זה שינה לי את כל החיים

פתח דבר

בקיץ של שנת 1875, לאחר מסע ארוך, הגיעה לישראל משפחה של יהודים שומרי מצוות מהונגריה. הם יצאו ברגל מן הכפר סילש, בצפון־מערב הונגריה, חלקם על עגלה רתומה לסוס וחלקם צועדים לצידה, והמשיכו את המסע בדרכים שונות. את חלקה האחרון של הדרך עשו בספינה ששטה אל נמל יפו העתיק, בן 3,500 השנים. היו אלה סבא־רבא שלי מצד אבי, אליעזר ראב, זוגתו פייגה וארבעה מילדיהם, ובהם סבי משה־שמואל, וכן אחיינו של אבי־סבי מצד אשתו, יהושע שטמפפר. הם ירדו מן האונייה בנמלה של יפו שבארץ ישראל והצטרפו להוריהם, סבת־סבי (אסתר) ובעלה (שלמה), שעזבו את הונגריה כשלוש־עשרה שנים קודם לכן והגיעו בשנת 1863 לארץ ישראל. בישראל התיישבה המשפחה לאחר זמן על גדות הירקון, והקימה יחד עם עוד מספר משפחות את המושבה הראשונה בארץ, פתח תקווה.

סיפור זה היה אחד מתוך סיפורים רבים ששמעתי בילדותי על משפחתי הענפה. כילד, לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לסיפור, אך אני זוכר שלמשפט: "הם עלו מהונגריה" התווסף תמיד דגש על "ברגל", "הם עלו מהונגריה ברגל" או "הם יצאו ברגל לעבר ארץ ישראל". במובן מסוים הפך סיפור זה למעין מיתוס של המשפחה שלי.¹

כמעט מאה שנים אחר כך, בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים, יצאה ברגל לארץ ישראל קהילה שלמה של יהודים — יהודי אתיופיה. התוודעתי אל בני קהילה זו כשעבדתי עימם כפסיכולוג קליני ואִרגוני צעיר בתחנה לייעוץ לנוער עולה, בחלק הקהילתי של "עליית הנוער". במשך תקופה ארוכה עבדתי עם בני קבוצה זו, חייתי בתוכה, וזכיתי אט־אט באמונם ובביטחונם בי. עם התקדמות העבודה שלי עימם התחלתי לשמוע יותר ויותר התייחסויות מצידם אל המסע מאתיופיה ולמשמעות שלו בחייהם בישראל. הופתעתי לגלות כי דווקא המסע — ולא קיום יהודי בן 2,500 שנה באתיופיה — מהווה עבור רבים נקודת התייחסות בהתמודדות עם הקשיים ועם התסכולים של תהליך הקליטה בישראל. כך לדוגמה, במהלך שיחה כללית עם אחד הזקנים המכובדים, הוא סיפר לי על התסכול שחש כאשר נאלץ לעבור טקס טבילה במסגרת הגיור הסמלי בישראל. הוא אמר: "אנחנו סבלנו כל כך בדרך לכאן, והם [הרבנות הראשית בישראל] אומרים שאנחנו לא יהודים?!" במקרה אחר אמר לי נער אשר סבל מבחינה חברתית בפנימייה שבה שובץ: "הישראלים לא יודעים מה עברנו… איזה מסע עברנו. הישראלים חושבים שבאנו ישר מהכפר שלנו, שפשוט עלינו על מטוס ובאנו. אם הם [הנערים והנערות בפנימייה שבה למד] היו יודעים כמה סבלתי בשביל להגיע לכאן, איזה דברים עברו עליי בדרך, שהרבה אנשים נשארו באדמה… לא שרדו, אם רק היו יודעים על זה, אני בטוח שלא היו מציקים לי כל כך!"

הקשבה לדוגמאות אלו ולרבות אחרות, עוררה בי את המחשבה כי אפשר שאירוע המסע הוא אירוע מכונן עבור יהודי אתיופיה בדרך שעדיין אינה מובנת לי. התחלתי לשאול את עצמי — מה קרה להם בדרך שיכול להסביר את העובדה שהמסע ממלא תפקיד כה מכריע ומרכזי בחייהם? מה הוא מסמל עבורם? איזו משמעות קיבל? האם קשורה משמעות זו למפגש שלהם עם החברה הישראלית? ואם כן, כיצד?

