הלב מבקש להתגעגע - מתוך פתח גדול מלמטה

הלב מבקש להתגעגע

לעתים הלב מבקש להתגעגע. כלומר, הוא מתגעגע, אבל לא ברור לו אל מי, ואז הוא מבקש מישהו להתגעגע אליו. לא שחסר. יש ויש אל מי להתגעגע. אלא שאף לא אחד מהאל־מי־להתגעגע הקיימים עונה על הקריטריון. הקריטריון מגוחך: ״יהיה בסדר, אל תדאגי,״ ארבע מילים - ארבע מילים בלבד! - שמאחוריהן עומד מסר חשוב ביותר ומצומצם עוד יותר: ״אני אדאג לזה.״ אין מי שיגיד ״אני אדאג לזה.״ אני יודעת היטב: אני דאגתי לכך שלא יהיה מי שיאמר ״אני אדאג לזה.״ במו ידי חוללתי זאת, וככל הנראה בכוונה מלאה. וגם היום, ממש היום, ביום שבו יותר מימים אחרים מבקש הלב שיהיה לו אל מי להתגעגע, אני ערה היטב לכך שלא בנקל הייתי משלמת את המחיר של משפט כזה, בן ארבע או שלוש מילים, הו לא בנקל, וזה אם בכלל הייתי מאמינה למשפט כזה שמישהו היה אומר, והייתי מניחה את צווארי הענוג על כתפו האיתנה בשלווה, במין שלווה כזאת, שלווה של מי שיודע איפה הבית שלו, שיודע מה יש שם, אני לא מוסיפה ״ומה אין שם״ כי כשמפנטזים אז מפנטזים, למרות שאני מודה שאני לא טובה בזה:

שמישהו ילך למוסך במקומי. יסדר את העניינים עם סוכן הביטוח במקומי. יסגור את הדברים במינימום הפסד, וכל זאת בשעה שאני משקה את הגינה במשפך ומפזמת לי איזה שיר נשכח בשמש בוקר נעימה של חודש אפריל. הייתי רוצה לעטות על גופי שבע הדודים בגדים בהירים ולהשקות את הגינה עם שחר, בשעה שאותו מישהו שאליו אפשר ואף כדאי להתגעגע, נוסע למוסך באוטו השני שלנו, ומפני ששום דבר לא באמת מלחיץ אותו הוא קונה בדרך קרואסונים, ומביא סרטים מובחרים מספריית הסרטים (סרטים ששמרו למעננו כי אנחנו לקוחות מועדפים), ורק אחר כך הולך לעבוד באותה עבודה שבגללה הוא לא לחוץ משום דבר, ובסוף הוא הולך לרוץ, לא בחדר כושר, לא אידיוט, אלא לרוץ באוויר החופשי, חמישה קילומטר ביום יספיקו לי, ואחר כך, בשמונה בערב, הוא חוזר הביתה, טהור ורענן. יפה.

המשך הפרק בספר המלא