עידן הקולות כבר החל

1

עכשיו ערב. הבוקר נכנס נער לבית החולים האזורי בכפר פון, אשר בלב הפירנאים, וצעק: "הקולות, הקולות". מאז, שהה בחדר הניתוח שתים עשרה שעות תמימות תחת ידיו האמונות של הנוירוכירורג ומנהל בית החולים, ד"ר אלפונסו. זה כבר חצי שעה שהנער שוכב בחדר ההתאוששות תחת עיניהן הפקוחות של אליזבת המרדימה ושל מרתה, האחות הראשית. סוף סוף הוא פוקח את עיניו ואומר:

"מקדח".

אליזבת נוטלת את שפורפרת הטלפון.

"למי?", שואלת מרתה.

"לאלפונסו. למי עוד?", משיבה המחייגת.

"עכשיו?", שואלת מרתה, "הוא רק יצא מכאן לפני חצי שעה. אולי נקרא לו בבוקר...".

"עכשיו!", משיבה אליזבת. "זאת אומרת, לפני שהנער ישוב וידבר...".

"אבל הוא עבד על הנער מהבוקר... זה לא קל...".

"ולך היה קל? לי היה קל?", משיבה אליזבת.

"אבל אני ממילא כאן, לא? אני אשאר אתו", מנסה מרתה להניאהּ.

"חשוב שאלפונסו יהיה כאן... אנחנו לא חשובות... הוא בטח מנמנם במשרד שלו, אני מתקשרת". אליזבת משלימה את החיוג, ממתינה קצת ואומרת, "אלפונסו? תשמע, הוא התעורר. בוא, תגיע מהר...".

"אמר משהו?", נשמע הקול מבעד לשפורפרת.

"אמר 'מקדח' או משהו כזה. נו, בוא כבר", מפצירה אליזבת.

בינתיים מסמן הנער להגביה את המיטה.

"לפני שתים עשרה שעות נכנסת לבית החולים", אמרה אליזבת, "וצעקת: 'הקולות! הקולות!' ".

"שתים עשרה שעות? איך זה ייתכן? כל מה שקרה אחר כך...".

"אחר כך?", שואלת מרתה, "אחרי שצעקת 'הקולות' פתח לך ד"ר אלפונסו את הראש ואתה לא הפסקת למלמל ולהזות... זה מה שקרה 'אחר כך' ".

דלת חדר ההתאוששות נפתחת. אלפונסו נכנס ומצטרף למרתה ולאליזבת.

הנער מביט בו ומחייך. אחר כך הוא מביט בלוח השנה התלוי, שלידו השעון. חיוכו נמחק. "שתים עשרה שעות...", הוא ממלמל לעצמו. אחר כך הוא מיישיר מבטו לאליזבת ושואל, "ובחוץ, אליזבת? מה עם מה שקרה בחוץ?".

"בחוץ? איפה בחוץ?", שואלת אליזבת.

"בחדר הניתוח... בבית החולים... בכפר... בים התיכון... באו"ם... בשולחן הסעודה... הקולות... מה אִתם?".

"הנה, רודריגו, מה שמתרחש בחוץ", אומרת אליזבת ומסיטה את וילון חדר ההתאוששות. בחוץ מעופף שלג במאוזן ובמאונך.

"אבל אליזבת...", אומר רודריגו ונשמע במצוקה, "אני זוכר...".

"טוב", מתערב אלפונסו, "זה יספיק לעכשיו. תנו לו לנוח, הוא מותש".

מרתה, האחות הראשית, מתעלמת מהערתו, ואומרת, "רודריגו, קח אוויר ותגיד: מה בדיוק אתה זוכר?".

"הרבה מאוד דברים...", משיב הנער, מבולבל. "אני לא יודע איפה ואיך להתחיל...".

"הוא לא צריך את כל זה... הניחו לו עכשיו", אומר אלפונסו.

"תתחיל מדבר אחד, רודריגו", ממשיכה מרתה להתעלם.

"אמרת משהו על... מקדח?", שואלת אליזבת.

"מקדח? נו, באמת!", רוטן אלפונסו ומתקרב אל הדלת. הוא מתכנן לצאת בשקט מבלי לעורר מהומה, אבל אליזבת מזדרזת ומקדימה אותו. היא חוצצת בינו לבין הדלת. אחר כך היא נועלת את הדלת בהיחבא ומשלשלת את המפתח לכיסה בעודה חושבת שאלפונסו לא יֵצא מכאן כל כך מהר.

"מקדח אמרתי?... אבל כן, מקדח! אני זוכר עכשיו טוב", משיב רודריגו ביתר ביטחון.

"איזה מקדח?", שואלת אליזבת.

"איזה מקדח?", מתעשת רודריגו ומביט אל האופק מבעד לחלון. החיוך הדל שב ועולה על שפתיו. "אני אגיד לכם איזה מקדח. זאת אומרת, אם אתם כבר שכחתם... מקדח בראש שלי!".