כדי לנסות למצוא תשובה לשאלות אלו ביקשתי שיספרו לי את הסיפור של המסע. לאחר ששמעתי סיפורים לא מעטים, ראיינתי באופן שיטתי כמאתיים עולים מאתיופיה, שעשו את הדרך בגילאים שונים — כילדים, כבוגרים או כזקנים — וביקשתי שיספרו לי את סיפור המסע שלהם. לאחר מכן התמקדתי בעיקר בסיפוריהם של מי שעברו את מסעם כמתבגרים וכמתבגרות או כבוגרות ובוגרים צעירים. המחקר סוכם בספר בהוצאת ראוטלדג' הבריטית (2002) ובנוסח העברי שלו — בהוצאת מודן (2007). התשובות לשאלות ששאלתי שם, כפי שנראה בהמשך, משמשות נקודת פתיחה לספרי הנוכחי.

עיקרי הממצאים יובאו בהמשך פרק זה, אך אציין כאן שבמשך השנים הלך וגדל העניין הציבורי במסע של יהודי אתיופיה. זה היה תהליך ארוך ולא פשוט. אני גאה ושמח בתרומה שתרמה עבודתי בנושא לתהליך זה. בין היתר, שימשה רקע לכתיבתו של "שיר המסע" ולביצועו על ידי הזמר שלמה גרוניך תוך שיתוף ילדים מקהילת יהודי אתיופיה. המילים נכתבו על־ידי חיים אידיסיס לקראת יום שידורים ארוך (כשבע שעות) בטלוויזיה, שעסק ביהודי אתיופיה, בשנת 1990. זאת בעקבות מאמר שכתבתי, שכלל ציטוט נרחב מסיפורי המסע והופיע זמן לא רב לפני כן בחוברת שפורסמה לקראת יום העצמאות של ישראל (1989).

במקביל הרחבתי את העניין שלי במסעות אחרים — של מהגרים, של פליטים ושל תרמילאים ישראלים — והמשכתי לחקור אותם וללמוד עליהם. בשנת 2004 שוחחתי עם דב אלבוים בתוכנית הטלוויזיה "חוצה ישראל" על המסע מאתיופיה ועל השלכותיו, והעליתי, בין היתר, את ההשערה שגם סיפורי המסעות של ניצולים לאחר השואה ולאחר מלחמת העולם השנייה, ושל יהודים שהגיעו ממדינות אחרות, לא נחקרו מעולם באופן ממוקד ויסודי. לגבי הניצולים, שיערתי כי העניין המחקרי והאקדמי בנושא התמקד בעובדות המלחמה והשואה, ואולי גם בקליטה בישראל, אך לא במסע אליה. עוד שיערתי, על בסיס מה שקרה סביב המסע של יהודי אתיופיה, כי אם הייתה כתיבה על המסע של היהודים האירופאים לאחר השואה, היה זה מנקודת מבטם של "הישראלים המצילים", אלה אשר נשלחו מן הארץ לאירופה (כמו אנשי "עלייה ב'" או ארגון "הבריחה" כפי שכונו אז, שהפכו אחרי כן ל"המוסד"), אך לא מנקודת המבט של הניצולים. הנחתי בתוכנית שדבר דומה קרה במקרה של מסע התימנים לישראל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובמסעות מעיראק ומאיראן, ואולי ממקומות נוספים, לפני ואחרי קום המדינה. בשעות ובימים שאחרי התוכנית, התקשרו ניצולי שואה ואחרים אל תחנת הטלוויזיה ואמרו שאכן "האיש הזה צודק. לא ראיינו אותנו מעולם על המסע שלאחר השואה", או "אחרי המסע מתימן או מאפגניסטן או מאיראן..." ומקומות אחרים שמהם עלו בני קבוצות אחרות ללא קשר לשואה. כמו כן, אמרו: "באמת המסע השפיע עליי מאוד". רשמתי לפניי תגובות אלו, ומספר שנים אחר כך יזמתי פרויקט מחקר נוסף, על מסעות לארץ ישראל, שמטרתו להרחיב את ההבנה על תהליכים הקורים במסעות מסוג זה.

