היכלות בשמים

פרק 1

מרדכי פּוֹלֶן אינו זוכר איך הגיע לבית הקפה שבו הוא עומד. הוא מביט סביבו על השולחנות והכיסאות ומרחרח בחשדנות. המקום ריק כמעט, ורק בחורה בודדה יושבת ליד שולחן פינתי מרוחק, שקועה בספר קטן ולוגמת מתוך כוס.

הוא סוקר אותה מכאן ומכאן, את תנועות ידה על פני הדפים, את תנוחת גופה על הכיסא. הרהור של פליאה עולה בו: איזה מין סוד מוצנע בתוך האישה, מין איבר פנימי ונסתר, שום דבר בולט, שום דבר מתנדנד, ממש שום דבר. איך מרגיש מין דבר כזה? בוודאי אחרת מכל מה שהוא מכיר. קשה להאמין – בני אדם אמנם שונים זה מזה, אבל עד כדי כך!?

הוא ניגש אליה. "תסלחי לי, אפשר לראות לך בבקשה?"

היא זוקפת את ראשה במבט קשה. "אל תהיה גס."

"בבקשה, חסך של שנים משתולל בתוכי. לחץ הדם מנפח לי את העורקים."

היא מחזירה את פניה אל הספר.

"זה שום דבר בשבילך. את מורידה קצת את המכנסיים, רק עשרים או שלושים סנטימטרים, אני מציץ, שלוש־ארבע שניות, וגמרנו. בלי מגע יד, שום סיכוי לזיהום, אף אחד לא יֵדע."

"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."

"בדיוק. אנונימיות מוחלטת. קרוב לוודאי שלא ניפגש שוב לעולם. מה זה משנה לך אם אראה לך פעם אחת?"

"ומה עם הבושה?"

"אני לא אצחק. אני מבטיח."

"זאת לא הנקודה. זהו האיבר שלי, האיבר הפרטי שלי."

"גם המרפק שלך הוא שלך."

"נו, באמת."

"אני לא אקח אותו ממך. הוא יישאר אצלך כל הזמן."

"אני לא מתכוונת להראות אותו לסתם מישהו."

"מה הסיפור הגדול? יש מיליונים כמוהו בעולם, וכולם די דומים. אני מתערב שלא היית יכולה לזהות את שלך בין מאה אחרים."

"די. אני עסוקה."

"אני רואה שאת לא משתמשת בו כרגע. הוא סתם יושב לו שם למטה ולא עושה כלום."

"תחזור לשולחן שלך."

"תראי לי לפחות חצי. איזה חצי שאת רוצה."

"אני יכולה להראות לך את המרפק."

"איכשהו זה לא ירגיע אותי."

"אני לא יכולה. באמת לא יכולה."

פּוֹלֶן מתעורר במיטה ותחושה אפלה רובצת עליו. "איזה חלום מבחיל," הוא ממלמל. "איך הצליח לחדור לי לראש רעיון מתועב כזה?"

פרק 2

הרב מרדכי פּוֹלֶן נכנס לחדר הועידות ונעצר. הוא מהסס. איך ייתכן שרק שניים הגיעו לפגישה מעניינת כל כך?

ד"ר הילה שביט וד"ר הושע עוזר מביטים בו משני צדדיו של שולחן עגול ועצום. הוא לא מכיר אותם, אבל נראה שגם הם ממתינים לפגישה הראשונה של קבוצת הדיון 'איך ייתכן הרוע?'. הוא מתיישב במרחק שווה משניהם.

הייתה זו ד"ר שביט, מרצה חדשה באוניברסיטה העברית, שיזמה את קבוצת הדיון ושתלתה את המודעות ברחבי הר הצופים. הרוע הטריד אותה תמיד. מעולם לא הבינה איך מסוגל מישהו לעשות מעשים של אכזריות. בכל פעם שהיא שומעת על מקרי אלימות או השפלה, היא מתפלאת שוב איך התגנבו אירועים נוראים כאלו אל תוך העולם למרות מחאותיו של ההיגיון.

