פגישה עם מחנך

הקדמה

פתאום אתה מגיב כמותו, אפילו שומע את קולו מתגנב לקולך ומדבר מגרונך. רק אז אתה תופס את כל מה שהוא ניסה לומר לך לפני עשרים ושלושים שנה. אתה מגלה עד כמה הוא הכשיר אותך למצבים אלה ממש, שגם הוא וגם אתה לא צפיתם כלל. למדתי ממנו את האומנות העדינה של הקיזוז – כל החלטה כרוכה בהפסדים וברווחים ועלי להשוות ביניהם לפני שאחליט. למדתי לברור את הנסיבות ולפעול בזמן אמת או להיות לא־יעיל. לבד מכל התיאוריות המנומקות רכשתי ממנו את חוכמת המוסכניק, זה שאינו מתעקש יתר על המידה כשהוא נתקל בקשיים ואינו מגלה את גורם התקלה – הוא פשוט סוגר את מכסה המנוע וחוזר אליו כעבור שעה במבט חדש. למדתי ממנו שכל תורת הניהול היא בהקפדה על זמנים ועל נהלים ובהתמדה שעלינו לגלות בהשגת היעדים. הוא ידע שאנחנו נוטים לדחות החלטות קשות ושהדחייה מעיבה על חיינו יותר מאשר מקלה עליהם – צריך לדעת מתי לקפוץ ולשאת באחריות לקפיצה. הוא גם ידע שהעולם מלא רעשים וטרדנים ושלפעמים כדאי וראוי להתעלם מהרעשים ולנער את הטרדנים מעלינו. אני עדיין שומע אותו אומר לי:

"למה שאתה לא תישן בגללו, עשה כך שהוא לא יישן בגללך."

במשך שנים נקלעתי למצבים שבהם לא היתה לי ברירה אלא לתת לו להכתיב לי את פתרונותי ואת תגובותי. לא פניתי אליו, לא בכתב ולא בעל פה. הוא כפה את עצמו עלי – גם כשהפרידו בינינו אלפי קילומטרים. כל עוד חי התרעמתי על עצמי קלות שאני נוטה לחקות אותו, לגלגלתי קצת על נטייתי זו. אחרי מותו לא התלבטתי עוד. ירשתי את חוכמתו, אוכל לעשות בה ככל שיעלה על רוחי. הסתלקותו אפילו שחררה ביטויים שלא העזתי להעלות על דל שפתי בעודו חי. כאילו פטרה אותי מלהקדיש לו זכויות יוצרים אינטלקטואליות או מוסריות. יותר מפעם תפסתי את עצמי אומר למישהו:

"אני מומחה לכישלונות, אולי תלמד מהם."

בדרך כלל זה קרה בחברת צעירים נלהבים שאינם תופסים עד כמה המציאות מסובכת או עד כמה העולם כבד מכדי לשנותם בעזרת רעיון או נוסחה. היתה לו דרך אחרת, אישית פחות ודידקטית יותר, להסב את תשומת לב תלמידיו ועמיתיו לאופיה המסובך של המציאות:

"תרשה לי לסבך את השאלה."

לפעמים המסו שאלותיו את הבעיות, לפעמים האירו אותן באור חדש. אפילו את תרגילי ההשהיה וההתחמקות שלו אימצתי לי בשקיקה:

"אני לא יודע לענות, עלי עוד ללמוד ולחקור."