הספר הנוכחי מהווה סיכום של מחקר זה. הוא עוסק במסעות של יהודים מארצות שונות לישראל במאה העשרים, ומנסה לעמוד על המשמעות של מסע מסוג זה עבור האנשים. בין היתר ניסיתי לבחון אם המסקנות הכלליות שעלו בסיפורי המסע של יהודי אתיופיה דרך סודן רלוונטיות גם למסעות עלייה אחרים לישראל: האם תחזור ותעלה מן הראיונות המסקנה כי מסעות מהווים "נקודת התייחסות" דרמטית בחיים של אנשים? האם מסעות העלייה מן הארצות השונות מהווים גם הם "משקפיים" שדרכם רואים האנשים את הקליטה שלהם בישראל? או שמא עולות מהם מסקנות שונות לחלוטין?

סיפורי מסעות בהגירה ובפליטוּת

בתקופת עבודתי על מחקר מסעם של יהודי אתיופיה, שהיתי מספר שנים (1995-1991) באוקספורד שבאנגליה כעמית מחקר במרכז לחקר פליטוּת ובסמינרים המתקדמים לחקר ההגירה. חשבתי ששם, בספריות רחבות הידיים ובמפגשים עם החוקרים והחוקרות בתחום, אמצא מחקרים רבים בנושא מסעות הגירה ופליטוּת, אך התבדיתי. באוקספורד התוודעתי לראשונה, להפתעתי, לחסרונם המוחלט של מחקרים בנושא חשוב זה. עד שנת 2000 בערך מדעני חברה לא עסקו כמעט בנושא. זאת, בניגוד לשפע הרב של מחקר בתחומי ההגירה והפליטות. מחקרים בתחומים אלה התמקדו עד אז, ובמידה רבה עדיין כיום, באחד משני הצדדים של תהליך ההגירה — מצד אחד, בחקר המצב והתהליכים בארץ המוצא שהביאו להגירה, ומצד שני, בתהליכי הקליטה בארץ היעד, בעיקר אם זו מדינה מערבית. נחקרו סוגיות הקשורות לסיבות להגירה, כולל ניסיון לעמוד על היבטים קהילתיים וגלובליים, ונחקרו בהרחבה תהליכי ההסתגלות של המהגרים והפליטים בארצות היעד בתחומי התעסוקה, החינוך, המשפחה, כמו גם הקודים התרבותיים שלהם. חוקרות וחוקרים ניסו להבין גם את תהליכי ההשפעה ההדדית בין המהגרים לארץ היעד. למשל, כיצד השפיעו המהגרים על ארץ היעד מבחינות שונות כגון הדמוגרפיה, הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות. וגם כיצד השפיעה ההגירה על מצבם הכלכלי, המשפחתי והפסיכולוגי בארץ היעד, בין שהיגרו מרצון ובין שהוכרחו להגר. בתוך כל השפע המחקרי הזה בולט חסרונו של עיסוק בתקופת הביניים, הזמן שאחרי היציאה לדרך ולפני ההגעה אל הארץ החדשה, כלומר המסע.

