מחשבות שלום

מבוא

למעשה קיימות בארץ ישראל שתי מדינות, ישראל ופלסטין, המכירות זו בזכותה של שכנתה למדינה בחבל ארץ זה. הן אפילו מנהלות שיחות על השגת שלום ביניהן. במצב זה מכירות גם מדינות ערב וגם מדינות הדמוקרטיה והגלובליזציה.

אלא שבפלסטין, כמו בישראל, רבים בעם מתנגדים לחלוקת הארץ לשתי מדינות וטוענים ל"כולה שלנו". אצל רבים בפלסטין (החמאס לדוגמה) יש נטייה ל"ציר הרשע" ותמיכה בתכניותיו הזדוניות לחיסול ישראל. גם בישראל המצב מסובך. אנשי הימין הקיצוני ו"המשיחי" אינם רוצים בכלל את הפלסטינים בארץ.

מצב מסובך זה הוא הרה אסון, מעין ישיבה על ראשו של הר געש שברור שיגיע היום והוא יתפרץ וישמיד את כל אשר בדרכו. ישראל יושבת על הר געש כזה והכרחי למצוא לכך פתרון בהקדם האפשרי, ולא לחכות לחיזבאללה ולאחמידנג'אד, שישלימו את התארגנותם.

ניצחון במלחמה לא יקרב את השלום בין ישראל לפלסטינים. השלום לא יושג בזכות יזמה או מאמץ של הפלסטינים. אין להם הכוח המדיני הדרוש למאמץ כזה, שפירושו התנגשות עם החמאס ועם "ציר הרשע". לעומת זאת יש לישראל היכולת ליזום ולקדם מפעלים שיאיצו את קידום השלום.

על כך ועל עוד בעיות יסוד דנים המאמרים המתפרסמים בספר זה. המאמרים לא נשלחו לפרסום. הם נשלחו כמכתבים לבכירי העם ולנבחריו, לצמרת השלטון במדינה, וזכו לתגובה חיובית, להכרה ולהוקרה. אך למרבה הצער לא נעשה דבר בעניין. השלום אינו נראה באופק והר הגעש מעלה עשן וממשיך לצבור כוח לקראת ההתפרצות שיש למנעהּ. כוונתם של המאמרים שאוגדו בספר להאיץ ולהחיש פעולות לקידום השלום, לשם מניעת התפרצות הר הגעש.

נובמבר 2008

יוסף עדן

"מה שהעם צריך"

תהליך א.וסלו – והחלופה לתהליך

הימין המדיני בישראל, בייחוד אנשי ההתנחלויות, הצליחו להחדיר להכרת העם בישראל כי תהליך אוסלו לשלום, שהחל לפני כשמונה שנים, היה כישלון, והמצב המדיני של אין שלום, ההתלקחות האלימה של אינתיפדת אל־־אקצה והטרור שנמשך שנים – הם תוצאה ישירה והוכחה ניצחת לכישלון תהליך אוסלו. האומנם זו האמת?

מסקנה כזו יכולה להיות נכונה אך ורק אילו היה אפשר להוכיח כי שמונה השנים מאז תחילת התהליך (אילו לא הופעל) היו עוברות על המדינה בשקט יחסי, במנת טרור קטנה, כשההתנחלויות ממשיכות לצמוח, ושקט ושלווה במקומותינו, וארבעה מיליון הפלסטינים משלימים בהכנעה עד היום עם משטר הכיבוש שיועד להם.

איש אינו יכול להוכיח, ואפילו בסבירות נמוכה, כי כזו היתה יכולה להיות החלופה שהיינו זוכים לה אילו לא היה תהליך אוסלו. ההפך מכך הוא סביר וראליסטי הרבה יותר.