עברו כבר עשר דקות ממועד תחילת הפגישה, ושלושת הנוכחים ממתינים עדיין למשתתפים נוספים – שהרי לא ייתכן שרק הם בכל האוניברסיטה מוטרדים מתופעת הרוע. השלושה כבר הספיקו להציג את עצמם: הילה שביט, מרצה מן החוג לפילוסופיה, הושע עוזר, מרצה בכיר לפסיכולוגיה, ומרדכי פּוֹלֶן, יועץ רוחני בשירותי הסטודנטים ובבית הספר לתלמידי חוץ.

ד"ר שביט מדפדפת בראשי הפרקים שהכינה. "אני לא מופתעת," היא אומרת בקול מתנגן במין נעימה אקזוטית. "אני עצמי הייתי מהססת לבוא לפגישה כזאת. מי רוצה לקלקל לעצמו את מצב הרוח בענייני רוע?"

על פי תוכניותיה, הקבוצה הייתה אמורה להיפגש אחת לשבוע ולדון בשורשי הרע והטוב. הרעיון עלה בתוכה לא מזמן בפרץ של השראה, היא לא זוכרת בדיוק מתי, אבל בדרכה הביתה מן הביקור השבועי בבריכת השחייה כבר שמעה אותו מלחשש בתוכה בהתרגשות. זוהי דרכה של השראה – היא מתגלמת בתוכך לפתע, מי יודע איך ומהיכן ולאיזו תכלית, אם בכלל יש לה תכלית.

הרב פּוֹלֶן בוחן את ד"ר שביט מזווית עיניו. הוא רוצה להחזיק את ידה ולנחם אותה על מיעוט המשתתפים. הוא משתוקק לצאת החוצה אל רחובות העיר, לשלוף עשרים או שלושים מרצים מבתיהם ולגרור אותם לכאן, אל החדר הזה. בליבו מפכה וגואה מעיין פנימי של חמלה – אותו מעיין שממנו נבע לפני תשעה חודשים הרעיון לייסד מעון לנשים מוכות, שהוא מנהל מאז במסירות מוחלטת ובהצלחה גדולה.

הרב מכחכח ואומר במבטא אמריקאי קל, "אולי נתחיל שלושתנו? זו יכולה להיות קבוצת דיון נעימה."

קולו נשמע לד"ר עוזר חמים להפתיע, בהתחשב בבית החזה העצום שממנו הוא נובע. מבוכתו מתפוגגת קצת. "רעיון טוב," הוא אומר בדיבור איטי ומקוטע. "אני מעדיף קבוצה קטנה. קהל גדול מבלבל אותי."

חיוך צף לו על פניה של ד"ר שביט. "קבוצת דיון של שלושה היא בכל זאת קבוצת דיון. אבל בואו נחכה עוד כמה דקות, ליתר ביטחון."

דבר־מה יש בבחורה הזו שקורן ומאיר את כל החדר, מפוגג כל מתח ומקל על הנשמה. קשה להגדיר מהו בדיוק הדבר, אולי איזו אווריריות מלאכית, או אולי קלילות נטולת מאמץ שהופכת כל תנועה וכל מילה שלה לאחת ויחידה, או אולי דבר־מה אחר שיש בה או שאין בה. כל מה שהיא עושה משובב את המבט. בגזרתה הדקה ובתנועותיה הקלילות היא נראית כמרחפת על פני הרצפה.

תהא אשר תהא אותה תכונה נסתרת שבה, היא מרככת את הגבולות שבין אדם לאדם ופותחת את ליבות שני הגברים זה אל זה. הרב פּוֹלֶן נשבה בסגנונו השקט והצנוע של ד"ר עוזר, וכשד"ר שביט יוצאת אל המסדרון לחפש את אלו שאולי תעו בדרכם, הוא גוחן לעברו ואומר, "אני מופתע שהמרצה היחיד שהצטרף לקבוצה הוא פסיכולוג."

