דולפינים בקרית גת

ליידי מִידְנַיְיט

תשמעי, היה לי פעם סיפור יפה עם בחורה אחת. שדרנית ברדיו שמונים ושמונה אף אם.

הכרתי אותה בצבא. בסוף הטירונות. אח, הטירונות. לא חושב שסיפרתי לך איך תיזז אותנו המ"כ שלנו. ערימה של תָכְמָנִים עלובי נפש נראינו לו, לדנינו, עם כל הפרופילים הנמוכים שלנו, והוא לא טרח להסתיר את זה. דנינו אהב לסנג'ר אותנו. בעיקר באיסוף בדלי סיגריות ובצביעת עצים. היה לו גם קטע עם ניקוי אסלות. אבל נחת מיוחדת הייתה לו כשטיפס עלי, לא יודע למה, אולי בגלל שביום הראשון בטעות הסתכלתי לו בעיניים. הוא לא פספס אף הזדמנות. בכל פעם שעשה לנו כאדר היה מתביית עליי ומתחיל לרוץ לידי, קורא בקול שהגיע לכל קצות הבסיס: טוראי שַינ-מַנ-ברג חושב שצבא הגנה לישראל צריך לחכות לו, אה, טוראי שַינ-מַנ-ברג? ואני הייתי צריך לצעוק חזרה: לא המפקד! והוא היה ממשיך: אז אולי יזיז טוראי שַינ-מַנ-ברג את התחת השמן שלו קצת יותר מהר? ואני: כן המפקד! והוא: ואולי טוראי שַינ-מַנ-ברג יפסיק להפליץ כשהוא רץ? ואני: כן המפקד! והוא: כולם ביחד לכבוד טוראי שַינ-מַנ-ברג בקצב: תַ-חַת טָ-עוּן תָ-מִיד נָ-צוּר! והכיתה אחריו, מקללת אותו ואותי בלב וצורחת יחד: תַ-חַת טָ-עוּן תָ-מִיד נָ-צוּר!

קטעים, מה? אני יודע, את מכירה את זה מהצד השני. אבל אצל בנות זה אחרת, וחוץ מזה אַת הרבה יותר יפה מדנינו ובטח היית מתוקה גם בתור מ"כית. כן, גם אני מתוק. גם אז הייתי, רק שלמרבה הצער דנינו לא ראה את זה. ובזכות היחס המיוחד שלו אליי גם איכשהו תמיד יצא לי לשמור יותר מאחרים, ואף פעם לא בזוג, והיה ברור שזה בגלל ששמירה לבד יותר קשה, אתה הרי צריך להשגיח שלא יתפסו אותך ישן בשמירה. אבל ככה הכרתי אותה, את ניצן גומא.

