בין יבשות

ניו יורק, 2017

כשהייתי ילד הייתה השבת אי של זמן בלתי מתכלה. לא השתמשנו בחשמל, לא נסענו לשום מקום. לאחר תפילת שחרית וארוחת השבת היו השעות נמתחות בעצלתיים, לעתים במשחק בסלון הצונן, בקריאת תהילים בבית הכנסת הספרדי, אולי בקריאה של ספר. בצהריים המאוחרים כבר אחז אותי חוסר שקט: כשכל הרעשים תמו, שמעתי את הרעש בתוכי.

הייתי יוצא ויורד במדרגות לעבר המטע של משפחתי, חולף תחת עצי הנקטרינה, ממשיך למול גבעות השומרון ושכונת הקרוונים, מוצא את עצמי נמשך לעבר קצה היישוב, היכן שהגבעה השתפלה כלפי מטה. נח שם אתר עתיקות, חוקרים שהגיעו מבוסטון סברו שזה היה אתר העי המקראי, וכך קראנו לו.

אבל מה שמשך אותי לא היה גל אבנים שפוך שהזכיר מזבח, מערת בית הבד או רשת קצרה של תעלות. עברתי את כל אלה כדי להגיע לקצה השביל הרמוס בין גבעולי חיטה; שם הופיע עמק מכמש, במרכזו כפר ובקצהו נרמז ים המלח. היה שם גודל, מרחב בלתי מופרע שבו נעה העין, המים התחשמלו מהשמש, הסירה הקוצנית זהרה. בתי היישוב מאחוריי, בעלי גגות רעפים אדומים ובנייה דומה, נראו לי קטנים, דחוסים.

הצהריים עברו כשידיי ממוללות עשב ועיניי את הנוף. ללכת רחוק, אלו המילים שנאמרו בתוכי. הרי אדום בערו בקצה האופק, מתנשאים מעל המים, וגם אני רציתי משהו דומה בתוכי. מקום רחוק ממצוות וחוקים, קרוב למעשים גדולים הנולדים, כך חשבתי, לנוכח מראות גדולים.

✦✦✦

שנים של ציפייה מתקרבות לסופן בעודי באוויר.

הלחישות הנלהבות של שם העיר בילדות, בנעורים ובבגרות המוקדמת מהמרקע ומהעיתונים, המרכז הגדול של תבל. אבל המראה הראשון ברכבת העושה את דרכה אל העיר אינו של אימפריה אלא של גסיסה מוכרת של פרברים, כתובות גרפיטי, עשב יבש וגיבוב של פסולת. ביציאה, בתחנת התחתית בהארלם, שם שכרתי חדר, מכה הספרדית מכל עבר, בשיחות ובשלטים. קל לשכוח שארצות הברית יושבת בתוך יבשת אמריקה, אותה אמריקה שבה טיילתי לפני שנים כה רבות.

כשאני בעיר זרה מוקדש תמיד הבוקר הראשון לשיטוט חסר סדר ברחובות. חוסר ההיכרות יוצר אפשרות לפליאה, למפגש עם מרכיבי העיר, שלא דרך הכוח המארגן של התרבות והתקשורת. שיטוט חסר יעד יכול להוביל למקומות שמחוץ למסלולים שכבר נסללו, ואולי לחלץ את המקום מהדימוי שלו.

ביציאה מהרכבת התחתית — כנסייה מורמונית. בפנים אני פוגש נערות בעלות להט מיסיונרי, פנים נטולות הבעה וחיוך מסנוור. בחלל שולטים ניקיון מופתי ותחושה עזה של ערות וסירוס. כל מה שהופך את החוויה הדתית לנטולת פראות וקסם. קצה הסנטרל פארק מתחלף ברחובות גדושי פרסומת להצגות ברודווי, חנות "אפל" עצומה נדמית למקדש. בחנות הספרים "סטרנד" מוּכרת האנטיפתיות של המוכרים כבר מבירות העולם המערבי, אותה התנשאות וציניות המרמזת על איזה ידע, בעודה מותירה רק תחושה חמוצה. למורת רוחם השתקעתי בחנות כדי לקרוא אנתולוגיה של שירה אמריקאית. כמה עמודים של גינצברג המוסר את עצמו בזעם ובפתטיות השכיחו את אותה קרירות היפסטרית.

