מלחמת תרבות

פתח דבר

בשנת 1829 המיט ר' אברהם דב מאוורוץ' אסון על ראשו של המשכיל הצעיר מאוקראינה אברהם בער גוטלובר. לאחר שנמצאו בכליו ספרים "אסורים", שבאחד מהם נכללה הסכמתו של משה מנדלסון, הכריז עליו הצדיק החסידי שהוא אפיקורוס וציווה עליו לגרש את אשתו. "לשוא שפכתי שיח לפי הצדיק מז'יטומיר, אשר הוּבלתי אליו כשה לטבח", קונן גוטלובר בכאב גדול בזיכרונותיו, "לשוא צעקתי ובכיתי, טענתי והתווכחתי, נכתם עווני לפניו לבלי תת לי חנינה, ויצו על חותני במפגיע לגרשני מהסתפח בנחלתו, ואותי ציווה לתת ספר כריתות לאשתי. אשתי בשמעה משפט הרבי בכתה הרבה בֶּכֶה וכמעט יצאה נפשה, אבל מי נתן לבת ישראל זכות ומשפט לבחור באשר תחפוץ?".¹ לא היה זה מקרה יוצא דופן. יחזקאל קוטיק מספר בזיכרונותיו כי הצלחתו של אליעזר הלברשטאם להקים בשנות הששים של המאה ה־19 בביאליסטוק מרכז של השכלה חוללה מהומה חברתית: "היתה זו תקופת הגירושין המפורסמת, שבה נתגרשו זוגות רבים בשל ההשכלה. החותנים היו אלה שגירשו את חתניהם, שכן לבנות עצמן לא היתה דעה. האב אמר לבתו שבעלה נהיה לאפיקורוס וחייבים להתגרש ממנו".²

כדי לעמוד על משמעותה ההיסטורית של ההשכלה, להגדיר ולהבין את תוכנית המודרניזציה המיוחדת שהיא הציעה ולאמוד את עוצמת המהפכה שחוללה הופעתו של טיפוס המשכיל בחברה היהודית באירופה בראשית העת החדשה, מוזמנים החוקר והקורא להקשיב ברגישות לרחשי לבם של המשכילים, לשחזר את חוויית החיים שלהם הכרוכה בהמרה תרבותית, במאבק סיזיפי ולעתים נואש ללגיטימציה ובבניית זהות יהודית חדשנית, ולנסות לפענח את תודעתם העצמית כפי שהיא התבטאה בשיח, ברטוריקה ובסיסמאות האופייניות של ההשכלה. ביסודה של החוויה המשכילית עמד הפער שבין השאיפות הגדולות והאוטופיות – לתיקון כולל ומוחלט של עוולות החברה ומחדלי החינוך וההנהגה – לבין "עולם המעשה" שהעמיד מכשולים רבים שהקשו על מימוש פרויקט ההשכלה. תולדות תנועת ההשכלה רצופות עימותים עם יריבים שהתחברו למחנה של אורתודוקסיה עוינת למודרניזציה בכלל ולהשכלה בפרט. מכיוון שההשכלה מעולם לא היתה עשויה מעור אחד, רבו בה הגוונים השונים על פני קשת שנמתחה בין מתונים ורדיקלים והיא גם היתה עמוסה במחלוקות פנימיות ואין־ספור פולמוסים אישיים. הקונפליקט, היריבות, הכורח לשכנע בצדקת הדרך, מאמץ התעמולה הנלהבת מכאן וההתגוננות מפני ההוקעה והגינוי מכאן, העימות המטפורי של "האור" מול "החושך", כמו גם ניסיונם האישי כסוכני מודרניזציה הפועלים בסביבה מתנכרת, מגנה ורודפת, עיצבו את תודעתם של המשכילים כלוחמי תרבות וצבעו את דרכה של תנועת ההשכלה בצבעי המאבק.

