מבוא
בחיבור זה נעסוק באהבה הרומנטית, זו שטובה כל כך אל הסופרים והמשוררים, ומשאירה אותנו, המטפלים, די עילגים ונבוכים. אנסה למנות את האתגרים המרכזיים שעומדים בדרכה של האהבה, ואעז להציע מספר תנאים שבהם האהבה יכולה להתקיים. לסיום, אדגים זאת דרך מקרה טיפולי של איש שהתקשה באהבה.
אך נתחיל בראשית החיים, הזמן שבו נחתם חוזה האהבה הראשון בין התינוק להורה. הפסיכואנליזה משתמשת בקשר ההנקה בין התינוק לאימו כמיתוס מכונן לכל מה שיבוא אחריו בחיינו, ועל כן אשתמש במילה ״אֵם״ לתיאור יחס ראשוני זה; אך הכוונה היא לַדמות המטפלת המרכזית בחייו של התינוק — אֵם, אב או דמות אחרת. כשאנחנו בוחנים את המיתוס האידיאלי של מיזוג ראשוני זה אל מול המציאות, אנחנו מגלים שכבר בתחילת החיים קיים ביניהם פער.
נתבונן לרגע בתמונת המיתוס הראשונה:
השחר עולה על חיים חדשים. תינוק בן יומו מונח בזרועות אימו. הוא רעב ופועה כטלה קטן. האֵם מיטיבה את אחיזתו, פדחתו בשקערורית זרועה, פניו מופנים אליה. היא מתאימה את השָד הרך למבואות פיו המתחיל לינוק את זרם החלב החמים. עורה, קולה, נשימותיה וגופה עוטפים אותו, חלבה ממלא אותו, ידו הזערורית מונחת על חזהּ, עיניו לוכדות את מבטה כקרס דייגים, והיא לו העדה הראשונה. הניצוץ בעיניה משיב לו את בבואתו — בבואתו שנוסף עליה ניצוץ בעיני האחרת. פעיית טלה שבראה גן עדן, צורך שסופק בדייקנות, הבנה ללא מילים, התאמה מוחלטת, עונג חושים מתוזמר היטב, אחדות מיתית.
מכאן, ודרך כל שלבי החיים, אנחנו נידונים להתגעגע. הגעגוע הוא יסוד ברגש האהבה, ומכך עולה שגם החסר הוא מרכיב יסודי בה. הפער הנצחי בין האחדות לנפרדות, בין היחד לבדידות, בין הסיפוק המוחלט לסיפוק החלקי, בין הנצח לסופיות.
המאמר האחרון שכתבה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין בערוב ימיה — שכל הפרויקט שלה עוסק בטיפול במכשולים בדרך לאהבה — נקרא ״על תחושת הבדידות״, וכך היא כותבת בו:
״כאשר היחס המוקדם לאם משביע־רצון [...] משתמע מכך מגע קרוב בין הלא־מודע של האם לזה של הילד. זהו הבסיס הנחוץ כדי לחוות בצורה השלמה ביותר את התחושה שמבינים אותך, והוא קשור באופן מהותי לשלב הטרום־מילולי. יהיה הסיפוק מביטוי מחשבות ורגשות באוזני אדם אוהד בשלב מאוחר יותר בחיים גדול ככל שיהיה, עדיין נותר הגעגוע הבלתי מסופק להבנה ללא מילים — שהיא בסופו של דבר הכמיהה לקשר המוקדם ביותר עם האם״1.
שחר החיים אינו טבול כולו בגן עדן של התאמות. שורשי האהבה טמונים ברגעי ההתאמה, אך לצידם אנחנו חווים גם חרדות וכאב; וכשאלה נחווים, הם מלוּוים בפנטסיה2 על דמות רעה ופוגענית, ובתחושות של זעם ותסכול או דכדוך ויגון.