הרגליים מגיעות לבדן לפתח ה"מומה", ונעמדות לזמן רב מול "חלונות לילה" של אדוארד הופר, אחריו "אני והכפר" של שגאל, ובקצה החדר התבוננות דמוית מדיטציה בת מחצית השעה מול יצירה חסרת כותרת של פולוק. כל זה נאסף לשיעור מזורז בהידרדרות הוויזואלית של מבנה הנפש במאה האחרונה. חוסר אמון שהלך ותפח עד שהגיע לכאוס מוחלט; אין שם דבר אחיד בחוץ, רק גיבוב של צבעים והבזקים, אמיתות ודעות, העולים זה על גבי זה כתולעים ב"ציור בפעולה" של הגבר הכבד והקודר בסרבל המוכתם. בקרבת יוניון פארק הרחוב חסום, על אוטובוס שחציו הפך למעין מרפסת עומד ראפר ומאחוריו תקליטן. צעירים הולכים ונאספים מכל עבר למרגלות האוטובוס ומניעים את גופם לקול הביט החוזר. המילים נעות סביב חיי העושר, המין והכוח של הזמר. הצופים מביטים בו בכמיהה: הם רוצים להיות הוא.

הגעתי לניו יורק במטרה עמומה: תחקיר לחלק ברומן שרציתי לכתוב. ביקשתי לשרטט את חייו של סטודנט באוניברסיטת קולומביה, שמצבו המנטלי הולך ומידרדר בגלל מעשים פליליים.

בביקור ראשון באוניברסיטה עוברות מולי חבורות גדולות של תלמידים ממוצא אסיאתי. אצלם ואצל הסטודנטים האחרים מתגלים נעורים מאופקים, ממושמעים. הם נעים בין הדשאים, נכנסים לכיתות כשהם אוחזים בכוסות הקפה ובבקבוקי המים. אני מביט בלחיים החלקות שלהם ולא יכול שלא לחשוב עליי ועל חבריי, כשהיינו בני גילם, שוכבים בגבול הצפון בעשב, נשענים על קיר סמטה במחנה פליטים, נהדפים בעל כורחנו לתוך האתר הכאוטי והרעשני ביותר של האדם — המלחמה.

הצלחתי למצוא סטודנט מקומי, בחור צעיר ממשפחה יהודית, שמתגורר עם אמו ואביו החורג בלונג איילנד, אבל גדל באפר איסט סייד. הוא לוקח אותי לסיור קצר במעונות, ולאחר מכן ברחבי הקמפוס. אנחנו מתיישבים בבית קפה ומשוחחים על חייו כילד. בבית הספר הפרטי שאליו הלך כולם לבשו מדים, הסנטרל פארק היה אתר הבילוי המרכזי, והעוזרת שלהם, ממוצא קריבי, הייתה יותר חשובה מאמו. אין לו שום יחס לישראל, אולי רק תחושת מעמסה שלא באשמתו.

✦✦✦

בערב אני יוצא למפגש עם אורחן פאמוק התורכי במרכז שנקרא "סימפוני ספייס" בלב האפר ווסט סייד. הקהל מורכב מזוגות מבוגרים. מקימים אותי כדי לפנות מקום לזוג כזה. הם גם אלו השואלים שאלות. תחושה של התרגשות וכבוד עצמי עוברת בקהל כשהם שואלים על ארודאן ועל המצב בטורקיה, כמו הייתה השאלה עצמה גבורה אל פני דיקטטורה אלימה, עמידה מול טנק. הם ממשיכים בסדרת השאלות ונדמה שהסופר נע בין חוסר נעימות לבין התלהבות — הרי הוא הגיבור האמיתי כפי שעולה מהשאלות, אבל גבורה יחד עם נימוס כה מופלג הרי לא תיתכן. לאחר השיחה, שהייתה אמורה להיות על הרומן האחרון של פאמוק אבל נגררה לרכילות, הם נעמדו בשורה מסודרת לחתימה. יצאתי משם ונסעתי לווילג'.

במועדון ה"סמולס" נמצאה הקלישאה שחיפשתי, מעוצבת ודאי בהשראת פנטזיות תיירותיות כמו שלי: מרתף קטן ובו ספסלים צפופים, פסנתר בפינה, בר ארוך ותאורה עמומה. צמד כוסות ויסקי סילקו את שאריות ההכרה שמדובר בהצגה. ההתמסרות — מה אכפת לה מה מוביל אותה?