סיפורה ההיסטורי של ההשכלה במאה ה-18, החל מראשיתה ב"השכלה המוקדמת" וכלה בקריסתה של "השכלת ברלין", מסופר בספרי "מהפכת הנאורות" (2002). במהלך אותה מאה פורמטיבית נולדה במקביל לנאורות האירופית (בייחוד זו הגרמנית), ותוך כדי שיח מתמיד עמה, האליטה האינטלקטואלית החילונית המודרנית. בכמה קהילות באירופה, ובמיוחד בפרוסיה, הוקמה קהילייה ספרותית, הועמדו נדבכים ראשונים לארון ספרים יהודי-מודרני, נוסחה פרוגרמה לחינוך יהודי חדש שמגלם בתוכו את האתוס ואת החזון המשכילי, עוצבו הסיסמאות, הערכים ודרכי הפעולה הספרותיות של תנועת ההשכלה, והתנהלו המערכות הראשונות במלחמת התרבות היהודית. הספר "מלחמת תרבות" הוא מבחינה זו ספר המשך המתאר את דרכה של תנועת ההשכלה לאורך המאה ה-19, החל מהתפשטותה במרכזים רבים במערב, מרכז ומזרח אירופה, ועד להופעת המגמה הפוסט-משכילית במפנה המאות ה-19 וה-20 שסימנה את קץ התנועה. לעומת תנועת ההשכלה בגרמניה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-18, שהתארגנה במסגרות פורמליות ("חברת דורשי לשון עֵבר", "חברת שוחרי הטוב והתושיה"), סביב כתב־עת מרכזי אחד ("המאסף") וממדיה ומרכזיה היו קטנים ומעטים יחסית, הרי שבמאה ה-19 גדלה התנועה והתגוונה פי כמה. במזרח אירופה, במיוחד במחצית השנייה של המאה, היתה לה כבר אחיזה אצל יחידים וחוגים מאורגנים או ספונטניים בעשרות קהילות. מאות ואף אלפי אינטלקטואלים, משוררים, סופרים, מורים, נערים ונערות צמאי דעת ושותפים לאידאל ההתחדשות התרבותית והחברתית, נטלו חלק כיוצרי תרבות וכצרכני תרבות, ככותבים ומורים וכקוראים ותלמידים, בשיח התוסס שהתנהל ברפובליקה הספרותית המודרנית שיצרה ההשכלה.

תולדותיה של ההשכלה במאה ה-19 משוחזרות בספר הזה במבוא כללי ובעשרה פרקים שכל אחד מהם מאיר היבט אחר במלחמת התרבות של ההשכלה ומגלה קול אחר בתנועה רבת הפנים הזו. הפרקים הללו הופיעו בחלקם או ברובם כמאמר עצמאי בבמות שונות במהלך עשרים וחמש השנים בהן אני שוקד על מחקר ההשכלה. כאן עברו המאמרים שינויים יסודיים, עודכנו, נערכו מחדש ובעיקר שולבו יחד בכדי להציג את המגמות המרכזיות בתולדות תנועת ההשכלה. מובן שהתמונה אינה מלאה ומקיפה. לא כלולים בה כל האתרים בהם התרחשה מהפכת התרבות של ההשכלה והיא אינה מקיפה את כל המשכילים ואת כל המגמות שהיו קיימות בה. אך הספר הזה משתלב במחקר ענֵף ופורה במיוחד בדורנו של חוקרים מעולים שתורמים כל אחד את תרומתו הייחודית להשלמת מיפויה של תנועת ההשכלה, להבנת טקסטים מרכזיים ולהכרת מרכזים, חוגים ומוסדות שסביבם ובאמצעותם התנהל פרויקט ההשכלה.

בספרי "השכלה והיסטוריה" (1995) נבחרו התודעה ההיסטורית והמאמץ להנחיל את תודעת המודרניות באמצעות פרשנות חדשה של העבר כפרספקטיבה חדשה להבנת תנועת ההשכלה. סיפורם של המשכילים בגרמניה, בגליציה וברוסיה, משולב שם בגלגוליה של "ההיסטוריה המשכילית" שהזינה את האידאולוגיה שלהם, העניקה לגיטימציה ושירתה את התעמולה. לעומת זאת, בספר שלפנינו מתלכדים הפרקים השונים סביב "מלחמת התרבות" כדי להציע כיוון, נרטיב ואחדות לתולדות תנועת ההשכלה במאה ה-19.