כך אפשר לדחות את הלחצים למהר ולתת תשובה, להרוויח זמן, לתת ללא צפוי לפתוח אפיקים חדשים. ככל ש"ישנים" על החלטה היא בשלה וטובה יותר; ככל שמרבים להתייעץ עם מומחים ועם עמיתים, ההכרעה איכותית יותר. אין מדובר בדמגוגיה אלא בחוכמת האדם, וכל ניסיון להאשים אותו, ועכשיו אותי, במניפולציה – יהיה בגדר כסילות ללא תקנה. חוכמת האדם כפי שהיא באה לידי ביטוי מפי אריסטו, מפי הסטואה ומפי חז"ל היתה מומחיותו האמיתית של שלמה פוקס ועל חוכמה זו שהנחיל לי אני אסיר תודה. אתו למדתי שמנהיג גדול, או אם תרצו הנסיך הטוב והמיטיב, הוא כאדם המגשים את חלומות הילד המפעפעים בקרבו, הוא כאלכימאי.

***

אינני מחסידי האופנה שפשטה בעולם האקדמי ושדורשת להקדיש לכל פרופסור שפורש ספר מאמרים שמעטים בלבד קוראים. ככל שהספרים עבי כרס הרי זה משובח, ככל שהכריכה קשה יותר הרי זה מפואר. בדרך כלל למאמרים אין קשר לדמותו ולפועלו של האיש, אבל אסור לתת לו ללכת למנוחתו ללא ספר יובל או ספר הוקרה. הדבר נפוץ בעיקר בקרב אנשי מחשבת ישראל ויש תחושה שריבוי הספרים מחפה על היעדר חידושים ועל שעמום אלוהי אינסופי. כולם מפיקים אמנם נחת מהפרסום. בראש ובראשונה העורכים – שבלעדיהם הספרים לא היו יוצאים לאור. אחריהם הכותבים – המנצלים את הבימה לעוד פרסום. לבסוף – המפיקים היוצאים ידי חובה. לרוב לא מתחשבים בקוראים המסכנים ובסופו של דבר ספרי הוקרה אלה לא מוצאים להם הרבה רוכשים. כשפעילותם של אותם פרופסורים השביעה את ימיהם, פרסומיהם מיצו את עיקריהם, חייהם היו לתפארת־חייהם וכתביהם מספיקים להם והם לא צריכים קברים מנייר לפני שהם יורדים שאולה. לעומת זאת, כאשר פעלו לביצור שמם הטוב לא פחות מאשר לפרסום מעשיהם, הצטיינו ביחסי ציבור יותר מאשר בשיטות המחקר או ההוראה שלהם, החשיבו את עצמם מעל לכל מה שניצוץ של רימה ותולעה יכול לטעון לו – שום ספר זיכרון לא יעזור להם.

אומנם יש ספרים וספרים, פרסומים ופרסומים. אבל הגיע הזמן לכתוב פחות ולעשות יותר – לשפר את דרכי ההוראה באוניברסיטאות לדוגמה ולקדם את המרצים גם לפי תרומתם להכשרת תלמידים ולא רק לפי תרומתם למחקר ועוד פחות לפי כושרם להשחיל מאמרים לכתבי עת. מעשים חשובים מפרסומים ולצערי – כפויי טובה מהם. לכבודו של שלמה פוקס פורסמו שניים או שלושה ספרי הוקרה עבי כרס וכבדים לקריאה. לרוב המאמרים אין קשר לא לחשיבתו ולא לפועלו. הם עומדים להם כאבנים על המדפים המארחים את כל אבני הנייר שאנשים טובים ונאמנים מניחים על חייהם של מלומדים אהובים או שנואים. אפילו האקדמות לאותם ספרים המוקדשים לשלמה פוקס אינן מעבירות מקצת מהחוויה שהיתה כרוכה במפגשים איתו; את הלהט, הסרבול, הצעקות, הצחוק, האזהרות, השבחים, הקיטורים. בעיקר את החוכמה המעשית שהצטברה אצלו. פוקס הִרבה לספר על פגישותיו עם גדולי החוקרים והוגי הדעות ועם אנשי מדינה. לא כדי להתרברב – התרברבות היתה ממנו והלאה – אלא כדי להדגים את דבריו, להציף דילמות או לסבך מצבים. עיקר סיפוריו היו קשורים לשליחותו כיועץ לזלמן ארן ולזבולון המר ששימשו שרי חינוך ותרבות בממשלות ישראל; לפגישותיו עם מוריו לחינוך, ג'וזף שוואב (1909-1988) וברונו בטלהיים; להתייעצויותיו עם רלף טיילר (1902-1994), מחלוצי ההערכה החינוכית בארצות הברית, ועם ג'יימס קולמן (1926-1995), גדול חוקר האינטגרציה החברתית־חינוכית; לחוויותיו הלימודיות יהודיות עם שאול ליברמן ועם לואיס פינקלשטיין; לדיוניו עם סם מלטון או עם מורט מנדל. הוא דיבר בעיקר על אנשים שאהב והוקיר. אף אם חזרו על עצמם לעתים קרובות, סיפוריו היו מעניינים בתור הדגמה למהלכים שכשלו.

