אני חיה בין עולמות.
מי שמבחין בי ברחוב אינו יודע.
אני חיה בין שני עולמות.
האחד של חולי - של עיניים עצומות, של דאגה שלא נגמרת, של אחריות רפואית כבדה וחוסר אונים.
ובשני צחוק של ילדים, בישול ואירוח ארוחות ערב,
שיחות על הא ודא, טלפונים, סידורים וקניות.
אני חיה בין שני עולמות,
ואין גשר המחבר ביניהם מלבד הגוף והנפש שלי -
טירוף שאינו נתפס.
אני חיה בין שני עולמות.
מי שצופה בי מבחוץ, אינו יכול להעלות בדעתו מה אני משאירה בבית,
מה אני מרגישה בלב.
אני חיה בין שני עולמות. כמעט משתגעת, כמעט צורחת לעולם, לסובבים אותי: די!
אבל שותקת.
***
המחלה לא משנה דבר
היא רק מחדדת.
אם לא היתה חברות, היא לא תצמח בשעת משבר.
אם לא היה כבוד, הוא לא יבקע מתוך חדלון הגוף ואובדן התפקוד.
אם לא היתה נאמנות, היא לא תגיח בלילות הבדידות והרצון העז למגע.
המחלה לא משנה דבר,
היא רק מחדדת.
אם היתה תשוקה לחיים, היא לא תירמס, גם לא אל מול פחד המוות.
אם היתה אופטימיות, היא לא תיעלם, גם אם לפעמים יהיה קשה להבחין בה.
***
יש רגע בלילה, לפני שמתמסרת לשינה,
שבו הכל שקט והמחשבות מצד אחד בהירות ומצד שני מתערבבות בחלומות,
שאני מצליחה להרגיש אותך, להבין מה עובר בגופך, מה ראשך מדבר.
זה רגע קטן, שנמשך ממש שניות, שבו אני מצליחה להחזיק בדמיון מחודד.
ואז הוא בורח.
כאילו אומר לי, "זה מספיק בשבילך".
אם תרגישי יותר, תשתגעי,
אם תרגישי יותר,
תביני שאת לא מספקת את כל צרכיו,
שאת משחקת בין שני עולמות מקבילים:
של חיים ושל חולי,
של צמיחה מול דעיכה.
זה מפחיד וממכר בו זמנית,
כי זה רגע שבו אני כמעט אתה,
כמעט לגמרי אתך,
אבל כל כך בודדה.
***
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