מאז שבחנתי במאמר הביכורים שלי (1986) את המפנה הדרמטי שחל ביחסה של ההשכלה כלפי החסידות כפי שהתגלה אצל המשכיל המתון אליעזר צווייפל, נחשפו לפני הסדקים, הפערים והעימותים הפנימיים בקרב המשכילים; ומאז שהתוודעתי ללהט האנטי-קלריקלי של יל"ג ולחרדות ולעוינות כלפי ההשכלה מצד ר' נתן מנמירוב (תלמידו של ר' נחמן מברסלב), החל להצטייר לפני סיפורה של ההשכלה כמלחמת תרבות. על כן, בספר זה מתוארת גם התשתית של תנועת ההשכלה, חוויות היסוד של אנשיה, תודעתה העצמית והערכים המכוננים שלה, וגם המתחים והפיצולים הרבים שחוללו במהלך המאה ה-19 אויבי ההשכלה, ההשכלה-שכנגד, ההשכלה המתונה, ההשכלה הרדיקלית, ההשכלה הדתית, ההשכלה האנטי-קלריקלית, ההשכלה המזויפת, ההשכלה הלאומית ולבסוף פוסט-ההשכלה. מאמץ מיוחד הוקדש כאן להבנת הזיקה בין ההשכלה ללאומיות היהודית המודרנית ויותר מזה להבנת מקומה ההיסטורי של ההשכלה בכלל אפיקי המודרניזציה. לפחות על־פי הכרתם של רוב המשכילים, תפקידם הראשי בעידן של תמורות חריפות שערערו את בסיס הקיום המסורתי (אוטונומיה קהילתית, סמכות רבנית, נורמות הדת, חינוך מסורתי ועוד) היה זה של "הדרך השלישית". הם נאבקו מאבק כפול בשתי חזיתות: אל מול "החשוכים" המסרבים להיענות ל"אור ההשכלה" ולתקן את חייהם, ערכיהם, מוסדותיהם ותרבותם כמתבקש באירופה המתחדשת ואל מול אותם יהודים (בלשונם – "משכילים מזויפים") שראו במודרניזציה הזדמנות לבריחה מהקולקטיב היהודי, להתבוללות ולערעור זהותם היהודית.

יהודה לייב גורדון (יל"ג), מדמויותיה המרכזיות של תנועת ההשכלה ביהדות מזרח אירופה, היה קשוב במיוחד למתחים ולמאבקים שבין דת ומדינה באירופה בת זמנו. הוא גם היה הראשון לשאול את המונח הגרמני למלחמת תרבות, Kulturkampf, שננקט לראשונה בשנת 1873 בשנות המאבק של המדינה כנגד הכנסייה, ולעשות בו שימוש כמונח המגדיר ומפרש את המאבק של המשכילים עם יריביהם. מלחמת התרבות, או המאבק הפנים-חברתי והפנים-תרבותי שבין מודרניסטים לשמרנים ואנטי-מודרניסטים על אתוס הנאורות, על היחס לערכים הליברליים וההומניסטיים ועל עיצובם של החברה, החינוך והתרבות ושל דמות "היהודי החדש", הם פרק היסטורי מתמשך ולא חתום בתולדות היהודים. גם במדינת ישראל בת זמננו מיתוֹספות לה מערכות חדשות, שהן וריאציות וגוֹני-גוונים של המערכות הקודמות. המחלוקות הפוליטיות והחברתיות העמוקות על דמותה של מדינת היהודים (יהודית או דמוקרטית? מרחב ציבורי דתי או חילוני? זהות יהודית או ישראלית? ארץ ישראל או מדינת ישראל? חינוך ממלכתי או סקטוריאלי? בתי־דין או בתי־משפט? ועוד הרבה), שראשיתן כבר בהגות, בחזון ובפרוגרמות של התנועה הציונית, הפכו עד מהרה לסדרה מתמשכת של מאבקי תרבות. ההשכלה, שנגעה בעצביה הרגישים של המודרניזציה היהודית כבר במהלך המאה ה-18, ושהוסיפה להרעיד אותם לאורך כל המאה ה-19, היא שעוררה את מאבקי התרבות הראשונים. האזנה לקולותיה של ההשכלה מנקודת־המבט של מקומנו וזמננו בראשית המאה ה-21, והתחקות אחר תולדותיה, מגמותיה, והדמויות שעיצבו אותה, חיוניות להבנת תהליך הבנייתה של תרבות יהודית מודרנית, ובמיוחד לחשיפת ראשיתה של העמדה היהודית ההומניסטית והליברלית על החלומות, התקוות, והאכזבות הכרוכים בה.

