בעל החלומות

כשהגיע קובי לדירה הקטנה ברחוב גאולה כבר היה דוד מקס ללא רוח חיים. מוטל על גבו, שכב למרגלות השולחן, על הרצפה, מכוסה בשמיכה דקה. עיניים קפואות פקוחות לרווחה, לחיים נפולות, סנטר רפוי, מוכתם בגלד אדמומי של ריר קרוש, שפתיים מכחילות פעורות קמעה חושפות טורי שיניים צהבהבות מעישון. דלת הדירה הייתה פתוחה למחצה, נעה בחריקה על צירה. השכנה שממול, אישה כבדת גוף ואפורת שיער, עמדה ליד הפתח, עטויה חלוק בוקר, פוכרת אצבעות ידיה.

"אתה קובי, כן?"

"כן, זה אני. זו את שצלצלת?"

"כן, מצאתי את מספר הטלפון שלך ליד המנורה. אני מקווה שזה בסדר".

"זה בסדר גמור. כשהגעת הוא כבר היה...?"

"לא. עוד הספקתי לראות אותו חי".

"ספרי לי".

"כשיצאתי להוריד אשפה ראיתי שכאן פתוח ושמעתי קול מבפנים, כמו מישהו שמתייפח או מתנשף. אז נכנסתי וראיתי אותו יושב בפינה על הרצפה, רק עם תחתונים, מחזיק את היד על הצוואר כאילו חונק את עצמו עם כזה מבט פראי בעיניים, וככה הראה עם האצבע על השולחן. בהתחלה לא הבנתי ואז ראיתי רשימת מספרי טלפונים. צלצלתי מיד למגן דויד אדום, ואז הסתכלתי על השם הראשון וזה היה ליפסקי, סאשה וסוניה ליפסקי. ושאלתי: לצלצל לסאשה ליפסקי? זה אח שלך? אז הוא עשה עם הראש כמה פעמים לא לא לא ובסוף הוציא מן הגרון איזה קול מוזר וכמעט צרח לא לא לא. אז החלטתי שוב לצלצל למגן דויד אדום אבל באמצע הוא התחיל לחרחר ואחר כך ראיתי את השם שלך עם המספר אז צלצלתי אליך. אני מבינה שאתה קרוב שלו. בן?"

"לא. בן אחיו. סאשה ליפסקי זה אבא שלי"

"להביא לך משהו לשתות?"

"לא, תודה, לא צריך", ענה קובי כבהיסח־הדעת, החל להסיט את ראשו אל האיש השרוע למטה, אך חזר בו ופנה שוב אל השכנה "ראית אותו בימים האחרונים?"

"לא. אבל שמעתי אותו".

"מה שמעת?"

האישה, נבוכה מעט, השיבה בהיסוס, "אני לא יודעת אם אתה יודע אבל הוא היה לפעמים, בעצם לעתים די קרובות, צועק בלילות, כנראה מתוך שינה". בראותה שקובי אינו מופתע, השפילה את מבטה והוסיפה "זה לא היה דבר חדש אצלו, אז לא מצאנו לנכון להיכנס ולהתעניין. זה מהיום הראשון שעבר לגור הנה. היו תקופות שיותר והיו שפחות..."

"וזה ודאי הפריע לכם".

"לא נורא. מה אפשר לעשות. לא באשמתו. הרי לבן־אדם אין שליטה על דברים כאלה. דרך אגב, הם צריכים להגיע בכל רגע. ממגן דויד אדום אני מתכוונת".

"בסדר, תודה. אני פה".

"טוב, אני אהיה בדירה. כאן, הדלת ממול. אם תצטרך אז פשוט תדפוק על הדלת. אם צריך עזרה, אתה יודע. חבל. דווקא היה איש טוב, נחמד כזה. ג'נטלמן".

השכנה הידקה את חלוקהּ סביב מותניה, צעדה שניים שלושה צעדים מהוססים לאחור.

