דן אלבו / מָבוֹא
בשנים האחרונות פנתה ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית לתיאור האבולוציה הספרותית, תוך התמקדות ביוצרים ויוצרות שהעיסוק המחקרי בהם היה מועט. המהלכים הרוויזיוניסטיים של חנן חבר,1 יוסף הלוי,2 עמיאל אלקלעי,3 מיכאל גלוזמן,4 חנה קרונפלד5 ואחרים נעשו בהשראת שיח המיעוטים, הביקורת הפמיניסטית והתאוריה הפוסט־קולוניאלית וההיסטוריוגרפיה האקולוגית שהוביל אבידב ליפסקר.6
גם אם ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית עודה נשלטת על ידי עלילת העל הציונית, ברור שהשמרנות הכנסייתית שאפיינה אותה הולכת ונשחקת מול העמדה הנוטה לראות בתולדות הספרות הקנונית תוצר של מאבקי כוח שבהם הודרו ונדחקו: נשים, ספרדים מזרחים וערבים.
טבעו של שינוי שהוא נובע מזניחה של תאוריות דומיננטיות תחת לחצן של תאוריות חלופיות, אשר בראשיתן מטבע הדברים תחום הכיסוי שלהן ומושגי המפתח שלהן שרויים עדיין בטלטלה רפלקסיבית בין האינטואיטיבי לאנָליטי. ברוח ביקורתו של הפורמליסט הרוסי יורי טיניאנוב, שיצא חוצץ נגד שליטתם של שיפוטי ערך במחקר הספרות, שהופכים את ההיסטוריה של הספרות להיסטוריה של גנרלים. הפרדיגמה החלופית – השואבת את השראתה משיח המיעוטים – כופרת בתאטרון האבסורד, שבו חשמנים מכתירים קדושים בהליך אדמיניסטרטיבי, קובעים מי מרכזי ומי שולי, מי ראוי לשמש מושא למחקר ולהנצחה ומי גורלו נידון לשכחה ולאבדון. אלתרמן ושלונסקי הועמדו במרכז, אלכסנדר פן ויונתן רטוש ואצ"ג נדחקו לשוליים, אחרים נשכחו לגמרי.
המרכזיות של המיקום בסקלה המחקרית נתפסה כשוות ערך לגדולה. אכסיומה זו החזיקה מעמד עד לא מזמן. אין בכך חידוש אם נאמר ששלונסקי ואלתרמן – עמודי התווך של השירה העברית בשנות השלושים והארבעים במאה הקודמת – הנם יוצרים אלמונים מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל.
על מה מונחות תשתיות הזיכרון הקולקטיבי שלנו? החברה הישראלית מתאפיינת בהטרוגניות דמוגרפית, אידאולוגית, תרבותית ולשונית, ולמרות שאוכלוסיית הארץ התאפיינה מראשיתה בהטרוגניות ובקונפליקטים אידאולוגיים, מעמדיים ודוריים, הרי שהרטוריקה ההיסטורית מאז צמיחת היישוב העברי לא השכילה להאניש את "האני הקולקטיבי" בסיפור ההיסטורי של כולם. עלילת העל הציונית הייתה בפועל היסטוריוגרפיה שבטית שהתחפשה במושגיה לנרטיב לאומי. ההתקוממות נגדה צמחה על רקע חוסר נכונותן של קבוצות שונות בציבור להוסיף להיות מושא לאיון היסטורי ותרבותי, התקוממות שהוזנה גם מתוך סירובן להוסיף לחיות במעמד של נוכחים־מושכחים. חיים על פיסת הארץ הזו ומושכחים הן מהווייתה הן מתולדותיה.