הזמר, גבר אפרו־אמריקאי מבוגר, הוביל כמה נגנים צעירים יותר — אחד מהם ישראלי. כוחו של הג'ז עבורי מצוי בשיטוט, בחוסר החלטיות, בהיעדר מבנה קשיח. באלתור. אני יושב, ברכיי אסופות והעיניים עצומות. בהתחלה אני חש את הזיעה, את ריח הרחובות שעוד נודף מהחולצה, אבל לאט מחזיר כל כלי את הגוף לעצמו. אני מתחיל לתופף באצבעות, להניע את העורף ואז את הגב, את האגן, בעדינות, על הספסל. ריקוד נטול מבנה קבוע, אטי, כמעט לא מורגש, אבל כשאני פוקח את העיניים אחרי רבע שעה ריח הרחובות מתפוגג, ועמו המקום שממנו באתי וזה שאליו אני הולך.

הצלילים נעים בתנועה המדמה את המצב המנטלי שלי: מעלה מטה במהירות, קפריזי ונתון לשלטון ריחות, גון אור, הדהוד של משהו מהילדות, קונצרט קלן של קית' ג'ארט' כמודל, תקליט המלווה אותי כבר שנים. ניסיתי כמה מקומות אחרים שמוקי המליץ, באחד פגשתי את אותם נגני ג'ז צעירים, שהניסוי מרחיק אותם מהקהל, ובאחר — "הפאט קאט"; יותר מדי חיזורים מכדי להתרכז במשהו שאינו הגוף.

בימים הבאים אני מזהה את עווית הפנים המלווה את בני העיר, מעין הצגה של חוסר סבלנות לעיכובים ולטרדות, כאילו הם נעים תמיד לעבר מאורע מכריע. כולם צועדים באותם פנים נעולות ונטולות קשר עין במהירות וברצינות מעוררת גיחוך. עווית הפנים הזו נחה אפילו על המתבטלים בסנטרל פארק או על הנשים בברגדרוף גודמן, חנות היוקרה על השדרה החמישית, שאליה אני נכנס כגונב גבול. אני מצטרף לסיור רגלי בקצה האי, באזור וול־סטריט, כדי לפסוע אחרי המדריך לפארק קטן שתחתיו, כך הוא מספר, קבורות עצמות השבטים הילידים, שאכלסו את המקום בטרם משחק הפינג פונג של ההולנדים והאנגלים. הגוף המגושם של האימפריה עומד על ערמת גוויות (והאם יכולה בכלל להיוולד אימפריה שלא על ערמת גוויות?). בניין הבורסה, על כל הכוח שלו, ואתו מבני הענק של האזור הפיננסי — כל אלה מקבלים סומק מבויש מול מעשי ההרג הללו, חיים על עצמות המתים הם אכן חיים על עצמות המתים. המדריך ממשיך עם הקבוצה, אבל אני חומק למוזיאון התרבויות הילידיות. חבורות ילדי בית ספר נעות בצווחות מול פולקלור הבגדים והתכשיטים, כלי הציד והבקתות. מוזיאון דל באופן מפתיע למיקום שלו, מעין מלמול של התנצלות לא מחויבת ומסויגת.