"טוב, שלא תדעו עוד צער", אמרה, סבה על עקביה ופנתה אל הדלת ויצאה.

קובי בחן את החדר הדל כאילו ביקר בו לראשונה: כורסה שחוקת מסעדים, כיסא קלוף צבע, כוננית עמוסת ספרים לעייפה, מחצלת מהוהה, מנורה חרוכת אהיל, שולחן מכוסה שעוונית מוכתמת. הוא כרע ברך והתבונן בדוד מקס מקרוב. ובכן, דוד מקס, זהו זה. חיים – כך נקרא המסלול הפתלתול שהתגלגלת בו בשבעים וחמש שנותיך. הגעת לסוף הדרך. לבד. כפי שחיית. להרף עין דימה קובי לראות את עצמו שוכב כאן לפניו אך מיד נדרך לקול חריקת בלמים שנשמע מכיוון הרחוב. קובי הציץ דרך החלון בשני הבחורים שזינקו מתוך האמבולנס. כשנכנסו החליפו עמו מספר מילים, תקעו בידו פתק ואז, לאחר בדיקה חפוזה, פרשׂו במיומנות מקצועית יעילה וחסכונית אלונקה על הרצפה ונטלו את גופתו של דוד מקס, והעמיסוה על הברזנט המתוח, קשרוה היטב אל יצולי העץ כדי שלא תישמט במורד המדרגות וחיש מהר עשו את דרכם החוצה אל רכבם.

לאחר דקה או שתיים יצא גם קובי בעקבותיהם, לא לפני שהבחין במעטפה לבנה על השולחן, שעליה רשום היה שמו, 'קובי', ובתוכה מפתח. מן הסתם של המגירה הגדולה, חשב קובי, שהייתה נעולה תמיד ושנראתה כאילו לא נפתחה מעולם. הוא תחב את המפתח לכיסו ופרש.

*

דוד מקס. אני רוצה להיות דוד מקס. זו הייתה תשובתו הנחרצת של קובי הזאטוט לשאלה הבלתי־נמנעת מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. כך ולא אחרת היה משיב, תוך שהוא בוחן במבט נחוש את תגובות הגדולים שהקיפוהו: תהייה קלה בפני השואל, עיוות שפתיים ומלמול לא מובן של אמא סוניה, וחיוך סלחני, נבוך כלשהו, של אבא סאשה.

בחג הפורים החמישי לחייו התעקש קובי להתחפש לדוד מקס. מה זה יש לו לילד הזה בראש, כך אמא סוניה בחוסר אונים כעוס, מה זאת אומרת להתחפש למקס, לְמה יש כאן להתחפש אני לא מבינה. אבא סאשה היה יותר סובלני. אולי אינדיאני? הציע. אולי קאובוי? אפשר גם קצין אנגלי, נו, מה אתה אומר קובי'לה, נסך סאשה קורטוב של התלהבות בקולו, נעשה ממך קצין אנגלי, אבל כזה מצחיק. אך קובי בשלו: או דוד מקס או שום דבר. בלית ברירה נאלצה אמא סוניה להיעתר לו ובפורים הופיע קובי בגן לבוש חליפה שבתבונת כפיה הצליחה לחייט למידותיו הקטנות, עניבה לצווארו, קווצות שׂערו הסוררות מפודרות לבן, מקובעות לאחור ברשת דקיקה, ומשקפיים נטולי עדשות לחוטמו. ולמה אתה התחפשת קובי'לה, שאלה הגננת בחביבות מעושה. לדוד מקס, ענה קובי חמצמצות. יופי של תחפושת, פסקה הגננת כמבלי־משים, ונפנתה לעיסוקים אחרים. זה בכלל לא התחפשות, הטיחו בו מכול עבר חבריו הקטנים, זה לא שווה, זה סתם בגדים של גדולים. זה כן התחפשות, זה דוד מקס, התעקש קובי. אין זה פלא שהכינוי "דוד מקס", מתובל בנימה לעגנית כדרכם של ילדים, דבק בו בקובי תקופה ארוכה, ורק במאמצים רבים הצליחו הוריו, שעשו יד אחת עם הגננת, להוציאו בהדרגה מכלל שימוש.