שלמי תודה לכל בני־השיח שלי למחקר תנועת ההשכלה בקהילת החוקרים בישראל ומחוצה לה המסורים בכל מאודם ללימוד ולמחקר של התרבות היהודית המתחדשת ולהבנת מהלכם הסבוך של תהליכי המודרניזציה היהודית. הספר לא היה בא לעולם אלמלא העידוד והזירוז של יונתן מאיר שאף ערך את הספר ודאג להבאתו לדפוס ואני אסיר תודה לו על המאמץ הרב ועבודתו השקדנית והמדויקת. להוצאות הפרסום סייעו בית שלום עליכם, בראשותו של פרופ' אברהם נוברשטרן, והקתדרה על שם בראון לתולדות היהודים בפרוסיה באוניברסיטת בר אילן. תודה חמה לישראל כרמל שקיבל את "מלחמת תרבות" לאכסנייתו, הוצאת "כרמל", בסבר פנים יפות.

למורי פרופ' עמנואל אטקס, שפתח עבורי שערים לעולמה העשיר והסבוך של ההשכלה במזרח אירופה, מוקדש הספר הזה בחיבה ובהוקרה רבה, לרגל פרישתו מההוראה באוניברסיטה העברית.

שמואל פיינר

אייר תש"ע

1. גוטלובר, זכרונות ומסעות, א, עמ' 243-245.

2. קוטיק, מה שראיתי, א, עמ' 346-348.

מבוא

אדם בצאתך ויהודי באוהלך? מערכות ראשונות במלחמת התרבות היהודית
מנקודת־מבטם של המשכילים הצטייר שדה המערכה של מלחמת התרבות ביהדות מזרח אירופה במאה ה־19 כתמונת מציאות מקוטבת באופן חריף. הם השקיפו עליו מתוך הכרה של מפיצי אור האמת במציאות פגומה ומעוותת ושל הנאבקים ביריבים שמתבצרים מאחורי מתרסי ההרגל, המוסכמות החברתיות, האיוולת, האמונה הטפלה והדעה הקדומה. כאשר בשנת 1869 יצא אליעזר צווייפל מז'יטומיר ב"קול קורא לאחי ורעי" הוא ביטא בפומבי את תחושות התסכול שלו. מצד אחד, המשכיל הוא מעין מומר תרבותי שפרץ את חומות הקהילה, התרבות הרבנית והנורמות של רוב היהודים ומצד שני, מעולם לא עלה על דעתו של אותו מומר לפרוש מחברת אֶחיו או להפנות עורף לדתו. היפוכו של דבר: הוא הפגין סולידריות עם הקולקטיב היהודי וחש אחריות לגורלו, חי בתוך עמו ובדרך־כלל מראהו החיצוני, לבושו, שפת דיבורו, מחויבותו לקיום המצוות ואורחות חייו, לא תייגו אותו כטיפוס יוצא דופן בסביבתו. אלא שהביקורת החריפה והנוקבת שלו הפכה אותו למוכיח בשער שאינו מוכן להשלים עוד עם המשך המצב הקיים ושמציע דרך חיים חדשה שסימנה אותו כטיפוס מרדני. צווייפל היה, כפי שעוד נראה בפרק שמוקדש לו, משכיל מתון, רודף "שלום על ישראל" ורחוק מכל שאיפה לבנות עולם חדש על חורבות העולם הישן. אך הוא גם לא חשש להתקומם נגד קיבעונם של עמיתיו להשכלה בכל הנוגע לחסידות ונגד "עיוורונם" של היהודים נאמני המסורת, עד שפעם אחת יצא מכליו וכתב: "לא היה בישראל דור פרוץ בחומרות יתרות ומנהגים זרים באמונות טפלות ובטלות בנויות ומוסדות על דרכי האמורי בספורי ניסים ונפלאות שלא היו ושלא נבראו, שהדעת נרתעת והשערות מסתמרות בשמיעתם בדורנו זה בארצנו". בשורת ההשכלה הנלחמת בעקשנות בכל אלו אינה נקלטת, לדעתו, משום שמציאות החיים בקהילות היהודיות הגדולות והצפופות, וההווי היהודי האינטימי המקיף את כל השיקולים החברתיים והמשפחתיים, מרחיקים רבים מהזדהות פומבית עם ההשכלה:

ואפילו אותן האנשים שיודעים ובקיאים בהליכות התורה והעולם ומרגישים בכעור ובזרות כל מה שנעשה ושנדפס, אומרים זה לזה שמע וכופלים מודים להראות את עצמם כמסכימים על־ידי המהבילים, לפי שזה נתחתן בזה, זה נשתתף עם זה, זה מכבד כבודו וממונו יותר מכבוד האמת וכבוד שמים, זה מעביר על דעתו בשביל דעת אשתו החביבה עליו, זה מבטל רצונו מפני רצון אביו העשיר שעומד על פתח קברו, ובין כך וכך, כל אחד ואחד מאלו מוותר הרבה מדעתו, מרצונו, מחכמתו, ומאהבתו את האמת, כדי שלא ירננו עליו חבריו, ויוציאו לעז עליו שנתפש למינות ולכפירה ואין לו תקנה לעולם.³

המשכילים, לעומתם, הם לדעתו אותם לוחמי תרבות נועזים שאינם נכנעים למוסכמות, שמוכנים לשלם מחיר אישי של גינוי והכפשה, שדבקים כמותו באמת וחדורים בתחושת השליחות המפעמת בקרבם לפקוח עיניים ולהפיץ את אורה של הנאורות היהודית – ההשכלה. "נאמן עלי אלוהי הרוחות חוקר כליות חופש טוּחוֹת בוחן ובודק גנזי לבבות צופה ויודע סתרי מחשבות", הצהיר צווייפל בפני קוראיו, והפציר בהם להאזין לו ולקרוא בספרו: "שלא ריבוי כבודי וממוני העמדתי בספרי למטרת רצוני ולא למצוא נחת וקורת רוח... אך לפקוח עיני אלפי אנשים, רופפים בדעת ובבינה חלשים, מקדישים הבלים בקדושת קבלה, מלעיגים לחסידות ומגנים ההשכלה, מזלזלים במקרא ולדקדוק מלעיזים, כנגד לימוד לשונות מקנטרים ומעיזים, אוסרים החכמה ומנדים הביקורת והחקירה, ואומרים שבהן פתחים פתוחים לכפירה".⁴

יל"ג, בן זמנו של צווייפל, אך בעל רוח סוערת ולוחמנית יותר ממנו, לא הסתפק במלחמה כנגד אמונות טפלות ובעד ידע חדש וחינוך מתוקן, אלא הוסיף מימד עומק שנגע לעצם הזהות היהודית ואף לפוליטיקה היהודית. אם צווייפל היה מוטרד מהעימות שבין אמת והבל, חוכמה ובורות, תבונה ומנהגים זרים, הרי שיל"ג, שהביא את מלחמת התרבות במאה ה־19 לאחד משיאיה, הציג בשיח ההשכלה את העימות שבין היהודי והאדם.

המשך בספר המלא

הערות:

3. צווייפל, "קול קורא לאחי ורעי", שלום על ישראל, ב, עמ' 126-128.

4. שם, עמ' 127.