ד"ר עוזר מקבל את ההערה בניד ראש. למרות היכרותם הקצרה, אהדה הדדית מתחילה לקשר ביניהם. כבר קודם רצה לומר משהו לרב פולן, אלא שנרתע מממדי גופו העצום שנראה כעולה על גדותיו בכל הכיוונים.

"גם אני מופתע," הוא ממלמל. "חשבתי להתחבא בשורה האחורית. לא ציפיתי ש..." והוא מצביע על הכיסאות הריקים.

פתאום הוא נזכר שעדיין לא הסביר את העניין שיש לו בנושא, והוא מוסיף, "המחקר הפסיכולוגי שלי עוסק באלימות. התנהגות אלימה."

הרב פולן מהנהן, אבל עוזר, שחושש לפתע שאולי לא הציג את מניעיו במלואם, מוסיף מיד, "גם אני למדתי לרבנות. כשהייתי חרדי."

ד"ר שביט מופיעה שוב בחדר.

"הרב עוזר!" קורא הרב פולן בחגיגיות, כאילו גילה ששניהם משתייכים לאותה אגודה חשאית.

"לא, לא רב. הפסקתי לפני שהוסמכתי."

אבל פולן מתעלם מדבריו. "את הרבנות עשיתי בארצות הברית, לפני שעליתי ארצה, דווקא לא במוסד חרדי, ואפילו לא אורתודוקסי." הוא מושיט את ידו. "נעים מאוד. את השם שלי עִבְרַתִּי למרדכי זורע, אבל כולם קוראים לי פולן."

"הושע עוזר. או פשוט עוזר." והם לוחצים שוב ידיים.

"יופי," אומרת ד"ר שביט, "נושא הפגישה הראשונה שלנו הוא אלוהים ובעיית הרוע. אתם שניכם מוזמנים להגן על אלוהים."

הילה שביט סוגרת את הדלת ומתיישבת. הסוגיה, היא מסבירה, פשוטה: אם אלוהים קיים, איך זה שהוא ברא עולם שיש בו כל כך הרבה סבל? איך ייתכן שאלוהים, שהוא טוב ומיטיב וכל־יכול, מרשה רציחות ועינויים, תינוקות חולים, רעידות אדמה קטלניות? אם הוא כל־יכול, יש לו יכולת למנוע סבל. ואם הוא טוב ומיטיב, יש לו רצון למנוע אותו. כך שאלוהים, אם הוא קיים, יש לו גם יכולת וגם רצון למנוע סבל.

היא משתתקת ובוחנת את הפנים הקשובות שמביטות בה, ושתיקתה ערֵבה לא פחות מקולה. "אם כך," היא ממשיכה, "איך זה שאלוהים לא מונע את הסבל? אפשרות אחת – מפני שהוא לא כל־יכול: הוא משתדל כנראה, אבל לא מצליח. אפשרות שנייה – מפני שהוא לא רוצה, ואם כך הוא לא טוב ומיטיב. ואפשרות שלישית – הוא פשוט לא קיים."

הרב פולן מזדקף בכאב. תהום איומה נפערת בבטנו. ההרצאה הקצרצרה עוררה שוב את הקרב הרוחני הפנימי שמתחולל בתוכו כבר חודשים. על אף שהוא מתקשה לנסח לעצמו את הבעיה בבהירות כד"ר שביט, כבר זמן מה מבעבע בו החשד שהתירוצים המקובלים לא מסוגלים לזַכּות את אלוהים מן האשמה, שהוא מרשה לרוע להתקיים בעולמו. פולן קם כעת להגן על אלוהים מפני ספקותיו שלו עצמו לא פחות מאשר מפני ד"ר שביט.

הוא מגשש במחשבותיו אחר ההגנה החזקה ביותר על אלוהים, אבל מצליח למצוא רק סיסמה נדושה ששמע בדרשות רבות. הוא יודע שערכה מפוקפק.

"בני האדם הם האחראים לסבל, ולא אלוהים," הוא אומר, אם לא כדי לנצח בוויכוח, הרי לפחות כדי להביע הזדהות עם הנאשם. "אלוהים העניק לנו חופש בחירה, ואנחנו משתמשים בו לרעה."

