר עליו כאשר האינטרסים שלנו ידרשו זאת. אולם נגד טענה זאת ניתן להציב את הטענה, שדווקא אם המוסר יהיה משהו ערטילאי ומנותק מעולם המציאות, אנשים לא יראו בו תועלת וימהרו לנטוש אותו במצבים קשים.

אין צורך להיות רוצח פסיכופת או חסיד של נאציזם כדי לדחות עקרונות מוסריים מקובלים. כולנו עושים את זה מדי פעם, ובזמן משבר הנטייה תהיה לדחות את המוסר בפני הצרכים. דווקא ההבנה שהמוסר נדרש למען חוסנה של החברה ולא נוצר סתם כך עשויה להיות המגן שלו. אכן, זה לא מגן מוחלט, ובהכרח ניאלץ במצבי חירום לפעול בצורה לא מוסרית. אבל אם נבין שהמוסר הוא בעל חשיבות, יש סיכוי גדול יותר שנשיב אותו כאשר תחלוף שעת החירום.

לא פחות חשוב מזה היא העובדה שהדמוקרטיה והחירויות קיימות משום שהן נותנות יתרון, ולא משום שהן מוסריות או בשל אמונה ערטילאית של בני אדם בעקרונות יפים. יש סיבות טובות לכך שהאימפריה הנאצית הובסה, שמשטרים כמו אלו המתוארים ב״1984״ לא קמו, ושמשטרים אפלים דוגמת המשטר בקוריאה הצפונית מוגבלים לשטחים מצומצמים. אכן, איני יכול להבטיח כי לעולם לא תקום אימפריה נאצית מצליחה, אבל אצביע על סיבות מוצקות לכך שהיא איננה.

אין להבין מהדברים הכתובים פה כאילו אני מתנגד למוסר. אני רואה אותו, כערכים אחרים שהחברה האנושית יצרה, כבעל חשיבות גדולה לחוסנה של החברה. אבל כמו כל דבר אחר, גם לו מגבלות שיש להכירן.

★ ★ ★

אני משתדל לגשת אל השאלות הגדולות שבהן אני דן במידה רבה של צניעות. כשם שאין לי יומרה להסביר הכול, גם אין לי יומרה לקבוע לאן יוליכו אותנו התהליכים ההיסטוריים בעתיד. לא אעסוק בעתידנות, אם כי התפיסות שאציג עשויות לשמש את מי שירצה לנסות ולחזות את העתיד. במגבלות אלו אציג תפיסה שאני מקווה כי תוכל לסייע לאנשים להבין את העולם.