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם..." טען בצדק גבריאל גרסיה מארקס. הרצף בין חיים, זיכרון וסיפור, מעניק לחיים באמצעות הסיפור קיום חוצה זמן. ללא סיפור אין זיכרון ובלעדי הזיכרון, האנשים החולפים בארץ החיים הופכים עבור הבאים אחריהם לאין. ללא מספֵּר לא יכול להיות סיפור, אבל ללא השתזרות הסיפור במארג הזיכרון הקיבוצי, למעשה הזכירה והזיכרון אין ולא יכולה להיות דריסת רגל בהיסטוריה. במובן זה, המאמץ האנושי להמיר זיכרון שאצור במוח של אורגניזם חי לסיפור ניתן לראותו כאבן הבניין של התרבות האנושית.
אם הזיכרון הוא מה שעשוי להבטיח את המשך הישרדות העבר, אזי עולה השאלה איזה זיכרון מכלל מיליוני הזיכרונות משתמר, מועבר הלאה ושורד. איזה זיכרון מכלל הזיכרונות של כלל האנשים החיים בדור נתון נדון לכליה ואיזה הופך לזיכרון קולקטיבי? אילו זיכרונות מכלל הזיכרונות של דור נתון הופכים להיסטוריה ואילו מושלכים אל "פח ההיסטוריה"? הזיכרון של מי הופך מזיכרון ביולוגי מתכלה לזיכרון מתועד ובר־מסירה ומזיכרון בר־מסירה להיסטוריה דומיננטית שדוחקת את יתר ההיסטוריות אל מחוץ למעגל?
אם נדמה את הזיכרון הקולקטיבי למעגל צר שבתוכו וסביבו ניצבים "מתאבקי סומו" שמבקשים נתח בהיסטוריה ובמקרה זה בתולדות השירה העברית, אזי נראה שאלה שניצבים בפנים לעולם ימשיכו להדוף במלוא כוחם ותחבולותיהם את אלה שתובעים להיכנס פנימה, כדי לתפוס את מקומם ואלה שמבקשים להיכנס פנימה לא יחדלו מניסיונותיהם להדוף החוצה את אלה שלעת עתה עומדים במרכז העיגול. אולם זו מטאפורה פיקטיבית, כי בפועל בשום מקום לא מתנהל מאבק פנים אל פנים בין היוצרים עצמם כפרטים. מי שקובע מי יעמוד בתוך או מי מחוץ למעגל, אלה חשמני כנסיית הזיכרון. הלבווכס טען, כי גם אם הזיכרון הוא אישי, הוא לעולם אינו אישי באופיו אלא משקף קבוצה. באופן דומה הוא מגדיר את השכחה כאיבוד קשר עם חברי הקבוצה עימם מקושרים זיכרונות מסוימים.7 דומה שהמתח הזה בין נוכחות ומושכחות מבעבע גם מתוך הדפים הנושאים את סימני הדפוס והאותיות של אנתולוגיה זו.
ההיסטוריוגרפיה הפכה מכלי להבניית העבר לאמצעי אישור נוכחות בהתרחשות, קרי: לאמצעי השכחה או הנכחה. באופן פרדוקסלי נוכחות אינה מספקת כדי להיות נוכח. נוכחות של קבוצה זו או אחרת בהווה אינה ערובה להשתקפותה בהווה, לא בשיח הציבורי האקטואלי ולא בהכרעות הפוליטיות המרכזיות בחברה ובוודאי שלא בעבר, בזיכרון הקולקטיבי או בהיסטוריה שלה. ברי שוורץ מבקר עמדה זו כקיצונית בהתייחסותה לאירועים בעבר כתלויים לגמרי בצורכי ההווה. לטענתו, העבר לא יכול להיבנות מחדש לגמרי, אלא רק להיות מנוצל באופן בררני ומניפולטיבי.
