אל בני שלא נולד

1
בדידים נערמים אחד אחרי השני

אל בני היקר - מאז שהייתי ילד חלמתי לגדול ולהפוך לגבר. חשבתי על כך שאכתוב לך ספר שיעזור, אך עם השנים הבנתי שאולי יש דברים שאני לא מסוגל לעשות. הנושא של הספר שלי השתנה מיום ליום ולאט לאט הבנתי שאני לא מסוגל להביא ילדים אל העולם. הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב היא כי אני לא חושב שכדאי שאביא ילדים. רציתי לפרט לך במכתב את כל הסיבות ולאט לאט ראיתי שאני חצוי ולא החלטי. ראיתי שאני נכנס אל עולם של זיכרונות כואבים וקשים והחלטתי שהספר יועיל אולי לעזור לי להגיע למסקנה סופית ומוחלטת בנוגע להמשכיות. כדי להבין את הבחירות של חיי צריך להבין איך אחדים נוצרים.

מערומים של רגעים וזיכרונות מייצרים אדם.

אמי ליוותה אותי אל ביתנו החדש, שהיה ממוקם מעבר לכביש ממול בית הספר הבעל שם טוב בשכונת כפר שלם. נכנסו אל הבניין האמצעי, ועלינו אל הקומה השלישית אל דירה ריקה וחפה מרהיטים. אמא שלי סונגיול הרשתה לי לבחור את החדר שלי. בחרתי את החדר שצמוד למטבח בגלל שהיה בו כדורגל לבן עם חתימות של שחקנים מקבוצת מכבי חיפה שהייתה בחירת לבי בגלל הצבע הירוק. לאחר שבחרתי את החדר שלי, אמי ליוותה אותי אל בית הספר הממלכתי דתי על שם הבעל שם טוב. מעבר לכביש הצר של רחוב צביה לובטקין כשלתי מלשחרר את ידה.

"אמא אני לא רוצה ללכת, אני עייף" אמרתי.

"אלי אני ממהרת לעבודה" אמרה אמי.

"רציתי לתת לך את זה אחר כך" היא אמרה והושיטה לעברי אריזה קטנה ונוצצת שהכילה בתוכה קלפים שהגיעו לארץ מיפן. הדמויות היו מרתקות ומרוב סקרנות עזבתי את ידה ופתחתי את האריזה בעדינות, בוהה בקלפים השונים. קקטוס עם כפפות אגרוף, חיפושית כחולה עם קרניים ארוכות, שלד של דינוזאור עם כנפיים, כולם עשויים בדרך יפה, איכותית ונוצצת. אמי צחקה. "ידעתי שזה יעזור". היא נפרדה ממני והלכה אל משרתה היומית. אותו רגע יכול היה להפוך לסמל. דימוי מושלם לחיי. צפה בווילונות הנפרשים לפניך בני, ושקול מצדך אם דרכי שגויה או שהיא תוצר של גורל מבלבל ומלא חמלה.

בתוך הכיתה הגוון הוא תמים. ילדים מנוזלים לבושים בציציות וכיפות, וילדות מסורתיות לבושות בחולצות בהירות וחצאיות כהות.

בקצה הכיתה ישב ילד עם מראה שונה. הדמות שלו הייתה מסקרנת. ראשו מרובע, גדול, עורו חיוור ומשקפיים תוחמות את עיניו עם מסגרת עץ עבה בצבע אדום. כמה לקוי ראיה היה אם כבר בכיתה א' היה צריך משקפיים חשבתי. לצידו היה כיסא ריק בסוף הכיתה. מיד הבנתי שזה מקומי. מימיני הילד עם הראש המרובע. משמאלי, ילד מוזר עם פנס בעין. הייתי בטוח שהוא יהיה אלים אך הוא היה מנומס, שקט וביישן. לאחר מכן שאלתי אותו על הפנס המאיר את פניו והוא סיפר לי כי אחיו הצעיר חבט בפרצופו עם כוס זכוכית.