אם מלומד שהולך לעולמו משול לספרייה שנשרפת, מלומד רב־פעלים, מורה ומנחה, משול לעולם שחרב. איני מהמהללים ואיני מהמשקרים. לא אסתיר שאהבתי את האיש כאב וכמורה, לא אסתיר שכעסתי עליו כעל אב ומורה. לא אסתיר שאני חב לו כל מה שאני יודע בחינוך יהודי, לא אסתיר שלא תמיד הסכמתי עם כל עמדותיו. לא אסתיר שאני חב לו כל מה שאני יודע בפוליטיקה של החינוך, לא אסתיר שלא תמיד הסכמתי עם כל עמדותיו. הוא היה מורכב, אבל מעולם לא נתקלתי באדם מעניין או כישרוני שלא היה מורכב. פעלתנותו המבורכת היתה פרי מורכבות אישיותו. אני נתלה בבודלר דווקא, גדול המשוררים בכל הזמנים, כדי להסביר את חסרונותיו: "אנו יודעים," הוא כותב, "שגאונים גדולים אינם טועים למחצה ושהם נהנים מהפריווילגיה של הלא־ייאמן מכל הבחינות."¹ בודלר ידע על מה הוא מדבר. אני חושב שגם פוקס היה חותם על משפט זה. בעבורו לא פחות מאשר בעבור אחרים.

רק אנשים מורכבים עשויים להתמודד עם מצבים שנעשים מורכבים יותר ויותר. מורכבותו של פוקס היתה (ובנקודה זו אני מקנא בו) תכונתו החיונית ביותר. בשורה התחתונה הערכתי וכיבדתי אותו. נרקם בינינו סיפור מופלא של מורה־תלמיד, של עמיתים לעבודה ולא פחות חשוב, כפי שהתלוצצנו בינינו – של "אמריקאי ומרוקאי". לא אצמצם את הסיפור לעוד מאמר אקדמי מיני רבים. לא רכשתי לי את המיומנות האוניברסיטאית – עילאית בעיניו, עקרה למדי בעיני – לכתוב מאמר שיסכם, יפרש, יעבד ואפילו יחדש. נכתבו הרבה מאמרים כאלה, עוד ייכתבו הרבה. את הסיפור של פגישתנו – רק אני אכתוב.

1. C. Baudelaire, “Salon de 1846”, Œuvres complètes, La Pléiade, Vol. II, Editions Gallimard, p. 441.

עמית ירושלים

נפגשתי לראשונה עם שלמה (סימור) פוקס בפברואר 1983. זה היה באחת הכיתות של מכון ון ליר. יומיים לפני הפגישה נחתּי בארץ, שב משהות ארוכה באירופה. ביקרתי במשרדי המחלקה לנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית, אצל שלמה אלבז המופלא, כשנודע לי שמחפשים אותי. דווקא עכשיו, דווקא באותו משרד. בכלל, איש לא ידע שחזרתי ושלמה עצמו הופתע שנגמלתי כה מהר מאירופה. באותה תקופה לא היה טלפון נייח בכל בית ואפילו לא העלינו על דעתנו שבאחד הימים יהיה טלפון נייד בכל יד. בעודי משנה את העולם פעם נוספת עם שלמה, הגיע הצלצול. מהצד השני של הקו נשמע קול אשה במבטא אמריקאי:

"אני מדברת מתכנית עמיתי ירושלים, אנחנו מחפשים אותך נואשות."

