בחור טוב - מתוך אתה יודע שאתה רוצה את זה

בחור טוב

בגיל שלושים וחמש טד הצליח להעמיד אותו ולהשאיר אותו עומד לכל אורך המגע המיני, רק אם הוא דמיין שהזין שלו הוא סכין ושהאישה שהוא מזיין דוקרת את עצמה באמצעותו.

ולא שהוא היה רוצח סדרתי. דם פשוט חירמן אותו, אם בפנטזיה ואם בחיים האמיתיים. יתרה מזאת, במוקד התרחיש עמדה העובדה שהאישה בחרה להידקר: הרעיון היה שהיא רוצה אותו כל כך, שהתשוקה הגופנית הכפייתית כלפי הזין שלו מעבירה אותה על דעתה עד כדי כך שהיא נאלצת להשתפד עליו למרות העינוי שנגרם לה. היא זאת שמגלמת את התפקיד הפעיל. הוא פשוט שוכב שם בזמן שהיא משתוללת מעליו, ומשתדל כמיטב יכולתו לפרש את גניחותיה ואת העוויות פניה כסימנים לכך שהיא כלואה במלחציים מייסרים של עונג וכאב.

הוא ידע שזה לא משהו, הפנטזיה הזאת. נכון, הסצנה שדמיין התרחשה בהסכמה, כביכול, אבל אי־אפשר היה להתעלם מהמוטיבים האלימים שעליהם היא הושתתה. גם העובדה שההסתמכות על הפנטזיה גברה ככל שאיכות הקשר הידרדרה לא שיפרה את הרגשתו. בשנות העשרים לחייו, הפרידות של טד היו נטולות כאב יחסית. אף רומן לא נמשך יותר מכמה חודשים, ונראה שהנשים שאיתן הוא יצא האמינו לו כשאמר להן שהוא לא מעוניין בקשר רציני — או לפחות האמירה הזאת מנעה מהן להאשים אותו בגרימת עוול, כשהתברר שזה נכון. אבל בגיל שלושים האסטרטגיה הזאת הפסיקה לעבוד. ברוב המקרים הוא קיים שיחת פרידה שנראתה לו סופית, אבל זמן קצר לאחר מכן הבחורה כתבה שהיא מתגעגעת אליו, שהיא עדיין לא מבינה מה קרה ביניהם, ושהיא רוצה לדבר.

וכך, בליל נובמבר, שבועיים לפני יום הולדתו השלושים ושישה, טד מצא את עצמו יושב מול אישה בוכייה בשם אנג'לה. אנג'לה היתה סוכנת נדל"ן יפה ומלוטשת, עם עגילי נברשת נוצצים ושיער שעבר הבהרה יקרה. בדומה לכל הנשים שאיתן הוא יצא בשנים האחרונות, הוא לא היה בליגה שלה על פי שום קנה מידה אובייקטיבי. היא היתה גבוהה ממנו בחמישה סנטימטרים, היה לה בית משלה, היא הכינה פטוצ'יני מעולה ברוטב צדפות, והיא עיסתה את גבו בשמנים אתריים שטענה שישנו את חייו, כפי שאכן קרה. הוא נפרד ממנה חודשיים לפני כן, אבל ההודעות והשיחות שקיבל ממנה לאחר הפרידה היו עיקשות כל כך, שהוא הסכים לעוד פגישה אחת בארבע עיניים, בתקווה שאחריה היא סוף־סוף תניח לו לנפשו.

אנג'לה פתחה את הערב בפטפוט עליז על תוכניותיה לחופשה, על הדרמות בעבודה שלה ועל הרפתקאותיה עם "הבנות". זה היה מפגן אושר שנועד בבירור להבהיר לו מה הוא מפסיד, עד כדי כך שהוא התפתל מרוב מבוכה, אבל בדקה העשרים היא פרצה בבכי.

"אני פשוט לא מבינה," קראה.

הדבר הוביל לשיחה אבסורדית, נואשת, ובה היא התעקשה שהוא מסתיר את רגשותיו כלפיה, ואילו הוא התעקש, בחביבות מְרבית, שזה לא נכון. מבעד ליפחות היא הציגה ראיות חותכות לחיבתו: ארוחות הבוקר שהגיש לה למיטה, אמירתו "נראה לי שאחותי ממש תמצא חן בעינייך", הטיפול העדין שהעניק לכלב שלה, מרשמלו, כשמרשמלו חלה. הבעיה, כמדומה, היתה שבעוד שהוא הזהיר את אנג'לה מלכתחילה שהוא לא מחפש קשר רציני, הוא בילבל אותה כי הוא היה בחור טוב. התברר שמה שהיה עליו לעשות הוא לומר לה שהיא יכולה להכין לעצמה ארוחת בוקר לבד, להודיע לה שהיא ככל הנראה לא תפגוש את אחותו לעולם, ולהתייחס למרשמלו כמו מניאק כשמרשמלו הקיא, כך שגם מרשמלו וגם אנג'לה יֵדעו איפה הם עומדים.

"אני מצטער," הוא אמר, פעם אחר פעם. אבל זה לא שינה דבר. הואיל והוא לא הודה שהוא מאוהב באנג'לה בסתר לבו, לא היה מנוס מכך שהיא תתרגז. לא היה מנוס מכך שתגיד שהוא גבר־ילד נרקיסיסט ומפגר רגשית. לא היה מנוס מכך שתאמר, "ממש פגעת בי", ו"למען האמת, אני מרחמת עליך." לא היה מנוס מכך שתכריז, "אני התאהבתי בך", ושהוא יֵשב שם נבוך כאילו הטילה עליו קללה, אף שהיה ברור שאנג'לה לא אוהבת אותו — היא חשבה שהוא גבר־ילד מפגר רגשית, וזאת מבלי לחבב אותו במיוחד. כמובן, היה לו קשה להתמרמר על כך שהוא יודע מה עומד לקרות, שכן זאת לא היתה השיחה הראשונה מסוג זה שהוא ניהל עם אישה. זאת לא היתה אפילו השיחה השלישית. או החמישית. או העשירית.

אנג'לה המשיכה לייבב כהתגלמות האומללות הנדכאת: עיניה האדימו, חזהּ עלה וירד, פניה הוכתמו במסקרה. טד צפה בה, והתברר לו שהוא לא יכול לשאת זאת יותר. הוא לא מסוגל להתנצל ולוּ פעם אחת נוספת, הוא לא מסוגל להמשיך לקיים את טקס ההשפלה העצמית הזה. הוא החליט לומר לה את האמת.

בפעם הבאה שאנג'לה הפסיקה לדבר כדי לנשום, טד אמר, "את יודעת שזאת לא אשמתי."

הזמן עמד מלכת.

"סליחה?" אמרה אנג'לה.

"הייתי גלוי איתך מהרגע הראשון," אמר טד. "תמיד. שיתפתי אותך בציפיות שלי מההתחלה. יכולת לסמוך עלי, ובמקום זה החלטת שאת יודעת יותר טוב ממני מה אני מרגיש. כשאמרתי שאני רוצה משהו קליל, שיקרת ואמרת שגם את רוצה דבר כזה, ומיד התחלת לעשות הכול כדי להפוך את זה למשהו אחר. כשלא הצלחת להפוך את זה לקשר רציני — מה שאת רצית בעצם, ואני לא — נפגעת. אני מבין את זה. אבל לא אני פגעתי בך. את עשית את זה, לא אני. אני הייתי רק — אך ורק — כלי שהשתמשת בו כדי לפגוע בעצמך!"

 המשך הפרק בספר המלא