בספרי שעסק בסיפורי המסע של היהודים מאתיופיה דרך סודן לישראל (BenEzer 2002), סקרתי בהרחבה את העושר העצום של תחומים ושל נושאים בחקר הגירה, ואת הגיוון הדומה של התחום ה"צעיר יותר", חקר הפליטות. שם גם הצבעתי על חסרונו של מחקר בתחום המסעות. זאת, למרות שהקהילה המדעית הכירה בקיומם של מסעות מהגרים ופליטים, והבינה את מורכבותם ואת המשמעות שהייתה להם על חיי העוברים אותם. לדוגמה, תיאוריו של הנדלין (Handlin 1959) על מסעות הגירה באוניות מגרמניה לארצות הברית במאה התשע־עשרה, שבהם נספו כחמישית מהמהגרים, וטענתו שאנשים יצאו מהם "חרוטים" למשך שארית חייהם בטיבה של ההתנסות שעברו. דוגמאות אחרות הן המסעות הטראומטיים מאוד של הפליטים שברחו מווייטנאם בזמן מלחמת האזרחים, וזכו לכינוי "אנשי הסירות" עקב האמצעי שבו ניסו לברוח; או מסעם הארוך של אנשי קבוצת ההמונג (Hmong) בתאילנד עד להעברתם לארצות הברית; או מסעותיהם חוצי־ההרים והמדבריות של פליטים אתיופים — בעיקר הנוצרים שבהם — לסודן ולמדינות שכנות אחרות בשנות השמונים של המאה העשרים, משם המשיכו לארצות הברית ולמקומות נוספים (נוצרים) או לישראל (יהודים).

כעשרים שנים עברו מאז הסקירה הנזכרת לעיל, וכיום ניתן לטעון שנושא המסעות מתחיל להוות מוקד עניין לחוקרים. יותר ויותר חוקרים מקדישים מאמץ להבנתם של מסעות אלה, של מהגרים ושל פליטים כאחד. דבר זה מתבטא במספר הולך וגדל של פרסומים מדעיים בנושא. כמו כן, מופיעים יותר ויותר פרסומים לא מדעיים, כגון סיפורים אישיים של אנשים המתארים את מסעותיהם. למרות זאת, זהו עדיין תחום מוזנח באופן יחסי בחקר הגירה ופליטוּת.

בשנת 2007 חברנו יחד, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד אשר התעניינו בנושא (בהם פרופ' רובין כהן, כיום ראש המרכז להגירה בין־לאומית, ד"ר ניק ואן הר מן המרכז לחקר הגירה וחברה, פרופ' רוג'ר זטר, אז ראש המרכז לחקר פליטות באוניברסיטת אוקספורד), וניסינו לחשוב כיצד ניתן להעניק לנושא את המקום הראוי לו, ולעודד חוקרים בכל העולם להקדיש מאמץ מחקרי רב יותר בנושאי מסעות בהגירה ובפליטות.² בין היתר החלטנו לקיים סמינר על "מסעות" במרכז לחקר הגירה באוניברסיטה (COMPAS), ופרסמנו מאוחר יותר מאמר שמניח את היסוד לחקר הנושא. מאמר מושגי (conceptual paper) זה הציג לראשונה את המצב בנושא ואת האתגרים המחקריים והמתודולוגיים שקשורים בו (BenEzer and Zetter 2015).

אם כן, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על מסע? מסע הוא תקופת חיים שבה אדם נמצא בין העולמות, בין ארץ המוצא ובין ארץ היעד, והוא שרוי במה שניתן לדעתי לכנות "מצב מסעי". המצב המסעי מוגדר על ידי שלושה מאפיינים מרכזיים:

• פרידה מ"עבר" מוכר — יציאה ממצב ה"בית" על היבטיו השונים. קודם כול ההיבט הפיזי — אובדן הבית הממשי על רהיטיו ועל חפציו המגדירים חלק מן הזהות של האדם, ונוסף על כך, אובדן שגרות החיים השונות, החל בשגרת ארוחות או שינה ועד מקום עבודה, התרועעות עם שכנים, הליכה לבית הספר, פעילויות פנאי וכדומה. כתוצאה מכל אלה, אדם השרוי ב"מצב מסעי" עשוי לאבד את תחושת הביטחון הבסיסית המתקיימת במצב הביתי.

• תמונת עתיד לא ברורה — אנשים השרויים במצב מסעי אינם יודעים כמה זמן יהיו במצב זה, האם ומתי יגיעו ליעדם. גם תמונת העתיד היום־יומית — מה יהיה מחר או בעוד שבוע — לעיתים קרובות אינה ברורה, שכן המסע מעצם טיבו מזמן שינויים תכופים ובלתי צפויים. הם שרויים, אם כן, כל העת ברמה גבוהה של חוסר ודאות, אשר לאורך זמן יוצרת תחושת לחץ פסיכולוגי אצל מרבית בני האדם.