בספטמבר 1981 חזרתי מארבע שנות שליחות מרתקות בתנועת הצופים היהודים בצרפת. היות שלא הייתי עובד הסוכנות היהודית לא ציפה לי מקום עבודה ולקחתי כמה חודשים ללמוד, להרהר ולכתוב. למרות גילי – הייתי אז בן שלושים – לא ידעתי מה לעשות עם חיי והיום, כעבור קרוב לשלושים שנה, איני יודע מה לעשות עם מה שנותר מהם. לקראת הקיץ הצטרפתי לקבוצה העליזה שהריצה את מפעלי הקיץ של המחלקה לנוער והחלוץ. אהבנו לעבוד עם שלמה אלבז, לסייר איתו ברחבי הארץ ולהיפגש עם קבוצות צעירים שהגיעו אליה לביקור. להרביץ בהם ציונות, הגשמה וחלוציות, לעסוק במעשה בראשית במדבר ובמעשה מרכבה בצפת. אלבז גילם בעינינו דמות מופת של איש־צומת שהיה אמור לעשות מישראל מדינת־צומת – איתנה בשורשיה ופתוחה לכל הרוחות. הוא האיץ בנו להשלים עם מוצאנו, הוא פתח בפנינו אשנבים לתרבויות האזור, הוא סחב אותנו לפינות נידחות ברחבי הארץ, הוא קרא בפנינו ממיטב שירת העולם ובגיל שישים עוד התפעם מהיופי הנשי שמילא את חוצות הערים ואת שבילי הכפרים. עם רגל במרקש ורגל בירושלים, הוא עבר משפה לשפה ללא הבחנה, מתחקה אחר שורשיו הברבריים. הוא הוקיע את השנאה לערבים כשנאה עצמית, התייסר מהפגיעה בפלסטינים. הוא קרא להיגמל מהחלום הרטוב של כל מזרח־אירופי להקים שווייץ במזרח התיכון ולהיפתח למרחבי ערב ואסיה, לחדש את הווייא־מאריס ולכרות תעלה כלשהי כדי להחיות במקצת את ים המלח שגווע אל מול עינינו. היום קשה להעלות על הדעת שחיו בקרבנו אנשים כמו אלבז ושלא השכלנו להקשיב להם. מחר, ככל שנעשה לחד־תרבותיים יותר – ללא תרבות, לחד־לשוניים – ללא שפה, לחד־תפיסתיים – ללא חזון, נתקשה עוד יותר לעכל שהחמצנו את ההזדמנות, היחידה במינה, להפוך למעבדת העולם הבא. ביושבי איתו באותו יום לשיחת עדכונים על מצב העולם לא ידעתי שדמות אחרת, לא פחות מרתקת ומלהיבה, מתגנבת לגלריית האבות, הנביאים והחכמים הפרטית שלי:

"מחפשים אותך," אמר הקול הנשי במבטא האמריקאי, "כדי להודיע לך שאתה מוזמן לראיון בפני ועדת הקבלה של תכנית עמיתי ירושלים."

כמה חודשים לפני כן פנה אלי ידיד בבקשה להפנות מועמדים לתכנית המכשירה מחנכים בכירים שמעוניינים להתמחות בחינוך יהודי. אומנם עסקתי בחינוך – אבל ללמוד חינוך?! אומנם עבדתי על לוינס – אבל ללמוד יהדות?! לא ראיתי עניין בלימודי חינוך מסודרים כדי לשפר את מיומנויות ההדרכה וההנחיה שלי או דרכי ההוראה שלי ולא הייתי צריך לקרוא את הרמב"ם כדי להשלים את עבודת הדוקטורט שהתרכזה בתגובת לוינס לאליליות של היידגר. אבל אותו ידיד הוסיף את נוסחת הפלא שהאירה את עיני:

"מעניקים מלגה שמנה שמאפשרת להתפנות ללימודים וללימודים בלבד."