באחד ממכתביו המפורסמים הצהיר פטררקה כי "אולי עוד יבוא הרגע שבו אוכל לתאר את מאורעות חיי בסדר שבו הם התרחשו, אולם רגע זה מעולם לא הגיע".8 בכתביו האישיים הרבים חזר וטען שהוא חווה את עצמו כשברים, ללא יכולת לזהות רצף שיחבר ביניהם. הוא ראה עצמו כמי שנמצא בתהליך שינוי מתמיד ללא יכולת להבין כיצד השינויים שמתחוללים ללא הרף בתוכו מתחברים לכדי תמונה כוללת: "כשהתחלתי לקרוא במכתבי, נדהמתי לגלות כמה שונים וסותרים הם נראו. בקושי יכולתי לזהות אחדים מהם, לאו דווקא בעקבות מראם אלא בעקבות אופייה המשתנה של הבנתי שלי".9 באותה רוח כותב שופנהאור: "זיכרונות ורעיונות שהועלו על הכתב אינם כעקבות ההֵלך על פני החול: רואה אדם את הדרך שהיה מהלך בה, אבל אין הוא יודע אֵילו מחשבות חשב הלה על כל שעל בדרכו".10 גישה זו מטילה ספק ביכולתו של האני ללכוד ולשחזר את החולף כדבר שלם.
אחת מהנחות היסוד הרווחות כיום בלימודי הזיכרון היא שהזיכרון מורכב מקולות שונים, אשר מנהלים שיח ביניהם. כך שאין זיכרון אחד ויחיד בו מחזיקים כל חברי הקבוצה.11 הנחה נוספת היא שהזיכרון נמצא בתהליכי שינוי ועיצוב מתמידים, הן בשל ההתנגשות בין הקולות השונים, והן כתוצאה מעיצובו בהתאם לצרכים המשתנים. הזיכרון נתפש כאמצעי פונקציונלי התופס צורה ותוכן בשירות הצרכים של נושאי ההגמוניה.12 מצד שני בלימודי הזיכרון כגוף ידע טמונה תקווה לאיחוי, כי אלה התובעים מאחרים "לזכור ולא לשכוח" לא יוכלו להוסיף להתקיים בתוך סתירה פנימית לאורך זמן: לתבוע מאחרים לזכור ולנשל את אלה שחיים עמם על אותה פיסת אדמה מזכותם לזכור ולהיזכר ולהיות חלק בלתי נפרד מהזכרון הקולקטיבי. סו קמבל סבורה שלחלוק זיכרון משותף תלוי בשאלה איך אנו לומדים לזכור, כיצד אנו מעצבים מחדש את העצמיות ומעניקים לה משמעות, כיצד אנו מיילדים מחדש את העבר מתוך הזיכרון, אלה אבני הדרך המובילות להכרת הזולת ואל היכולת ליצור עמו מערכת יחסים.13 דיאנה טיילור טוענת שלהיזכר וליצור מערכת יחסים עם האחר משלימים ושלובים זה בזה.14 הדיאלקטיקה שבין דיאלוג וזיכרון, שעליה מצביעות קמבל וטיילור, מצביעה אולי גם על דלת ההיחלצות שלנו.
זך מרד באלתרמן אך ההגמוניה נותרה בידי אותה קבוצה סוציולוגית שהוסיפה להפעיל אותם מנגנוני הכרה והתעלמות, קירוב והדרה, תִגמול ואיום, הכתרה ונישול. דפוסי השליטה שאפיינו את הדור של אלתרמן ושלונסקי הוסיפו להתקיים גם בדורו של זך. בעיתון "הארץ" התפרסם בשנת 1958 שירו של נתן זך, על מוות ש"בא אל סוס העץ מיכאל", מעין חיזיון אפוקליפטי על רקע: הריסות, ישימון וגולגלות נתוצות. בשנת 1959 פרסמה דליה רביקוביץ' את "אהבת תפוח הזהב". בסרטים דוקומנטריים על המצעד הגדול לוושינגטון שהוביל לותר קינג ב־28 באוגוסט 1963, שבשיאו נשא את חזונו מעל מדרגות אנדרטת לינקולן – רואים את הזמרת הצעירה ג'ון בָּאֵז צועדת יד ביד עם מרטין לותר קינג, מופיעה לצדו של דייוויד הריס, נאסרת, יוצאת מן הכלא, נוסעת לדרום אמריקה ולסרייבו.