המורה הקולנית הרימה עליי את הקול מיד לאחר שהיא זיהתה אותי. "אתה אח של תמר", היא אמרה. אחותי הגדולה, תמר - איכשהו הצליחה להשאיר רושם משכיל על המורה שלי, אחר כך היא המשיכה לקרוא לי בשם אח של תמר והתעלמה לחלוטין משמי הפרטי. החלטתי למרוד והברזתי מבית הספר כבר ביום הראשון של כיתה א'.

נהייתי עצבני בן רגע. אולי זה הדם הקווקזי שלי, או הרצון שיבחינו בי, או המודל לחיקוי שלי שאני רואה בבית לפני השינה. אבי אלברט, ענק שחום ושעיר, תמיד פוסע בעייפות לחדר שלו, רואה כדורגל ומקלל לאורך כל המשחק. מדי פעם הוא צועק "גול", כאילו הקבוצה סוף סוף הואילה בטובה לשחק. אבי אלברט קם בכל בוקר בשעה ארבע בדיוק. משם הוא עולה על האופניים ומפדל אל הנמל שבו הוא עובד עד השעה תשע בערב. אני רואה אותו תמיד רק לאחר שאני כבר מכוסה בשמיכה לפני השינה. הוא נכנס אל הבית בכבדות לאחר שטיפס את כל שלושת הקומות. קודם הוא נכנס אל החדר של אחיותיי, מנשק את אחותי הקטנה, ואז גם את אחותי הגדולה. כשאני שומע את אחותי הקטנה אומרת לאבי לילה טוב דרך קיר הגבס, אני עוצם את עיני ומזייף שינה עמוקה. רק להתחמק עכשיו במהירות מהרדאר של הענק.

למחרת בכניסה לכיתה ראיתי שאחד התלמידים הקניט את יעקב בגלל ראשו המרובע. הוא גנב ליעקב את המשקפיים, הניח אותן על הרצפה וכמעט עשה בהן מעשה מלוכלך. דחפתי את צחי שבאותו יום הפך לאויבי המושבע.

נתי היה מוכרח לפתוח בדיון. זה היה הדיון המוסרי הראשון שלנו. נתי טען שלא הייתי צריך לדחוף את צחי. אני יודע שצדקתי ואילולא הייתי דוחף את צחי יעקב היה נאלץ לחזור הביתה עם משקפיים שבורות. את אמא שלו הנחמדה היה צריך לשלוח לעבוד בשביל זוג חדש.

"לא נכון, אם הוא היה שובר את המשקפיים אז אמא של צחי הייתה משלמת על זה. המבוגרים יודעים לטפל בבעיות של ילדים מבלי להשתמש בידיים" אמר נתי.

נתי הצליח להעיר איזה חלק עמום וסתום בתוכי, אך עדיין חשבתי שפעלתי נכון למרות שלא הייתי בטוח בעצמי.

לאחר מכן החלטתי לדרדר את חברי נתי. ניסיתי לשכנע אותו להבריז יחד איתי. אמנם נתי הוא ילד מוסרי וחכם אך פיתויי העולם החיצון לבטח מסקרנים ומגרים גם אותו.

"אתה רוצה לבוא איתי לחקור את השכונה. יש דברים שאנחנו לעולם לא נדע רק בגלל שנשב פה".

נתי הסתכל על המחברת. המורה ישבה בשקט בעוד התלמידים מעתיקים את האות א' שוב ושוב ומתרגלים את כתיבת האותיות. "לאן הולכים?" שאל נתי.

"לאן שנרצה" אמרתי. "איך נצא מפה? יש שומר, והמורה תראה אם נצא עם התיק" אמר נתי.

"יש לי רעיון. בנוגע לשומר אל תדאג. תצא מהכיתה, ותגיד למורה שאתה צריך להתפנות. בנוגע לשאר הדברים תסמוך עלי" אמרתי.

נתי עשה כדברי, והמתין לי מחוץ לכיתה. הוא חיכה בחוץ וגל של צחוק ליווה אותי בדרכי אל הדלת הולך באיטיות עם שני תיקים מוסתרים מאחורי גבי. "לאן אתה הולך אח של תמר?". "תשאלי את תמר" עניתי ודחפתי את הלשון בהפגנתיות מהפה. לאחר מכן הראתי לנתי את היציאה מבית הספר.