– לא עובדים?

"אסור לעבוד."

פקפקתי באמינות דבריו. לא זו בלבד שמקבלים מלגה אלא גם נפגשים עם טובי המורים בארץ. ובמשך שלוש שנים תמימות. ביקשתי ממנו להשיג לי טפסים, מילאתי אותם ברשלנות מה, כלא מאמין, מסרתי אותם ושכחתי מכל העניין. הצטרפותי לתכנית היוקרתית לא הופיעה כאחת האופציות שהשתעשעתי בהן בכל אותם חודשים שביליתי בפריז בגישושים לקראת העתיד. לבטח לא חסרו מועמדים יותר מושרשים ממני בחינוך יהודי. לו הייתי במקומם של המראיינים לא הייתי מהמר על עצמי. לא לעיסוק אפור בחינוך ועוד בחינוך יהודי.

הופעתי בפני ועדת הקבלה ללא אשליות גדולות. לא ידעתי מה הרכבה ולא התכוננתי אליה כלל. חיכיתי בסבלנות בפרוזדור שיקראו לי. בשעה שנקבעה לי, בדיוק של שנייה, סוזן הוכשטיין, ששימשה אז מנהלת אדמיניסטרטיבית של התכנית, הכניסה אותי לחדר. השולחן היה מכוסה במפה ירוקה ואם איני טועה, זר פרחים התנוסס באמצע. מגשים גדושי פירות ועוגיות, קנקנים של מיץ תפוזים ומיץ אשכוליות, קומקומים של תה ושל קפה וספלים מחרסינה מונחים על הצלוחיות המתאימות. ניכר שכל פרט היה מחושב ונועד לשדר תרבות אחרת ורמה אחרת. לא הכרתי איש מחברי הוועדה ולבד משמו של נתן רוטנשטרייך, שנחשב אז כפילוסוף הבכיר בארץ, לא הכרתי את שמות האחרים. היו שם פרופ' שלמה פוקס מהאוניברסיטה העברית ופרופ' ולטר אקרמן מאוניברסיטת בן־גוריון, חיים זוהר, המזכיר הכללי של ההסתדרות הציונית ומנהל התכנית המשותפת שפעלה בחסות הסוכנות היהודית וכאמור – סוזן הוכשטיין. נשאלתי שאלות על עצמי ועל פעילותי החינוכית. עד אז עסקתי בעיקר בהנחיית קבוצות למחייתי ופה ושם בהוראה כמורה מחליף. עניתי בפשטות ובכנות לשאלות שהופנו אלי. נקלעתי לחינוך, לא בחרתי בו. נהניתי מכל רגע של שליחותי בקרב הצופים היהודים. עסקתי בעיקר בהכשרת מדריכים ובהפקת חומרים לימודיים. סיירתי בין הסניפים, בין המחנות וליוויתי מדריכים צעירים. רוטנשטרייך שאל אותי על לימודי:

– אני חוקר הוגה דעות שאינו ידוע.

הוא התעקש לקבל את שמו. באותה תקופה לוינס כלל לא היה מוכר בארץ ואפילו בצרפת התקשה לסלול את דרכו לזירה האינטלקטואלית. הכרתי אותו כמנהל בית הספר של אליאנס בפריז שלמדתי בו ומאז שמרתי לו אמונים. התייחסתי אליו כאל גדול המחשבה היהודית במחצית השנייה של המאה העשרים. הופתעתי לגלות שרוטנשטרייך מכיר אותו ואפילו אירח אותו באוניברסיטה העברית כמה שנים לפני כן. שאר הנוכחים לא שמעו עליו. רוטנשטרייך שאל אותי מה מעניין אותי בו:

– הוא מנסה להתמודד עם האלילות של היידגר.