• הווה משתנה תדיר ותחושת זרות חריפה — המצב המסעי מאופיין בשינויים רצופים בסביבה הפיזית והאנושית. אנשים נמצאים בתנועה מתמדת, הם עוברים ממקום למקום ופוגשים טעמים, מראות, ריחות, שפות ואנשים חדשים. הם חווים תחושה של זרות חריפה ונאלצים כל הזמן להסתגל למציאויות משתנות. הווה אומר: לגלות גמישות אישיותית, ללמוד דברים חדשים במהירות ואז לוותר עליהם, ולהוכיח יכולת אלתור. זהו מצב פסיכולוגי של "עודף שינוי", מצב הידוע כגורם ללחץ נפשי (על פי המחקרים בנושא, גם עודף שינויים לטובה גורם ללחץ פסיכולוגי). בתוך כך הם לעיתים מזומנות צריכים להתמודד עם קשיים בתחומי חיים שונים: קשיים פיזיים — צורך למאמץ פיזי בהליכה באזורים לא קלים, חסר בצרכים בסיסיים כגון מזון, מנוחה או שינה. קשיים בתחום הערכי־מוסרי: לעיתים קרובות עצם המסע אינו חוקי ולכן הוא חשאי, עובדה המאלצת אנשים שהם שומרי חוק בדרך כלל לפעול באופן שאינו מציית לחוק. עליהם, לדוגמה, להציג מצג שווא לגבי זהותם, בעיקר בעת מעברי גבול. לבסוף, ההולכות וההולכים צריכים להתמודד גם עם קשיים רגשיים ייחודיים, וזאת נוסף על מצב הלחץ התמידי הנובע, כאמור, מעצם היותם בתנועה מתמדת. כך למשל, רבים חווים פרידה או אובדן של קרובי משפחה או חברים/חברות במהלך המסע, ועליהם להמשיך בדרך ללא זמן לעיבוד ולעיכול האובדן; המאמץ הפיזי הכרוך לא אחת בטראומות גופניות דורש גם הוא גיוס של משאבים רגשיים לצורך ההתמודדות; כמו כן, לעיתים קרובות משפיעים השינויים התכופים על המרקם העדין של היחסים בתוך המשפחה, הזוג או קבוצת החברים, כך שגם שכבת התמיכה המשפחתית/חברית עשויה להיסדק ותחושת הבדידות של הפרט מתעצמת.

ה"מצב המסעי" הוא, אם כן, מצב ייחודי: מצב קיומי השונה מכל מצב שחוו או התמודדו עימו רוב האנשים לפני צאתם לדרך. זוהי חוויה הזרה למהלך החיים ולכן הופכת, כפי שנראה להלן, לבעלת משמעות בסיפור חייו של האדם.

אתגרים בחקר מסעות

כפי שנאמר לעיל, חקר מסעות מציב אתגרים לא מעטים, ומעלה שאלות מורכבות שספר זה עוסק בעיקריות שבהן. אנסה להציג בקצרה אתגרים אלו, תוך התייחסות לאופן שבו הם מטופלים בספר הנוכחי.

1. כיצד חוקרים מסעות

מסע, מעצם הגדרתו, הוא מצב של תנועה. כיצד חוקרים תנועה? אחד המרכיבים של שאלה זו קשור לעיתוי המחקר — האם חוקרים את המסע תוך כדי התרחשותו? ואם כן, ומאחר שמסעות יכולים להיות ארוכים ורבי שלבים, נשאלת השאלה: באיזה שלב במסע עוצרים כדי לשאול את השאלה המחקרית? ניתן גם לחקור את המסע אחרי שהוא מסתיים, ואם כך, האם המחקר מתקיים סמוך לסיומו של המסע או זמן מה אחר כך? מהן ההשלכות של כל בחירה מחקרית כזו?