כך, מתחילת החיים ואילך, הדמות שבה אנחנו תלויים ביותר היא מושא לאהבה ולשנאה, לתקווה ולחרדה. ״כשהתינוק רעב ותשוקותיו אינן מסופקות, או כשהוא חש כאב או אי־נוחות גופנית, לפתע משתנה המצב כולו. שנאה ורגשות תוקפניים מתעוררים, והוא נשלט אז על־ידי הדחף להרוס את זו שהינה אובייקט3 כל תשוקותיו וקשורה בנפשו בכל חוויותיו, הטובות וכן הרעות [...] אהבה ושנאה נאבקות זו בזו בנפשו של התינוק, ומאבק זה נמשך במידה מסוימת לאורך כל החיים ועשוי להפוך למקור סכנה ביחסים האנושיים״4.
ככל שהאדם זקוק לאהבה, כך הוא חושש יותר מאובדנה. ככל שהוא חושש מאובדנה, כך הוא נוטה יותר להיכשל בכינונה ובביסוסה בחייו. נתבונן במספר אתגרים מרכזיים העומדים בדרכנו במשאלה לאהוב ולהיות אהובים.
הפרדוקס של התלות
במרכז הקושי לאהוב מצוי הפרדוקס של התלות. אני תלויה באחר, והאחר מוגדר דרך היותו לא־אני. במילים אחרות, הוא מוגדר דרך האוטונומיה של אחרותו. אני תלויה באהובי, הייתי רוצה לדעת אותו לאשורו כדי לנבא מה צפוי לי כשאני תולה בו את יהבי. אלא שבאחרותו יש ממד של מסתורין וידיי לעולם לא יקיפו את מלוא כוליותו. אם אני מכירה באחרותו של האחר, בנפרדותו ממני, אני נאלצת להכיר בכך שאין באמת אחדות שבה ללא מילים נבראת התייצבות נטולת סייגים של האחר לספק את צרכיי, לאהוב אותי, להכיל את פחדיי וסערות נפשי, למחול על זעמי והרסנותי. יתרה מכך, האחר ניחן בחֵירות לסרב ובחֵירות לעזוב.
בכל יחסי אהבה עם אחר חוזר ומתגלה הפער בין פנטסיית האהבה למציאות. בפנטסיה מושא האהבה הוא משאב בלתי נדלה של טוב, ואילו במציאות מושא האהבה הוא אדם מורכב ומוגבל ממש כמוני. בפנטסיה אובייקט האהבה הוא רק שלי, נצחי ואינסופי, ואילו האהבה המציאותית נאלצת לפגוש אחר המגיע עם מערך צרכים, משאלות וחרדות. כך אנו ניצבים אחר מול אחר, תלות מול תלות, ומבקשים עתה לשזור עצמנו זה בזה לכדי קשר של אהבה. לא כל כך פשוט.
שתי סכנות ניצבות בפני האהבה לאחר: הוא עלול להרוס אותי. אני עלולה להרוס אותו. הסכנה הראשונה, "הוא עלול להרוס אותי", שייכת לעמדה המסרבת למציאות5 (רוט, 2020), שנובעת מכך שאני משליכה על האחר את השנאה והאגרסיות שלי ומתוך כך חווה אותו כרודפני ומסוכן. עמדה זו מאופיינת בדומיננטיות של מנגנוני פיצול (טוב ורע, שחור ולבן), השלכה (הרע מושלך החוצה) והכחשה (למשל, סירוב להכיר במציאות של היותי קטנה ותלויה). בתנאים נפשיים שבהם פיצלתי את האחר לטוב ורע מתעוררות חרדות כלפי האחר הרע: הוא עלול לבלוע אותי, לשלוט בי, לרמות אותי, לנצל אותי, לרוקן אותי, לנטוש אותי, לבזות אותי. עמדה זו מולידה גם שלל תמרוני נפש המבקשים שלא לדעת את המציאות כהווייתה: שקרנות ובוגדנות כרוניות, קנאה אובססיבית, שליטה רודנית, תלות כפייתית, אלימות ואפילו אובדנות. במובן מסוים ניתן לומר שכל פתולוגיה היא הגנה מפני הסכנות שבאהבה.