"כלומר – "

– אנחנו נכנסים לעידן של אלילות חדשה ומרגע שהחרם על היידגר יוסר, היא תתפרץ במערב ביתר שאת. לוינס מגייס את התלמוד כדי להפיג את הקסמים שמשנתו של היידגר מפעילה על אינטלקטואלים ומשוררים.

פוקס, ששתק כל הזמן, שאל אותי למה אני מגיש את מועמדותי לתכנית. אני חושב שציפו לתשובה בומבסטית – על חשיבות החינוך, על מורשת היהדות, על מניעים עילאיים – הם קיבלו תשובה שהביכה אותם:

– נאמר לי שאתם נותנים מלגה לתקופה של שלוש שנים רק כדי להתפנות מכל עיסוק ולהקדיש את כל הזמן ללימודים.

הוכשטיין כמעט התעלפה, זוהר נרתע לאחור, פוקס קימץ את חיוכו ורוטנשטרייך קרן מאושר. אקרמן אמר:

"אתה לא מעלה על דעתך שאנחנו מחלקים כסף."

– אני לא מתנגד שתפרסו את הסכום לאורך שלוש שנים.

הייתי אמור להסתיר את משיכתי לתכנית מאחורי מניעים פחות או יותר אציליים. פוקס לא היה נטול חינניות, הוא לא התקשה להבחין בה. רוטנשטרייך החזיר את כולנו לעיסוקי ורצה לדעת למה אני מקדיש את זמני הפנוי:

– לכתיבת שירה.

שוב השתררה מבוכה. רוטנשטרייך לא הרפה:

"איזו שירה?"

– לא הייתי מתנגד לחדש את שיר השירים ולכתוב גרסה מעודכנת בתור פירוש.

החלפנו בינינו קטעים כמנהג רבני המגרב ומטבע הדברים דיברנו על הקשר המופלא בין הכרה לאהבה. לא ידעתי אז שפוקס הקדיש את הדוקטורט שלו לפרויד ושהוא עסק לא פחות ממני ב"ארוטיקה וחינוך". איני זוכר איך הסתיים הראיון, אני רק זוכר שלמדתי מפי רוטנשטרייך שהביטוי ביהדות המתקרב ביותר למדיטציה הוא – "על משכבי בלילות".

אחרי שהופעתי בפני ועדת הקבלה נפגשתי עוד פעמיים עם פוקס, לבדיקת פן זה או אחר באישיותי. ככל שמראיינים מועמד תוהים יותר על קנקנו. עולים על סתירות, משנים דעה. באחת משתי הפגישות נשאלתי מה היתה החוויה המעצבת ביותר בחיי. סיפרתי לו על תיאטרון הילדים שהיה בגן השעשועים של קזבלנקה ועל שנות הבימה שלי כליצן וכנסיך. ובשנים שעוד נבלה ביחד, כל אימת שהייתי מתלוצץ על פקיד ממשלה או סוכנות זה או אחר או שהייתי מרביץ הצגה בפני אורחים מכובדים, הייתי מזכיר לו:

– אתה זוכר שפעם הייתי ליצן קטן.