מדינאים, עיתונאים והיסטוריונים מיומנים ונקיים מאבק דמגוגיה יוכלו לטעון במידה רבה של שכנוע, שבלי הפעלת כל תכנית לשלום (לא היתה, כפי שאין גם כיום תכנית כזו), ארבעה מיליוני הפלסטינים בארץ ישראל לא היו נחים על זרי דפנה אלא על זרי קוצים, והיו מפעילים טרור שאין לדעת את תחכומו ועצמתו. גם מדינות ערב לא היו משקיפות בסטואיות על התמשכות הכיבוש ושלילת הזכויות האלמנטריות מהפלסטינים. ואין כל ערובה שלא היינו נקלעים לעוד מלחמה אזורית־מחזורית (כמו בעבר) שאת טיבה ותוצאותיה אין לדעת, פרט לנחלי הדם ומיליארדי הדמים שהיא היתה סוחטת משני הצדדים.

יתרה מזו, בעידן הגלובליזציה של תחילת האלף השלישי חצי מהעם בישראל, מדינות אירופה, האו"ם וארצות הברית, לא היו יכולים להשקיף שמונה שנים בשוויון נפש בכיבוש המקפח והמשפיל, מבלי להגיב. אין ספק שישראל היתה מוצאת עצמה מותקפת, מוצגת כנאשמת עיקרית בעיני העולם הנאור, וזוכה לקיתונות של ביקורת, ואולי גם לסנקציות, שהוצעו לא אחת.

אולם תהליך אוסלו קרס; זו עובדה מוגמרת. הוא הוסט מדרכו והוכרע בטרם הצליח להגיע ליעדו – הסדרי קבע ליחסי שלום מתמשך בין שני העמים בארץ האחת. אולם בטרם קרס, או יותר נכון הקריסו אותו, היתה תחילתו של התהליך הפתעה מבטיחה ונותנת תקווה לבאות. התחילה להתפתח דינמיקה חיובית שהביאה תוך זמן קצר תוצאות מפליגות.

תוצאות תהליך אוסלו

נבחן תוצאות חיוביות אלה: האם הן מצביעות על כישלון, ומה שקרה להן לאחר מכן, עם דעיכת תהליך אוסלו.

1. המוסד העליון של אש"ף קיבל החלטה המכירה במדינת ישראל.

2. במסגרת דיוני אוסלו דרשו הפלסטינים מדינה משלהם בגבולות שטחי יש"ע שנכבשו ב־1967. זו למעשה הכרה רשמית פלסטינית בגבולות ישראל הנוכחיים.

3. מדינות ערב ביטלו בהחלטה רשמית את החרם הכלכלי על ישראל. החרם בוטל למעשה, ובכך פתח את המסחר גם עם מדינות ערב, וגם עם מדינות או חברות בעולם שנכנעו לחרם זה. עתה, בלי תהליך אוסלו לשלום שקרס, רבות התביעות במדינות ערב להחזיר את החרם לקדמותו.

4. נחתם הסכם שלום עם ירדן, שברור לכול שלא היה אפשרי לולא תהליך אוסלו. עתה, בהיעדר התהליך, השלום צולע, הולך ומתקרר, ועלול להיעלם אם לא נחזור לתהליך של שלום.

5. רוח הפיוס הקלה שהחלה לנשוב מיחסי ישראל עם הפלסטינים, הביאה לידי התפתחות יחסים מדיניים ראשונים, יחסי מסחר ואפילו תיירות, עם מדינות ערביות במפרץ הפרסי ועם מדינות המגרב. דבר זה השפיע גם על חידוש היחסים שנותקו ועל התעצמות של יחסים שנחלשו עם מדינות באפריקה וגם במזרח הרחוק. יחסים אלה הידרדרו בזמן האחרון והם עלולים לחלוף עם הרוח הקרה של שלילת תהליך אוסלו הנושבת מישראל.