הילה שביט, שמכירה את הטיעון הידוע הזה, מגיבה מיד. "ולמה אלוהים ברא בני אדם שיש להם נטייה להשתמש לרעה בחופש הבחירה? למה הוא לא ברא אותנו עם קצת פחות אנוכיות? למה הוא לא צייד אותנו בקצת יותר רגישות לזולת?"

הרב פולן פותח את פיו להשיב, אבל לא מוצא דבר לומר.

עוזר, שעד כה תרם לשיחה רק חיוך מהורהר, מפר את השקט בקולו המקוטע. "על פי מסורת עתיקה, אפשר לשאול את אלוהים."

"אתה מתכוון לספר איוב," מנחש פולן.

"ספר מאוחר יותר. ספר היכלות רבתי. מלפני אלפיים שנה בערך. אתה בוודאי מכיר."

"אה... נדמה לי שהצצתי בו פעם, אבל כנראה לא נמשכתי לקרוא אותו ממש."

טיפה של חיוּת נמסכת בקולו של עוזר. "הספר מספר על רבי ישמעאל. הוא עלה לשמיים כדי לברר למה אלוהים מאפשר לרומאים להוציא להורג את מנהיגי העם." עוזר מהסס, ואז מוסיף כמעט בהתלהבות, "שאקרא לכם פִּסקה או שתיים? אני מעבד כתבי יד עתיקים."

"מעבד?"

"לקורא המודרני. מתקן כתיב, מוסיף ו' או י' חסרה, משווה בין גירסאות ובוחר. אם אתם רוצים..."

שני האחרים מהנהנים בשמחה. עוזר מוציא מהתיק שלו צרור דפים כתובים בכתב יד מסודר, מדפדף קצת ואז מתחיל לקרוא. עוד כמה טיפות של חיוניות נמסכות בקולו.

אמר רבי ישמעאל: אותו היום חמישי בשבת היה, כשבאה שמועה קשה מכרך הגדול של רומי לומר: תפסו ארבעה אנשים מאבירי ישראל... וכיון שראה רבי נחוניא בן הקנה גזירה זו, עמד והורידני למרכבה.

"הורידני למרכבה?"

"כלומר הוציא אותי למסע מיסטי לשמיים. למה קוראים לזה 'ירידה' דווקא – אף אחד לא יודע. רבי נחוניא, המנהיג של יורדי המרכבה, שלח לשמיים את התלמיד שלו, רבי ישמעאל, כדי לגלות למה..."

"ומה קרה הלאה?" מפסיקה אותו הילה, ואיזה משב של קוצר רוח מגביר את קולה. היא אוהבת סיפורי פנטזיה. היא לא חושבת שצריך להרוג אותם בהסברים מלומדים.

* * *

קשה לקבוע איך ולמה צמחה בהילה האהבה לסיפורי פנטזיה. היא עצמה, אילו היו שואלים אותה, הייתה בוודאי אומרת משהו סתמי כמו, "זה נשמע כל כך אמיתי." מוזר, היא הרי פילוסופית אוניברסיטאית מוכשרת שמורגלת לנתח את העולם הקיים, המציאותי, העובדתי.

רבים היו מתפתים להשליך על הילה השערות פסיכולוגיות, כמו למשל, שהקריאה בספרי פנטזיה מבטאת אצלה איזה דחף להימלט מן המציאות האפרורית אל עולמות מרגשים יותר. אבל השערה שכזאת היא בגדר כניעה לאופנה פסיכולוגית שטחית, אם כי פופולרית, שמנסה להסביר את החיים בנוסחאות פשטניות. היא קובעת שמארג החיים העשיר והמורכב שמעצב את אישיותה של הילה אינו אלא איזה דחף פסיכולוגי שמחפש הזדמנות להתבטא, או מנגנון של צרכים שמבקשים את סיפוקם.