מרתה, אלזבת ואלפונסו שותקים בזמן שרודריגו מדבר בשטף ובנשימה אחת ארוכה.

2

כל זמן שהמקדח הדקיק אטם את החור שנפער בראש שלי, מרתה, יכלו החולים בחדרים הסמוכים לחדר הניתוח להקשיב לנשימות הישֵנים. לפני כמה שעות, בשעת בוקר, יכלו עדיין אחיות רחמניות החולפות על פנַי לשמוע את נעליהן חורקות על רצפת בית החולים הישַן. קול החריקה עדיין נשמע בנחת, אליזבת, משום שהעולם היה עוד שקט ומוגן היטב מפני הקולות.

כל עוד נע המקדח שלך, אלפונסו, בתנועות סיבוביות, שלושה סנטימטרים בלבד מעל לרקתי הימנית, סמוך לאוזני השסועה, יכלו בני הכפר הזה, פון, להתחמם ביום אביבי של תחילת אפריל. השמש יכלה ללטף בשקט את המורדות הלבנים והמבהיקים של הפירנאים הספרדיים בגבול הדמיוני שבין קטלוניה לארגון.

כל זמן שידיך האמונות, אלפונסו, קדחו את המקדח פנימה, אל תוך המוח הנערי שלי, יכלו הזקנים בחצי האי הפירנאי לשמוע את הרהוריהם מהדהדים בקודקודיהם. לבם ציפה בהתרגשות לבוא חג השבוע הקדוש, הסמנה סנטה. על כן פעם לבם במקצב משולש ושלם!

וכל זמן, מרתה, שלבי עדיין לא גדש את הסאה ומוחי לא פלט דבר, יכלו לִבות בני הכפר להתמקד בפעולות הפשוטות כמו הזרמת הדם בגוף. מצפונם נותר עדיין רחוק מהחגיגה ולא בא לייסרם על שעוללו!

כל זמן שהמקדח היה נעוץ בראשי, ואתה אלפונסו הספקת להחדירו פנימה, אבל טרם שלפת אותו החוצה, היה העולם שרוי בשלווה גדולה ונעימה. אך השלווה הזאת נמשכה כך רק משום שהמקדח הזעיר כבר חדר לראשי הצעיר אבל טרם הספיק לצאת ממנו מלוא אורכו ולפעור בו חלל.

אבל המקדח לא יכול להישאר בפנים, אלפונסו: חייב היית לשלוף אותו ולשחרר... ולשחרר... והנה עמד המקדח לצאת! עוד רגע אחד חלף ואתה כבר עמדת לפעור חור בן שלושה מילימטרים במוחי בן החמש עשרה כדי שהכול, הכול יצֵא!

וכשעשית כך, מנתח מנוסה שכמוך, לא ידעת עדיין את העתיד להתרחש. לא האמנת למה שעלול לקרות ברגע שבו תנקב את מוחי, מה? לא כך התרחש רק לפני... שתים עשרה שעות אמרתם? הייתכן?

"אבל רודריגו", אומרת מרתה, "בחיי האם הקדושה שאתה נכנסת לכאן בסערה וצעקת 'הקולות', אינך זוכר? וכל מה שקרה אחר כך הוא ניתוח אחד ארוך...".

רודריגו לוגם לאטו מכוס המים שהונחה ליד מיטתו וממשיך בשטף דיבורו:

אכן כן, שעה קלה לפני הקידוח בראשי נכנסתי לבית החולים בסערה.

ונראה שחוללתי בו מהומה לא קטנה. לא פלא שהחלקתי על גבי הרצפות הרטובות כשרצתי אל תוך אולם הקבלה. אפי נחבט בשלט הצהוב שעליו כתוב 'סכנת החלקה' ו'יום טוב' בקטלונית.

'בון דיאה שיהיה לכם, ממחלקת הניקיון'.

אכן, בוקר של יום טוב... ניסיתי לקום אך שבתי ונפלתי. הפעם, אני חושב, פשוט מאפיסת כוחות. זה שבועות לא ישנתי כהלכה. כך התגלגלתי לי על המרצפות הישנות. צעקתי, ונראה לי שאיש לא ייגש.

הרמתי את קולי. הפעם עטפו אותי אנשים מכל עבר והשתתקו לרגע כדי לשמוע. נראָה שאינם מבינים אותי.

פתחתי היטב את פי, אימצתי את שפתיי, הפרדתי את לשוני מהחיך ומלמלתי בשארית כוחותי: "הקולות! הקולות!".

השעה היתה חמש ועשרים.

אתה, אלפונסו, היית מן הסתם בדרכך לבית החולים כשהובהל אלי צוות חירום שלם. הקיפו אותי בשני מעגלי חנק ואני המשכתי, כדי להרגיע מצד אחד, ואולי דווקא כדי ליצור את הלחץ הראוי מצד שני: "הקולות, הקולות!".