6. התפתחו יחסי שותפות בין ישראל למדינות ערב השונות. נערכו מפגשים כלכליים משותפים, נתכנו תכניות להקמת בנק אזורי משותף לפיתוח האזור ולהקמת מפעלים אזוריים משותפים. זו היתה התחלה ראשונית לכיוון של "מזרח תיכון חדש". כל אלה נגוזו עם דעיכת תהליך אוסלו, כנראה לשביעות רצונם של אלה המבכרים את המזרח התיכון הישן של טרור ומלחמות, ובלבד שלא לגעת ב"ארץ ישראל השלמה", רעיון שכבר נכשל אך עוד מנסים להצילו, ולא חשוב באיזה מחיר.

7. בגלל הדינמיקה החיובית והמקדמת של תהליך אוסלו התחילה להתרחש אווירה של התפייסות בין ישראל לבין הפלסטינים. ישראלים רבים נסעו בביטחון, ובלי פגיעה בהם, לקניות בג'נין, בטול כרם, בעזה, ביריחו, בבית לחם ועוד. מאות אלפי פלסטינים נקלטו בעבודות חיוניות וגם קבועות בישראל, המסחר ההדדי בין יהודים לערבים פרח. אלה היו סימנים ראשוניים של תחילת התפייסות. האין זו תוצאה ישירה של תחילת האמונה בשלום האפשרי?

8. התיאום הביטחוני בין הממונים עליו בישראל וברשות הפלסטינית התבסס והתמסד, ועקב כך פחת במידה ניכרת הטרור, גבר הביטחון האישי, ואין מדד טוב לכך מאשר התיירות מחוץ לארץ שהלכה והתעצמה לממדים שלא נודעו בעבר.

עתה, בהתפרק שיחות אוסלו, בהיפסק התיאום הביטחוני, כשהביטחון האישי הוא בשפל שלא ידענו כמותו עשרות שנים, גם התיירות ירדה לשפל המדרגה.

9. חשובה מכול היא העובדה, שגם אם השתתק תהליך אוסלו וחדל – בתוצאתו הוא השאיר בשטח מצב עובדתי שונה בתכלית מזה שהיה לפני תחילת התהליך; מצב שאי־אפשר לשנותו על ידי צד אחד; מצב שקידם את תהליך ההידברות בין הצדדים והביאו עד לפני הסדרי הקבע, שגם המסגרת הכללית שלהם כבר נקבעה בשטח:

(א) מדינת פלסטין קמה והיא קיימת ומוכרת על ידי העולם, ולמעשה גם על ידי ישראל. גם שרון הכיר בעצמאותה בהודיעו שיהיה מוכן להעביר לה כ־40% משטחי יש"ע, והבטיח שיתחום את גבולה בהתחשב בצרכיה.

(ב) בארץ ישראל קיימות שתי מדינות – ישראל ופלסטין. חלוקת הארץ ביניהן טרם נסתיימה, והיא חייבת להסתיים בהסכם בין שני הצדדים. זו אשליה מסוכנת לחשוב שצד אחד יוכל לקבוע את גבולות הקבע.

(ג) ישראל לא תוכל לצרף לשטחה שום חלק משטחי יש"ע אלא בהסכם פשרה עם הפלסטינים. יש מקום להניח שהמרב שישראל תוכל להשיג בהתדיינות זו הוא צירוף של גושי ההתנחלויות הגדולים הסמוכים לגבול ישראל, בערך 5% משטחי יש"ע. אם ישראל תרצה לצרף שטחים על דעת עצמה זו תהיה קריאת תיגר כלפי העולם כולו וחצי מהעם בישראל, מה שלא נראה כבר־ביצוע.

(ד) המסקנה מן הסעיף הקודם ומהסטטוס שנוצר בשטח היא: חלום "ארץ ישראל השלמה" גז ונעלם, ואיננו ניתן לביצוע. הוא חייב להיעלם משיקולי סדר היום הלאומי־מדיני, ולמצוא את מקומו בגנזך ההיסטוריה, ליד חלום "שתי גדות לירדן" – ולא לחבל יותר באחדות העם ובהתפתחות יחסי שלום בין ישראל לפלסטין.

