טיפוס של חתולים - מתוך אתה יודע שאתה רוצה את זה

טיפוס של חתולים

מַרגוֹ פגשה את רוברט בליל יום רביעי לקראת סוף סמסטר הסתיו. היא עבדה במזנון של הסינמטק בדאונטאון, והוא קנה פופקורן גדול וחבילה של סוכריות ליקריץ.

"זאת... בחירה מעניינת," היא אמרה. "נדמה לי שאף פעם לא מכרתי פה ליקריץ."

היא פיתחה את ההרגל לפלרטט עם לקוחות כשעבדה כבריסטה, וזה תרם לטיפים. במזנון של הסינמטק היא לא קיבלה טיפים, אבל התפקיד היה משעמם, ורוברט נראה לה חמוד. לא חמוד עד כדי כך שהיא היתה, נגיד, יוצאת איתו למסיבה, אבל מספיק חמוד כדי לדמיין את עצמה נדלקת עליו אם הוא היה יושב מולה בשיעור משעמם — אם כי היא היתה בטוחה למדי שהוא כבר גמר את התואר. בניחוש מהיר, הוא נראה בן עשרים ומשהו. הוא היה גבוה, וזה מצא חן בעיניה, והיא ראתה קצה של קעקוע מציץ מתחת לשרוול המקופל של החולצה שלו. אבל היתה לו נטייה להשמנה, הזקן שלו היה קצת ארוך מדי, והכתפיים שלו נטו מעט קדימה, כאילו גוננו על משהו.

הוא לא קלט שהיא מפלרטטת, וגם אם כן, הוא רק עשה צעד קטן אחורה, כמו כדי לגרום לה להתקרב אליו, להשתדל קצת יותר. "זה נחמד," הוא אמר והכניס את העודף לכיס.

אבל כעבור שבוע הוא שוב הגיע לסינמטק ושוב קנה סוכריות ליקריץ. "את משתפרת," אמר כשהחזירה לו עודף. "הצְלחת לא להעליב אותי הפעם."

היא משכה בכתפיה. "אני מחכה לקידום, אז..." אמרה.

אחרי הסרט הוא חזר. "מוכרת במזנון, תני לי את מספר הטלפון שלך," הוא אמר, והיא קצת הפתיעה את עצמה כשהסכימה.

במהלך השבועות הבאים הם הרכיבו מערכת פיגומים משוכללת של אינספור הודעות טקסט על בסיס חילופי הדברים על סוכריות הליקריץ, עם בדיחות חוזרות שהתפתחו והשתנו במהירות גבוהה כל כך, עד שלפעמים היא לא עמדה בקצב. הוא היה פיקח מאוד, והיא שמה לב שהיא נאלצת לעבוד קשה כדי להרשים אותו. עד מהרה היא הבחינה שכשהיא שולחת הודעה, הוא בדרך כלל עונה מיד, אבל אם חולפות יותר מכמה שעות עד שהיא עונה, ההודעה הבאה שלו תמיד קצרה ולא כוללת שאלה, כך שהיא נאלצת לחדש את השיחה, ובדרך כלל היא עשתה את זה. בכמה הזדמנויות קרה שדעתה הוסחה למשך יום או יומיים, והיא חשבה שההתכתבות תתפוגג לגמרי, עד שעלה בדעתה משהו מצחיק שאפשר לספר לו, או שהיא ראתה באינטרנט תמונה שקשורה לשיחה קודמת, והתקשורת התחדשה. היא עדיין לא ידעה עליו הרבה, כי הם בכלל לא דיברו על דברים אישיים, אבל כשהצליחו להנחית שתיים־שלוש בדיחות טובות ברצף, היא הרגישה מין התרוממות רוח, כאילו הם רוקדים.

בתקופת הבחינות היא התלוננה על כך שכל הקפטריות סגורות ושאין לה אוכל בחדר כי השותפה שלה בזזה את החבילה שהיא קיבלה מההורים, והוא הציע לקנות לה סוכריות ליקריץ כדי שתחזיק מעמד. בהתחלה היא חשבה שזאת בדיחה נוספת, כי היא באמת היתה צריכה ללמוד, אבל הוא אמר, לא אני רציני, תפסיקי להתבטל ובואי עכשיו, אז היא לבשה ז'קט מעל הפיג'מה ונפגשה איתו בסֶבֶן־אילֶבֶן.

השעה היתה בערך אחת־עשרה. הוא אמר לה שלום בלי גינונים מיוחדים, כאילו ראה אותה כל יום, ונכנס איתה לבחור חטיפים. בחנות לא היו סוכריות ליקריץ אז הוא קנה לה ברד בטעם קולה ושקית דוריטוס ומצית בצורת צפרדע עם סיגריה בפה.

המשך הפרק בספר המלא