אַת צעירה מדי אז הפסדת את זה, אבל כשאני הייתי ילד הייתה כל יום בין שתיים לשלוש תכנית ברשת אלף, לאם ולילד קראו לה ואחר כך לבת לבן ולכל המתעניין. הייתי מגיע מבית ספר ישר לסבתא שלי, אוכל צהרים ונשכב על הספה החוּמה להקשיב לתכנית ברדיו הנורות הגדול שסבא קנה במשכורת הראשונה שלו בארץ. כל כך טוב אני זוכר את התוכניות האלה, את התסכיתים, איזו מילה נהדרת: טובטוב הגמד ונדי פעמוני ונילס הולגרסן וקרשינדו הגמד וצ'יטי צ'יטי בנג בנג והמומינים וניסן ורחמים משיכון בית וציון עם בתיה שלו וקפיטן קוק, ואחר כך חתול בשק לילדים הגדולים, עד היום אני יכול לשרוק לך את אות הפתיחה, עם חנהל'ה ומערת השד השחור ושרלוק הולמס והבית הקטן מאחורי הבית הגדול ושפיפון ואלפרד ויתר החברים מפינת הסטוץ. אחר כך גדלתי והפסקתי להקשיב, אבל כשסבתא שלי מתה לקחתי את הרדיו הזה לחדר שלי. אז מה אם הוא ענקי, כבר אמרתי לך שאני לא זורק אותו, תפסיקי לנדנד. עקשנית אחת. וכנראה בגללו הלכתי שבוע לפני הגיוס וקניתי לי פָּנָסוֹנִיק קטן מצוין עם אוזניות קטנטנות ועשרים וארבע סוללות דורסל. כבר בשמירה הראשונה הגנבתי אותו לכיס, לא יודע איך העזתי, ומיד כשהגעתי לעמדה שלפתי אותו והתחלתי לטייל בין התחנות. מהר מאוד התבייתתי על שמונים ושמונה אף אם, אין מה להגיד, באמת המוזיקה הכי טובה ברדיו. ישבתי לי ככה בעמדה, לבד, האוזניים מלאות והעיניים מנסות לשמור, לא בדיוק ברור ממה, בעיקר מביקורת-פתע של דנינו, אבל בורחות לשמיים. איזה לילה זה היה, מלא כוכבים. ואז נפקחו לי האוזניים עוד יותר, כי ברדיו התחיל דון מקלין לשיר את starry starry night, אַת מכירה, נכון? השיר על ון-גוך. For they could not love you, but still your love was true, and when no hope was left inside on that starry starry night, you… וכך הלאה. די, אני לא אשיר לך עכשיו את כל השיר, את יודעת שאני זייפן נוראי. אחרי דון מקלין דיבר קול נהדר, נמוך ועשיר ורך עם ריש קצת מתגלגלת, ואמר לילה טוב, כאן ניצן גומא ואתם מאזינים לתכנית כוכבים בחוץ, היכן שלא תהיו אני אִתכם בשעתיים הקרובות, ואם תתבוננו היטב תראו לידכם גם ציפור שחורה, ואז התחילו הביטלס לשיר black bird singing in the death of night. איך להגיד לך. היא שידרה לגמרי לתדר שלי. את Suzanne וגם Sisters of mercy, קשה להאמין שלפניה לא הכרתי את ליאונרד כהן, ואת וירצברג וגלבץ בבציר טוב היא השמיעה שם, וציפור ביער של נורית גלרון, פול סיימון עם Hearts and bones, וטרמינל ושיר כאב של מאיר אריאל, ו-Octopuses gardens, אפילו את גבר הולך לאיבוד של ארצי כשהוא עוד היה זמר טוב, גם שירה היא הקריאה, של גולדברג ועמיחי ורילקה וחלפי וויטמן וזלדה וכמובן אלתרמן, מה לא, והכול עם הקול הזה שדיבר אליי במתיקות כזאת ישר לתוך האוזן.

כבר מהפעם הראשונה התמכרתי. כל לילה הייתי מקשיב לתכנית, גם כשלא שמרתי: באזניות, מתחת לשמיכה, עושה את עצמי ישֵן. לא יודע איך לא התמוטטתי מרוב עייפות, אבל איכשהו נדמה היה שרק אִתָּה אני באמת יכול להחזיק שם מעמד.

אחרי שלושה וחצי חודשים תפסתי אומץ וכתבתי לה. לא היית מאמינה עלי, מה, גם אני לא יודע מה קרה לי, בחיים לא כתבתי מכתב, בטח לא למישהי שאני לא מכיר. ועוד שדרנית ברדיו, שמקבלת עשרות מכתבים כל יום. אבל הרגשתי שאני מכיר אותה. מבפנים. שלחתי אותו לתחנה. ידעתי שלא תענה, לא היה אכפת לי; רק רציתי שתדע.

מה את יודעת, אחרי שלושה שבועות הגיע לדואר הצבאי שלי מכתב עם הלוגו של רדיו שמונים ושמונה אף אם על המעטפה. בפנים היה דף קטן עם אותו הלוגו, שעליו היה כתוב בעט פיילוט ירוק, באותיות קטנות אבל זקופות שהייתה בהן גם איזו רכות ועדינות, המילים: ארז שלום, תודה על מכתבך היפה. טוב לדעת שיש לי מאזין שמקשיב כמוך, ושהשירים שבחרתי נוגעים בך. תשמור על עצמך. שלך, ניצן גומא.