אין שותפים לשלום

תהליך אוסלו, אף שהתפוגג בסוף דרכו, הצליח להביא את ישראל ואת הפלסטינים אל היעד הקובע – השגת הסכם על הסדרי קבע וחלוקת הארץ בין שתי המדינות.

כדי שתהליך השגת ההסכם ינוע על פסים יציבים, בדרך עניינית ומקדמת, הוא זקוק לשותפות פלסטינית קונסטרוקטיבית, ראליסטית, דבקה במטרה של פיוס לאומי ומסוגלת לפשרה הוגנת.

אבל בד בבד חשוב שגם השותף הישראלי יהיה מעוניין בכנות, מחונן ביצירתיות, ומסוגל להתפשר ולשלם את המחיר הראוי עבור ההישג הנכסף שיבטיח שלום יציב לשתי המדינות.

אין שותפים כאלה בשני הצדדים.

התרוצצות האמוק של ערפאת משטיח אדום לשטיח אדום, והצדעותיו הבומבסטיות, כשהוא לבוש בגדי לוחם ועטוי הכפייה הנצחית – התנהגותו זו ואביזרים אלה, קובעים את הופעתו החיצונית המנופחת, ולא זו בלבד אלא שהם משקפים את דמותו הפנימית הראוותנית, את תפיסת עולמו הארכאית והפרימיטיבית – דמות הרחוקה ת"ק פרסה מדמות מדינאי מודרני, איש עשייה הצריך לבנות מדינה. במסמרות של ברזל הוא הצליח לקבוע בלִבות הישראלים את ההכרה שאין הוא מעוניין להיות שותף לשלום, והוא מדמה את עצמו כמי שיביא את גאולת הארץ לעמו כאביר האינתיפדה והג'יהד, שיובילו אותו אל לבה של ירושלים.

לעומת זה, ממשלתו של שרון נשענת בעיקרה על מה שנקרא "קואליציית נתניהו", שנבנתה על יסוד ברית לא כתובה ולא קדושה בין הימין המרכזי (הליכוד), בין הימין הקיצוני המתלהם, ובין הדתיים הקלריקלים. הקואליציה שבראשות נתניהו הצליחה לערער ולחבל בתכנית אוסלו, בנבט השלום שזה עתה נבט והחל לצמוח והוא באִבו, צעיר ורך ורגיש, וקל היה לנתניהו לייבשו, להטות את הדינמיקה החיובית ולהפכה לשלילית. זו הקואליציה שהמעידה את תהליך אוסלו. קואליציה זו היא עתה קואליציית שרון, שצירף אליה את מפלגת העבודה כדי להוסיף לה את צבע האחדות הפיקטיבית שאין לה כל יכולת לשנות את מדיניות "קואליציית נתניהו" הדומיננטית. קואליציה זו מסוגלת רק להכשיל את הגישור והפיוס ולא לקדמם.

שרון וערפאת, שני קטבים של חוסר אמון, ביטול וזלזול הדדי, לא יוכלו להצמיח שלום. הסדרי הקבע לא ימצאו את פתרונם בין שני אלה, כשכל אחד מהם דבק עדיין בכל מאודו ב"כולה (ארץ ישראל) רק שלי".

חולשתו של השמאל המדיני

גוש הכוח המדיני־חברתי השלישי – השמאל, על כל גווניו ונספחיו, שתאורטית מסוגל להביא את השלום, היתה לו עדנה בזמנו של רבין. תהליך אוסלו החל לצמוח. הוא זרע תקווה בעולם כולו. הוא שלח שורשים גם בעולם הערבי. הדינמיקה החיובית הביאה הישגים של ממש. בישראל היתה תמיכה של רוב העם בתהליך, היתה הרגשת הקלה. היתה תקווה שגם ערפאת, בכוח הנסיבות, ישתלב במהלכים הקונסטרוקטיביים ובבניית האמון שהחל להתפתח.