✦✦✦

בערב אני נכנס למקדש עכשווי, המדיסון סקוור גארדן, להופעה של להקה שאני שומע מזה שנים — ארקייד פייר. הלהקה הקנדית הצליחה לברוא משהו שאפשר לכנות רוק אפי, הכוח שלהם מצוי בעומס הנגנים על הבמה, בחוסר פחד מתמימות ומגודל. הם עולים על הבמה עם כרוז המכריז על קרב אגרוף — מחווה למיתוס האמריקאי של האולם, שאירח קרבות אגרוף כמו זה של מוחמד עלי וג'ו פרייזר. ארקייד פייר ממשיכה להדהד את אותה אמריקאנה בתוך המוזיקה. ניל יאנג מרחף סביבם תמיד, למרות היותו מלוכלך יותר, בעוד הם מוגנים בהרמוניות, ספרינגסטין מופיע בהבזקים עם המוזיקה כעמל, כעבודה. אבל מופיעים גם רמזים לתרבות הפופ ואפילו ההיפ הופ. כמעט אי־אפשר לראות אותם מהמושב שלי, אבל נדמה שבאמריקה לא צריך לראות דבר אלא להשתתף, וזה בהחלט מתרחש כשהקהל כולו, המורכב בעיקר מצעירים לבנים בגילאי העשרים והשלושים, קם ומניף את ידיו בתנועות דמויות תפילה. הם צועקים סביבי, קופצים וחוזרים על ההמנון, אבל אני לא מצליח לחוש שום התרגשות. להפך, עייפות נופלת עליי, ותחושה מוזרה כי מה שהיה חתרני ביחס לקיום המשועמם של מסכים וממון הופך לחלק מאותו עולם. אני מתיישב חזרה במושב, כוח ההמון סביבי משכר. הרוק לפתע מסגיר מולי את טבע הכיכרות והנאומים שטמון בו, התנועות הפוליטיות הגדולות וטקסי דת המוניים, מילות השירים אולי מדברות על שחרור ומימוש אישי, אבל התחושה היא של קולקטיב צפוף.

✦✦✦

בערב שישי אני נכנע להרגלי הביוגרפיה שלי ומחפש בית כנסת. כל מי שפגשתי מדבר על קהילה בשם "רוממו". אני מגיע לחלל כנסייה שהוסב לבית כנסת. לדידם של המתפללים הנכנסים נראה שאין הבדל גדול. התפילה שואבת בהנאה השראה מהשכנים — השותפות הקהילתית שאפשר למצוא בכנסיות פרוטסטנטיות נוכחת מאוד, וכמוה הכריזמה של המטיף; הפעם מדובר ברב בעל מראה מצודד, ולצדו רבנית, שניהם מדברים עם הקהל דרך "מדונות" המוצמדות לפיהם. האווירה כולה היא של שילוב בין מופע מוזיקלי לתפילת שישי. הגוספל, שממלא את כנסיות הארלם בימי ראשון, נוכח בתפילה באופן בולט מאוד — לא רק בשירה החזקה והרגשית, לא רק ביחסים שבין החזן לקהל, אלא, אולי בעיקר, בתנועות הגוף; בצורה שבה הגוספל נע בגוף כדי לפתוח אותו, לאפשר למחוות האמונה להופיע באופן אקסטטי: ידיים מונפות, עיניים עצומות, גוף מתפתל ונע על פי הקצב, מראות שקשה מאוד לראות בבית כנסת, אולי רק בכזה של חסידים חוזרים בתשובה. הגוספל גם קשור בעבותות לסיפור העבדות והשחרור, והמושגים הללו, עבדות ושחרור, מרכזיים גם בדברי הרב המקומי. גם הריקוד נוכח שם, וריקוד הוא הרי ההכרזה המרוכזת ביותר על חירות. זיידי סמית' מזכירה בספרה האחרון שריקוד הסטפס החל בספינות העבדים. לקחו להם הכול, חוץ מאת הגוף.

לפני קדיש יתום נעצרת התפילה והרב פונה לקהילה; הוא מבקש מהם להזכיר את שם המת, שעל לכתו הם אבלים. האבלים נעמדים ומכריזים את השם מול הקהילה, כך הם מקבלים מקום לאבל באופן פרטי, לפני מילות הקדיש המכלילות, והקהילה מקבלת אפשרות להעניק לאבל נחמה, שעשויה תמיד מהכרה באובדן: האינדיבידואליזם הוא המוצא לסולידריות חברתית. התפילה הבהירה לי את מה שחשתי באופן אינסטינקטיבי — ההתפתחות בתחום היהדות, בניכוי אותה נחמדות קיצונית, המעניקה לעתים תחושה מזויפת, ליברליות שיש בה הרבה נוחות כלכלית ומסרים מעט פשטניים, מצויה בתחומי ארצות הברית ובעיקר בקהילות השוויוניות שבה. הרי ברור שהמהפך הבא ביהדות הוא מהפך נשי — זה, נדמה לי, גלוי לכולם, השאלה היא רק מי יגיע לשם קודם. ביציאה, בעוד שאריות אור אחרונות מעניקות מעט מנוחה לעיניים המותשות מהמרוץ הבלתי פוסק אחרי גורדי שחקים ופרסומות, נחה על העיר, אולי בחסות אותה יהדות מתקדמת, המגששת לעבר צורתה הבאה, תחושה של מקום שבו האנושות בוחנת את צורתה העתידית. אולי זו קלישאה שנוחה יותר להופיע בשעת שקיעה, כמו כל קלישאה.