יום אחד, לאחר שכבר התחיל לחבוש את ספסל הלימודים בבית־הספר, ­שִחזר אבא סאשה בשינוי נוסח קל אותה שאלה ממש, הפעם מפי ידידו מנדל זינגר, וזאת עוד לפני שהספיק קובי להטיח את מענהו הצפוי. וכך זה נשמע: קובי'לה, מנדל שואל מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? אני רוצה לכתוב ספרים, כמו דוד מקס, השיב קובי. לא ידעתי שמקס הוא גם סופר נוסף לכול, אמרה אמא סוניה במורת־רוח, זה חידוש גמור בשבילי. אבא סאשה הגיב בבדיחות־דעת, שהייתה מכוונת אל מנדל זינגר יותר מאשר אל קובי, אם כבר להיות סופר אז מדוע לא כמו לוין קיפניס, או נחום גוטמן, או, למשל, אליעזר שמאלי, ואילו מנדל הפטיר נו נו, אני מאחל לו שימצא מקור פרנסה יותר יציב. לא. רק כמו דוד מקס, חזר קובי וקבע.

הימים בהם היה דוד מקס מבקר בביתם של סאשה וסוניה בכפר היו עבור קובי ימי חג, שכן פגישותיו עם מקס היו תמיד מרתקות, משעשעות ומחכימות. הדוד מקס היה נוהג לבדחו, לחוד לו חידות, להקניטו בבדיחות־הדעת, להפתיעו במעשי קונדס שובבים. וכן, גם מתנות העניק לו פה ושם. בייחוד ספרי ילדים מעוטרי איורים.

קובי היה מצפה בלהיטות לביקורים אלה, ובמיוחד מחכה בדריכות לאותה סדרת קונדסויות, שהייתה חוזרת על עצמה שוב ושוב. עם הישמע הנקישות הצפויות בדלת, היה קובי רץ ומתחבא מאחורי וילון, כורסה או דלת. הדוד מקס, לאחר חילופי דברים קצרים עם ההורים, היה נעמד במרכז החדר, ידיו על מותניו, ושואל בקול רם מן הרגיל, ואיפה קובי'לה? ואבא סאשה היה עונה שקובי'לה לא בבית, ושהלך לשחק בבית חבר, ודוד מקס היה אומר חבל מאוד, כל־כך רציתי לראות אותו, אבל עכשיו אני ממהר, באתי רק להגיד שלום ואני צריך לחזור הביתה, ופונה אל עבר הפתח, ואז היה קובי מזנק ממחבואו בצהלות שמחה, ודוד מקס היה משמיע קריאת הפתעה קולנית ופורש זרועותיו וקולט את הילד, קונצים אתה עושה לי, אה קובי'לה, קונצים, ומניף אותו מעלה ומחבקו ואוחז בחזקה בידיו הקטנות, ומהפכו כשראשו מטה ורגליו אל על, ומעמידו על הרצפה, ורוכן למולו, ומתבונן בו מקרוב, וצובט בלחיו, ומבחין במבטו המצוּדד של הילד אל מזוודתו, ואז טופח על מצחו ונוזף בעצמו אוח, שוב שכחתי להביא מתנה, זה באמת לא בסדר מצדי, ומנחם בליטוף לחי את הילד הנקרע בין אכזבה מפוקפקת לבין ציפייה להפתעה שאולי עוד תבוא, אין דבר בפעם הבאה, היה אומר, ואז קורץ בעין ממזרית, ופותח את המזוודה ואט אט שולף מתוכה צעצוע נחשק לאושרו הגואה של הקטן.