קראתי את המכתב שלוש פעמים לפני שקיפלתי אותו ושמתי בכיס השמאלי של החולצה, ליד החוגר. בלילה, בשמירה, הוצאתי אותו וקראתי שוב. עברתי על המילים: תודה. יפֶה. מקשיב. טוב לדעת. נוגעים. תשמור על עצמך. ובעיקר על השלך. גם על השם שלה הסתכלתי הרבה זמן, נון רכה, ואחריה יוד קטנטנה שצובטת בלב, ואז הצדי עולה באצילות כזאת וזורמת אל הנון הסופית שיורדת למטה ונעצרת פתאום, כמו לפני תהום. ואחר כך הסתכלתי על השם שלי בכתב היד שלה, מוצק ויציב. נשמתי עמוק. באותו הרגע לא הייתי צריך כלום. איך קפצתי כשצץ פתאום מִיטֶרָנִי ואמר שנגמרה המשמרת שלי.

הֵי, אַת אִתּי? תקשיבי. בימים הבאים הייתי מסתכל על המכתב בכל פעם שהייתי לבד. זה לא קרה הרבה, אבל ממילא כבר ראיתי אותו מולי בעיניים עצומות. בשבת, בבית, עניתי לה, וגם העזתי וציטטתי את השורה ההיא של אלתרמן שגם אַת בטח למדת לבגרות: הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה / הדממה הזו — היא שלך. נראה לך מטורף? אולי באמת הייתי קצת משוגע שם. בטח שאת לא היית עונה, אני הרי יודע. אבל היא דווקא כן; כנראה חשבה כמוך שזה פסיכי, אבל למרות ואולי בגלל זה היא ענתה. מה שאלת? היא לא כתבה, אבל הייתה לה דרך משלה לענות. בתכנית ששידרה כעבור ארבעה לילות השמיעה לי את Spring Song של רוברט וואייט: Your madness fits in nicely with my own… But you’ll be different in the spring, I know, you’re a seasonal based…We’re not allowed. את טועה, כתבתי לה בו בלילה, יושב על מכסה האסלה בשירותי הבנים, אני לא אשתנה, דברים כאלה אצלי זה לתמיד. ומותר לנו. ואפשר. הנה, תראי, אנחנו יכולים!. היא הבינה. הסכימה. ענתה לי עם Imagine ובאותו הלילה — למקרה שפספסתי את לנון — גם ב: Lady Midnight של ליאונרד עם השורה החד המשמעית: you’ve won me, you’ve won me, my lord.

לאן את הולכת? בסדר, בסדר. אל תדאגי, אני לא מתכוון ללכת אחריך לשם. קחי את הזמן שלך. על לא דבר.