ייתכן שיש באופנה הזו מידה של אמת לגבי האנושות בכלל, אבל במקרה המסוים של הילה היא מוטעית לגמרי, מכיוון ששום סיבה פסיכולוגית אינה הגורם לחיבה שלה לסיפורי פנטזיה. החיבה הזו פשוט נמצאת בה כמו פרח שפורח בשדה, כמו פרפר שמרפרף באוויר. היא אינה מבטאת שום מנגנון נפשי נסתר – שום צורך תת־מודע או דחף מודחק. מוטב, אם כן, לסרב לפיתוי להמציא הסברים פסיכולוגיים מדוע הילה שביט היא האדם שהִנָּהּ. די אם נאמר שהיא אכן בדיוק האדם שהִנָּהּ, וזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על הרבה אנשים אחרים.

* * *

"ומה קרה הלאה, עוזר?" הילה תובעת.

"רבי ישמעאל עלה השמיימה. הוא פגש שם בסוריא המלאך. סוריא אמר לו שאלוהים עצמו הרשה להוציא להורג את עשרת המנהיגים היהודים. אלו חדשות רעות. את התכניות של אלוהים אי אפשר להפר. אבל היו גם חדשות טובות: שרומא תיענש במכות נוראות: כשבאתי והודעתי עדות זו מלפני כסא הכבוד, שמחו כל החברים ועשו אותו היום לפני ר' נחוניא בן הקנה יום משתה ושמחה, ולא עוד אלא שאמר הנשיא בשמחתו: הכניסו לפנינו כל מיני זמר ונשתה בהן יין, הואיל ועתיד זהרריאל אלֹהי ישראל לעשות נקמה ונפלאות ונפלאי נפלאות ברומי הרשעה, ונגילה בשמחת כינור ועוגב."

"שמחה לאיד," מעירה הילה.

עוזר מהנהן. "השלטון הרומאי היה אכזר."

"אבל זוהי לא תשובה רצינית לבעיית הרוע," מתמרמר פולן. "השאלה היא לא אם אלוהים הרשה להוציא להורג אנשים חפים מפשע, אלא למה הוא הרשה שיתרחש מעשה כזה בעולם שלו!"

עוזר מבחין בהתרגשותו של פולן. "האמת היא," הוא משיב בעדינות, "שהכתוב מציע הסבר. המוות של המנהיגים היה אמור לכפר על חטא קדום: מכירת יוסף לישמעאלים. לכן אלוהים הרשה לסמאל, מלאך הרוע, להוציא להורג עשרה מ'אבירי ישראל'. בשמיים הזהירו את סמאל: אם הוא ישתמש ברשות שניתנה לו, גם הוא יסבול וגם רומא תסבול. אבל הוא התעקש ואמר: קיבלתי עלי, ויִכָּחדו עשרה האבירים הללו. כך שבגלל ההתעקשות של סמאל, נגזר על רומא לסבול מכות נוראיות: תעלה ענן אחת ותעמוד למעלה מרומי, ותוריד שְחין לח ששה חודשים על האדם ועל הבהמה..."

"אני לא מבינה. איך יכול הסבל של אדם אחד לכפר על החטאים של אדם אחר? ולמה צריכה רומא לשאת באחריות על המעשים הרעים של סמאל?"

"הרעיון מוזר על פי קני המידה של היום," מסכים עוזר. "אבל מציאותי, לא?" קולו גואה ומתחזק. "הדת מנסה לשכנע אותנו שהעולם מנוהל על ידי אלוהים טוב ומיטיב, אלוהים שדואג שהטובים יקבלו את גמולם והרעים ייענשו. אבל תסתכלו סביבכם – נראה לכם שהשכר והעונש נמצאים בידיים טובות?"

"למה אתה מתכוון?" שואל פולן בצרידות.

בפעם הראשונה הערב, מפכות המילים מפיו של עוזר בשטף. "האם אנחנו לא רואים שוב ושוב שאדם אחד מתייסר בגלל המעשים הרעים של אדם אחר? שאישה מוכה סובלת בגלל בעל מנוול? שהעניים מתייגעים בעבודה קשה תמורת שכר של פרוטות כדי שהעשירים יתענגו על הבילויים שלהם? שחיילים נשלחים להיהרג בגלל מליצות מחושבות של מנהיגים ציניים?"