"אתה עולה על הפח, שם את הרגל פה ועובר לצד השני". נתי עבר וזרקתי לו את התיקים. הלכנו לחקור איך השכונה נראית כשהתלמידים ישובים בכיסאות. למען האמת לא ראינו דבר מיוחד, אך בזכות ההרפתקה רכשתי חבר שיכולתי לסמוך עליו. עוגן שעזר לי להתמודד עם המקרים שהתרחשו לאחר מכן.

המורה התעצבנה על התחצפותי ופנתה להורי. הענק הזעוף חיכה על הספה מול הטלוויזיה הדולקת מתחמם בעודו מקלל את השחקנים וממתין לשובי.

מיד כשנכנסתי, הוא פעל בדרכיו המיושנות. באותה תקופה הצלפה בחגורה היתה שיטה חינוכית מוצלחת אך לא מוצלחת מספיק בשביל לחנך ילד חורני ובעייתי כמוני.

למחרת הגעתי לכיתה ראשון. לאחר שהכיתה התמלאה הכיסא של יעקב נותר ריק. בהפסקה רונן שהיה בן דודו של יעקוב ניגש אלינו. ילד רזה, חיוור, דהוי, שאהב להרים אצבע ולשאול שאלות. "יעקוב כבר לא ימשיך ללמוד פה" אמר רונן והסתכל על צחי.

מסתבר שביום הקודם לאחר שאני ונתי הברזנו, צחי החליט להוציא על יעקב את כל העצבים. תהיתי אם בגלל שהברזתי מהכיתה קיבלתי את ההצלפות, או שזה היה איזשהו עונש מאלוקים לאחר שנמלטתי מחובותיי בתור שומר הסדר בכיתה. רונן סיפר לנו היכן יעקב גר וקבענו איתו שייקח אותנו לשם אחרי הלימודים.

לאחר שעברנו על הקווים מספיק זמן למדנו איך לכתוב את האות ב', וחזרנו עליה שוב ושוב, עד שהצורה נחקקה עמוק במוחנו. לאחר שהשתעממנו די, רונן נתי ואני הלכנו ברחוב לכיוון ביתו של יעקב שגר בשכונה הקרובה. התפאורה הייתה בצבע חום, הבניינים העתיקים של תל אביב שלטו בחלל עם צבעם החולה, בפתח הבניינים ניצבו מדשאות צהבהבות ירקרקות, ממוסגרות בגדרות עם צבעים כהים, ומאחורי הבניינים, במקום הלבנים האפורות, היו מוטלים מזרקים ריקים, קצותיהם המחודדים מכוונים כלפי האדמה המתפקעת.

כמה נערים עמדו רכונים על יד הקירות, מסתירים מאחוריהם את המדרגות שבהם היינו צריכים לרדת. רונן לא רצה ללכת משם וניסה לעצור אותנו מלהתקדם. לא הייתה לו שום סיבה לחלוק איתנו את פחדיו. הוא היה יכול לקחת פניה אחרת. נתי ואני חייכנו והמשכנו ישר אל עבר הטרוריסטים הצעירים, עברייני השכונה הנוראים. רונן צעק בקול, "מה אתם עושים?" הנערים המתבגרים הסתכלו עליו בתהייה, רונן חסם את פיו עם ידו ורץ דרך הפניה הצדדית. אני ונתי צחקנו כמתגרים בגורל. תוך כדי ההתקדמות סרקתי אותם בעיני. הם לבשו שרוולים עם הדפסים של פרחים ולהבות, ידיהם נעות קדימה ואחורה מעבירות ביניהם סיגריה. אחד מהנערים האבודים צבע את השיער כך שהוא יתאים לצבע של מכנסי הלהבות. שיערו נראה ככרבולת בצבע אדום עם קצוות מחומצנים. הוא נראה כמו תרנגול עצום. לא האמנתי שחבריו הרשו לו להסתובב ככה. הוא קלט את מבטי המזלזל, שאף שאיפה חזקה מהסיגריה עד שהגיע לבדל בדיוק כשהתכוון לנשוף אותו לעברי. אחד מחבריו סטר לו. "מה אתה דפוק? עישנת את כל הסיגריה". התרנגול המגודל פלט את העשן בשיעול בעוד אני ונתי חולפים על פניהם. בתחתית המדרגות חיכה לנו רונן, מנסה להסדיר את הנשימה. "הנה הגענו", הוא אמר. בין הבניינים החומים בלט הבניין המלובן של יעקוב. באופן מפליא הוא נראה נקי ומצוחצח. ניתן היה לראות בבירור את המרצפות ולא היה כל זכר למזרקים. האינטרקום שמחובר לדלת הראשית פעל כראוי, התריע לאמו של יעקב שאנחנו מגיעים והיא פתחה עבורנו את הדלת. רונן הציג אותנו והיא הובילה אותנו אל חדרו. יעקב ישב ללא משקפיים מול הטלוויזיה. הוא סיפר לנו על מה שקרה ואז החל לבכות.