את רואה, חיכיתי לך בסבלנות. אז ככה התחיל הסיפור שלנו. כי אחרי הטירונות והקורס מצאתי את עצמי מסתובב לבד בכל מיני מקומות שכוחי אל, גם בלילות, את זה סיפרתי לך, לא זוכרת? בתור מה שהם קוראים לו היום מת"מניק — מפעיל תקשוב מבצעי, נשמע טוב, מה, רק שלא במקרה הזהרתי את אח שלך שיברח מזה אם הוא רק יכול. בכל מקום שהגדוד היה מגיע אליו הייתי אחראי לתחזוקה של כל מִכשור הקשר, מאנטנות עד מֵם קוּפִים. למרות האחריות הייתי בהחלט במקום נמוך בשרשרת המזון הפיקודית, ובניגוד לטבחים ולנהגים גם די לבד. וכיוון שכך המשכתי לשאת בנטל מוגבר של שמירות. וככה עד לשחרור כמעט, בעיקר אחרי שלא הסכמתי לצאת לקצונה, ניסו לכופף אותי אבל אני לא חלמתי לחתום להם. נצמדתי לטבלת הייאוש שלי. ולכוכבים. לא פספסתי אף תכנית. וגם המשכתי לכתוב לה, לניצן. מדי פעם, לא רציתי להגזים. לא זוכר כמה בדיוק זה מדי פעם, מה זה חשוב. היא מצִדּה דווקא הלכה ונהייתה נועזת — את אימא אדמה השמיעה לי, את קשר הירח; ובאמת אחרי זה בכל פעם שהייתי רואה את הירח הייתי שר לעצמי בלב חבק ירח את כתפו, נשק לצווארי, אמץ את שנינו אל ליבך עכשיו. ביום השנה הראשון שלנו שלחתי לה עוד משהו מאלתרמן: טוב שאת לִבּנו עוד ידך לוכדת / אל תרחמיהו בעייפו לרוץ / אל תניחי לו שיאפיל כחדר / בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. למה את עושה כזה פרצוף, לדעתך זה היה צפוי מדי מצִדּי, שבלוני? היא דווקא אהבה מה ששלחתי, שמעתי את החיוך בקול שלה כשהשמיעה לי אחרי כמה ימים את La Vie En Rose של פיאף. אחר כך קניתי לי את הדיסק של קורין אלאל עם השירים הצרפתיים, וכשהייתי מגיע הביתה הקשבתי עשרות פעמים לשיר הזה, איך כשאני בזרועותיו / חיי ורודים לנצח.

לא. לא, מה פתאום. לא רציתי להחזיק אותה בזרועותיי, אפילו לא לדעת איך היא נראית. וידעתי שגם היא מרגישה אותו הדבר כלפיי. השירים והקול שלה והמכתבים שלי הספיקו לנו לגמרי. למה את אומרת את זה? מה זאת אומרת מוזר? תשמעי, נכון שלפעמים הייתי מתגעגע אליה, כמעט יותר מדי. היו לילות וימים שרציתי שתענה לי במכתב מפורש, שלא אצטרך להתאמץ לפענח אותה ולמצוא בין כל השירים שהשמיעה לכולם את זה שנועד רק לי, בעיקר כשהיו שבועות שלמים שבהם לא הייתה משמיעה בשבילי כלום. אפילו שתתקשר אלי, למה לא, פעם אחת. אבל כשעברו רגעי החולשה האלה ידעתי שיותר טוב ככה. כמו שאמר שפינוזה, כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח.

סליחה, חלמתי קצת. מה אמרת? מי זה שפינוזה? פילוסוף אחד. כן, פעם הייתי קורא ספרי פילוסופיה, מה יש. חמוד לאללה אני, נכון. אבל כידוע כשהשתחררתי הלכתי ללמוד חשבונאות וכלכלה, לא פילוסופיה וגם לא ספרות. מה למה. איזו שאלה. אבל תדעי לך שלא רק בשביל הפרנסה, יש גם יופי באיזון של המספרים בדו"חות הכספיים, סוג של הרמוניה ש... שוב את צוחקת? אנשי שיווק, מה אתם מבינים ביופי של האיזון, אצלכם הכול מהר וכמה שיותר, לשכנע, לסחוף, למכור למכור למכור. כמו שלשול. מה? באמת, סמדרי, אל תיעלבי, לא התכוונתי. אני לא לועג. אבל גם את אל תלעגי. תראי, אני מודה שלפעמים התעייפתי מכל החשבונאות הזו, בחלק מהקורסים החומר היה לא אחת מַשְמִים עד ייאוש. בעיקר כשהייתי לומד בלילות והמרחקים ביני לבין השינה היו נמתחים ומתארכים בלי סוף. אבל גם אז היא הצילה אותי, ניצן גומא, כי המשכתי להקשיב לכוכבים, ברדיו הנורות של סבא שלי, הייתי שם את הידיים על ערימות הספרים והמַאֲזָנִים ומשעין עליהן את הראש ונותן לעצמי במתנה שעתיים אִתָּה כל לילה. בטח שהמשכתי לכתוב לה. והיא המשיכה לענות לי. כמו קודם.