אולם חובה היא להכיר באמת המרה שתהליך אוסלו התפרק במידה רבה, אולי אפילו מכרעת, בגלל חולשתו והססנותו של השמאל. השגיאה האסטרטגית המכרעת היתה אי־שינוי מהותי ודומיננטי של סדר העדיפויות הלאומי־מדיני, הן בממשלת רבין הן בממשלת ברק. הכוח שצברו ההתנחלויות הרתיע והפחיד. הניסיונות של רבין, ועוד הגדיל לעשות ברק, להאכיל ולהשביע את הארי (ההתנחלויות) ולנסות לאלף אותו שיהיה פחות טורפני, רק עוררו את תיאבונו, הגדילו את תחושת עליונותו ואת תעוזתו להגן על הטריטוריה הפרטית שלו במכלול אמצעים, גם הרסניים. הם לא נרתעו מלהלהיט את הרוחות, לדרבן את היצרים המקוממים לאלימות, לחוסר משמעת, להתנגדות מילולית בוטה וממרידה, שהביאה גם לידי אלימות פושעת והרסנית.

גם בימי רבין גם בימי ברק נשמטו מתחת לרגליהם של הפלסטינים עוד גבעה ועוד תל ושדה. עוד בניין ועוד יישוב ועוד מתנחלים עולים על האדמות שבמחלוקת. איך לא יתערער אמונם ברצון או ביכולת של ישראל להחזיר להם את אדמותיהם?

את התהליך המתסכל וההרסני הזה היו צריכים, וגם יכולים, רבין וברק למנוע אילו פעלו באומץ ובנחרצות; אילו הבנייה בהתנחלויות היתה נפסקת; אילו אחרי הפוגרום שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה היה מוציא רבין את כל מתנחלי חברון מן העיר – ייתכן שכל היסטוריית תהליך אוסלו היתה אחרת. הדינמיקה החיובית לא היתה מתחסלת, ואולי אפילו מתעצמת. האמון ההדדי היה נבנה ביתר שאת במקום שנגדעו ניצניו והוא נסוג ונעלם.

השמאל גם לא השכיל להקנות לתודעת העם את מסריו לשלום. לא הצליח להנחיל לציבור את חיוניות תהליך אוסלו לשלום, וזה כאשר רוב העם רצה ותמך בשלום הקונקרטי, ידע שהמחיר הוא החזרת רוב אדמות יש"ע והורדת חלק ניכר מההתנחלויות, והסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית.

בגלל חולשותיו של השמאל, המפורד בגלל יחסי אנוש לא תקינים, בשל הבדלי ניואנסים חסרי ערך, ובגלל כשליו בהסברה, בשכנוע ובמעשה, גם כאשר הוא בשלטון, הצביע רוב העם בעד נתניהו שהבטיח להמשיך בתהליך אוסלו, ולמעשה חיבל בו אנושות. לאחר מכן הצביע רוב העם בעד שרון שהבטיח בקולי קולות כי "רק שרון יביא שלום", כשכל ילד יודע שלשרון אין כל תכנית וכל כוונה קונקרטית לנהל משא ומתן לשלום.

הטרגי ביותר הוא, שגם את שתי ההונאות הנ"ל אין השמאל מסוגל לחשוף, להבליט, להסביר לעם את משוגותיו ואת תוצאותיהן.

ובכל זאת, תהליך השגת השלום חייב להימשך. אם ייפסק לחלוטין תהליך חלוקת הארץ לשתי מדינות, זו תהיה החמצה אסטרטגית היסטורית רבת משמעות וחורצת גורל, שתטה את כיוון התפתחותה של ישראל לכיוונים לא נודעים. זו תהיה החמצה ישראלית הדומה בחומרתה ובגורליותה לזו של הפלסטינים ב־1947, בהתנגדותם אז לחלוקת הארץ. זו יכולה להיות החמצה טרגית ישראלית – בכייה לדורות.

ההמשך בספר המלא