הוא בכה לא בגלל שחטף, או בגלל שהקשה על אימו. הוא בכה כי בעוד צחי הוציא עליו את כל העצבים הוא קפא במקומו, משותק ללא יכולת תנועה. נתי הסתכל עליי במבט מאשים. יכולתי לראות על המצח שלו את הכיתוב "בגללך". המבט של נתי גרם לי לשקול את פעולותיי אך לאחר שראיתי את הדמויות בטלוויזיה של יעקב נלחמות בנבל המרושע, הבנתי שאולי לא לכולם יש את האומץ שצריך כדי להתמודד מול אנשים רעים.

למחרת החלטתי לטפל בצחי. באחד השיעורים, כשהמורה לא הבחינה קמתי וחבטתי בראשו. לאחר מכן אני וצחי התקוטטנו ליד כולם והמורה הזמינה את הענק לבית הספר. אבא ואני ישבנו על אבני המכשפה בגן בית הספר - אבנים מרובעות המונחות אחת אחרי השנייה כמעט בצורה של עיגול. אבן אחת הייתה חסרה. הילדים נהנו ממנה ותמיד קפצו ביניהם במשחק המכשפה. כיום אני מבין כמה מחסור הוא חשוב לדמיון ואילו אבני המכשפה היו שלמות וכנראה שהן לא היו מעוררות את אותו היחס המכשף שמשך אליו את הילדים יום אחר יום.

אני ואבי ישבנו על האבן המרכזית. צחי ישב על האבן הראשית וצותת לשיחה. הענק השחום והאימתני, נשף באכזבה. הוא היה עצבני בגלל שנאלץ לעזוב את העבודה ולהפסיד את הכסף שהיינו זקוקים לו נואשות. "פעם הבאה תיקח מקל או אבן ותדפוק לו בראש" הוא אמר בחוסר סבלנות. באותו הרגע קמתי מעצבים, מזה שאבי מעז ללמד אותי משהו כאילו שאני לא מטיל אימה על צחי גם ככה. לקחתי את המקל הקרוב ודפקתי לו בראש.

צחי ישב, מחכה לתגובת הענק. אבא שלי הסתכל עלי ואמר: "לא עכשיו", אבל החיוך שלו הסגיר את הכוונות הנסתרות שלו. צחי המסכן הסתכל בהלם ונשאר מפוחד עד שהוא נזכר שיש עוד תלמידים אחרים לאמלל בכיתה.

הוא ניגש אל יחזקאל, לחץ את ידו ובזמן שדעתו של יחזקאל הוסחה, הוא שלח את רגלו קדימה והפרצוף היפה של יחזקאל פגש את הרצפה. גם אני לא ממש התחברתי אל היופי של יחזקאל. לא האמנתי שגברים צריכים להיראות ככה, הוא היה נראה כמו מלאך בעוד כולנו נראים כמו ילדיו של הנביא מוחמד. מה שצחי ואני לא ידענו זה שהילד שנראה כמו מלאך הוא בעצם בן לאחת ממשפחות העבריינים החזקות ביותר בשכונה. יחזקאל קם מהרצפה, הפך לשד, הסתכל לצחי בפנים ואמר לו: "אתה הולך למות".

המשך הפרק בספר המלא