הכרונולוגיה של מעצרה של רוזה פארקס האישה השחורה שסירבה בראשית דצמבר 1955 לפנות את מושבה באוטובוס לאדם לבן, חרם האוטובוסים של מונטגומרי, המצעד הגדול לוושינגטון בהנהגתו של מרטין לותר קינג, פסטיבל וודסטוק, מלחמת וייטנאם וסיומה בהסכם פריז בשנת 1971 – חופפת פחות או יותר לכרונולוגיה של מהומות ואדי סאליב שאירעו בשנת 1959, מלחמת ששת הימים, הפגנות הפנתרים השחורים בארץ בתחילת שנות השבעים ומלחמת יום כיפור והמחאה בעקבות המחדל בשנים 1973-1974. בעוד שמשוררי דור ה"ביט" אלן גינזברג, לורנס פרלינגטי, ג'ק קרואק, דריל אלן לוי, פיטר אורלובסקי והטרובדורים בוב דילן וג'ון באז היו חלק בלתי נפרד מהאוונגרד הפוליטי שראה בשירה ובמוסיקה אמצעי ביטוי בשירות המאבק למען השלום והשוויון – מקביליהם בארץ לא גילו מעורבות במאבקים שהתנהלו בחברה הישראלית. מהומות ואדי סאליב וההפגנות ההמוניות במוסררה של "הפנתרים השחורים" לא זכו לתמיכה פוליטית ומוסרית דומה. המשוררים המרכזיים ערקו מאחריותם המוסרית, לא משום שהיו פחות מוסריים מאלן גינזברג או לורנס פרלינגטי, אלא משום שהנרטיב המזרחי הוצב כאיום על הנרטיב הציוני ובעיקר משום שעלילת העל הציונית הייתה בפועל היסטוריוגרפיה שבטית שראתה בנוכחות הפיזית והסימבולית של שאר השבטים בארץ משום איום על בכורתה.
רוני הורוביץ שהשתתף בהפגנות הפנתרים השחורים, היה שמח – יש להניח – לראות לצדו את המשורר יאיר הורוביץ. יחד עם זאת, ההתעלמות לא הייתה טוטאלית והיו שנהגו אחרת כמו: חיים גורי, עמוס קינן, יהושע סובול ואחרים. המניפסט הפואטי של נתן זך, "לאקלימן של שנות החמישים והששים בשירתנו" (הארץ, 29.7.1966), לא תרם לעיצוב חלל מוסרי שבו הנישול של הזולת מעברו הביוגרפי ומהזיכרון הקולקטיבי ייפסק. בעומק הדברים, המהפכה הצורנית של "קבוצת לקראת" לא הפנימה את הערכים האנושיים האוניברסליים שהיו כה חיוניים לשיכוך כאביה של החברה הישראלית.
לא ברור לאן פנינו מועדות עתה, לעבר פרדיגמה אמיצה שתיבנה על היסטוריוגרפיה כלל־שבטית ותחתור אל השלם, ההשלמה, השלום והפיוס או לעבר עידן פרוטסטנטי רב כנסייתי, שבו לכל שבט תהיה היסטוריה משלו.
מירי בן־שמחון חשה עצמה כמשוררת ישראלית בעלת אמירה אוניברסלית, המכוונת לקורא בהוואנה, וינה, לונדון או קינשסה. כשהיא דיברה, היא דיברה אל הקורא באשר הוא, לא בכל רגע נתון בחייה היא כתבה מתוך זהותה הספרדית, הגם שלבשה זהות זו וחיה אותה בטבעיות כשהנסיבות תבעו זאת, ובעיקר כאשר אחרים נטעו־סגרו־כלאו אותה בתוך זהות זו כדי להגדיר את עצמם ביחס אליה. היא הייתה מודעת לכך, שהיא חלק בלתי נפרד ממשחק ההשתקפויות האתניות המשוחק בגלוי בחברת המהגרים הישראלית באָרֵנָה הפוליטית, ההיסטורית, החברתית והתרבותית וגם ביחסים האישיים עם חברים קרובים, פעמים בצורה נבזית כחלק ממנגנון הנישול וההדרה מצד נושאי הסדר הקיים, ופעמים כחלק ממציאות אובייקטיבית של חברת מהגרים שבה השונוּת ככזו היא המכנה המשותף של כל האנשים החיים כאן, בין אם מוצאם הוא מווינה, איזמיר, אודסה, קרקוב, פאס או אלכסנדריה.