אך יותר מכול אהב קובי את הימים, אחת לחודש בקירוב, בהם היו הוריו מפקידים אותו בידי דוד מקס לבילוי בעיר הגדולה. הדוד מקס היה מטייל עמו יד ביד ברחובות תל אביב הסואנים, נעצר מדי פעם מול חלון־ראווה קורץ צעצועים, מצביע על פריט זה או אחר ששבה את עיניו החומדות של הילד, ושואל: אתה רוצה את זה? ובעוד הילד מהנהן בשקיקה היה דוד מקס מפטיר באדישות מעושה: אז תקנה לך... ופונה וממשיך הלאה, משאיר מאחוריו את הילד נבוך ומאוכזב, אך חיש מהר חוזר על עקבותיו ותופס אותו בידו ונכנס אל החנות וקונה לו את המתנה הנחשקת. חלק בלתי־נפרד ממהלך הטיול היה ביקור בבית־קפה קטן ברחוב בן יהודה. הדוד ואחיינו היו מתיישבים להם בנחת ליד שולחנון עגול, מקס היה מושיט את ידו אל שורת מעדנים נחמדה שמעבר לזכוכית הדלפק (איזה עוגה אתה רוצה, קובי'לה, את זאת עם הקצפת? טוב, אז תקנה לך...) מזמין מה שמזמין, והשניים היו יושבים ומתענגים על הטעמים הממכרים של פחזניות קרם, כדורי גלידה, רקיקי דבש, או תופיני שוקולד.

אך שיאו של הביקור התחיל רק לאחר סיומה של השוטטות, בדירתו של דוד מקס ברחוב גאולה. כאן היה קובי יושב במקומו הקבוע על פינת הספה, ומאזין בקשב רב לסיפור חדש מפי הדוד מקס. הדוד מקס היה מספר סיפורים מאין כמוהו. יש והיה זה 'סיפור מהראש', ויש שהיה זה 'סיפור של סופר', אך תמיד היו אלה סיפורים מרתקים ולעתים קרובות עוצרי נשימה ממש. יותר טוב מהצגה לילדים, היה קובי מדווח להוריו, יותר טוב מפנס קסם, יותר טוב ממיקימאוס, יותר טוב אפילו מהסיפורים של אמא ואבא.

יש ובתום הסיפור היה דוד מקס תוקע בידי קובי משחק כלשהו, או ספר עם תמונות, או גיליון נייר עם עפרונות צבעוניים, מכניסו למטבח, מושיבו על כיסא צמוד לשולחן ואומר קובי'לה עכשיו תשחק לך קצת בשקט, אני צריך לעשות משהו, זה לא ייקח הרבה זמן, פורש לחדרו, פותח במפתח את המגירה הגדולה שהייתה נעולה תמיד ומוציא מתוכה מחברות עבות ובלוקים ודפי נייר בתפזורת וכרטיסים מרופטים, ויושב ורושם ומוחק וקורא וקורע ומשליך ושוב כותב, וכל זה כששׂפתיו ממלמלות חרש. קשה היה לקובי להעריך את משך פרקי הזמן בהם היה דוד מקס שקוע בעיסוקיו אלה, אך לרוב נראו לו ארוכים מנשוא. דוד מקס, אתה סופר? למה אתה חושב שאני סופר, קובי'לה? כי אמרת לי שסופר זה איש שכותב ואתה תמיד כותב. אתה כותב ספר? סיפורים או שירים? איזה ספר אתה כותב, דוד מקס?

את השואלים למעשיו בבית־הספר, היה קובי פוטר, כדרך הילדים, בתשובות לַקוניות: הכול בסדר. טוב. לקרוא. לכתוב. חשבון. עבודה בגינה. יום ספורט. טיול. היחיד לו השיב ברצון ושעל כל שאלותיו הפרטניות ענה באריכות היה הדוד מקס. מה בדיוק לומדים עכשיו בשיעור מולדת, ומה מגדלים בגינת היָרק של הכיתה, ומה היו הישגיו ביום הספורט, ומה ראה בסיור לאורך הירקון, ומה מתכננים לחג החנוכה, ועוד ועוד.