"לאן אתה חותר?" שואל פולן בכאב ופניו מחווירות. "מה המשמעות של כל זה?"

"המשמעות היא שהרוע הוא לא מעשה ידיו של אלוהים טוב ומיטיב. שום תירוץ מתוחכם לא יוכיח שהסבל הוא בעצם הוגן ושהעולם טוב ונפלא. הרוע הוא כוח ממשי ששואף לחלחל אל תוך החיים ולהשתלט על הכול. הברירה היחידה שלנו היא לגמול לו כגמולו, ולהגן על האיזון העולמי שהוא מנסה לשבש."

"לגמול לו כגמולו?" שואל פולן בתדהמה עצומה. "אתה מדבר על נקמה?"

אבל פרץ ההתלהבות של עוזר עבר כבר את שיאו ועתה הוא דועך. "לא באנשים, כמובן," הוא משיב בשקט, "אלא בכוחות הרוע שמניעים אותם. הקיבה המודרנית עדינה מכדי לעכל את העובדות. הקרב בין הטוב לרוע הוא אכזר. הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להאמין."

"ידידי," נאנח פולן, "אני רואה שגם אתה מוטרד. אבל אסור להתייאש. בוא ניתן לאלוהים הזדמנות נוספת."

והדיון על פשר הסבל בעולם מתחדש.

* * *

אילו היה מישהו צופה ברב פולן משוחח עם שני חבריו החדשים, היה מתקשה לקבוע את גילו. תנועות גופו הבלתי מרוסנות, קולו שתבונת חיים מהדהדת בו, עיניו המהורהרות ופניו החלקות מקמטים, זרם המילים הנלהב שלו – כל אלו מצביעים לכיוונים סותרים ומנוגדים. במובן מסוים הוא בן בלי גיל, כמו כולנו. מי יכול לקבוע היכן בעבר נעוצים שורשי קיומו? מי יכול לעקוב אחר המקורות הרבים של הווייתו, שכל אחד מהם נובע ומתפתל ממעיין ראשוני וייחודי של חיים, של דם וגנטיקה, של חוכמה, של אהבה? מי יכול לחשוף את כל אותם כוחות עתיקים עלומי שם שהצטלבו פעם בנקודת זמן מסוימת, ויצרו את האדם שנקרא כעת מרדכי פולן?

יהיו קוראים שיתרעמו ויטענו שהשאלות הללו הן פטפוטי סרק פילוסופיים. וייתכן שהם צודקים. נחזור, אם כך, להלך רוח ענייני ונאמר בפשטות שהרב פולן הוא בן ארבעים. לא, רגע אחד – אנחנו זקוקים לו כדמות שיש בה עדיין איזו מידה של חושניות רעננה. מוטב, אם כך, שנאמר שהוא בן שלושים ושש.

ואשר לד"ר הושע עוזר, גם הוא מוטב שלא יהיה צעיר מדי. דרוש לו די ניסיון חיים שיצדיק את הלאות שבאה לו לאדם מן ההכרה שהדברים אינם כפי שהבטיחו להיות לפני עשרים שנה. אבל עליו גם להיות מספיק צעיר, למרות איזה רושם עתיק שאופף את דמותו, כדי להימשך לבחורה בלי שייחשב אשמאי זקן. שלושים ושש תפוס כבר על ידי הרב פולן. נאמר, אם כך, שהוא בן שלושים ושבע.

ולבסוף, הילה שביט: שלושים ושתיים הוא גיל הולם בהחלט למרצה צעירה ומלאת חיים. אמנם, לעתים היא נראית כאילו היא שייכת לנצח, למרות רוח הנעורים המשובבת שלה, אבל כדי שלא להתחיל להתפלסף שוב, נחליט על שלושים ושתיים, וזהו זה.