שמעתי. תעזבי, שיצלצל. אז מה אם זאת אימא שלי. אני אתקשר אליה מחר. אגיד לה שישנתי כבר. באמת יכולתי לישון כבר, מאוחר. נו די, תשמעי. לקראת סוף שנה גימל, כשהראש היה מלא לגמרי בחשבונאות פיננסית וניתוח דו"חות והערכת שווי חברות וביקורת חשבונות ונושאים נבחרים בכלכלת הפירמה וסוציולוגיה כלכלית, תפס אותי עומר והתחיל לנדנד שניסע יחד אחרי הבחינות לאוסטרליה. יערות גשם, מדבריות, חופים, אלמוגים, הרים, אבוריג'נים, יוּ נֵיים אִיט, הכול יש שם. שלא לדבר על סידני, איזו עיר סידני. ומזג האוויר באוגוסט-ספטמבר מעולה, אביב. הזדמנות אחרונה לפני שנכנסים לסטאז' ואחר כך לבחינות לשכה ויאללה לעבודה והלך החופש של החיים, אִיטְ'ס נָאוּ אוֹר נֶבֶר. וגם אחותי אמרה שהיא יכולה להשיג לנו דיל סוף הדרך מהסוכנוּת שלה. מה אתה אומר, ארז, בוא ניסע. ואַת מכירה איך עומר יכול להיות עקשן. כמו שאת יודעת, נִדנד ונִדנד עד שנשברתי. בסדר, אמרתי לו בסוף, ניסע.

אוסטרליה הייתה באמת יפה כמו שעומר הבטיח, אין מה להגיד, הנוף ובעלי החיים וגם ממש לא היו הרבה אנשים. והשמיים בלילות היו נהדרים, הזכירו לי איכשהו את השמיים בשמירות. אל תצחקי, אני יודע שזה בכלל לא דומה, בכל זאת. תעזבי איך בדיוק אוסטרליה, הרי כבר שמעת על זה ממני ולא על זה רציתי לספר לך עכשיו. תגידי, כרגע צריך להחליט? רוצָה רוצָה רוצָה לנסוע, מה? איזה מותק את. בסדר, נחשוב על זה. אפשר כבר להמשיך? העניין הוא שלמרות שהכול היה פשוט מושלם שם, באוסטרליה, אפילו בשביל אחד כמוני, מאוד התגעגעתי אליה. לקול ולמילים שלה, לשירים שהשמיעה לי. מה פתאום, לא אמרתי כלום לעומר, מה יכולתי להגיד. וגם לא רציתי לבאס אותו, הוא היה כל כך מבסוט. אבל האמת היא שכל שבעת השבועות האלה ספרתי בלב את הימים עד שנחזור.

מה? איזה דג? למה את צריכה בדיוק כרגע ללכת להוציא את הדג מהפריזר, בטח טוב לו שם. בסדר. נכון, כשאני אהיה רעב מחר זה לא יצחיק אותי. צודקת. רק אל תעמדי לי עכשיו גם לבשל אורז. לא, לא רוצה לבשל בעצמי, זה אף פעם לא יֵצא טוב כמו שלך. מצטער. טוב, תעשי מה שצריך ותחזרי מהר.

הנה את. הדג בסדר? מצוין. אז בלילה, חמש שעות אחרי שנחתנו בבן גוריון, סגרתי את הדלת והדלקתי את הרדיו, כבר מחייך לקראת אות הפתיחה של כוכבים. אבל מישהו אחר, שאת השם שלו לא ידעתי ולא עניֵין אותי לדעת, דיבר שם והשמיע שירים סתמיים ועלובים. וגם בלילה למחרת. וזה שלאחריו. כתבתי לתחנה, שאלתי מה אִתָּה. כעבור שלושה שבועות קיבלתי מכתב ממחלקת יחסי הציבור. מר שַינמַנברג היקר, היה מודפס על הנייר המוכר עם הלוגו של התחנה, אנו מודים לך על מכתבך, תגובתך חשובה לנו, שמחנו לשמוע על העונג שהסבה לך ההאזנה לתכנית כוכבים בחוץ, לצערנו גב' גומא עזבה את התחנה מסיבות אישיות, אנו מקווים שתמשיך ליהנות מהאזנה לתוכניותינו גם בהמשך, לשירותך תמיד ובכבוד רב.