הדוד מקס היה זה שגילה לו את רזי משחק השחמט. והוא היה זה שלקחוֹ ברכבת לביקורו הראשון בירושלים. היו אלה ארבעה ימים קסומים בחול המועד סוכות, והחוויות שחווה בהם קובי הטביעו בזיכרונו חותם בל יימחה. ארוחת ערב חגיגית אצל ידידיו של מקס בסוכה הנסמכת אל בית אבן ירושלמי. השוק בעיר העתיקה על שלל צבעיו, צליליו וריחותיו. הכותל המערבי, דחוק ומאוים בינות למבנים שמסביבו. רכסי ההרים הכחלחלים, צלעותיהם משחירות בעדרי עזים עדויות פעמונים. מלון קינג דויד המפואר ומעליו מתנוסס ברמה דגלה של בריטניה הגדולה. "למה לא מורידים את הדגל הזה ושמים במקומו דגל כחול לבן?" שאל קובי ונמלא הכרת ערך עצמית, מצפה לתגובתם המחמיאה של המבוגרים על שאלת התיגר הנוקבת. מקס החליף עם הסובבים מבטים רבי משמעות (שקובי פירשם כאומרים "אכן, ילד חכם, קובי זה"). וענה: "יבוא היום, יבוא היום".

בהיותו כבן שמונה, לקח אותו מקס לביקור אצל ידיד ותיק באחד מיישובי העמק. שמו של אותו איש יצא למרחוק כמאלף כלבים מקצועי, שבוגרי בית־האולפנא שלו עשו במשימות שונות ומשונות ברחבי הארץ – בשמירה, בהולכת עיוורים, במשטרה, בצבא, בשירותי הביטחון ועוד. במשך כל היום סקרו מקס וקובי בעניין את הפעילויות המגוונות בהן שקק מקום מיוחד זה ולעת ערב, לאחר סעודה דשנה בחברת המארח ורעייתו, שקעו בתרדמה כבדה בחדר צדדי שהוקצה להם. בבוקר, בעודו אחוז קורי שינה, חש קובי בכובד מוזר המעיק עליו. כשפקח את עיניו ראה לתדהמתו לא את תקרת החדר, כצפוי, אלא גחון ורדרד של כלב ענק. הכלב, שניצב מעל קובי כשכפותיו מצמידות את כתפיו למשכבו, כמו התעלם מיקיצתו ועמד לו אדיש, מתנשם ונושף, לשונו האדומה מלחיתה ומצוּדדת בין מלתעותיו האימתניות. זיעה קרה כיסתה את מצחו של קובי. "מקס, אתה פה?" לחש קובי בקול חנוק. "כן, קובי אני פה", ענה מקס בלחישה. "אתה רואה מה קורה?" לחש קובי. "אני לא יכול", לחש מקס. "למה?" לחש קובי. "תביט אלי", לחש מקס. אט אט ובזהירות, שלא להרגיז את הכלב, הסב קובי את ראשו הצדה... ומה ראו עיניו? על המיטה משמאל שכב לו מקס, גם הוא על גבו, גם כתפיו דבוקות למשכבו, גם הוא תחת כפותיו של כלב גדול, בן דמותו, מן הסתם תאומו הזהה של כלבו שלו. וכך שכבו להם השניים דקות אחדות שנראו להם כנצח, מצפים בקוצר רוח לגואלם, שאכן לא הכזיב והופיע סוף סוף ובפרץ צחוק מתגלגל שחרר אותם מידי שוביהם.

