סרדינים - מתוך אתה יודע שאתה רוצה את זה

סרדינים

זאת הפעם הראשונה שמַרלה נפגשת עם האמהוֹת לכוס יין מאז "המקרה". טילי משחקת בחוץ עם הבנות ונראה שהפגיעה נשכחה ממנה לחלוטין, אבל מרלה בולעת את כאבה עם המֶרלו. היא מרגישה אותו, את הזעם, תקוע ושורט בנקודה שבה נפגשים שני החצאים של כלוב הצלעות שלה.

"אנחנו כל כך שמחות שאת וטילי הגעתן היום," אומרת קרול, שחופנת כוס יין מפוספסת בשתי הידיים. ציפורניה קצרות ונראות גדועות, קצוצות ממש בקו הבשר.

"התגעגעתי אליכן," אומרת מרלה. "ממש."

"ברור, ברור," אומרת בּאבְּס בעיניים ורודות מימיות. "אבל אנחנו מבינות שהיית זקוקה להפסקה."

לרגע משתררת שתיקה עגומה, שבמהלכה כולן מכירות בחומרת "המקרה".

"אלוהים, הן פשוט מניאקיות," קוראת קֶזיָה לבסוף. "נשבעת לכן, אם מיצי עם הראש־כדורסל שלה לא היתה יוצאת מתוך הכוּס המחורבן שלי, הייתי רוצחת אותה על מה שהיא עשתה לטילי." היא מנופפת בכוסה לעבר קרול, שבתה מאומצת. "אל תיעלבי."

"העניין הוא שאנחנו באמת נורא מצטערות," אומרת באבס ומוחה את עיניה בשרוול פשתן רפוי. "היו לי סיוטים מזה. לכולנו."

"נחמד מצדכן," אומרת מרלה. גם אותה רודף חלום חוזר — טילי מסתחררת בשדה צהוב, מייבבת ומושכת לעצמה בשיער. מרלה עצמה לא נוכחת בחלום. היא פשוט מצלמה שמתרחקת וחושפת מרחבים של שממה: השדה, הארץ, היבשת, כדור הארץ — כולם ריקים, למעט טילי הבודדה, בודדה, בודדה.

"איך את מתמודדת, מותק?" שואלת קרול.

שאלה טובה, והתשובה היא: לא משהו. בתוהו ובוהו ששרר מיד לאחר "המקרה", אחרי שכל ההסברים, הוויכוחים, הצעקות והטלטולים לא הצליחו להוציא את טילי מהתקף הבכי, קרול — אמא־אדמה, משכינת שלום, בעלת אישור למריחואנה רפואית — סטרה לטילי בפניה. המשקפיים של טילי התעופפו מעוצמת החבטה, ומרלה, שמעולם לא הכתה את בתה, שמעולם אפילו לא העלתה בדעתה לעשות דבר כזה, הליטה את פיה בידה כדי לכבוש צחקוק. כמה מההיבטים הבעייתיים ביותר בהורות אינם ניתנים לניבוי, עד שמתנגשים בהם פתאום. התגלית הזאת לפיה, בנסיבות מסוימות, כשמישהו סוטר לבת שלך הדחף הראשון שלך הוא לצחוק כמו מטורפת, הפכה לסעיף חדש ולא רצוי ברשימה הזאת.

המשך הפרק בספר המלא