אני הרי ידעתי שהיא לא הייתה עוזבת בלי להודיע לי, בלי להסביר או לפחות לרמוז לָמה ובעיקר לאן. אכלתי את עצמי שלא כתבתי לה שאני נוסע, שהשארתי אותה לדבר אליי בלי לדעת שאני לא יכול לשמוע ובלי להבין לָמה אני לא עונה. ואיזה אידיוט הייתי שלא חשבתי לבקש ממישהו שיקליט לי את כוכבים בתקופה שהיינו באוסטרליה. ניסיתי להשיג הקלטות של התכנית אבל אז לא היו שומרים הקלטות כאלה. מה את חושבת, בטח שגם ניסיתי למצוא אותה. חיפשתי בתחנות אחרות, אולי עברה לאחת מהן. בכל מיני שעות בדקתי, סרקתי לוחות שידורים שלמים, לא תאמיני על איזה נושאים מוזרים יש תוכניות רדיו. כלום. כאילו אף פעם לא הייתה. אחרי חודש כתבתי לה עוד מכתב, שלחתי לתחנה, קיוויתי שיגיע אליה. הוא חזר. רק המכתב האחרון הזה נשאר לי, צמוד למכתב האחד שלה. וכמה דיסקים. כל חמישים ושבעת המכתבים האחרים ששלחתי לה נעלמו לי ביחד אִתָּה.

מה קרה? מה זאת אומרת כמה מכתבים שלחתי לה? הרגע אמרתי לך. למה את מדברת ככה? מה לכל הרוחות זה צריך להביע?? איך את יכולה להגיד כזה דבר!!! טוב. טוב. בסדר. נו די, אני לא צועק. מספיק. תשכחי מזה. אמרתי לך, זה היה מזמן. לא שמעתי ממנה מאז ואין לי שום מושג איפה היא היום. לא. לא, מה פתאום. איזו מין שאלה זאת, בטח שאני אוהב אותך. כן. בואי הנה. אני מצטער. באמת מצטער. די. בואי. נו, בואי. ככה. את צודקת, כבר נורא מאוחר. שכחתי שמחר את קמה מוקדם. אני זוכר שאת הולכת עם אימא שלך למדידה. למה את צריכה אותי שם, אני רק אפריע, אני אבוא לראות כשהשמלה תהיה מוכנה. אני אפגוש אותך אחרי התופרת, ברבנות. אחת וחצי. אל תדאגי. גם עומר ומיכה יהיו שם בזמן. הכול בסדר. אחר כך נוכל ללכת לאכול יחד צהרים, לא, רק את ואני. יש בסביבה מסעדה סינית קטנה, הלכנו לשם פעם כל המשרד אחרי ישיבה אצל לפידות, מקום נעים עם סושי מעולה. מה את שוב צוחקת. מה זה משנה, סיני, יפני. בכל אופן, את יכולה לישון בשקט... הנה, גם אני מכבה את האור. לילה טוב סמדָרִי.

דָרִי

את שומעת אותי?

לא חשוב שנרדמת. אני אספר לך בכל זאת. שתדעי. לפעמים אני מעמיד פנים שהיא עוד שם. הולך בלילה לחדר העבודה וסוגר את הדלת. מדליק את הרדיו הישן, מסובב בסבלנות את החוגה, עובר לאט לאט מהקצה האחד של הסקאלה עד לקצה השני. רואה את האור הירוק של נורת התחנות מתרחב ומתכווץ כמו מוניטור של לב בטיפול נמרץ. המון רעשים נשפכים עליי בדרך, אבל לא מצליח לקלוט אף קול שמדבר אלי. חושב איך היא הייתה מדברת ישר לתוכי. זה היה הדבר הכי יפה בחיים שלי.