כן. קובי אהב את הדוד הזה, את האיש הצנום המקפיד תמיד בלבושו על אף מבחר בגדיו הדל, ואת השיער הכסוף, החלק, המשוך לאחור, את העיניים הנוקבות מבעד לעדשות המעובות, את החיוך המתגרה, אך דבר אחד הטרידו שוב ושוב: נוהגו החוזר ונשנה של דוד מקס להתנתק פתאום, להצטנף בבועה בלתי־חדירה, ולהמריא בעיניים מצועפות הזיה הרחק הרחק אל מעבר לכל הסובב אותו, אל מעבר לכל מה שכאן ועכשיו. דוד מקס חולם. על מה חולם דוד מקס?

אבא סאשה, אלכסנדר ליפסקי, היה ממוצע קומה, מוצק ושרירי. אי־אפשר היה להגיד עליו שהיה איש יפה תואר. קווצות צדעיים פרועות קמעה בצדי גולגולת מקריחה, עיניים אדמומיות בשולי שמורותיהן, כחולות, צרות ומתוחות, נראות תמיד כעצומות למחצה, עצמות לחיים בולטות, מונגוליות משהו. סאשה, יש להודות, לא היה גבר שנשים מפזילות מבט לעברו בבואו בין הבריות. ואף על פי כן.

זה שנים רבות שהוא בעל טור קבוע באחד משלושת העיתונים המובילים ואם כי לא ניתן להגזים ולומר כי קהל הקוראים כולו היה דרוך בציפייה שבועית עוצרת נשימה למוצא פיו בכל העניינים שעל סדר היום הציבורי, היו דבריו מתקבלים בדרך־כלל בכובד־הראש הראוי. קרוב רחוק כלשהו שהיגר לפני זמן רב אל מעבר לים השכיר לו את הבית הקטן, שארית רכושו בארץ הקודש, בדמי שכירות סמליים וכך, למרות שמרכז פעילותו היה במערכת ששכנה בתל אביב, עקר ממנה לפני שנים וקבע את מקום מגוריו בכפר מֶלצֶ'ט הסמוך.

אף שנחשב כאן ליוצא דופן מעט התערה סאשה יפה בין תושבי המקום, עובדי אדמה ברובם הגדול, שאהבו להתבשם משנינותו ומן הניחוח המיוחד שאפף אותו. בן־אדם תרבותי. איש רוח. אינטלקטואל. טיפוס מעניין ומשעשע – אלו ואחרים היו מן הכינויים שהושמעו כל־אימת שעלה שמו. ואילו ליבו שלו רחש יראת־כבוד של ממש לאנשים האלה, מיובּלי הידיים, חרושי הקמטים ושזופי השמש. "אלה הם הציונים האמיתיים"' נהג לומר לחבריו במערכת, "מלח הארץ".

כפר מלצ'ט הוקם במחצית שנות העשרים. יהושע חנקין, היושב ראש דאז של החברה להכשרת היישוב, רכש את הקרקע מידי שייח' רב עוצמה, שעמד בראש כפר ערבי גדול בסמוך, וּמכרהּ למתיישבים אשר שילמו איש איש בעד חלקתו בכספי חסכונותיהם. האזור היה שומם, אדמת בור חרוצת ואדיות, עוטה מרבדי כוכבניות באביב וסבכי קוצים ודרדרים בעונת הקיץ. אותות מלחמת העולם הראשונה עוד ניכרו אז בשטח – תעלות, גדרות תיל חלודות, שרידי פגזי תותחים. פה ושם שוטטו להם לעתים רועים ועדרי צאנם ובקרם הכחושים, מלחכים עשבי בר ופורעים מדי פעם את הדממה בנגינת חליל מונוטונית, בקול געייה ובצלצול פעמונֵי צוואר.

בצֶפי לעתיד רכש גם ועד הכפר קרקעות מן החברה וברבות הימים מכרן במחיר העלות למתיישבים חדשים מן החוץ ולשכירים שעבדו בנטיעת פרדסים ורצו במשקים משלהם. כן השכיל הוועד להקצות מגרשים למטרות ציבוריות ובהן 'בית העם' לקיום אסיפות הרצאות ומופעים.

