אחת שחושבת את עצמה

מירנדה
 

.You have the right to remain silent. Anything you say or do may be used against you in a court of law

קוראים לי אן שרלי ואני יתומה קטנה ג'ינג'ית ורבת תושייה. לפני זה הייתי בילבי והייתי יתומה קטנה ג'ינג'ית רבת תושייה עם נטיות עברייניות. בעצם לא הייתי לגמרי יתומה. חיכיתי שאבא שלי הפיראט יבוא לקחת אותי, ולכן לא היה אכפת לי אם מישהו אחר אוהב אותי או לא. אחר כך הפסקתי להיות בילבי והתחלתי להיות אן שרלי האסופית שעושה שטויות ושואלת שאלות אבל לא שמה פס על החוק עד הסוף. זה קרה כשהבנתי שאף אחד לא יבוא לחפש אותי. זה הגביר את העניין שלי באהבה.

אני די מעוניינת שיאהבו אותי, וזה מאוד מפריע להתנהגות פרועה וחופשית כי יש לי מצלמה פנימית שיכולה לצלם דברים לפני שהם קורים ואפילו לצלם את התגובות המאוכזבות של המדריכים בפנימייה או החניכים האחרים בקורס לסוכני שטח של ש.י.ל.ד. או של המורה יעל גזית בכיתה ה' 2 בבית הספר רמז בשיכון המזרח בראשון לציון. איך שאני רואה את האכזבה או הכעס או הבוז על הפרצופים של כל אלה, מיד אני אומרת לעצמי מירנדה, תעצרי, יהיה לך מספיק זמן לעשות חוק לעצמך כשתהיי גדולה, וממילא שום התפרעות לא תלמד אותך מי את, את אן שרלי, ג'ו מארץ', סוכנת שטח של ש.י.ל.ד. את תהיי נטשה רומנוף, אסתר רוט שחמורוב ונדיה קומנצ'י. ועד אז, מירנדה, עד אז תשתקי. דמייני את גופך מתעלה על חוקי הפיזיקה ובינתיים שכבי כמו מומיה במיטה, ידך עולה אל הספר ואצבעך הופכת בדפים. גולם.

דיברת — אכלת אותה. שתקת — אכלת אותה בריבוע. למה? כי האזהרה הזו היא פרדוקס מטומטם. כמה אידיוטית את צריכה להיות בשביל לחשוב ששתיקה היא ההפך מדיבור? ואת בטוח עוד יותר אידיוטית אם את חושבת ששתיקה היא לא פעולה.

אני לא רוצה יכולה לזכור מי הייתי לפני, לפני שהיה לי שם, לפני שידעתי לקרוא. טוב שיש תמונות.

היום הראשון בכיתה א'. ללא שם; כינוי הגוף הסתמי: אני. כינוי גוף עוד יותר סתמי: זאתי

מאז הספקתי הרבה. יד הנפץ, וינטו, כל הביטלס כולל רינגו, נסטסיה פיליפובנה, אגלאיה יפאנצ'ין, הנסיך מישקין, איירון מן, בארת השחור. אבל היא הייתה השיא שלי.

לורסטין.

ואני הרגתי אותה.

אבל הודאה כבר לא מספיקה לאף אחד,

כולם רוצים לדעת למה.

בשביל זה כל הסיפורים.

כוח העל שלה היה מילים. היא הסתובבה עם הספר "רטוריקה" של אריסטו ונופפה בו מול האויבים שלה והם מיד סתמו כדי לשמוע איך היא מביסה אותם בשלושה מהלכים.

כשהכרנו הבנתי מהר מאוד שלהתווכח אִתה לא יהיה נעים במיוחד. ידוע שסילוגיזם לא נסוג בפני קללות מהשכונה, ומהלך אינדוקטיבי טוב לא יתפרק רק בגלל הקיפוח העדתי או הדי־די־טי. אז כשהיא רצתה בלוג משלה, שתקתי. בימים ההם לורסטין האמינה ששתיקה היא גם נורא משעממת וגם משולה להסכמה.

לבלוג שלה היא קראה "לורסטין איננה" (Lorestene Disparu), ובחלק ה"אודות" היא הציגה את עצמה וצירפה תמונה מחמיאה:

רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם דְבָּלָה,
שזו נְמָלָה מצוננת שחיה על תרופות נגד אלרגיה; לורסטין, למשל.
 

(מתוך "לורסטין איננה", אודות)

נכון, לי היה קשה עם זה, אבל לא בגלל שבניגוד אליי היא הצליחה לדבר, אני לא קמצנית ועיני לא צרה בהצלחותיהם של אחרים; משהו בטון שלה, היא רצתה להקסים, מי כמוני מכירה את זה, משהו בטון שלה הגעיל אותי.

לורסטין נטלה חלק פעיל באי אלו מחאות חברתיות ופוליטיות חשובות ומשנות עולם שאפשרו לה להפגין את מעלותיה ברבים.

(מפגינה קריאה בחושך, מתוך "לורסטין איננה", כרוניקה)

היא לא הייתה לבד. (היא אף פעם לא הייתה לבד). היה לה חבר למאבק. בוקובסקי.

(מפגינה קוצר רואי)

בוקובסקי התעקש שהם רק חברים למאבק. הוא היה קשוח.

לורסטין התעקשה שיאהב אותה. היא הייתה עקשנית.

כשלורסטין ראתה את התמונה הזו על מסך המחשב של בוקובסקי היא לרגע התבלבלה ולא הבינה מה היא רואה.

היא שאלה אותו "מה זה?"

ובוקובסקי ענה ללא היסוס ובקור רוח שהוא רק שיפר קצת בפוטושופ, שקו האף שלו היה לא מספיק מדויק והצל לא נכון, ושאל רטורית אם היא לא חושבת שעכשיו הציור שלה הרבה־הרבה יותר מוצלח.

לורסטין כבר הבינה שזו הייתה טעות להראות לבוקובסקי את הארון שלה. (אני כבר הבנתי שהיא קראה לו בוקובסקי רק כדי להתחנף. השם האמיתי שלו היה בכלל ת'ון. איאוברד ת'ון.)

לורסטין ניסתה להסביר לת'ון שזה לא מציאותי לצפות ממנה להיפטר מתכולת הארון שלה. יש חוק התיישנות. והיא מנסה לכבד חוקים מתוקף איזשהו ציווי קטגורי.

ת'ון טען שהציווי הקטגורי מיושן בעצמו, שאינו מביא תועלת, ושמידת האושר בעולם נפגמת כשאנשים כמו לורסטין דואגים רק לעצמם. כששאלה לורסטין למה המגירות שלו נעולות בשלושה מנעולים הוא ענה שזו נקודה טובה, ושמי שיודע להסתיר כמו שצריך חוסך סבל מיותר ומעלה את מפלס האושר המצרפי.

האחראית העיקרית למחדל הארון הייתה דוקטרינת השיתוף שבה דגלה (עדיין) לורסטין, למרות שהיו סימנים שאבד עליה הכלח.

לורסטין לא רצתה לקרוא סימנים, זה כבר ברור. שלא כת'ון, שכששמע למשל שיר שחשב עליו מתנגן ברדיו, היה משוכנע שזה סימן והוכחה ניצחת שהוא האחד, הנבחר. אבל ממילא בצר לה נהגה לורסטין לפנות אל הכוהנת הגדולה, לא למפלגת העבודה. והיה לה, צר ומר היה לה.

המשך בספר המלא