תחושה דומה ביחס לגודל ולכוחו התגנבה לתוכי בערב למחרת, ומסיבה פרוזאית ושטחית להפליא: ברודווי. יכולתי להרשות לעצמי כרטיסים רק להצגה ותיקה מאוד, "מיס סייגון", הצגה שרצה כבר יותר משלושים שנה ועוסקת במערכת יחסים בין חייל אמריקאי לאישה וייאטנמית. ישבתי מול מופע מוזיקלי־דרמתי, מסוק עלה באחד הקטעים מעל הבמה, תנועות ריקוד מתואמות ותפאורה מתחלפת. מיומנות וכוח, כלים של האימפריה בדרכה לכבוש אדמות מופיעים גם פה, ובעצם בכל מופעי הגודל המבקשים לדובב את היות העיר "בירת הבירות". כשיצאתי, יבש ומעט ומותש מאותו מפגן, הגעתי לטיימס סקוור. אי־אפשר שלא לראות את הכיכר הזו כמיוזיקל. המוני האדם הם ניצבים בתפאורה נצחית, והקהל הוא אנושות הלוטשת עיניים. לרגע אני מרגיש חשוב, ניצב באותו סרט רב־תקציב, החזה מתמלא, העיניים גדושות בבוהק, הרי רק להגיע לפה — המטוס, המלון, הידע — רק זה מצרף אותי למועדון אקסקלוסיבי, אבל כעבור רגע אני כבר מובס לגמרי, החזה שלי ריק, העיניים כואבות ממסכי הניאון, מחיוך הדוגמניות המתנשא, מההמון שבתוכו אני לא יותר מדמות נטולת אישיות, חומר, לא יותר מזה.

גדודי תיירים מופיעים בבוקר יום ראשון ברחובות הארלם. זה מכבר הפכו הכנסיות למופע מבוקש. בכנסייה הבפטיסטית המרכזית השערים היו סגורים מעודף מבקרים, וממילא אקלים של הצגה תיירותית עמד באוויר. השיטוט המבולבל וחסר המטרה דווקא הועיל. נכנסתי לכנסייה, בפטיסטית גם כן, אך קטנה יותר, שבה עומדים גברים בחליפות גדולות לגופם ונשים בביגוד הדור בגזרת שנות השמונים וכובעים עצומים, ומתנועעים בהנאה וחופש שאינם מצויים בבתי תפילה אחרים. הכומר מדבר בישירות ובהתלהבות, שום חדירה של ההיבריס האינטלקטואלי. חיוכים מכל עבר לתיירים המעטים בחלל.

על הבמה ניצבים מקהלה ואורגן, השירים הולכים וגוברים אבל האיפוק נשמר. לא כך הם פני הדברים בכנסייה אחרת, קטנה עוד יותר. שורות של ספסלי עץ מובילים לקיר לבן וריק. כולן בחלל הן נשים, גם המטיפה, והמחזה מרתק: מדי פעם נכנסת אישה לתוך סערה של בכי ההולך וגובר, הופך לצעקות ומלמולים, התקפלות לתנוחת עובר או דווקא קימה ושירה בזרועות פתוחות ופנים מעונות, טראנס ההולך וגובר בתערובת של אומללות והנאה. הנשים סביבה ניגשות אליה מיד; הן מניחות לה להגביר את הבכי ותנועות הגוף, אבל ברגע שאלו מגיעים לשיא הן מחבקות אותה, מנגבות את הפנים במגבת מדברות אליה עד שהיא נרגעת. לאורך השעה שבה ישבתי בחלל הפכו נשים שעברו טראנס לאלו שטיפלו בנשים אחרות שנכנסו לטראנס, וחוזר חלילה.