מירי בן־שמחון ראתה עצמה כמשוררת וכיוצר שגדולתו חורגת ממשחק ההשתקפויות הישראלי, מכלליו הקרתניים והכוחניים. התבוננות ביצירתה מתוך פריזמה של השתקפויות אתניות, יש בה כדי להוסיף רובד פרשני מעניין וחשוב ולהאיר פנים באישיותה וביצירתה שלא ניתן היה לגלות בלעדיה, אך זו יכולה גם להציב אותה במקום צר למידותיה ולחטוא להווייתה האוניברסלית.
כהכנה לתרגום יצירתה של מריס קונדה [Maryse Condé] לעברית, קראתי רבים מהסיפורים שכתבה סופרת זו. הכתיבה שלה הזכירה לי את הפרוזה של מירי בן־שמחון ולא יכולתי לסלק ממוחי את המחשבה "מה היה קורה אילו" הוריה השתקעו בצרפת, כשאר היהודים שהגיעו מחופו הדרומי של אגן הים התיכון, מה היה קורה אילו נמנע ממנה וממשפחתה החום הקטלני של כור ההיתוך, השבר והכאוס בעקבות השירות בשב"כ ועוד כל מיני נבזויות שכל ישראלי בעל פרופיל ביוגרפי כשלה חווה. יש לשער, הרהרתי, שמירי בן־שמחון עשויה הייתה להגיע להכרה לא פחותה משל מאריס קונדה שנולדה בגואדלופ. ברשימה זו מרים אינה יחידה, לא ראשונה ובוודאי לא אחרונה. אנתולוגיה זו יוצאת מתפיסה היסטורית הרואה בלשון העברית שדה זהות ראשוני. הלשון העברית עיצבה את רוחם ואמונתם של היהודים בפזורה לאורך כאלפיים שנה למרות הלשונות הדבורות השונות, ששימשו אותם בחיי היום יום בחלקיו השונים של כדור הארץ, בזכות לימוד העברית במוסדות החינוך הקהילתיים, לימוד כתבי קודש, האזנה חוזרת ונשנית לפרשת השבוע, נטילת חלק בתפילות ובפיוטים שהושרו בשבתות, בחגים ובטקסי המעבר היהודיים, עיסוק בהלכה וכו'. הלשון העברית כמוקד זהות קדמה הן היסטורית והן אטיולוגית לציונות ולהיסטוריוגרפיה הציונית. הלשון העברית הייתה, הנה ויכולה להיות מקום מפגש אוניברסלי לכל דובריה, אוהביה, סופריה, משורריה, קוראיה וחוקריה, בין אם הם יהודים או לא, בין אם הם יושבים בארץ או בניכר, ממש כפי שהצרפתים מתייחסים ללשונם, כאל יקום נשגב שבו הלשון עצמה מהווה שדה השתייכות ומוקד לזהות, נאמנות וגאווה ללא הבדלי דת, גזע, מגדר, מין ומקום לידה.