המשך הפרק בספר המלא
מבוא
בחיבור זה נעסוק באהבה הרומנטית, זו שטובה כל כך אל הסופרים והמשוררים, ומשאירה אותנו, המטפלים, די עילגים ונבוכים. אנסה למנות את האתגרים המרכזיים שעומדים בדרכה של האהבה, ואעז להציע מספר תנאים שבהם האהבה יכולה להתקיים. לסיום, אדגים זאת דרך מקרה טיפולי של איש שהתקשה באהבה.
אך נתחיל בראשית החיים, הזמן שבו נחתם חוזה האהבה הראשון בין התינוק להורה. הפסיכואנליזה משתמשת בקשר ההנקה בין התינוק לאימו כמיתוס מכונן לכל מה שיבוא אחריו בחיינו, ועל כן אשתמש במילה ״אֵם״ לתיאור יחס ראשוני זה; אך הכוונה היא לַדמות המטפלת המרכזית בחייו של התינוק — אֵם, אב או דמות אחרת. כשאנחנו בוחנים את המיתוס האידיאלי של מיזוג ראשוני זה אל מול המציאות, אנחנו מגלים שכבר בתחילת החיים קיים ביניהם פער.
נתבונן לרגע בתמונת המיתוס הראשונה:
השחר עולה על חיים חדשים. תינוק בן יומו מונח בזרועות אימו. הוא רעב ופועה כטלה קטן. האֵם מיטיבה את אחיזתו, פדחתו בשקערורית זרועה, פניו מופנים אליה. היא מתאימה את השָד הרך למבואות פיו המתחיל לינוק את זרם החלב החמים. עורה, קולה, נשימותיה וגופה עוטפים אותו, חלבה ממלא אותו, ידו הזערורית מונחת על חזהּ, עיניו לוכדות את מבטה כקרס דייגים, והיא לו העדה הראשונה. הניצוץ בעיניה משיב לו את בבואתו — בבואתו שנוסף עליה ניצוץ בעיני האחרת. פעיית טלה שבראה גן עדן, צורך שסופק בדייקנות, הבנה ללא מילים, התאמה מוחלטת, עונג חושים מתוזמר היטב, אחדות מיתית.
מכאן, ודרך כל שלבי החיים, אנחנו נידונים להתגעגע. הגעגוע הוא יסוד ברגש האהבה, ומכך עולה שגם החסר הוא מרכיב יסודי בה. הפער הנצחי בין האחדות לנפרדות, בין היחד לבדידות, בין הסיפוק המוחלט לסיפוק החלקי, בין הנצח לסופיות.
המאמר האחרון שכתבה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין בערוב ימיה — שכל הפרויקט שלה עוסק בטיפול במכשולים בדרך לאהבה — נקרא ״על תחושת הבדידות״, וכך היא כותבת בו:
״כאשר היחס המוקדם לאם משביע־רצון [...] משתמע מכך מגע קרוב בין הלא־מודע של האם לזה של הילד. זהו הבסיס הנחוץ כדי לחוות בצורה השלמה ביותר את התחושה שמבינים אותך, והוא קשור באופן מהותי לשלב הטרום־מילולי. יהיה הסיפוק מביטוי מחשבות ורגשות באוזני אדם אוהד בשלב מאוחר יותר בחיים גדול ככל שיהיה, עדיין נותר הגעגוע הבלתי מסופק להבנה ללא מילים — שהיא בסופו של דבר הכמיהה לקשר המוקדם ביותר עם האם״1.
שחר החיים אינו טבול כולו בגן עדן של התאמות. שורשי האהבה טמונים ברגעי ההתאמה, אך לצידם אנחנו חווים גם חרדות וכאב; וכשאלה נחווים, הם מלוּוים בפנטסיה2 על דמות רעה ופוגענית, ובתחושות של זעם ותסכול או דכדוך ויגון.