חוקרים וחוקרות שונים העוסקים בשאלה זו נוקטים מתודות שונות. וולמר (Vollmer 2012) למשל, בחר להצטרף לאוטובוס המסיע באופן חשאי מהגרים ופליטים מאסיה ומקומות אחרים לאירופה, דרך מעברי גבול יבשתיים. הוא ליווה אותם בעת שהם עוברים בין אמצעי תחבורה שונים וחוצים גבולות, וצפה בהתנהגותם באוטובוס, ביחסם זה לזה, ומעל הכול, בחן את האופן שבו הם מתייחסים למכשולים שמציבות המדינות השונות במעברי הגבול. הוא קורא לכך "אתנוגרפיה של חוויית חיים" (ethnography of a lived experience).

וונדי ווגט (Vogt 2013) התמקדה במקומות המקלט — "מחסות" (shelters) — של מהגרים לאורך מסלול מסעם במקסיקו בדרכם לארצות הברית. שם ראיינה את ההולכים, צפתה במתרחש, ובנתה תיאור (אתנוגרפיה) של החיים ב"מחסות" כאלה לאורך המסע. היא ניסתה לחוות את ההתרחשויות בזמן התרחשותן, לחוש את הרגשות הגולמיים שלהם, להקשיב לעדויות שלהם, ולראות את האופן שבו הם מתמודדים עם קונפליקטים, מקבלים החלטות ומבצעים אותן בפועל. החוקרת הצליחה גם למדוד את אורך הזמן שהם שוהים במקלטים הללו, ולבחון כיצד הם נעלמים, ומה קורה לצוות הנותר מאחור.

חוקרים אחרים, למשל דובל או קוטין (Duvell 2008; Coutin 2005), מתבוננים במסע מנקודת המבט של המבריחים המובילים אנשים בסתר לעבר הגבול של ארצות יעד מסוימות, כגון בגבולות אירופה או בגבול ארצות הברית ומקסיקו, ושל שומרי הגבול המנסים למנוע זאת. חוקרים אלה מנסים להבין את יחסם של המבריחים ושומרי הגבול למהגרים ולפליטים, את תפיסותיהם, כולל את הביטויים הלשוניים שבהם הם משתמשים לתיאור האנשים העוברים את הגבול.

לעומתם, יש החוקרים את המסע לאחר התרחשותו. כך למשל קושנר (Kushner 2012) חוקר את מסען של קבוצות שונות לבריטניה — למשל של ההוגנוטים, של האירים ושל יהודים ממזרח אירופה — תוך שהוא מסתמך בעיקר על מסמכים היסטוריים: ביוגרפיות שהתפרסמו, ראיונות עיתונאיים מהתקופה ומסמכים ארכיוניים.

גם מחקרי על המסע מאתיופיה, שכבר הזכרתי (BenEzer 2002, בן עזר 2007), מנסה להבין את המסע לאחר התרחשותו, לאחר שההולכים כבר הגיעו לארץ ישראל. זאת בעיקר תוך שימוש בראיונות אישיים (שיטת מחקר נרטיבית) ובתוספת שיטות מחקר משלימות, כגון ניתוח של התייחסויות למסע בראיונות חופשיים רחבי היקף יחסית של יוצאי אתיופיה שהתפרסמו בעיתונות הכתובה ובהרצאות של פעילים ואנשי מקצוע בני קהילה זו, וכן מתוך תצפית אנתרופולוגית שלוּוְתה בהשתתפות במפגשים של קהילת יהודי אתיופיה בישראל, הקשורים לזיכרון של המסע.

הספר הנוכחי מסכם מחקר מסע אשר נחקר שנים רבות לאחר התרחשותו. זאת בניסיון לאפשר למספרות ולמספרים לבחון את משמעותו של המסע לחייהם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, זו של השנים שחלפו. ננסה לראות עד כמה החוויה "חיה" ו"פעילה נפשית" לאחר שנים רבות, ואם אכן יש לנקודת המבט ארוכת השנים השפעה על סיפור החוויה.

2. מי ההולכים?