ההתרחשות הזו הייתה במופגן נשית: אינטימיות המובילה לחשיפה, דמוקרטיה של התפילה והיעדר פחד מהתרחשות נפשית מורכבת וגלויה. התרחשה שם מגמה רוחנית קדומה בהרבה לנצרות, כזו שעסוקה במבנים מנטליים שאינם בשפה, או לכל הפחות לא בעיקר בשפה. הנשים עברו במקום שמעולם לא הייתי בו, ולמרות הכמיהה להצטרף לא היה זה מקומי. ביציאה, במרחק כמה דקות הליכה, כבר היה העולם גברי לגמרי, עמדתי למול פתח מסגד של אומת האסלאם, תנועה אפרו־אמריקאית רדיקלית ובעלת גוון גזעני, שמנהיגה הנוכחי הוא לואיס פראחן, אשר ירש אותה לאחר מאבקים מאלייז'ה מוחמד. אחד הפעילים המוכרים שלה היה מלקולם אקס. בפתח המסגד מכרו חוברות דת בכריכות מאיימות ובכותרות בעלות קרבה לתיאוריות קונספירציה. צעדתי לעבר דלתות המסגד וביקשתי להיכנס. בכניסה עמדה חבורה של גברים בחליפות, שדחו אותי בפנים חתומות, שמהן הבזיקו עימות ונוקשות. המבטים שלהם ליוו אותי באותה ארשת עד שהתרחקתי.

✦✦✦

באחד הימים הגעתי עם חבר מקומי להרצאה של ההיסטוריון הפופולרי טימותי שניידר במרכז התרבות הפולני. הוא קידם שם את ספרו "על הרודנות", שיצא גם בעברית, וחזר על מה שנאמר פעמים אין־ספור — הסכנה במשטר רודני, הצורה שבה ההמון קל לפיתוי, האפשרויות להתנגדות שמצריכות אומץ, ויתור ואובדן — דברים שמול הקהל המחויט והנינוח של מנהטן נשמעו כמו התפנקות. לאחר ההרצאה ישבנו בחלק האחורי של בר מקומי יחד עם צמד סופרים מקומיים, אחד מהם, שמתגורר בברוקלין, די מצליח, וספריו מתורגמים לא מעט. מולנו שיחקו כמה גברים בהטלת חיצים על לוח קליעה למטרה, וקולו של דילן בקע מרמקול — תפאורה מושלמת לרוח האמריקאית בעולם הספרות, שאותה הציג הסופר. הוא לא יכול להגיש כתב יד ובו דמות זרה, פליט או מהגר, הוא לא יכול להגיש ספר הכתוב בקולה של אישה, הוא לא יכול לדבר מקולו של אפרו־אמריקאי. לא יקבלו את הספר, לא יפרסמו אותו. הוא יכול לדבר, לייצג, רק את גבולות הגוף שלו. המשפטים שלו, שיצאו בקול מובס, כנוע לחלוטין, היו עבורי קול רחב יותר, שאותו פגשתי שוב ושוב, זהירות מופלגת, חרדה קיומית שלא לגעת באחר, עוד ועוד אמצעי הגנה על תודעה ממושמעת ממילא.

✦✦✦

באחד הימים הוליך אותי, כמו מעצמו, שיטוט חסר מטרה בברוקלין לקראון הייטס, שם צעדתי בעקבות החסידים, שהלכו והתרבו, עד לביתו של הרבי מליובאוויטש. רבים מהנוסעים העבריים נפגשים שוב ושוב, כמעט בכל מקום על הגלובוס, עם רשת הבתים של החסידות. חלומו של הרבי הפך למפעל עצום בהיקפו. בכל מקום ישנו שליח שמקיים, לעתים בפרטיזניות, נוכחות יהודית. בכניסה למתחם הישיבה כבר זינקו לעברי צמד בחורים צעירים, נאמנים לטבע המיסיונרי של החסידות. תוך דיבור רדוף הם לקחו אותי לחדר שלו, למקום שבו העניק את הדולר לבאים, מצביעים לעבר המושב שלו בהתכנסויות. נערים בעלי היגיון בריא ובהירות עד שהשיחה מגיע לרבי — חי, כמובן, במקום לא ברור ובמצב צבירה לא מובן.