"מהרגע בו אנו מחליטים לדבּר נוצר שינוי כלשהו, ובעוד שאנו מבטאים כל הברה והברה, חלק מסוים מחיינו חומק מידינו".15 המשאלה שלנו לתאר את חיינו כרצף קוהרנטי ספק אם היא אפשרית, על כן העדפנו קולאז' של טקסטים בסוגות ספרותיות שונות על פני ביוגרפיה. מסכת זו אפשרה למכריה לספר משהו על האדם שהכירו, לפני שזיכרונותיהם יתעמעמו ויתפוגגו.16 החלופה לגיחוך שעולה בנו נוכח הנוהג הכנסייתי להכריז על קדושים בהליך אדמיניסטרטיבי היא: לתפוס חזקה בהיסטוריה באופן פעיל, לא רק לטעון לעוול אלא לתקן את העוול. השקפתי היסטוריוגרפית עמדה ביסוד בחירתה של מירי בן-שמחון כמושאת המחקר של אנתולוגיה זו, מיותר לציין שדעותיי הביקורתיות על ההיסטוריוגרפיה הישראלית ובסוגיית תפקידו של הפרט בעיצוב הזכרון הקולקטיבי אינן מחייבות איש מלבדי.
העדויות, השירים והמאמרים המופיעים באנתולוגיה זו מגוונים הן בדרכי הביטוי והן בעמדות המחברים ביחס לדמותה של מרים. באנתולוגיה שלושה סוגי יצירה: זיכרונות אוטוביוגרפיים, שירים ומחוות של משוררים עמיתים שהכירוה ומאמרי עיון בשירת מרים של חוקרי ספרות הנבדלים בגישתם המתודולוגית. החומרים שלובים ולפותים זה בזה וזה אחר זה, ופעמים פרודים זה מזה כחלק מקונצפט הקולאז' הביוגרפי שעומד בבסיס אנתולוגיה זו. לסיום, אני מבקש להודות לכל היוצרים, החוקרים הסופרים והמשוררים שנטלו חלק במסכת זו, לידידיה ומקס בן־שמחון על שיתוף הפעולה ההדוק ולשמעון שלוש על העצה טובה.
1. חנן חבר, פריחת הדומיה, עיונים בשירת אברהם בן־יצחק, תל אביב 1993; הסיפור והלאום, קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית, תל אביב 2007.
2. יוסף הלוי, בת המזרח החדשה, על יצירתה של שושנה שבבו, אוניברסיטת בר אילן 1996.
3. Ammiel Alcalay, Keys to the Garden: New Israeli Writing, City Lights, 1996.
4. Michael Gluzman, The Politics of Canonicity: Lines of Resistance in Modernist Hebrew Poetry, Stanford, California: Stanford University Press 2003.
5. חנה קרונפלד, "מה כל כך הרגיז את הממסד הספרותי?", הארץ 10.1.2010.
6. במחקריו המונוגרפיים על שירת ש' שלום, יצחק עוגן ואברהם ברוידס.
7. Maurice Halbwachs, On Collective Memory, Lewis A. Coser (ed.). University of Chicago Press, Chicago, 1992. p. 30.
8. Francesco Petrarca, Rerum Familiarium Libri (Le Familiari, ed. Rossi), Introduzione, traduzione e note di Ugo Dotti (Roma: Archivio Guido Izzi, 1991), IV:1.
9. Ibidem, I:I, p. 7.
10. ארתור שופנהאור, הגיונות, שוקן, ירושלים ותל אביב, תש"ו, עמ' 151.
11. Barbie Zelizer, “Reading the Past Against the Grain: The Shape of Memory Studies” in Review and Criticism. June. pp. 217-218.
12. Barry Schwartz, “The Social Context of Commemoration: A Study in Collective Memory” in Social Forces. University of North Carolina Press, 1982. Vol. 61(2), December 1982, p. 376, 396.
13. Sue Campbell, “The Second Voice” in Memory Studies 2008; 1; pp. 41- 49.
14. Taylor Diana, The Archive and the Repertoire: Performing Cultural Memory in the Americas. 2003 Durham, NC: Duke University Press.
15. Francesco Petrarca, De Remediis utriusque fortune, I,1. Quoted in Greene, The Light in Troy, p. 126.
16. עדותם של רבים חסרה כאן, משום שרבים מאלה שהכירו ואהבו את מרים ויכלו להשאיר עקבות על אודותיה, כבר אינם בין החיים: פנחס שדה, דוד אבידן, ירון גולן, יוסף מונדי, גאולה ערמון ורבים נוספים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