אבל הוא תמיד שכח. זה לא הסתדר לו עם כל מה שהוא ידע עלי. הוא לא חקר את בני שיחו, הוא ניחש אותם. יותר מאשר ידע את דיואי² הוא ידע את פרויד – אבל, להוציא את ראשית דרכו באקדמיה, הוא מיעט להרצות עליו ונמנע מלהתבסס עליו. הוא רק סיפר שכשעבד עם ברונו בטלהיים בשיקגו הוא נהג להסתיר את פניו בידו. בדרכו הוא רצה להזהיר אותנו שהיינו חשופים יותר משהעלינו על דעתנו. מצדי לא ניסיתי להסתיר דבר וכשישב אתי הוא לא ניסה להסתיר דבר – זכות שהיתה שמורה לבודדים בלבד. האיש הזה, שהסתבך לא מעט בהבטחות שלא יכול לקיים ובשקרים מועילים שלא תמיד הצליח לפרק – מעולם לא שיקר לי. אולי כי הייתי מאלה שלא מצאו אמצעי יעיל יותר מהשקר כדי לחסוך עוגמת נפש מאחרים או כדי לעזור להם. לפעמים – אני משקר; לרוב – אני שותק. כשאני לא סובל את השקרים שלי או את השקרים של אחרים – אני מתרחק, אפילו שהתרחקותי מתפרשת לרוב ככעס מצדי.

כשבאים לברר מהי חוכמת האדם נתקלים בתורת השקר. השקרים הקטנים והעילאיים; השקרים המודעים והלא מודעים. השקרים הנפוצים והנדירים. האדם הוא שקרן בלתי נלאה. הוא מסתיר את תשוקותיו, הוא מסווה את מניעיו. לא חסרות סיבות לשקר. האמת אינה תמיד נוחה – לא לאומרה, לא לשומעה. במקרים אחדים עדיף להסתירה מאשר לחשוף אותה. במקרים אחרים לא תמיד כדאי לומר אותה ולא תמיד אפשר לומר אותה או לשמוע אותה, גם כדי להגן על עצמנו ובעיקר על אלה שברגשותיהם אנחנו מתחשבים ושבטובתם אנחנו רוצים. מונטסקיה, מראשוני ההוגים המדיניים של העידן המודרני, נותן שלוש עצות לכל מי שרוצה לכבד את עמיתו: "אנחנו מדברים עם אנשים בעלי תחושת חשיבות עצמית לא פחות חזקה מתחושתנו אנו ותחושתם נפגעת ככל שתחושתנו מתחזקת. יש מעט אמיתות חשובות שבשמן שווה להתעלל במישהו או להוכיח אותו על שהוא אינו מכיר אותן. ועצתי האחרונה היא שכל מי שמתערב ללא הבחנה בכל שיחה הוא אידיוט או מישהו שמחפש את אושרו בעצם זה שהוא אידיוט."³ אי אפשר להגיע לפשרה או להסכמה עם הזולת בלי ללכת לקראתו, להשלים עם מגרעותיו ולהביאו בהדרגה למקום מבטחים. אי אפשר להסתדר עם האחרים, בין קרובים ובין רחוקים, ללא שקרים קטנים. אי הבנה מתגנבת תדיר ליחסים בין־אישיים ולא תמיד אנו עומדים עליה. קשה להגיע ללבו של הזולת, לשכנע אותו שהוא טועה או צודק, וספק אם דו־שיח מניב הבנה: "קיימים חולאים," אומר סנקה, "שאפשר לרפא רק בעזרת בדיות."⁴ ביחס לזולת, כנות מלאה אינה תמיד אפשרית, מועילה או אפילו מוסרית. לרוב אנחנו רגישים יותר למניעינו מאשר למניעי האחרים ואנחנו נוטים להניח את הצדק, את היושרה ואת הכנות לצדנו. גם כאשר אנחנו מורשעים, אנחנו נוטים להחזיק בצדקתנו ולא להודות בטעות, בכשל או חמור יותר – בסטייה מוסרית, הרווחת בקרבנו הרבה יותר מכל דבר אחר. חוכמת האדם היא נחלתם של הוגים מדיניים – מאריסטו עד ליאו שטראוס וחנה ארנדט עבור דרך מקיאוולי – ואינה נחלתם של מטיפי מוסר או של פותחי ספות פסיכואנליטיות.

המשך הפרק בספר המלא