היהדות ביצרה את עצמה בחוק, חוק שהוא תולדה של משוואות בהירות המשתלשלות זו מזו. החסידות הגיעה — תקופה ארוכה של יובש מביאה בסופה בהכרח שטף גדול של מים — והחדירה מנה הגונה של בדידות, שהיא תמיד מולדת המיסטי והמופשט. בזמן שהנערים דיברו, נזכרתי ברחובות ירושלים בליל שישי. הייתי בן שלוש־עשרה, וצעדתי מאחורי המחנך מבית הספר "חורב", חסיד קרלין, לעבר הטישים של יום שישי באזור מאה שערים. מתחת לרגלי החסידים רעדו הספסלים מקול הניגון ההולך וגובר ומעבר השיירים — דג וחלה — בין המשתתפים. כל כך רחוק מבית הכנסת בהתנחלות, כל כך רחוק מהגבעה העירומה ומהקרוואנים, מהכיפות הסרוגות ומהתפילה המאופקת.

החסידים למדו באולם הישיבה בקולות עולים ויורדים, ראש השנה הלך והתקרב ואני צעדתי במורד הרחוב לעבר הגן הבוטני ומוזיאון ברוקלין, מעלה בדעתי את בתי חב"ד שבהם הייתי. התפילה בדלהי, שם השליח ביקש מכולם לסיים את תפילת ערבית ב"יחי אדונינו מורינו ורבינו", והוויכוח העצבני שהתווכחתי עמו עד שגירש אותי בכוח לרחובות המיין באזאר. השליח בפנום פן, בירת קמבודיה, שהשיחה עמו, לאור נרות חנוכה, הייתה הפוגה במסע בשדות הקטל. רואה החשבון שגילה את אלוהים מול עיניי באשראם על הגנגס, ובחתונה שלו בכפר חב"ד בירך הרבי המת דרך מסך הטלוויזיה. בית הכנסת בצרנוביץ', המלא בגברים מבוגרים מוכי המשטר, שקיבלו מזון ובגדים. מרכז "ממעל ממש", ברחוב קינג ג'ורג' — שם, בשמחת תורה, התערבבו פראות כוסיות הוודקה עם ספרי התורה ושירי הקודש. אולי אלו התכונות הגורמות לשליחים להפוך לשובי לב עבורי, הם נוגעים תמיד באיזה קצה מפולש של חיי הנפש. הדבקות, האמונה בעל־טבעי, אותה הילולה שיכורה, שתמיד ממתינה מתחת למגבעת ולחליפה, המוכנות לצאת לקצות תבל באופן כמעט שרירותי לגמרי: משהו היפי טמון עמוק מתחת לחליפות השחורות.

✦✦✦

חשבתי שאפגוש משהו מאותו קצה בהופעה של להקת רוק בשם "דה וואר און דראגס" באולם קטן בדאון טאון. הלהקה, שמצטיינת במסך גיטרות שאינו פוגע בתשוקה הבסיסית שלה להרמוניה, הייתה כל דבר מלבד כריזמטית. הם ניגנו נהדר, הסאונד היה טוב, אבל הם — והקהל שמולם — התגוננו כל ההופעה במודעות יתר. כולם היו מאופקים ולכן ערים לעצמם, אף אחד לא התרגש; אין מה להתרגש, אמרו תנועות הגוף של הסולן, ובעקבותיו עמד הקהל בלי לזוז, בתנוחה כמעט משועממת, האומנות לא הייתה פעולה רגשית אלא סמל סטאטוס מוזר.

הימים שאחרי אותה הופעה כושלת היו ימי החגים. ראש השנה עמד להגיע, ואני הצטרפתי לקהילה של רובי נמדר, סופר עברי שחי במנהטן. "מניין מעט" מצוי בקומה התחתונה של בית הכנסת "אנשי חסד" על רחוב 101. ב"מניין מעט" ישנו מנהג המסגיר את ליבת הקיום היהודי שם: בכל תפילה עולים כמה מבני הקהילה ונושאים דברים. בראש השנה וביום כיפור, כשהתפללתי שם, עלו לדרוש כמה וכמה בני קהילה. האחד העלה באוב שיר של משורר יהודי־אמריקאי נשכח על עבודת הכהן הגדול, והצליח לחבר בין עולם קדום העשוי ממפגן חושי ואקסטטי לבין חיים בשפת ההגירה של המאה הקודמת. אחרת, עיתונאית, סיפרה על מסע מרגש בעקבות שורשי משפחתה במזרח אירופה, וידידי, הסופר רובי נמדר, דיבר בראש השנה על המתח שבין אימת היום לשמחת החג, פרדוקס שאיננו מניחים עליו מספיק אור, אבל הוא, כפי שגם הראה רובי, תכונה מרכזית מאוד ביהדות, אולי המרכזית מכולן: היכולת לרקוד בלב האימה.