ראשית פעולתו של הוועד הייתה בתחום המים. כך נקדחה הבאר הראשונה, נקנתה משאבת בוכנות מוּנעת במנוע דיזל, ונפרסה רשת צינורות ותעלות כדי שהמים יגיעו ל'צלחות' שתילי הפרדסים עם נטיעתם. כך נבנתה גם בריכה לאגירת מים ולוויסות אספקתם.

מאחר שפרק הזמן בין מועד ההשקעה בפרדס – במדידת הקרקע, בחלוקתה, ביישור פניה, בביתורה בתעלות בטון, בהכשרתה לנטיעה ובשתילת הנטעים – לבין ראשית היבול היה מטבע הדברים ארוך למדי, נאלצו בינתיים אי־אלו מבעלי הפרדסים למצוא את פרנסתם מחוץ לכפר אך גם הם בסופו של דבר העתיקו את מגוריהם לכפר. עד מהרה החלו המתיישבים לשלוח ידם, במקביל, בענפי חקלאות נוספים: גינות יָרק לצורכי המשפחה, לולים לביצים ולבשר, תפוחי־אדמה, משתלות ל'סנטרוזות', ציטרוסים, נשירים, שזיפי 'ביוטי' ו'קלאסי' ואפרסקים, תירס. להצלחה יתירה זכה גידול התרד – ירק המניב יבולים מרבית חודשי השנה.

אך הענף המוביל היה כמובן פרי ההדר – תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות ואף אתרוגים. הפרדסים זכו לטיפול מסור ושקדני – גודרו בחומות בטון למניעת סחף אדמה, עוזקו במשדדות בין השורות ובאצבעות הידיים סביב גזעי העצים, רוססו מפני כנימת הפְּסִיק וכנימת המגן האדומה, נגעים שהיו עלולים למנוע את דרכו של הפרי לשוּקי מצרים ואירופה. ואכן בורכו הפרדסים בפירות יפים שזכו להצלחה רבה בארץ ומחוצה לה ובעונת הקטיף שקקו בתי־האריזה חיים.

עם חלוף הזמן תפסו בתי בלוקים את מקומם של צריפי העץ, שהחלו לשמש כמחסנים לכלי המשק ואביזריו, הוקם מכון תערובת מרכזי שראשיתו בהכנה ידנית של מזון לתרנגולות והמשכו במערבל חשמלי, ממגורות לאיסום גרעינים ומתקני שינוע ותפזורת, והופעלו גופים שונים לשירות הציבור: אגודה יצרנית־צרכנית שעסקה באספקת צורכי מכולת לתושבים ומזון למשק החי מחד גיסא ובשיווק התוצרת החקלאית, להוציא הדרים, מאידך גיסא; מכון מים שעסק באיתור ופיתוח מקורות מים, באגירתם ובחלוקתם; מרפאה מקומית; בית־כנסת; גן ילדים וכיתות ראשונות של בית־ספר.

סאשה שהיה גאה בכל אלה, הצביע לא פעם ברשימותיו על כפרו המאומץ כעל דוגמה ומופת ראויים לחיקוי.

בית־הספר היה לקובי עולם בפני עצמו. מרכז הפעילות בו היה מגרש הספורט המעוטר בנטעי ברושים סביב סביב, כולם ניטעו בידי התלמידים, ובהם, כמובן, אחד ששתל קובי במו ידיו. שם התקיימו שיעורי התעמלות, משחקים, תחרויות, עצרות למיניהן וכן טקסי החנוכה המסורתיים הזכורים לטוב. עם רדת החשיכה היו עולים אליו התלמידים בעקבות מוריהם, כיתות כיתות, בידיהם לפידים, ראשי האש שלהם נתונים בקופסאות פח נקובות ומבעד לחריריהן מצהירות ברמה אותיות של אור – 'נס גדול היה פה'.

המשך העלילה בספר המלא