כך, מתחילת החיים ואילך, הדמות שבה אנחנו תלויים ביותר היא מושא לאהבה ולשנאה, לתקווה ולחרדה. ״כשהתינוק רעב ותשוקותיו אינן מסופקות, או כשהוא חש כאב או אי־נוחות גופנית, לפתע משתנה המצב כולו. שנאה ורגשות תוקפניים מתעוררים, והוא נשלט אז על־ידי הדחף להרוס את זו שהינה אובייקט3 כל תשוקותיו וקשורה בנפשו בכל חוויותיו, הטובות וכן הרעות [...] אהבה ושנאה נאבקות זו בזו בנפשו של התינוק, ומאבק זה נמשך במידה מסוימת לאורך כל החיים ועשוי להפוך למקור סכנה ביחסים האנושיים״4.
ככל שהאדם זקוק לאהבה, כך הוא חושש יותר מאובדנה. ככל שהוא חושש מאובדנה, כך הוא נוטה יותר להיכשל בכינונה ובביסוסה בחייו. נתבונן במספר אתגרים מרכזיים העומדים בדרכנו במשאלה לאהוב ולהיות אהובים.
הפרדוקס של התלות
במרכז הקושי לאהוב מצוי הפרדוקס של התלות. אני תלויה באחר, והאחר מוגדר דרך היותו לא־אני. במילים אחרות, הוא מוגדר דרך האוטונומיה של אחרותו. אני תלויה באהובי, הייתי רוצה לדעת אותו לאשורו כדי לנבא מה צפוי לי כשאני תולה בו את יהבי. אלא שבאחרותו יש ממד של מסתורין וידיי לעולם לא יקיפו את מלוא כוליותו. אם אני מכירה באחרותו של האחר, בנפרדותו ממני, אני נאלצת להכיר בכך שאין באמת אחדות שבה ללא מילים נבראת התייצבות נטולת סייגים של האחר לספק את צרכיי, לאהוב אותי, להכיל את פחדיי וסערות נפשי, למחול על זעמי והרסנותי. יתרה מכך, האחר ניחן בחֵירות לסרב ובחֵירות לעזוב.
בכל יחסי אהבה עם אחר חוזר ומתגלה הפער בין פנטסיית האהבה למציאות. בפנטסיה מושא האהבה הוא משאב בלתי נדלה של טוב, ואילו במציאות מושא האהבה הוא אדם מורכב ומוגבל ממש כמוני. בפנטסיה אובייקט האהבה הוא רק שלי, נצחי ואינסופי, ואילו האהבה המציאותית נאלצת לפגוש אחר המגיע עם מערך צרכים, משאלות וחרדות. כך אנו ניצבים אחר מול אחר, תלות מול תלות, ומבקשים עתה לשזור עצמנו זה בזה לכדי קשר של אהבה. לא כל כך פשוט.
שתי סכנות ניצבות בפני האהבה לאחר: הוא עלול להרוס אותי. אני עלולה להרוס אותו. הסכנה הראשונה, "הוא עלול להרוס אותי", שייכת לעמדה המסרבת למציאות5 (רוט, 2020), שנובעת מכך שאני משליכה על האחר את השנאה והאגרסיות שלי ומתוך כך חווה אותו כרודפני ומסוכן. עמדה זו מאופיינת בדומיננטיות של מנגנוני פיצול (טוב ורע, שחור ולבן), השלכה (הרע מושלך החוצה) והכחשה (למשל, סירוב להכיר במציאות של היותי קטנה ותלויה). בתנאים נפשיים שבהם פיצלתי את האחר לטוב ורע מתעוררות חרדות כלפי האחר הרע: הוא עלול לבלוע אותי, לשלוט בי, לרמות אותי, לנצל אותי, לרוקן אותי, לנטוש אותי, לבזות אותי. עמדה זו מולידה גם שלל תמרוני נפש המבקשים שלא לדעת את המציאות כהווייתה: שקרנות ובוגדנות כרוניות, קנאה אובססיבית, שליטה רודנית, תלות כפייתית, אלימות ואפילו אובדנות. במובן מסוים ניתן לומר שכל פתולוגיה היא הגנה מפני הסכנות שבאהבה.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
