המראָה, הדלי ועצם הירך הישנה
היׂה היתה נסיכה שהגיע זמנה להתחתן. איש לא צפה בעיות. לנסיכה היו עיניים מלאות חיים ופנים קטנות ומתוקות. היא אהבה לחייך ולהתבדח, היה לה שכל בריא, חריף, סקרני, ואם היא טמנה את האף בתוך ספר במשך פרק זמן שנחשב לא אידיאלי בזמנה (או בכל זמן אחר), נו, לפחות תמיד היה לה מה לספר.
מחזרים הגיעו מכל רחבי הממלכה לבקר את הנסיכה, והנסיכה קיבלה את פניו של כל אחד מהם בכבוד. היא שאלה אותם שאלות וענתה בתורה, היא שילבה את זרועה בזרועם ופסעה איתם ברחבי הנחלה, היא הקשיבה, וצחקה, והחליפה סיפור בסיפור, והיתה כה מקסימה ועליזה, שכל מחזר שב לביתו במחשבה שהחיים לצדה של הנסיכה לא יהיו בלתי נעימים לגמרי, גם בלי קשר לעובדה המשמחת שביום מן הימים הוא יהפוך למלך.
אחרי הביקורים, הנסיכה היתה יושבת בטרקלין עם המלך והמלכה ויועץ החצר, והם היו ממטירים עליה שאלות. מה דעתה על המחזר האחרון? האם הוא נאה, אבירי, נבון, אדיב?
הו, כן, היתה הנסיכה אומרת בחיוך שחשף שתי גומות חן. בהחלט. כל הדברים האלה.
ואיך היה המחזר הזה בהשוואה לקודמו?
המחזר הקודם היה גם הוא חביב בהחלט.
אבל זה יותר טוב?
כן, כנראה. טוב, לא. קשה לומר. שניהם ניחנו בכל כך הרבה סגולות!
שנזמין את שניהם יחד, כדי שתוכלי להשוות?
הו, לא, אני חושבת שזה מיותר.
אז את אומרת ששניהם לא מצאו חן בעינייך.
דווקא כן, דווקא כן! פשוט —
פשוט?
זה בוודאי סימן רע אם קשה לי לבחור ביניהם, לא? תהיתי אם אפשר, אולי, בתנאי שזאת לא טרחה רבה מדי...
להזמין עוד אחד?
כן.
עוד מחזר.
כן. בבקשה.
אם נשארו כאלה.
כן, אם נשארו. אפשר? בבקשה?
והמלכה היתה קופצת את שפתיה הצרות, יועץ החצר היה עוטה ארשת דאוגה אבל סוֹכר את פיו, והמלך היה נאנח ואומר: אני מניח שכן.
המשך הפרק בספר המלא