ביום השני של ראש השנה צעדתי בנחת, לאחר תפילת שחרית, ברחובות גריניץ' וילג'. עשיתי את דרכי לוושינגטון סקוור, כיכר שיש בה תמיד תכונה רבה, והיא ייצוג די נאמן של מהילת חיי הסטודנטים עם התסיסה האומנותית והאנרכיסטית של העיר, בעיקר של אזור הווילג', כל זה בתוך אותה אווירה זעיר־בורגנית, ששולטת כבר במנהטן כולה. ממש בקרבת הכיכר ראיתי פרסומת מסקרנת, וכשחציתי את הכביש גיליתי מולי מודעה שהודיעה כי בתוך הבניין שוכן בית כנסת. הגעתי, כך התברר, בתחילתו של אירוע תשליך, אבל בקהל נראו רבים שהיו לבושים בלבוש מוסלמי־סוּפי. מהר מאוד התברר שאכן מדובר באירוע יוצא דופן, טקס תשליך שנמהל בטקס זיכר סוּפי, טקס שמשמעותו הוא היזכרות באל, ודרך אותה היזכרות התקרבות אל הידע הצבור באדם — זה המוביל לעבר האהבה לעולם, ולכן בחזרה לאל.

תחילה נערך הטקס הסוּפי, שכלל חזרה על שם האל ועל משפטי דבקות בו, וכן תנועה בעלת ממד אקסטטי, ובסיום הטקס נאמרו כמה מזמורים מתוך קבלת שבת; השרים התחלפו, אבל לא הטון הליטורגי. לאחר מכן יצא לכיכר הקרובה הקהל כולו, זה בעל האוריינטציה היהודית וזה בעל זו הסוּפית, ושם, לצד המזרקה, נערך טקס התשליך. במהלך התשליך הקיפו המתפללים את המזרקה וגם השתמשו, למרבה ההפתעה, בהפרחת בועות סבון. ניו יורק היא עיר שאינה סובלת, באופן עקרוני, שום דבר שאינו מנסה לבצע התכה של שפות. זה נכון בבית הכנסת כמו במסעדות האין־סופיות, שבהן מטבח אחד נמהל במטבח אחר עם נגיעות של מטבח שלישי. אבל אלו שפות המדברות לא זו עם זו, אלא זו בתוך זו, אינן יוצרות שפה חדשה, אלא מדללות כל שפה את רעותה.

חזרתי ברגל מאזור הווילג' לכיוון מנהטן. הרגליים שלי כאבו מהליכה בין כנסיות, בתי כנסת, מרתפי ג'ז והיכלי רוק, ערבי ספרות ולימוד זוהר על נהר ההדסון. פסעתי ולרגע, באיזה רחוב צדדי, הייתה דממה. שום רכב לא עבר, שום מרוץ אנושי לא נשמע. נעצרתי רגע בניסיון להבין מדוע אני נמשך לכל כך הרבה דברים בבת אחת — רוצה גם את זה וגם את זה עד שאיני נמצא בשום מקום ובוודאי לא נעצר, בדיוק כך, לנשום לאט, לספוג את אוויר הלילה הקריר מעט, את היעדר המחשבות, שום מקום להגיע אליו, שום דבר חיצוני שיעניק פשר.

האם כל זה מתרחש בגלל העובדה שעזבתי את הבית, את אורח החיים הדתי והאידיאולוגי והתחלתי ללכת, לחפש את מקומי, חיפוש שלעולם לא ייתם, ולו רק כי כל כך הרבה נופים, דרכי מחשבה ובני אדם נגלים בכל צעד ושעל? ואולי אין האשמה כלל בבית שממנו באתי וממנו אני הולך, אלא במבנה האישיות שלי, המבולבל, הנוהה אחרי כל אדם שנדמה כבטוח בדרכו, מחפש תמיד משהו שיצית בתוכו את השיר הבא.

המשך הפרק בספר המלא