צוות החירום הרחיק את הנוכחים והחל לבצע בי פעולות החייאה. אך אני הרי חי, ולכן הבטתי בהם במבט זגוגי שלבטח הסגיר את מצוקתי. לא, לא מפני המוות פחדתי, כי אם מעול החיים.

בשלב זה לא הצלחתי להסביר דבר לאיש. תפסתי את ראשי כמו ביקשתי מהאבטיח שלי לא להתפוצץ. הספקתי לצעוק פעם נוספת "הקולות", ואז, תחת מתקפת החמצן, האטרופין, השוק החשמלי ושאר האמצעים שהופעלו עלי, איבדתי את הכרתי.

טוב, לא לגמרי.

הייתי עדיין רבע ער ושלושת רבעי ישן כששמעתי אותך, מרתה היקרה שלי. "הו, כמה התגעגעתי אלייך", חשבתי מנומנם כשנטלת פיקוד וצעקת בקולך הבוטח:

"לחדר הניתוח, ומיד!".

וכמה שנים חלפו מאז ראיתי אותך? עשר? זה הרבה, הרבה מאוד. חִשבי, שני שליש מחיי! אבל חלפו רק שניות מספר, ואת, מרתה, לחשת לעצמך: "מדונה שלי, אם זה לא רודריגו", ומיד נתת את הפקודה: "להזעיק את ד"ר אלפונסו, רק אותו ולא שום מנתח אחר! ועד שיגיע", המשכת לצוות, "הזעיקו את אליזבת המרדימה, ורק אותה! לא שום מרדימה אחרת!".

כעת הופקדתי בידייך הטובות, אליזבת.

מגע ידייך החזיר אותי שנים לאחור: עשר שנים! בשבילך זה מעט, מה? אבל בשבילי: רוב החיים! ואת, הולנדית שלי, מצוידת בזוג הזרועות האמסטרדמיות שלך, רק את יכולת לעשות סדר ברעידותיי.

לא קל להשתלט עליי היום, מה? איפה הילד ההוא בן השלוש או הארבע? חמש עשרה זה סיפור אחר לחלוטין! מכל מקום, הצבעים החזקים שבהם צבעתי את המילה הזאת, 'הקולות', לא הרשימו אותך כלל. אחזת בי בכוח רב והוספת על עלפוני הקל מנה גדושה של סם.

אני רק נזכר בתרדמה הגדולה שאפפה אותי ואני שוב מתעייף. אלפונסו... מרתה...

שקט בחדר ההתאוששות.

מרתה ניגשת לרודריגו. הנער מסמן לה שתיתן לו את תרמילו. מרתה נוטלת תרמיל מרוט בצבע אפור ומושיטה לרודריגו. כיוון שהוא מתקשה לפתוח אותו בעצמו נוטלת מרתה את התרמיל ומוציאה ממנו קופסת פלסטיק. מהקופסה מחליקה מחברת כרוכה.

רודריגו מסמן לה שלא תפתח.

מרתה משיבה את המחברת לתיק ומוסרת אותו לאליזבת. בזמן שמרתה מבררת מה הנער רוצה תופסת אליזבת את ידו של אלפונסו ואומרת לו, "תשמע, אתה חייב לדבר, לומר לו משהו. הוא מצפה ממך... אתה לא יכול ככה לשתוק. הוא כבר לא מורדם!".

"הוא לא מצפה ממני לכלום", אומר אלפונסו בשקט. "ו... אין לי מה לומר לו".

"זה קצת מרושע, אתה יודע?", אומרת אליזבת בלשונה החדה והישירה. "תמצא מה לומר לו, זה לא מסובך!".

אלפונסו חש כעכבר שנלכד במלכודת. שוב ושוב הוא נלכד היום באותה מלכודת ממש. לפתע עולה חיוך שובב על פניו. ברור שהוא זומם משהו, שהרי בחדר ההתאוששות דבר אינו מצחיק.

לפחות לא כעת.

"בסדר", אומר אלפונסו לאחר הרהורים. "אומר משהו. אספר איך נלכדתי במלכודת שהכנתם לי מיד כשהגעתי לבית החולים ונכנסתי למשרדי!".

מרתה ואליזבת מרחיבות עיניהן. רודריגו מסובב ראשו אל אלפונסו ומקשיב.

אלפונסו מתיישב קרוב לרודריגו ומיישיר מבט אל עיניו כאילו לא נפרדו מעולם. כאילו אינם צריכים להשלים פרטים כה רבים. אלפונסו מדבר בשטף וביחידות כאילו מרתה ואליזבת אינן נוכחות בחדר. כאילו אין בעולם אלא שניים: רודריגו הנער ואלפונסו המנתח, מנהל בית החולים האזורי שבפון.