ניתן להניח שמאפיינים שונים של העוברים את המסע משפיעים על סוג החוויות שבהן הם מתנסים בדרך. מאפיינים אלו הם, למשל, גיל ההולכים: באיזו מידה חוויות המסע של ילדים שונות מן החוויות של מבוגרים צעירים ושל אנשים בוגרים או אף קשישים? מאפיין אחר בעל השפעה יכול להיות אם ההולכים הם גברים או נשים. כמו כן, האם אנשים עברו את המסע בגפם, עם בני משפחה או כחלק מקהילה? גם אפיונים קבוצתיים־אתניים עשויים להשפיע על סוג ההתנסות במסע: כך, למשל, מאפיינים פיזיים מסוימים כגון צבע העור או מבנה הפנים מייצרים נראות גבוהה בעת שאנשים עוברים באזורים שבהם מתגוררים בני קבוצות אתניות שונות מהם, והדבר עשוי להשפיע על חוויית המסע.

קוטין, למשל, חוקרת את מסעם של העוברים מאל סלוודור לארצות הברית ומצביעה, בין היתר, על ההבדלים בין חוויית המסע של הילדים לעומת זו של המבוגרים, וכן של נשים לעומת זו של גברים. היא מראה, למשל, כיצד עבור נשים אונס הוא חלק מן "המחיר של המסע" (Coutin 2005:198). במחקר אחר חקרו הופקינס והיל (Hopkins and Hill 2008) ילדים מבקשי מקלט אשר הגיעו ללא ליווי של מבוגר כלשהו לסקוטלנד. שם נמצא שעצם ההחלטה לצאת לדרך שונה בקרב ילדים לעומת זו בקרב מבוגרים, ופעמים רבות אינה נעשית כלל על ידי הילד. ההורים מחליטים לשגר את הילד, וכך הם מצורפים ל"דוד" כלשהו שמקבל אחריות עליהם. ניתן לשער שחוויית המסע של אותם הילדים מושפעת באופן ברור מאופן החלטה כזה. מחקר אחר מתייחס לאופן השונה שהמבריחים ומדריכי הדרך נוהגים כלפי החלשים יותר במסע, הנשים והילדים, לעומת יחסם לגברים.

ההיבט הקבוצתי־אתני בא לידי ביטוי במחקר המסע של יהודי אתיופיה, שם נתתי דעתי למרכיב של הזהות היהודית של בני קבוצה זו ולאופן שבו הוא השפיע עליהם בעת המעבר דרך סביבה נוצרית באתיופיה, שלעיתים קרובות ראתה ביהודים מקור לעין רעה, למחלות, או "נוטשים ללא סיבה" את אתיופיה; ובהמשך המסע — השפעתה של הזהות היהודית בעת החצייה לסודן והשהות הממושכת בקרב סביבה מוסלמית במדינה זו.

דוגמה מעניינת במיוחד בהקשר זה של מאפייני ההולכים היא ניסיונה של בריגדן (Brigden 2015) לבדוק היבט לא שגרתי — עיר המוצא של היוצאים לדרך. היא ניסתה לבדוק אם עיר המוצא של המהגרים, מה שהיא כינתה "העיר השולחת", משפיעה על אופיו של המסע ואם כך, כיצד? זאת עשתה באמצעות השוואה בין ערים בעלות וחסרות ניסיון במשלוח מהגרים למסעות אל עבר הגבול עם ארצות הברית, ובחינת ההשפעה על רמת הסיכון במסע. להפתעתה, היא מצאה שלעיר המוצא אין השפעה מכרעת על רמת הסיכון במסע, וגורמים אחרים מתערבים ומשפיעים יותר.

במחקר המובא בספר זה ראיינתי אנשים מבוגרים — נשים וגברים מארצות שונות — שעברו מסע בצעירותם, חלקם כילדים, חלקם כבני נוער וחלקם כמבוגרים־צעירים. היבט זה, של גיל המהגרים בעת המסע, מקבל ביטוי בחלק השני של הספר, שבו אדון, בין היתר, בחוויה הייחודית של ילדים במסעות.

המשך הפרק בספר המלא